היו זמנים ברוסיה | לרכישה באינדיבוק
היו זמנים ברוסיה

היו זמנים ברוסיה

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 240
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 94
- 42

דרמה אמיתית על עושר אגדי, פשע, יריבות ובגידה, בתוככי עולמם של אוליגרכים רוסים מיליארדרים.

בוריס ברזובסקי ורומן אברמוביץ' הם שני מיליארדרים גדולים מהחיים. ברזובסקי, מתמטיקאי לשעבר, התחיל את דרכו בעסקי מכוניות ועם השנים הפך ל"סנדק הקרמלין".

בן חסותו אברמוביץ' הצעיר והנמרץ עסק במכירת צעצועים והצליח להקים מאפס אימפריה אדירה של נפט ואלומיניום.

השותפות ביניהם שינתה את חייהם. הם גלשו על גלי ההפרטה של רוסיה לאחר נפילת המשטר הסובייטי וצברו עושר בל יתואר בעודם מפלסים את דרכם אל השלטון ב"מערב הפרוע" של רוסיה.

ואולם, לאחר שברזובסקי תקף את הנשיא ולדימיר פוטין באמצעי התקשורת – ונאלץ להימלט לאנגליה – החלה השותפות להתערער. גופות החלו להיערם, כולל זו של מכר ידוע של ברזובסקי שמת מהרעלת פולוניום. אברמוביץ' המשיך לשגשג, אך ברזובסקי עצמו מת באחוזתו המפוארת בלונדון. נטען כי התאבד.

היו זמנים ברוסיה הוא סיפור עלילתי המבוסס על אין-ספור ראיונות עם עדים, שרובם ביקשו לשמור על אנונימיות, ועל אלפי עמודים של מסמכי בית משפט. הוא כתוב כמותחן עוצר נשימה, ומציג לראשונה את העושר, השחיתות והעוצמה של מה שכונה "הסיפור של העידן שלנו".

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    מומלץ מאוד.
    מסקרן
    מעניין
    במיוחד שמדובר בסיפור/תיעוד אמיתי וניתן למצוא את הדמויות בגוגל

הוסף חוות דעת

בקרוב…

פרק 1

יולי 2000
קוּנְצבוֹ דאצָ'ה, רובע פילי

 

 

הדממה היתה בלתי נסבלת, הדקות זוחלות באטיות, הזמן עצמו תופח מהמתח באוויר הלח. הווילונות הוסטו מעל שלושת החלונות הקבועים בקירות המטויחים הארוכים של חדר האוכל הגדול, אך לא היה ניתן לדעת עד כמה מאוחרת שעת אחר הצהריים; היער הסבוך, שהקיף את המתחם המבודד בעל שתי הקומות, הטיל צללים עמוקים על חלונות הזכוכית המחוסמת והִכהה את שרידי אור הקיץ לאפור־אקדח מבשר רעות.
שמונה־עשר הגברים בגיל העמידה בחליפות הכהות, שזעו באי־נחת במושביהם בעודם ממתינים באותה דממה מוחשית סביב שולחן אוכל עצום ממדים, התקשו להאמין שטכנית הם עדיין נמצאים בגבולות העיר מוסקבה. בניין אבן זה ההולך ומתיישן, שניצב חבוי בלב היער החשוך מאחורי שתי גדרות תיל דוקרני, היה סמל של מוסקבה שונָה מאוד מהמטרופולין המשגשגת שמעבר לגדרות התיל. הגברים בחדר זה חזרו יותר מחמישים שנה לאחור ברגע שיצאו מהלימוזינות — אשר חנו כעת בשורות נוצצות בתוך המתחם המוקף גדר כפולה — ולֻוו אל דלתות הכניסה של הדאצ'ה.
הסיבה לכך שדווקא מקום זה נבחר לפגישה לא חמקה מאיש מהם. ההזמנה, ששליח רשמי מסר לכל אחד מהם בשבועות שקדמו לפגישה, התקבלה במגוון תגובות, מצחוק של חוסר אמון ועד חשד גלוי. כולם ידעו מה היה המקום הזה: ביתו של מי הוא היה פעם, ומה התרחש כאן לכאורה. הגברים הקפידו לא להסתכל בעין בוחנת מדי בצללים ששיחקו על הקירות הישנים, מכהים את פינות החדר רחב הידיים בעל התקרה הגבוהה.
כבר שנות דור שלא נעשה במקום הזה שימוש — הוא היה כעת מוזיאון יותר מאשר דאצ'ה מתפקד — אבל לכתובת הפגישה היתה משמעות הרבה מעבר להזמנה עצמה. וככל שהתארכה ההמתנה לדבר שעומד לקרות, יהיה אשר יהיה, כך נדמה המקום מבשר רעות.
גם בנסיבות הטובות ביותר לא היו הגברים הללו מורגלים בהמתנה. תיאור שלהם כאנשי עסקים רבי־עוצמה — ואפילו כמיליארדרים — יהיה המעטה מגוחכת בערכם. כקבוצה, הם ייצגו את צבירת העושר הגדולה ביותר — והמהירה ביותר — בעת המודרנית. אמצעי התקשורת ברוסיה הדביקו להם את השם "אוליגרכים", מונח שהיתה בו בדרך כלל נימה מזלזלת והגדיר אותם כמעמד נפרד ועליון. על פי התפיסה הרווחת, במהלך העשור האחרון, בעוד ברית המועצות לשעבר מתקדמת בכבדות אל הקפיטליזם בתהליך הפרטה מורכב שנעשה לעתים קרובות בין הצללים, מעמד זה — האוליגרכים — צבר עושר לא נתפס וניצל עושר זה כדי להשתחל כמו קיסוס חונק אל מנגנוני הממשל, הכלכלה והתרבות במדינה.
רוב הגברים בחדר הזה היו מגיבים בעוינות על התווית הזאת. הם ראו בעצמם נציגים של רוסיה החדשה, החופשית והמודרנית. כמעט כולם הגיעו מבתים עניים; רבים מהם פילסו את דרכם בשיניים ובציפורניים מילדוּת של מחסור ודעות קדומות. רבים עבדו בשלב כזה או אחר בחייהם כמתמטיקאים, כמדענים או כאנשי אקדמיה לפני שהפנו את שאפתנותם לתחום העסקים. אם הצליחו במאמציהם — וכן, כקבוצה הם הצליחו במידה שאולי אין שנייה לה בכל ההיסטוריה האנושית — היה זה על אף השחיתות והעדפת המקורבים הכרוניות של הפרדיגמה הרוסית המשתנה, ולא בזכותן.
אוליגרכים או לא, גברים שעושים מיליארדים אינם ידועים בסבלנותם. הדממה הפכה בלתי נסבלת, ואחד המוזמנים, הקרוב ביותר לדלת שהובילה אל פנים הבית, כיחכח בגרונו.
"אם איזה צ'צ'ני היה מצליח להיכנס לכאן ולפוצץ את כולנו," הוא שאל, "אתם חושבים שמישהו היה מתאבל עלינו?"
צחוק מתוח נשמע פה ושם ונבלע בין הצללים. ייתכן שהבדיחה המקברית היתה מציאותית מדי. יהיה אשר יהיה האופן שבו תפסו הגברים את עצמם, זה לא היה זמן טוב להיות מיליארדר ברוסיה. וגרוע מזה, הרעיון של מטען חבלה שיתפוצץ בחדר האוכל בכתובת מבשרת רעות כזאת לא היה מופרך כפי שהיו רוצים להאמין.
לפני שמישהו מהם הספיק להפר את הדממה שוב, נראתה סוף־סוף תנועה, ודלת נפתחה בקצה חדר האוכל. דומה היה שהאוויר נעשה דחוס עוד יותר, כמו רצועת עור שהודקה פתאום. לאחר רגע קצר עבר גבר יחיד בפתח. הוא צעד בראש מורכן, וכל תנועותיו נחושות ומלאות שליטה, מצעדיו התקיפים והאתלטיים ועד לנוקשות זרועותיו הרזות והשריריות לצדי גופו. הוא היה נמוך קומה — מטר שבעים לכל היותר — עם שיער מקליש, עיניים קטנות ולסת צרה, כמעט חדה. היה בנוכחותו משהו הרבה מעבר לסכום חלקיו. הוא נכנס לחדר בשלווה ולחץ בחמימות את ידו של כל אחד מהנוכחים, ואיש מבין המיליארדרים היושבים אל השולחן לא היה מסוגל לסרב גם אילו היה מעז. לא זו בלבד שהוא היה אדם מרשים, הוא היה גם בגדר תעלומה, גורם בלתי ידוע, ואנשי העסקים שנאספו שם ביססו את חייהם — ואת הונם — על יכולתם לרכוש ידע ולהשתמש בו. אף שאחדים מהם תרמו להתעצמות כוחו של מארחם — למעשה, בחרו בו אישית לתפקיד שמילא כעת — הם עשו זאת בלי שידעו פרטים רבים עליו. זאת היתה אחת הנקודות שנזקפו לזכותו. הוא היה אלמוני במכוון, אדם חסר חשיבות לכאורה — בורג נאמן. הם חשבו שיהיה קל לשלוט באדם כזה.
לא היה בו שום דבר קל כשנעמד בחזית החדר, מול השולחן.
ואז הוא חייך.
"ברכות חמות, עמיתים".
הוא סרק את החדר, מביט על פי תור בעיניו של כל אחד מהמיליארדרים שנאספו שם.
"אחדים מכם תמכו בי," הוא המשיך בדבריו בקול שקט ויציב, ומבטו השתהה על כמה מהפרצופים המביטים בו.
"אחדים לא."
ושוב הוא השתהה על קומץ.
"אבל אין לזה חשיבות עכשיו. אתם הצלחתם מאוד בחייכם. צברתם הון אדיר."
הוא המתין, והחדר הפך שקט ודומם כמו זגוגית חלון.
"אתם יכולים להמשיך ולהחזיק ברכוש שלכם. העסקים חשובים. התעשייה חשובה. אבל מהיום והלאה אתם פשוט אנשי עסקים — ורק אנשי עסקים."
לפני שמישהו הספיק להגיב, שוב נראתה בחדר תנועה — צוות של פקידים נמוכי־דרג הכניס לחדר קבוצה של משרתים, שכל אחד מהם נשא מגש עמוס כלי תה עשויים חרסינה וזהב. הנוכחים סביב השולחן פלטו כאיש אחד אנחת רווחה, אך בה בעת הבינו רוב הגברים בחדר שטעו טעות גדולה. האיש חסר החשיבות הזה, הבורג האלמוני הצייתן, הפך לדבר־מה אחר. כל רגע בפגישה הזאת תוכנן במדוקדק, החל בהזמנתם לכאן, למקום הזה, הטעון כל כך הרבה משמעויות אכזריות.
במרחק מטרים ספורים משם, בהמשך המסדרון שנמלא כעת המולת משרתים הנושאים תה אל חדר האוכל, נמצאו חדרי העבודה והמגורים של יוסיף סטלין בשני העשורים האחרונים לחייו. הבית הזה — ביתו של סטלין במוסקבה — היה המטה הסמלי של המשטר רב־העוצמה, האכזרי והידוע לשמצה ביותר בהיסטוריה של מדינתם.
ולדימיר פוטין — האיש בחזית החדר, שהחליף כעת דברי נימוסים עם האורחים הסמוכים ביותר, בעוד המשרתים מגישים תה סביב שולחן האוכל — שיגר להם מסר ברור ומפורש.
פוטין אינו בורג פשוט שאפשר לסובב על פי הצורך.
האוליגרכים הוזהרו רשמית:
אתם יכולים להמשיך להחזיק במיליארדים שלכם.
אבל אל תעמדו בדרכי…

בן מזריץ' סיים בהצטיינות תואר בהרווארד. הוא פירסם שנים-עשר ספרים, ובהם רב המכר של "ניו יורק טיימס" "מיליארדרים במקרה – הסיפור האמיתי על פייסבוק" (ראה אור בעברית בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן), שעוּבד לסרט זוכה האוסקרים "הרשת החברתית"; והספר "21", שנמכר ביותר ממיליון וחצי עותקים והיה הבסיס לסרטו של קווין ספייסי הנושא אותו השם.

הוא מתגורר בבוסטון.

X