הימור מסוכן | לרכישה באינדיבוק
הימור מסוכן

הימור מסוכן

שנת הוצאה: 2005
מס' עמודים: 304
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29
- 29

איש ביון מיומן נרדף על ידי הסוכנות החשאית בה הוא מועסק, מבלי שידע על מה ומדוע הם מנסים לחסלו. בהמשך מתגלה לו כי נחשף לקנוניה של בכירים המנסים לקנות שלטון בכסף. להשגת ההון הנדרש הם מבצעים תרמית מתוחכמת ובאמצעותה גוזלים את הפרס הגדול ביותר של רשת הימורים ממלכתית ארצית. העלילה מתפתלת, הגבורים פועלים מתוך אינטרסים שונים ומפתיעים, מה שמתגלה על פני השטח מסתיר רבדים מחתרתיים , עד הסוף המפתיע והבלתי צפוי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הימור מסוכן”

בקרוב…

פרולוג

ישבתי ב"דייויס" על טוסט גבינה וקפה הפוך כשהם באו להרוג אותי. הם היו שלושה. לא רצו לקחת סיכון מיותר. הג'יפ השחור, גרנד צ'רוקי חדיש, חמוש במנוע וי8 בנפח של 7.5 ליטר ועוצמה של 345 כוחות סוס, הגיח במהירות ובלם מול חזית הקפה. לא הייתה חריקת צמיגים כמו שהייתם מצפים בסרט הוליוודי. כן הייתה יעילות, כששתי הדלתות הפונות למדרכה נפתחו יחד בתיאום, שלא היה מושג ללא תרגולים חוזרים ונשנים.
הרמתי מעט את ידי השמאלית, זו שאחזה בטוסט, אל מול סנטרי. לא שהאמנתי שהוא יסתיר אותי. בעוד עיניי קולטות את התמונה ניסה מוחי להכניס בה סדר. הברנש הגדול שמשמאל, גון פניו בהיר ושערו שָטֶני ומסורק לאחור, לבש ז'קט עור שחור קצר על חולצה כחולה ומכנסי קורדרוי בצבע שחור. בידו הימנית החזיק אקדח כבד מסוג מאוזר היורה קליעים בקבוקיים בקוטר של 9 מ"מ. הוא כיסה באקדחו את המחצית הדרומית של רחבת הקפה.
האיש השני, זה שבאמצע, פרצוף ניאנדרטלי מובהק שאי-אפשר לשכוח בגלל הלסת הבולטת, האף הפחוס והעיניים הקרובות מדי זו לזו, חשב שהוא מתוחכם. קנה אקדחו, שאת סוגו לא יכולתי לזהות, הציץ מתחת לז'קט בצבע כחול שהיה מונח מקופל על זרועו. קיוויתי שזה יאט אותו. משתיק קול מחורר היה מוברג על הקנה. בהחלט לא מקובל לביצוע מעצר, חשבתי. אבל מצד שני, אולי הוא היה רגיש לרעש במקומות ציבוריים. לך תדע.
השלישי, קטן ממדים וצנום, היה המסוכן שבהם. כשראיתי אותו ידעתי שהם מרמים. הוא לבש חולצה שחורה ארוכת שרוולים שהייתה מתוחה על חזהו, על אף שצווארונה היה גדול מדי על צווארו הכחוש. חשבתי שאני יודע למה. זה החמיא לי, אבל זה לא היה הזמן להתענג על המחמאה. הוא נשא בידו השמאלית אקדח מושתק תוצרת ברטה בקוטר 9 מ"מ עם מחסנית בקיבול 15 כדורים, ונע בתנועה סרטנית לכיוון גדר ליגוסטרום בגובה של כמטר ועשרים, שהתנשאה מתוך עציצי חרס גדולים ותחמה את אזור השולחנות כמו קיר צבוע ירוק. תמיד בצד, חשבתי לי, תמדי בשוליים, זהיר ומקפיד.
מבלי שהנעתי את ראשי ראיתי בדמיוני את תמונת הזירה עם הצמחייה הגבוהה משמאל והשולחן לשניים מימין, לידו הסבו חבוקים זוג אוהבים צעירים, שעד לפני רגע צחקקו והתמוגגו בהנאה. עכשיו כבר לא נשמע שום צליל מכיוונם – מן הסתם תוצאה של השפעת ההלם שנגרמה מהפלישה הפתאומית של החמושים.
עיניו של הניאנדרטל כיסו את הזוג ואת דלת הקפה. אולי הייתה להם חלוקת תפקידים ואולי זה רק נראה כך. אולי ציפו לכל דבר. אני הייתי מצפה. הגדול סרק את הקפה ועיניו נחתו עלי. ראיתי את צמצום העיניים, כשמוחו התאים את פרצופי לתמונה שסופקה לו. הוא החליט שיש התאמה, ואני ידעתי שנגמר לי הזמן. עכשיו הוא היה צריך לסמן לי לקום וללכת אתם בשקט. זאת הייתה התוכנית. אבל העיניים שלו אמרו דבר אחר: לא באנו לקחת שבויים.
האקדח שלי, מרק 23 דגם פולימרי תוצרת הקלר אנד קוך בקוטר 0.43 – לטעמי מטובי האקדחים שנוצרו מעולם – נח בידי הימנית על הברך. יריתי אופקית היישר אל האגן של האיש הקטן, מתחת לאפוד חסין הכדורים שלבש מתחת לחולצה השחורה. הקליע בעט אותו לאחור כשנפגש בעצם, ורגליו התמוססו תחתיו. הסטתי את האקדח מעט ימינה ולמעלה ושלחתי שני כדורים מהירים לחזהו של פרצוף הקוף. ראיתי את התדהמה מתפשטת על פניו כמו כתם של דיו על נייר סופג. מדהים מה אתה יכול לראות ולחשוב בתוך שבריר של שנייה.
חשבתי שראיתי בפניו את תחילתה של הבעת רגש, אבל אולי בלבלתי בין רגש לרגישות. הז'קט הכחול החל לגלוש על זרועו, שהפכה כבדה כעופרת. הוא כבר לא היווה בעיה, אבל הגדול כן. איסטווד ב"הבלתי נסלח" היה פוגע גם בשלישי. אני, במציאות, מיציתי כבר את כל הזמן שעמד לרשותי.
הגדול הביט בעיני במשך שבריר של שנייה במבט הערכה של מקצוען לקולגה. מחמאה שנייה בתוך פחות מדקה. אני הבטתי לתוך קנה שנראה כמנהרה חשוכה שעמדה לבלוע אותי.
תהיתי אם אראה את הכדור בתנועתו אלי. האקדח נבעט מעלה כשהוא לחץ על ההדק. אז ככה מרגישים כשמתים. שמעתי את קול הירייה. פיצוץ של סוף העולם. הירייה שאתה שומע לא יכולה להיות הירייה שהרגה אותך. זה חייב להיות כך. המיקוד חזר לעיניי, הוא עמד שם, פניו מעוותים בכאב איום. קילוח של דם פרץ מגדם ידו המרוסקת כמו מזרקה צבעונית, שבנסיבות אחרות יכלה להיות משעשעת. סיכוי של אחד למיליון, אבל זה קרה.
ידי התרוממה כאילו מאליה. הבטתי בעיניו וראיתי הבנה. אולי ראיתי גם הכרת תודה. כמו השלמה של פסנתרן שאיבד את ידו בשיא הקריירה ואינו מעוניין בהסבה מקצועית. לא חשבתי שמתפקידי לעזור לו. לפחות לא כמו שרצה.
הנמכתי את ההקלר אנד קוך, וכשהכוונת הקדמית התייצבה יריתי כדור אחד בפיקת הברך הימנית שלו. לעולם לא יוכל עוד לצאת בזריזות מתוך מכונית. הרגל חסרת התועלת קרסה, והוא נחבט במדרכה כשק תפוחי אדמה. הוא גם הספיק להחליף את הבעת הפנים שלו מתודה לשנאה. אין דבר, כשיספר לנכדים את עלילותיו אולי עוד יודה לי.
בעטתי בכיסא שלי לאחור וקמתי להסתלק משם. הג'יפ השחור צרח והמריא קדימה. חצי טוסט גבינה מיותם וספל קפה הפוך נזנחו מאחור. לא ראיתי שמישהו מנסה להגיש לי חשבון. ידי הימנית, שלפתה בחוזקה את קת האקדח, כבר ישבה עמוק בכיס הז'קט שלי. לא זכרתי איך הגיעה לשם. היא רעדה במין רטט רציף ולא היה שום דבר ארור שיכולתי לעשות בנידון. היה לי יובש של מדבר בפה, והלב שלי עמד להתפרק מתגובת האדרנלין. הייתי חייב להתרחק משם במהירות. בעוד שניות יישמעו סירנות המשטרה והאזור ייסגר.
היה פיתוי מסוים במחשבה על מעצר, הזדמנות לברר מה קורה ומעט מנוחה שהייתי זקוק לה נואשות. אלא שבידי המשטרה אהיה חסר הגנה. הצ'ירוקי ישוב עם צוות חדש. אני אהיה ברווז צולע במטווח. ברווז שאין לו מושג מי רודף אותו ולמה.
* * * *

בפחות מדקה הגעתי לכניסה לתחנת הרכבת. היא הייתה ממוקמת בצומת רחובות, ואפשר היה להיכנס אליה ולצאת ממנה דרך ארבעה גרמי מדרגות נפרדים. זה לפחות מנע ממני את התחושה שאני נכנס לתוך מלכודת עכברים. עצרתי בפתח, נצמד בגבי למשקוף המבואה. שמתי לב שהקיר ממול מכוסה בכתובות גרפיטי צפופות. סרקתי את השטח. הנעתי את עיניי בתנועה מעגלית, איטית, מאומנת, שיטת סריקה שנועדה לכסות מקסימום פרטים. לא ראיתי שום דבר חשוד. אם מישהו עקב אחרי, הוא לא אִפשר לי לדעת זאת. מיהרתי פנימה במדרגות היורדות והספקתי לעלות לקרון רגע לפני שהדלתות נסגרו.
הקו היה מוכר לי, ותכננתי לנסוע עד סופו ולהיעלם באזור האוניברסיטה. הייתה לי שם דירת מבטחים. כשישבתי, ידי הימנית עדיין בכיסי, חשתי כיצד ליבי מתחיל להירגע. השענתי את ראשי לאחור, עיניי מצומצמות אך רואות היטב, ומוחי מפליג למחוזות רחוקים. יש איים רחוקים אי-שם באמצע האוקיינוס. מים כחולים שקופים נושקים לחולות זהובים עם עצי תמר ואגוזי קוקוס עסיסיים ושלווה שעוטפת את הכל. לו רק ניתן היה לי להיעלם באי כזה…. מחקתי באחת את הפסטורליה וחזרתי למה שאני יודע לעשות טוב מכל. עיניי בחנו את נוסעי הקרון, מצלמות פרצופים ומשננות אותם. אם אבחין באחד מהם בעתיד, אדע בדיוק היכן פגשתי אותו קודם לכן. והידיעה הייתה ההבדל בין חיים למוות. ידעתי שאני נתון בתוך אחת מאותן פרשות שלא נגמרות לפני שהן באמת נגמרות. רק לפני כמה דקות מישהו ניסה לסיים את הפרשה. הפעם הוא נכשל.
אלא שהם היו צריכים לדעת שלא איעלם כך סתם בשקט.
הרי בדיוק לזאת הם אימנו אותי.
* * * *

המקלט שלי היה בבית פרטי בן שלוש קומות, שהתהדר בגג רעפים אדומים וקירות אבן מסותתת, מכוסה בעלווה ירוקה של מטפסים עם פריחה אדומה עליזה. מתחת לגג הרעפים שכנה לה עליית גג שהוכשרה למגורים והיוותה את דירת המסתור שלי. הבית שכן ברחוב קטן ושקט, במרחק פחות מחצי קילומטר בקו אווירי מן האוניברסיטה. הוא היה מקוף חומה, ובחזיתו ניצב שער ברזל, ממנו הוביל שביל אל מדרגות לולייניות שטיפסו מאחור אל עליית הגג שלי.
על-פי מה שסיפר לי מתווך הדירות, הייתה בעלת הבית אישה אמידה, נאה למדי, כבת חמישים. היא אכלסה לבדה את שתי הקומות הראשונות. הדרישה העיקרית שלי הייתה שהמיקום יהיה שקט עם מקסימום פרטיות. המתווך הבטיח לי שכך הם פני הדברים.
האישה היא אלמנה שגרה בגפה וממעטת לפגוש אנשים, הבטיח לי. יש לה משפחה קטנה, בן ובת, אלא שהם עזבו את המדינה ומיעטו לבקר אותה, הרגיע אותי. מהצורה שבה תיאר אותה אפשר היה לחשוב שהיא אדם בודד מאוד.
אבל, בעצם, כשחשבתי על כך, גם אני הייתי כזה.
הפרטיות והסודיות היו חשובות לי מאוד. דאגתי לשכור את הדירה מיד כשעלה אצלי החשד שהדברים אינם מה שהם נראים. עם זאת, המעשה עצמו נחשב הפרה חמורה של הכללים. לא הייתה גמישות בהנחיות, ולא אפשרות לפרשנות יצירתית. הייתי חייב לדווח ללשכה – זה היה כינויו של "המשרד לריגול נגדי" שהעסיק אותי – על כל אופציית מגורים, בין אם הייתה ראשית, משנית או מזדמנת. אי-דיווח לא נחשב אף פעם לשכחה נסלחת, אלא לעבירת אמון, אליה התייחסו במלוא החומרה, הם ציפו שתעמוד בנהלים באופן מושלם.
זה היה מקובל עלי לחלוטין, אל שכך גם עקרון ההדדיות. לי היו ציפיות לקבל יחס דומה. אתה נותן את המיטב ומקבל בהתאם.
אבל ביום ההוא, באורח לא צפוי, הגיע מידע שגרם אצלי להידלקותה של נורה אדומה ולא הרפה ממני. ככל שחשבתי על כך יותר, לא רק שזה לא נעלם – אלא הלך והתחזק. כשהפכו המחשבות למטרידות מדי, מה שקרה די מהר, החלטתי שאני חייב להיות מוכן. למה שלא יהיה. אז עשיתי את הסידורים הדרושים.
אמנם כבר הייתי נתון תחת מעקב, אבל דומה שבשלב ההוא מטרתו הייתה בעיקר איסוף מידע עלי. אולי הם עוד לא העריכו אז עד כמה אני מהווה סכנה לגביהם. לא שידעתי בדיוק מי הם הם או במה אני חשוד.
נכון שאיש לא היה מעל לכל חשד. הלשכה הייתה מילה נרדפת לחשד. תפקידה היה לטפל בכל מי שסיכן את ביטחון המדינה. מבחינה זאת היא הייתה ארגון פרנואידי. ופרנויה לא מותירה איש מחוץ למעגל החשד. אף עובד, יהיה אשר יהיה, לא היה חסין אוטומטית.
הערכתי כי מי שהיה בעקבותיי היה אגף המבצעים. זו היתה הערכה מלומדת מעצם הכירי את מבנה הסמכות והאחריות ואת חלוקת התפקידים בין האגפים. הבעיה היתה שתפקידם היה להוציא לפועל. לא יכולתי לדעת מי הפעיל אותם. הם היו היד, אבל מי לעזאזל היה הראש?
אז יצאתי מנקודת הנחה שהדבר הבטוח ביותר הוא ששום דבר אינו בטוח. קודם עלי לצאת מהטווח ורק אחר כך לנסות להבין מה קורה. אז חמקתי מהמעקב וחתמתי על חוזה השכירות במשרדו של מתווך דירות.
זה היה חוזה לשנה עם אפשרות להארכה. סיפרתי לו שעבודתי בחו"ל, שאני כל הזמן בנסיעות. אמרתי לו שאני מגיע לעיתים רחוקות לזמן קצר ומעוניין בפרטיות מוחלטת. הוא חשב שהוא איש העולם הגדול, ולכן הניד בראשו בהבנה. הוא מומחה בהתאמת פתרונות לדרישות מיוחדות, אמר.
הוא גם הוכיח זאת כשמצא את האלמנה. סיפקתי לו תעודת זיהוי שסחבתי מאדון לא זהיר אחד והחלפתי בה את תמונתו בשלי. אם לדייק, היתה זו תמונתי בזקן מודבק ומשקפיים עבי מסגרת. הסיכוי שיזהו אותי לפי התמונה הזאת לא היה גדול. חתמתי על החוזה ושילמתי לכל השנה מראש ובמזומן. הוספתי עוד אלף דולר כפיקדון לשקט הנפשי של בעלת הבית. הבטחתי שחודש לפני תום השנה אשלח את הכסף עבור השנה הבאה. קיבלתי מפתח וצלעתי החוצה, גורר במופגן את רגלי השמאלית. זה נקרא בעגה "שתל זיכרון".
זה היה הרגע בו ירדתי למחתרת.
לבקשתי הסביר המתווך לבעלת הבית כי אני עסוק ביותר וזקוק לפרטיות רבה, כך שהיא לא התעקשה לפגוש אותי והסתפקה בפתק תודה שצירפה לחוזה, בו הביעה תקווה שניפגש יום אחד. לראות במי מדובר. סקרנות טבעית ביותר… כשקראתי חייכתי. 'אולי פעם', חשבתי לעצמי.
* * * *

שתי תחנות לפני האוניברסיטה המתנתי ליד דלת הקרון כשהנוסעים החלו לרדת. זה יחייב אותי לצעוד כמעט חמישה קילומטרים, אבל יגדיל בהרבה את טווח החיפושים אחריי. לאורך הרציף לא הבחנתי באיש שאינו משתלב בטבעיות בנוף. אף אחד לא אסף אשפה או התעמק במפת מסלולי הרכבות או סתם קרא עיתון. אבל תמיד היה סיכוי שיש עוקב על הרכבת.
הנוסעים התפנו לכיוון מנהרת היציאה. כשהחלו הדלתות להיסגר, דחפתי אותן בכוח וקפצתי לרציף בעוד הרכבת פותחת בתנועה. איש לא קפץ אחרי, אבל אולי רק מפני שעשיתי את זה נכון. אבל אם מישהו היה על הרכבת, הוא ודאי דיווח ברגע זה על ירידתי, ומכוניות המעקב כבר דהרו בכיוון היציאות מהתחנה.
הלוח האלקטרוני הורה שהרכבת הבאה תעבור בעוד שש דקות. לרגע התפתיתי להמתין בתחנה ולעלות עליה. אבל רק לרגע. שש דקות הן המון זמן להוריד עוקבים לתוך הרציפים. יתרה מכך; אם מדובר בצוות מעקב מעובה, הם יסגרו גם את התחנה הבאה.
חשבתי שיש להם כל הסיבות לעבות את הצוותים. מניין הנפגעים שלהם נראה עכשיו כמו תוצאה של מלחמה קטנה. אז פסלתי את רעיון הרכבת הבאה ומיהרתי החוצה. קיוויתי שיש לי ארבע-חמש דקות להיעלם באזור מעבר לרדיוס הסגירה של העוקבים.
הייתי אחרון הנוסעים והעוזבים את התחנה, כשראיתי את הקבצן. הוא ישב על שמיכה צבעונית, ולפניו תיק של גיטרה, פתוח. הגיטרה היתה שעונה על הקיר מאחריו. התיק היה בשביל המטבעות של אלה שחושבים שגורלם שפר עליהם. מצחיק כשאתה חושב על שבריריותן של מחשבות כאלה. הוא הביט בי, מתעכב שנייה על ידי הימנית שהייתה מונחת בכיס המעיל. אולי זה רק הנה נדמה לי. הוא חבש כובע ברט שחור, שהסתיר לגמרי את שערו, וז'קט בלוי בצבע אפור, שמתחתיו מבצבץ צווארון גבוה של אפודה אדומה. חשבתי שראיתי את שפתיו נעות, מה שיכול היה להתאים למיקרופון השתול בתוך הצווארון הגבוה. אבל שוב, קבצנים שממלמלים לעצמם היו חזיון שגרתי למדי. צעדתי היישר בכיוונו. הוא המשיך למלמל. עכשיו כבר הייתי שני מטרים ממנו והצצתי לתיק הגיטרה. הם תמיד נופלים בפרטים הקטנים, או שהוא סתם היה חסר מזל באופן מיוחד. לא היו בתיק מטבעות, רק בטנה אדומה נקייה, נקייה מדי. עוקבים אינם לוחמים, והסיכוי שהוא חמוש היה קטן. כך או כך הוא איחר את המועד. התכופפתי אליו, ידי השמאלית אחזה בצווארונו ומשכה אותו בתנופה כלפי מעלה. כך בטח מרגיש תלוי בעת שהוא בועט בכיסא. האקדח היה כבר מחוץ לכיס, והקת הכחולה פגעה באחורי ראשו בקול מחליא. הוא התרופף בידי וגלש מטה אל שמיכתו.
משכתי את הצווארון האדום. לא היה מיקרופון, חוט. לא-כלום. בדקתי את הדופק בצווארו וחשתי בדופק איטי אך יציב. כשיתעורר יש סיכוי טוב שיחליט להעתיק את מקום עבודתו. פשטתי את הז'קט שלי והנחתי אותו בתיק הגיטרה. נטלתי מראשו את הברט וחבשתי אותו. שלפתי שטר של מאה דולר ודחפתי אות לתוך צווארונו. פיצוי על הנזקים שגרמתי לו. קיוויתי שיוכל לסלוח.
פניתי אל היציאה, אוחז בתיק הגיטרה בשמאלי. הם לא יצפו לנגן חבוש ברט. היציאה נראתה נטושה. מימין היה גן ציבורי. מיהרתי להיבלע בשדירת העצים האפלה. עברתי לריצה מהירה. אחרי קילומטר ירדתי מהשביל וכרעתי ברך מאחורי גזע רחב.
עברו עשרים דקות עד שראיית הלילה שלי התחדדה. סרקתי ביסודיות את הצללים, לא פוסח על כלום. לא הבחנתי בדבר. אולי המזל הלך איתי. במרחק-מה מהשביל הבחנתי במעביר מים שקוע באדמה. השלכתי לתוכו, עמוק ככל שיכולתי, את תיק הגיטרה בתקווה שלא יתגלה עד עונת הגשמים הבאה.
התחלתי לצעוד בכיוון דירת המסתור שלי.
בעודי צועד דמיינתי אל "לָמֶד", ראש אגף המבצעים, ואת סגנו, סמי, יושבים בפינת הישיבה של למד. הייתי בחדר ההוא פעם אחת בלבד, אבל זה הספיק על-מנת שאזכור אותו לפרטיו.
ראיתי בעיני רוחי את שולחן ההסבה הנמוך, ששימש את למד לישיבות סיעור המוחות שלו, ועליו קנקן קפה וספלי זכוכית מלאים בדלק החום, שבלעדיו לא תפקד איש במקצוע שלנו. ראיתי את גפרורי הנייר השרופים ששימשו להצתת המקטרת של למד בסל הניירות. ראיתי בדמיוני את העיניים – קשות, אכזריות, לא סולחות. דמיינתי עצמי שומע את הקול השקט, החותך, המורה להביא אותי חי או מת…
דמיינתי את שיטפון התדרים הרוחשים באוויר שמסביבי. הודעות אכזבה של עוקבים שהטרף אבד להם. דיווחים לקוניים של צוות הגיבוי המגשש דרכו באפילה. הודעות מטה המורות לכולם לא לנטוש עמדות ולהמתין להוראות חדשות.
הפקה גדולה שאני הייתי הכוכב שלה.
חמקתי בין הצללים השקטים לעליית הגג שלי.
שעון הקיר צלצל חצות.

יקי גנני יליד ירושלים אב לשלושה משמש כיועץ וחוקר כלכלי ומאמן מוסמך בשוק הציבורי והפרטי. בהשכלתו הינו בעל תואר שני במינהל עסקים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובוגר המכללה לבטחון לאומי של צה"ל. חובב ספרות מתח ופעולה, טיסה, ספורט, אופנועים ומסעות בעולם. כותב במגזינים בנושאי כלכלה ומסע. כתב גם ספר ילדים "החידה של שחר".

X