הילד האחרון של המאה | לרכישה באינדיבוק
הילד האחרון של המאה

הילד האחרון של המאה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 310
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 49

בשביל ברדוגו לא היו הסיפור הקצר והנובלה רק מקפצה של סופר בתחילת דרכו לקראת הרומאנים שיכתוב בהמשך. אלה סוגים ספרותיים תובעניים, שהוא שב וחוזר אליהם בהתמדה ובכישרון עד היום.

ספר זה מקבץ סיפורים ונובלות קצרות של ברדוגו החל מראשית כתיבתו ועד 2010. בשליש הראשון שלו מובאים סיפורי הקובץ 'ילדה שחורה' (בבל, 1999) בנוסחים חדשים, ערוכים מחדש, ורובו של הספר כולל 12 סיפורים המכונסים כאן לראשונה, ועוד שלוש נובלות קצרות מן העת האחרונה, שהן מהלך ומדרגה חדשים בכתיבתו של ברדוגו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הילד האחרון של המאה”

ביקורות נבחרות

סמי ברדוגו בטור אישי

 

על הספר ב-"הארץ"

פתיחת "שוּק"

בכל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר־הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה. בכל פעם שאני פותח לאמא שלי את החזייה, אני יודע שאפשר להירגע. מרגע זה מפסיקים לעבוד, מפסיקים לנקות, מפסיקים לבשל, ומקבלים את פני המלכה. כשאני משחרר קְלִיפְּס ועוד קְלִיפְּס ועוד אחד, אמי נאנחת, ואני עונה לה כהד. אחרי שהחזייה הגדולה מושלכת על המיטה, או על הפֶּרפְיוּמִים הזולים שעומדים על שולחן הטואלט, אמי מסתובבת אלי ושדיה צונחים מטה ומרגישים נפלא אחרי ששישה ימים שלמים, יומם ולילה, נכלאו בתוך בד החזייה הקשה. ביום ראשון בבוקר אמי מתדפקת על דלת חדרי שאסגור לה את החזייה בחזרה. היא לובשת אותה, מסובבת אלי את הגב וצועקת לי: "לא עד הסוף, תעשה חלש, רק בָּראשון". אני מקשיב לה ומשחיל את הקליפסים רק בטור השני של החזייה. לפעמים אני עצבני ועייף מהבוקר, ואז אני סוגר לה בכוונה עד לסוף, והיא שואלת אותי: "זה עד הסוף? זה חזק הרבה".

"אמא, זה בראשון, תשתקי", אני עונה לה, וכל השבוע אני רואה איך היא מתענה בחזייה שלוחצת את השדיים שלה עד לסוף. בשבועות כאלה, ביום שישי, כשאני משחרר לה את החזייה, אני רואה פס אדום שהתבשל שבוע שלם בגב ומתחת לחזה. לשמחתי, אמי אף־פעם לא שמה לב אליו. את הגב שלה היא לא מצליחה לראות במראָה.

כל חודש־וחצי אני עושה לאמא שלי מסאז' בגב. היא שואלת אותי אם צריך להוריד הכל, ואני אומר לה, "תורידי הכל חוץ מהחזייה", כי אין לי כוח לסגור אותה אחר־כך. אמי משתטחת על מזרן המיטה הזוגית, פורשת ידיים לצדדים ונאנחת. אני לוקח שמן סיני יקר ממגירת התרופות ומטפטף רק כמה טיפות וסוגר את הבקבוק. אני מניח את כפות ידי על הגב הגדול והשמנוני שלה ומתחיל לעסות אותו. אני עולה ויורד עד עצם הזנב, מתפשט לצדדים ולכל פינה אפשרית. הגב של אמא מתחיל להאדים. ככל שהוא הופך יותר אדום, אמי צועקת יותר: "די די, לא חזק, אני לא יכולה יותר, תפסיק, כן כן, שמה שמה, נראה לי משהו שבור שם… אַיי… די די, אני לא רוצה יותר", ואני לא מפסיק. אני אומר לה שזה טוב לבריאות שלה, ושתשתוק ותסבול בשקט ותגיד תודה. היא משתתקת, ואחרי שלוש שניות מתחילה שוב. כשנגמר המסאז' היא מסתובבת בעמל ונשכבת על הגב. "עכשיו קצת תשחרר לי את הרגליים, אבל לאט". אני תופס רגל אחת ומרים אותה באוויר, מסובב אותה על צירה, ואמי נאנחת עוד. ככה אני עושה גם עם הרגל השנייה. "כן, ככה צריך להתמיד, צריך כל הזמן לעשות את זה. אַיי", היא אומרת, ואני עונה לה בצעקות: "בטח כל הזמן, אבל את מזניחה, שבוע שלם את לא עושה כלום, תסתכלי איך את נראית". אמי מסתכלת בי ומהנהנת בראשה. היא יודעת שאני צודק, וממשיכה לסבול בשקט ורק זורקת אנחה אחרונה ומגרשת אותי בבעיטה מהמיטה שלה.

פתיחת "קְסַנְטִינִי, הילד האחרון של המאה"

יותר לא היה אפשר להרשות לכתם להמשיך להתפשט על הקיר. שולחן־הכתיבה שלי צמוד לקיר הזה, ועיני שהביטו בו היו קרובות מדי אל הכתם. לא הצלחתי להבחין אם הלך והתרחב ממש בכל יום, אבל בסופי־שבוע, בסיכום של שבעה ימים, היה ברור שגָדַל וגָדַל. כך חלפו כמעט עשרה שבועות, ואני ידעתי שמתקרב הרגע שאצטרך לטפל בכתם. כי כמה אפשר לדחות תקלות שמתרגלים אליהן, ועם הזמן אף מפיקים מהן נינוחות מסוימת בבית ובגוף? זאת היתה הסכנה שאותה ניסיתי למנוע מעצמי, וכמעט כשלתי בכך, משום שהנאה־נרדמת כלשהי חזרה והתעוררה בדמי הודות לקלקול שהתהווה בקיר. אולי אף עודדתי בתוכי את התפשטות הכתם, כאילו שאפתי לראות עד להיכן יגיע ואיך ומתי יכסה את הצבע היבש שעוד נותר. לשווא קיוויתי לעזרה, וימי ההווה היו בשבילי הוכחה שהזמן הנוכחי אינו לטובתו של שום אדם. היה ברור לי: התקופה שונה ומשתנה. לכן גם התחדדו בי התהיות – האם יגרום הכתם לקיר ליפול? מה יכול להיות הנזק הגדול ביותר שיעשה לי? מי יצטרך להתערב ולהציע פִּתְרון מקצועי? כמה כסף אשלם תמורתו?

אך יותר מכל, עייפתי מן הכתם ונואשתי. היה קשה לדמיין אותי מבצע פעולה אחת נגדו. לא יכולתי לאסוף את מחשבותי ולהבין כיצד אני מתחיל ליזום שינויים. הריח הטחוב, שהתרכז בקיר המשתנה לנגד עיני והתפזר ממנו אל חלל הדירה, כמדומה מוסס אותי, חָדַר לתוכי כמו סם אווירי שמְרַפֶּה את האיברים ושולח אותי להיזרק על הספה, ואני מרשה לנפשי לוותר, נתמך בכריות ונושם את הניחוח העבש, ואז, במצב של שכיבה מול החלון, שוב ושוב מחזיר אותי הריח אל העלים שנשרו בעבר, במאה הקודמת, כשעוד היה חורף בארץ הזאת. הייתי בעבר הזה בילדותי ובנעורי, וזכרתי את העלים ההם שנשארו לנוח על האדמה והתרככו עם הזמן. גשם היה נוזל עליהם, פעם במַתָּך ופעם בטפטוף מָדוּד, וביחד עם האדמה הלחה הם הפיצו ממש את הריח הזה, שעכשיו הפתיע אותי בנוכחותו המתחדשת סביבי בדירה השכורה הסגורה שבקצה הרחוב העירוני.

לאחר חודשיים־וחצי, כשהופיע כתם ראשון גם בתקרת חדר־השירותים הקטן, הממוקם בצדו האחר של הקיר של שולחן־הכתיבה, הרגשתי כי הדבר הוא כבר מעל לכוחותי. כעת שני קירות נגועים, אנכי ואופקי. ההתפשטות המשתלטת היתה גלויה וברורה, ובו־בזמן כה נסתרת ומתוחכמת בכוחה לפלוש עוד ועוד. לא יכולתי להבין אותה, לא היה לי אפילו קְצה מידע כדי להתחקות אחר מקור הפלישה. תנועתם המתקדמת של הכתמים המפוארים בשני החללים של הדירה היתה מסודרת ועקבית, ועובדה זו עוד העצימה את התסכול ואת חוסר־האונים למולם. ומהר מאוד זיהיתי את הקושי הנוסף הגדול שאיים עלי: השקט של ההתפשטות.

אני יודע איזה ייאוש מציף אותי כאשר הדברים הדוממים מקבלים חיים משלהם, אבל לא משמיעים אפילו רחש. וככה התפתחו להם הכתמים; ללא קול, ורק בְּריח כבד, הם התפרשׂו על שני הקירות, והללו נכנעו להם כמו חיות חלשות שנלכדו בשיניהם של טורפים רעבים. מה עושים נגד כתם חרישי וקיר שעלול להתפורר ולהתמוטט? שניהם ממש נשמו אתי. כוחם השקט חילחל והפך את ההפרעה בדירה לקיבעון שהתיישב בה ובי.

סמי בֶּרדוגו, נולד ב-1970 במזכרת בתיה, הוא סופר ישראלי.

ברדוגו נולד להורים יוצאי מרוקו, אחד מארבעה ילדים, בן לאסתר ולמרדכי. כשהיה בן שלוש עשרה נפטר אביו מסרטן. למד בבית הספר התיכון בגדרה. את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית ברמת הגולן. לאחר שחרורו נסע לשנת חופש בצרפת.

ברדוגו למד לתואר ראשון בספרות כללית ובהיסטוריה באוניברסיטה העברית שבירושלים. ב-2004 נשלח לתוכנית כתיבה בינלאומית באוניברסיטת איווה שבארצות הברית.

ברדוגו זכה במספר פרסים ספרותיים: בפרס הסיפור הקצר של העיתון "הארץ". לקובץ סיפוריו "ילדה שחורה" הוענק פרס לספרי ביכורים לשנת 1999 מאת משרד המדע, התרבות והספורט ושובץ בתוכנית לימודי הספרות של משרד החינוך. בשנת 2006 תשס"ו זכה בפרס ראש הממשלה, פרס היצירה הספרותית על שם לוי אשכול. בשנת 2007 זכה בפרס ניומן לשנת תשס"ז מטעם אוניברסיטת בר-אילן על הישגיו בפרוזה עברית. בשנת 2011 זכה בפרס רמת-גן לספרות על ספרו "זה הדברים".

ספריו:

ילדה שחורה. תל אביב, הוצאת בבל, תשנ"ט 1999.

ככה אני מדברת עם הרוח: רומן, הספריה החדשה, 2002.

יתומים, הספריה החדשה, 2006.

זה הדברים, הספריה החדשה, 2010.

הילד האחרון של המאה, הספריה החדשה, 2011.

 

 

מקור- וויקיפדיה

X