היד שמאכילה אותך | לרכישה באינדיבוק
היד שמאכילה אותך

היד שמאכילה אותך

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 270
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.1
- 39
יום אחד חוזרת מורגן הביתה ומגלה מחזה מחריד: גופתו המשוסעת של בנט, הארוס שלה, מוטלת בחדר השינה ושלושת הכלבים שלה, שני פיטבולים ופירנאית אחת, מכוסים בדמו.
כשמורגן מנסה לאתר את הוריו של בנט כדי לספר להם על מותו, היא מגלה שכל מה שסיפר לה על חייו – מי הוא, היכן נולד, איפה עבד – היה שקר. לחרדתה היא מגלה שבנט היה מאורס לנשים נוספות, ושכל התסמינים מראים שהוא מתאים להגדרה הקלינית של סוציופת.
מורגן מכירה סוציופתים היטב. היא ויקטימולוגית – פסיכולוגית שחוקרת נשים שנפלו קורבן לגברים שניצלו אותן. כעת עליה לגלות אם כל מה שידעה – על בנט, על עצמה, על ציידים וקורבנות – הוא אמיתי. ועליה למהר, שכן הארוסות האחרות מתחילות למות בזו אחר זו.
היד שמאכילה אותך הוא ספר מתח פרובוקטיבי, פרי שיתוף פעולה מבריק בין אֵיימי הֶמפֶּל וג'יל סימֶנט, סופרות אמריקאיות עטורות פרסים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “היד שמאכילה אותך”

"קשה להניח מהיד את המותחן הקטן והנשכני הזה".
קירקוס
"אי אפשר לעמוד בפניו".
ווג
"נהדר… לא לבעלי לב חלש".
ג'ויס קרול אוטס

פרק 1

 

כן או לא:

 אני רוצה שכולם יהיו מאושרים.
 אני יודע/ת מה נחוץ לאנשים בלי שיבקשו ממני.
 תרמתי דם.
 הייתי תורמ/ת כליה כדי להציל חיים של חבר/ה.
 הייתי תורמ/ת כליה כדי להציל חיים של זר/ה.
 בדרך כלל אני יוצר/ת רושם של אדם כן.
 אני נותנ/ת יותר ממה שאני מקבל/ת.
 אנשים מנצלים אותי.
 בדרך כלל עלי לסלוח לאנשים.
היום לא הייתי עונה על כל אחת מן השאלות האלה כפי שעניתי עליהן לפני שנה. ואני זו שכתבה את המבחן. אני הייתי אמורה להיות זאת שתשנה את ההגדרה של הצייד על סמך זיהוי התכונות המאפיינות את הקורבן. המבחן: היא הייתה חלק מתֶזַת המאסטר שלי בפסיכולוגיה פוֹרֶנזית במכללת ג'ון ג'יי למשפט הפלילי. פילוסוף אמר פעם, "סף הדלת הוא המקום שבו יש להשתהות." עמדתי על סף הגשמת כל מה שרציתי אי פעם.
הנה השאלה שהייתי שואלת היום:
האם אני יכולה לסלוח לעצמי?
ההרצאה הייתה על ויקטימולוגיה — תורת הקורבן.
האם מוזרוּת סימביוטית במוחו של המתעלל קיימת גם במערך הרגשי של הקורבן? המודל שבו השתמש המרצה היה סינדרום האישה המוכה. סינדרום זה אינו מופיע, כך אמר הפרופסור, במקום כלשהו במדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM-5), אבל בחוק הפלילי הוא דווקא כן מופיע. למה? חשבתי שאני יודעת את התשובה.
הבוקר המריץ אותי; הייתי להוטה להגיע מהר הביתה ולהמשיך במחקר. הרגשתי קצת אשמה על כך שאני רוצה שוב לשהות בדירה לבדי, ולכן עצרתי אצל האחים פוֹרטוּנאטוֹ וקניתי לבֶּנֶט שקית של עוגיות צנוברים.
הדירה שלי הייתה בקומה העליונה של שורת בתי עץ צמודים בוויליאמסבורג, ברוקלין. לא גרתי עם ההיפסטרים; הבלוק שלי היה שייך לעולם הישן. נשים איטלקיות טאטאו ללא הרף את המדרכות לפני הבתים שלהן, וחכמולוגים בגמלאות שיחקו שח אצל פורטונאטו. במרחק של בלוק הייתה חנות מצבות שמכרו בה גם כיכרות לחם. הסתובבה שמועה שהאיש שניהל את החנות עבד פעם אצל אחת ממשפחות הפשע המאורגן. צוות העובדים שלו, כולם בני שמונים לפחות, ישבו על כיסאות פלסטיק בחזית החנות ועישנו סיגרים. אוטו הגלידה ניגן את המוזיקה של "הסנדק". נהגו לומר שם, "זה לא HBO. זאת השכונה שלנו."
שישים ושמונה מדרגות עקלתוניות הובילו אל הדירה שלי. תערובת אתנית של ריחות הגיעה אל אפי בדרך למעלה: שום מיטגן במישורת הראשונה, כרוב מתבשל בשנייה, נקניקיות צ'וריסו בשלישית, ולבסוף הקומה שלי; אני לא בישלתי דבר.
הדלת הייתה פתוחה. בנט בטח יצא ושכח לטלטל את הידית השבורה כפי שביקשתי ממנו. הכלבים היו עלולים לצאת. היו לי שלושה: קְלָאוּד, כלבה פירנאית גדולה שכיניתי כלבת פוסטרים, וצ'סטר וג'ורג' — שני כלבי פיטבול מעורבים, מטופשים, צמאים לאהבה, ששהו אצלי באומנה. הכלבים היו הסיבה היחידה לחיכוך בין בנט לביני. הוא רצה שאפסיק להציל כל כלב תועה על חשבון העבודה שלי, ואני חשדתי שבעצם לא היה יכול לסבול שׂער כלבים על הסוודרים שלו. לבנט תמיד היה קר, אפילו בקיץ. הוא טען שהוא סובל מתסמונת רֵיינוֹ: כלי הדם בקצות הגפיים מתכווצים, ולכן הידיים וכפות הרגליים קרות. בנט פחד מן השלב המתקדם של המחלה, התנוונות אצבעות הידיים והרגליים. אבל ידיו מעולם לא היו קרות כשנגעו בגופי. אני, לעומת זאת, סבלתי מחום. הייתי הראשונה לנעול סנדלים עם בוא האביב, מעולם לא כרכתי צעיף לצווארי, לא הצטננתי בגלל מיזוג אוויר. ולא משום שהייתי מרופדת.
כשדחפתי את דלת הכניסה בכתפי, הודפת את קבלת הפנים הנרגשת וכשכושי הזנב שחיכו לי מעבר לדלת, הבחנתי בעלי כותרת של ורדים מפוזרים בכניסה. האם בנט הוא שפיזר אותם? זה נראה זול, לא התאים לו. גבר שזוכר כל מה שאומרים לו לא זקוק לקלישאות. בנט ראה והבין אותי באופן שלא חוויתי לפני כן. לא מדובר רק בתשומת לב. הוא ידע לפנַי מה אני רוצה — אם מדובר בתפריט, סרט או מוזיקה. הידיעה הזאת שלו הגיעה, כמובן, גם לחדר המיטות.
התכופפתי להרים כמה עלי כותרת וראיתי שהם עקבות של כפות כלבים. אם כך זו לא מחווה רומנטית שחוקה, ככלות הכול. מה שנראה כעת כמו שכפול של דוגמה פרחונית מופשטת על רצפת העץ הוביל לחדר השינה. האם כלבי האומנה, צ'סטר וג'ורג', הגיעו לפח האשפה? כלבים משאירים כתמים של שרידי רוטב פּוּטַנֶסקָה בדירה — עוד קלישאה שדחיתי. צ'סטר וג'ורג' היו ג'נטלמנים, גם אם העצמות המכורסמות למחצה שפיזרו בדירה עצבנו את בנט. הוא מעד על עצמות וצעצועים מצפצפים, עוד סיבה לרצונו שאמצא להם בתי קבע או שאחזיר אותם למקלט לבעלי חיים באיסט הארלם — המקום שממנו לקחתי אותם. תרומה שנתתי לארגון מקומי להצלת בעלי חיים הכניסה אותי כנראה לרשימת אי־מייל המונית, ומאז אני מקבלת מדי יום תמונות ופרטים של כלבים שנותרו להם רק כמה שעות לחיות אם לא אעשה משהו.
כלבי הפיטבול, צ'סטר וג'ורג', חיכו לתורם להמתת חסד. בתצלום הם נשענים זה על זה וכל אחד מושיט כף לשלום. לא יכולתי לעמוד בזה. כשהלכתי למקלט לכלבים ראיתי שבכרטיסים שלהם כתוב "שום בעיה". עובד במקום אמר לי שפירוש הדבר שיש להם מזג מעולה. הם לא עוללו דבר לאיש, רק העניקו אהבה ורצו אהבה בתמורה. מילאתי את הטפסים, שילמתי הוצאות אימוץ עבור כל כלב מתוך כוונה לקחת אותם לאומנה בלבד. למחרת באנו, קלאוד ואני, לקחת אותם ברכב שכור של זיפּקאר.
בנט התקשה לשאת את המהומה הבלתי פוסקת של שלושה כלבים גדולים בדירה קטנה, ואולי הוא צדק. הכלבים אכן השתלטו לי על החיים. הייתכן שהכלבים האלה היו צורה של אלטרואיזם חולני? זה היה עיקרו של המחקר שלי, מבחן לזיהוי קורבנות שהזולתנות והאמפתיה העודפות שלהם הגיעו לרמה כזאת שהם משכו אליהם ציידים.
בנט היה זקוק לסדר כדי לתפקד, ואילו אני חיבבתי אי–סדר. כשהיה בא ממונטריאול, נהג לתלות את חולצות הספורט־אלגנט ומכנסי החאקי הקלילים, ואילו אני השארתי את הטייטס, הווסט מעור סינתטי וערמות של חולצות גופייה זרוקות על המיטה. הוא רוקן את מדיח הכלים לאחר שמילא והפעיל אותו, ואילו אני השארתי את הכלים המלוכלכים שלי בכיור. ומה שהקשה עלי יותר מכול, הוא לא אהב שהכלבים ישנו אתנו במיטה. הוא לא אהב את הכלבים והם ידעו את זה. כלבים יודעים. הם צייתו, אבל בנט הנחית את הפקודות בתקיפות מיותרת. הערתי לו יותר מפעם אחת. איך נחיה כולנו יחד?
קלאוד הייתה הראשונה שהגיעה אלי. היא השתמשה בגודל שלה — גודל של דוב — להרחיק את הבחורים. לא זו בלבד שלא קיבלה את פני בדרכה הרגילה העליזה, שהתבטאה בהצבת כפותיה הענקיות על כתפי, אלא היה ברור שהיא נסערת ומפוחדת. אוזניה היו שטוחות ומוצמדות לראשה והיא הקיפה את רגלי. צד אחד שלה נראה כאילו נשענה על קיר שזה עתה נצבע. אבל לא צבעתי, ולו הייתי צובעת לא הייתי בוחרת בצבע אדום.
כרעתי על ברכי וחיפשתי בפרוותה הרטובה פצעי דקירה. אבל עורה היה ללא פצעים, והצבע ממילא לא הגיע עד עורהּ. התנצלתי לפני צ'סטר וג'ורג' על החשדות המופרכים שלי. למזלי, הייתי כבר על הברכיים. אם לא כן הייתי נופלת בגלל גל הסחרחורת הראשון. התחלתי אוטומטית לבדוק את צ'סטר וג'ורג', לחפש את מקור הדם. לבי הלם בפראות. גל נוסף של סחרחורת הציף אותי. גם אצלם לא מצאתי פצעים. הרכנתי את ראשי כדי שלא להתעלף.
"בנט?" קראתי. דחפתי את צ'סטר מעלי כשליקק את הדם מידי.
ראיתי שהספה החדשה שלי מוכתמת. קיבלתי אותה במתנה מאחי הגדול סטיבן לרגל יציאתי משנות העשרים לבגרות. ניסיתי לכנס את הכלבים, אבל הם המשיכו להקיף אותי ועמדו בדרכי לחדר השינה. הדירה הייתה כמו מסילה ארוכה וצרה. הכניסה לכל חדר הייתה מהפרוזדור. אפשר היה לירות בה בלי לפגוע בקיר. מהמקום שבו עמדתי בסלון יכולתי לראות את החלק התחתון של המיטה. יכולתי לראות את רגלו של בנט.
"מה קרה לכלבים?" שאלתי.
המריחות האדומות התארכו ככל שהתקדמתי בפרוזדור.
בנט שכב על רצפת חדר השינה, פניו פונות מטה ורגלו על המיטה. אז ראיתי ששני החלקים לא מחוברים. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה להציל אותו מטביעה בדמו שלו. אבל כשכרעתי על ברכי ראיתי שפניו לא פונות מטה. הוא הביט מעלה, או לשם היה מביט אילו היו לו עיניים לראות. לרגע, בניגוד לכל היגיון, קיוויתי שזה לא בנט. אולי פורץ פלש פנימה והכלבים תקפו אותו. הייתי המומה, אבל גם במצב זה די היה בהכשרה שלי כדי לדעת שהרוצח לא היה אדם. לא היה דפוס של רגש בנתזי הדם. הניסיון הפורנזי שלי הספיק כדי שאדע מה אני רואה. הניתוח של דפוס צורת הדם מדויק יותר מכפי שנוטים לחשוב. הוא מבהיר את סוג הפציעה, את הסדר שלה, את סוג הנשק שגרם לה, אם הקורבן היה בתנועה או שכוב בעת גרימת הפצעים. הפצעים כאן היו פצעי נקב וריטוש. ידיו של בנט הופשטו — כלומר, העור נקרע מעליהן כשניסה להיאבק. הרגל הימנית שלו נקרעה מעליו בברך. ה"נשק" היה חיה או חיות. הפצעים היו משוננים, לא קווים ישרים של להב. גושי בשר שלמים חסרו. ממריחות הדם ניתן ללמוד שהוא נגרר על רצפת חדר השינה. כף הרגל הימנית והחלק התחתון של הרגל הועלו על המיטה, כך נראה, לאחר שהותקף. היה נתז של דם עורקי על לוח הראש של המיטה ועל הקיר שמאחוריו, כנראה מעורק הראש.
שמעתי את הכלבים מתנשפים מאחורי, מחכים לאות. ניסיתי להשתלט על האימה. גייסתי את הקול הכי רגוע שיכולתי ופקדתי עליהם להישאר במקומם. אחר כך העברתי אותם לשכיבה במקום. אז שמתי לב לריח חדש שטשטש את ריח הדם. נראה היה כי הריח עולה ממני. קמתי לאט ונעתי לאט סביב הכלבים. קלאוד קמה. היא הייתה הולכת אחרי לולא חזרתי על הפקודה להישאר במקום. תשומת לבם של צ'סטר וג'ורג' הייתה מרוכזת בי, אך הם לא זזו ממקומם גם כשהתקדמתי לעבר חדר האמבטיה. הגעתי, נכנסתי, טרקתי אחרי את הדלת ונשענתי עליה במלוא כובד משקלי למקרה שיבואו אחרי. שמעתי אותם מייבבים מעבר לדלת.
עדיין לא הייתי בהלם. זה עתיד היה לקרות בקרוב. עוד הייתי במצב מוקדם יותר של הכרת תודה דומעת על שנותרתי בחיים. מוזר, אך הרגשתי מעין אופוריה, כאילו זכיתי זה עתה בפרס חשוב. ואכן זכיתי — בחיי. אבל המצב הזה נמשך שניות מעטות בלבד. יצאתי מן הטראנס המוזר הזה וידעתי שעלי להזעיק אמבולנס. לא יכול להיות שהוא עדיין חי, אבל אולי אני טועה? אולי הוא סובל? הנייד שלי היה בתיק, שהשארתי עם המפתחות על מדף האח. שמעתי צליל רשרוש של נייר וקריעתו ונזכרתי בשקית העוגיות. היא כנראה נפלה והכלבים מצאו אותה. פתחתי לאט את הדלת ונמנעתי מלהתקרב לחדר השינה. הלכתי לקחת את התיק. כמה זמן ייקח להם לחסל את העוגיות? האדרנלין זרם בעורקי כשריסנתי את הדחף שלי לזנק למקום בטוח; חטפתי את התיק בלי להסיר את עיני מהכלבים. חזרתי ונכנסתי לחדר האמבטיה, כדי להיות מוגנת מאחורי דלת נעולה. נכנסתי לאמבטיה הריקה כאילו היה בכוחה של אמבטיה מברזל בעלת רגלי טפרים להגן עלי, וטלפנתי למשטרה. הייתי צריכה לחייג פעמיים. כשהמרכזנית שאלה במה העניין לא הייתי מסוגלת לענות לה. לא יכולתי אפילו לצרוח.
"את בסכנה ברגע זה?" היא שאלה. היה לה קול של אישה בוגרת.
הנהנתי בראשי בפראות.
"אני מפרשת את השתיקה שלך כתשובה חיובית. את יכולה להגיד לי איפה את נמצאת?"
"בחדר אמבטיה." לחשתי את הכתובת שלי.
"המשטרה בדרך. אני אשאר אתך על הקו. יש פורץ בבית?"
שמעתי את הכלבים מעבר לדלת. היבבות שנשמעו קודם גברו. כעת הם ייללו וגירדו בדלת, מבקשים להיכנס.
לא הגבתי.
המרכזנית אמרה, "אם יש פורץ בבית שלך הקישי באצבע פעם אחת על הפומית."
הקשתי שלוש פעמים.
"יש כלי נשק בשטח? הקישי פעם אחת."
הקשתי פעם אחת.
"יותר מכלי נשק אחד?"
הקשתי שוב.
"נשק חם?"
טלטלתי ראשי לשלילה והנחתי את הטלפון באמבטיה הריקה. המרכזנית המשיכה לדבר אלי, אבל קולה היה רחוק. טלטול הראש לשלילה — לא — לא — לא — הרגיע אותי כמו נענוע.
אחד הכלבים יילל כשיבבת הצופר התקרבה. קלאוד. היא הצחיקה אותי כשהצטרפה לגרסה העירונית של להקת זאבים כאילו היה אצל הכלבה המפונדרקת, שאת שיניה צחצחתי כל שבוע, שריד כלשהו לטבע חייתי. עכשיו היללה שלה הפחידה אותי.
"המשטרה הגיעה," אמר הקול הקטן שבקע מן הטלפון על קרקעית האמבטיה. "הקישי פעם אחת אם העבריינים עדיין בפנים."
הכלבים נבחו כששמעו את הצעדים המתקרבים, את היד המנסה לבדוק אם הדלת פתוחה.
"משטרה! לפתוח!"
ניסיתי לצעוק, אבל הצליל היחיד שבקע מגרוני היה אנחה זערורית — קטנה אפילו מן הקול שהמשיך לשאול אם העבריינים בפנים. התשובה היחידה שהגיעה אל השוטרים הייתה הנביחות.
"משטרת ניו יורק! פתחו את הדלת!"
הנביחות נמשכו.
"טלפן למחלקה לשירות הווטרינרי העירוני!" שמעתי את אחד השוטרים צועק.
הצליל הבא שהגיע לאוזני היה רעש הדלת הנפרצת וירייה אחת מחרישת אוזניים. היבבה שנשמעה אחר כך הייתה עגומה כזעקה אנושית. שני הכלבים האחרים הפסיקו לנבוח.
"כלבים טובים, כלב טוב," אמר אחד השוטרים.
"אני חושב שהכלב הזה מת."
הצעדים התקדמו בזהירות.
"אוי אלוהים, ג'יזס," אמר האחר.
שמעתי אותו מקיא.
דלת חדר האמבטיה נפתחה באחת, ושוטר צעיר מצא אותי משתוחחת באמבטיה הריקה.
הוא גחן לידי. ריח הבל פה חמצמץ של קיא הגיע אלי מפיו.
"נפגעת?"
רגלי היו מקופלות תחתי, פני מחופרות בברכי, והידיים משולבות מאחורי ראשי.
"האמבולנס בדרך. תקשיבי, אנחנו צריכים לבדוק אם את מדממת."
הוא הניח את ידו בעדינות על גבי ואני צרחתי. "אוקיי, אוקיי, אף אחד לא יפגע בך."
נשארתי קפואה באותה תנוחה של ילדים בתרגיל של התגוננות מפני פצצת אטום. מאוחר יותר יתברר לי שאחד התסמינים של הפרעת דחק חריפה הוא התאבנות קשיחה.
"האנשים מהשירות הווטרינרי העירוני פה," אמר השוטר האחר.
האמבולנס הגיע כנראה באותו זמן, כי פרמדיק מדד את הדופק שלי ואישה בדקה אם יש לי פצעים. נשארתי מכווצת באמבטיה.
"אני לא חושבת שהדם הוא שלה, אבל אני לא מצליחה לראות את הבטן שלה," אמרה האישה. "אני אחבר לה עירוי. תרגישי דקירה, מותק."
מסרגה ננעצה לי לתוך היד השמאלית. צרחתי כל כך שהכלבים התחילו שוב לנבוח, רק שניים מהם כעת.
"ניתן לך משהו שיעזור לך להירגע כך שנוכל לבדוק אם יש לך פצעים."
חוֹם שחור החל לזחול במעלה זרועי כאילו מישהו הניח כפפה חמה על ידי. השְחֹור התפשט וגדל עד שיכולתי לטפס אל תוכו כאילו היה תיק שחור המאפשר ברחמיו להיעלם בתוכו.
"אנחנו צריכים לשאול אותה כמה שאלות. היא מסוגלת לדבר?" שאל אחד השוטרים.
"היא בהלם."
"השם שלך מוֹרְגָן פְּרָאגֶר?"
ניסיתי להנהן, אבל התיק השחור היה הדוק מדי.
"תוכלי להגיד לנו מי היה אתך בדירה? אנחנו לא מצליחים למצוא שום כרטיס מזהה על המת."
"היא יכולה לשמוע אותנו?" שאל השוטר האחר.
הרימו אותי לאלונקה והסיעו אותי דרך הדירה. פקחתי את עיני כשעברנו ליד חדר השינה. המראה בלבל אותי עכשיו יותר משהפחיד. "מה קרה?" שאלתי בקול החדש הקטן שלי.
"אל תביטי," אמרה האישה.
אבל אני הבטתי. איש לא טיפל בבנט. "הוא סובל?" שמעתי את עצמי שואלת.
"לא, מותק, הוא לא סובל."
רגע לפני שהורידו אותי במדרגות ראיתי את הגווייה של צ'סטר על רצפת הפרוזדור. למה ירו בו? קלאוד וג'ורג' היו כל אחד בכלוב של השירות הווטרינרי העירוני, ולכל כלוב הוצמדה תווית: כלב מסוכן.
הרופאים לא מצאו פגיעות בגופי, לא מצאו משהו פיזי שיסביר את המאוּבנוּת שלי, את האילמוּת שלי, למעט צווחה כשמישהו התקרב אלי. להגנתי הוציאו צו אשפוז כפוי על סמך אישור רפואי, על פי סעיף 9.27 של ספר החוקים של ניו יורק.

א' ג' ריץ' הוא שם העט של אֵיימי הֶמפֶּל וג'יל סימֶנט, סופרות אמריקאיות עטורות פרסים.

 

היד שמאכילה אותך הוא ספרן המשותף הראשון.

X