הילדה הטובה | לרכישה באינדיבוק
הילדה הטובה

הילדה הטובה

שנת הוצאה: 02/2016
מס' עמודים: 376
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39

אני עוקב אחריה כבר כמה ימים. אני יודע איפה היא קונה מצרכים, לאן היא לוקחת בגדים לניקוי יבש, איפה היא עובדת. מעולם לא דיברתי איתה. אני לא אזהה את הקול שלה. אני לא יודע מה צבע העיניים שלה או איך הן נראות כשהיא מפחדת. אבל אני עוד אדע…

 

מִיה דנט, בתם של שופט חשוב משיקגו ואשתו הכנועה, מורדת במסורת המשפחתית ועובדת כמורה לאמנות בבית ספר תיכון אלטרנטיבי במרכז העיר. לילה אחד, מיה נכנסת לבר כדי לפגוש בחבר הלא רציני שלה. אבל כשהוא מבטל, היא עוזבת בפזיזותה עם זר מעניין.

איש לא יכול לחזות את הסבך הרגשי שאליו תיכנס!

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. העלילה מסופרת מכמה נקודות מבט של הדמויות המרכזיות כאשר הפרקים מחולקים ל- ״לפני״ ו-״אחרי״.
    לפני ואחרי מה? את זאת נדע בסוף…
    תוך כדי התפתחות העלילה אנו מתוודעים אל הדמויות, המניעים שלהן, מילדות ועד בגרות. היחסים המתפתחים ביין הגיבורים.
    ספר המעורר מחשבות רבות, מותח, וגם עצוב…
    מומלץ מאוד!

הוסף חוות דעת

"המתח הולך מתעצם עם התקדמות העלילה, ודוחף את הקוראים להמשיך ולנחש את הסיפור האמתי ממש עד העמודים האחרונים".
בוקליסט

 

"רומן ביכורים קריא להפליא, המומלץ בחום לכל חובב תעלומות, מתח וחידות פסיכולוגיות".
לייבררי ג’ורנל

איב
לפני

 

אני יושבת בפינת האוכל ושותה שוקו כשהטלפון מצלצל. אני שקועה במחשבות, בוהה מהחלון האחורי במדשאה, שנכון לעכשיו, בחבלי תחילת הסתיו, שופעת עלים. רובם מתים, אחדים עדיין נצמדים חסרי חיים לעצים. שעת אחר צהריים מאוחרת עכשיו. השמים מעוננים, הטמפרטורות צוללות בכיווּן האפס. אני לא מוכנה לקראת זה, אני חושבת לעצמי, ותוהה איך הזמן עבר כל כך מהר. נדמה שרק אתמול קידמנו בברכה את פני האביב, ורגעים אחר כך את הקיץ.
הטלפון מקפּיץ אותי ואני בטוחה שזאת שיחת טלמרקטינג, ולכן בהתחלה לא טורחת לקום. אני מתענגת על שעות השקט האחרונות לפני שג‘יימס ידהר בדלת בקול מהומה ויפלוש לעולם שלי, והדבר האחרון שאני רוצה זה לבזבּז דקות יקרות על נאום מכירות של מישהו שבוודאות אסרב לו.
הרעש המעצבן של הטלפון משתתק, ושוב מתחיל. אני עונה פשוט כדי להשתיק אותו.
“הלו?“ אני שואלת בקול רגוז. אני עומדת עכשיו באמצע המטבח עם ירך אחת לחוצה אל אי המטבח.
“גברת דֶנֶט?“ האישה שואלת. לרגע אני שוקלת לומר לה שזאת טעות במספר, או לקטוע את נאום המכירות שלה כאן ועכשיו ב“לא מעוניינת“ פשוט.
“מדברת.“
“גברת דֶנֶט, זאת אַיאנָה ג‘קסון.“ אני מַכּירה את השם. מעולם לא פגשתי אותה, אבל היא גורם קבוע בחיים של מִיָה כבר יותר משנה. כל כך הרבה פעמים שמעתי את מִיָה מזכירה את השם שלה: איאנה ואני עשינו את זה… איאנה ואני עשינו את ההוא… היא מסבירה לי מאיפה היא מכירה את מיה, ששתיהן מלמדות בתיכון האלטרנטיבי בעיר. “אני מקווה שאני לא מפריעה,“ היא אומרת.
אני מתנשפת. “אה, לא, איאנה. בדיוק נכנסתי,“ אני משקרת.
מִיָה תהיה בת עשרים וחמש בחודש הבא: ב-31 באוקטובר. היא נולדה בליל כל הקדושים אז אני מניחה שזאת הסיבה שאיאנה מתקשרת. היא רוצה לתכנן מסיבה — מסיבת הפתעה? — לבת שלי.
“גברת דנט, מִיָה לא הגיעה לעבודה היום,“ היא אומרת.
זה לא מה שציפּיתי לשמוע. לוקח לי רגע להתעשת. “טוב, אז כנראה היא חולה,“ אני עונה. הדחף הראשוני שלי הוא לחפות על הבת שלי; בטוח יש סיבה טובה לכך שהיא לא הגיעה לעבודה ולא התקשרה להודיע. הבת שלי היא נשמה חופשית, כן, אבל אפשר לסמוך עליה.
“לא שמעת ממנה?“
“לא,“ אני אומרת, אבל זה לא חריג. עוברים ימים, לפעמים שבועות, בלי שנדבר. מאז המצאת האימייל, אנחנו בעיקר מעבירות זו לזו שטויות שקיבלנו במייל.
“ניסיתי להתקשר אליה הביתה אבל אין תשובה.“
“השארת הודעה?“
“כמה.“
“והיא לא חזרה אלייך?“
“לא.“
אני מקשיבה רק בחצי אוזן לאישה שמהצד השני של הקו. אני בוהה מהחלון וצופה בילדים של השכנים מטלטים עץ דקיק כדי להמטיר על ראשם את שאריות העלים שלו. הילדים הם השעון שלי; כשהם מופיעים בחצר האחורית אני יודעת שכבר אחר צהריים מאוחרים ושהלימודים נגמרו. כשהם חוזרים פנימה, הגיע הזמן להתחיל להכין ארוחת ערב.
“הנייד שלה?“
“הוא עובר ישר לתא קולי.“
“אַת — “
“השארתי הודעה.“
“את בטוחה שהיא לא התקשרה להודיע שהיא לא תגיע היום?“
“אף אחד במזכירות לא שמע ממנה.“
אני חוששת שמִיה תסתבּך בצרות. אני חוששת שיפטרו אותה. האפשרות שאולי כבר הסתבּכה בצרות עדיין לא עולה בדעתי.
“אני מקווה שזה לא יצר בעיה גדולה מדי.“
איאנה מסבירה שהתלמידים בשיעור הראשון של מיה לא הודיעו לאיש שהמורה לא הגיעה, ורק בשיעור השני החדשות דלפו סוף סוף: גברת דֶנֶט לא הגיעה היום ואין מורה מחליפה. המנהל נכנס לכיתה לשמור על הסדר עד שתוזעק מחליפה; הוא מצא גרפיטי כנופיות מרוסס על הקירות בחומרי היצירה היקרים של מיה, אלה שקנתה מכּיסהּ כשההנהלה סירבה לקנות אותם.
“גברת דנט, את לא חושבת שזה מוזר?“ היא שואלת. “זה לא מתאים למִיה.“
“אוי, איאנה, אני בטוחה שיש לה סיבה טובה.“
“למשל?“ היא שואלת.
“אני אתקשר לבתי החולים. יש מספר לאזור שלה — “
“כבר עשיתי את זה.“
“אז לחברים שלה,“ אני אומרת, אבל אני לא מַכּירה את החברים של מִיה. שמות הוזכרו כבדרך אגב, איאנה ולורן, ואני יודעת שיש בחור כלשהו מזימבּבּוּאה על ויזת סטודנט שעומדים לשלוח בחזרה הביתה ושמִיה חושבת שזה לגמרי לא הוגן. אבל אני לא מַכּירה אותם, וקשה למצוא שמות משפחה או פְּרָטֵי התקשרות.
“כבר עשיתי את זה.“
“היא תגיע, איאנה. זה בטח סתם איזה בלבול. יכולות להיות לזה מיליון סיבות.“
“גברת דֶנֶט,“ איאנה אומרת, וזה השָׁלב שזה מכה בי: משהו לא בסדר. זה מכה בי בבטן, והמחשבה הראשונה שעולה בדעתי היא זיכרון שלי בחודש שביעי או שמיני, והגפיים החזקות של מיה בועטות וחובטות בכוח כזה, שצורות כפות ידיים ורגליים זעירות נגלות מבַּעד לעור שלי. אני גוררת אליי כיסא בר ומתיישבת מול האי במטבח וחושבת לעצמי שעוד מעט מיה תהיה בת עשרים וחמש ואפילו לא חשבתי על רעיון למתנה. לא העליתי את האפשרות של מסיבה, ולא הִצעתי שכולנו, ג‘יימס וגרייס ומיה ואני, נזמין מקום במסעדה לארוחת ערב אלגנטית בעיר.
“אז מה את מציעה שנעשה?“ אני שואלת.
מהצד השני של הקו נשמעת אנחה. “קיוויתי שתגידי לי שמִיה אִתך,“ היא אומרת.

בקרוב…

X