היביסקוס | לרכישה באינדיבוק
היביסקוס

היביסקוס

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 328
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70
- 39

"היא לא שמה לב, אך הרוח הסיטה לרגע את כובע הקפוצ'ון שלה כשעברה מתחת לאחת ממנורות הרחוב היחידות שעוד עבדו פה, ונעמדה כמה צעדים ממני. היא נראתה כמו אמזונה; שיערה השחור נח סביב מסגרת פניה ונחשף במלוא אורכו, ולחייה שקועות כאילו לא אכלה ימים. ידעתי שעיניה בצבע חום-אפור כפי שהופיעו בתמונות, אך כרגע הן מלאות צער. שפתיה המלאות והלבנות רעדו, רק שלא מקור, אלא מפחד שהרחתי עד אליי."

 

כאשר איום מהעבר מאלץ את דקלה לעזוב את ישראל, היא אורזת את חפציה וטסה לבלפסט. היא לא מצפה ש"מר שפתיים" המסתורי, אותו היא פוגשת מחוץ למלון דה האנג', יתגלה כמושיעהּ – עד שהיא מבחינה בקעקוע ההיביסקוס על עורפו. אותו איום ממנו ברחה רודף אותה בצפון אירלנד והיא מבינה כי בפניה שתי אפשרויות: האחת, לתת לאחרים לשלוט על חייה. השנייה, לקחת בעלות על גורלה ולהילחם, גם במחיר האהבה. יחד עם מר שפתיים היא יוצאת למסע אשר לא רק יטלטל את חייה מיסודם, אלא גם יפלס עבורה דרך חדשה לעתיד לא נודע.

 

רומן הביכורים של סברינה שלאלאשבילי הוא יצירה שלמה העומדת בזכות עצמה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “היביסקוס”

בקרוב…

התחלתי לצעוד חזרה למשרד שחלקתי עם עידית ולפני שפסעתי שלושה צעדים צלצל הטלפון. זמזמתי עם צלצול ה'אני אשרוד' בגרסת גלוריה גיינור שהכריז על שיחה ממספר לא מזוהה, והשתהיתי כדי לשמוע עוד כמה תווים לפני שעניתי. "הלו."

"הלו." אלון. הקול הזה. רעדתי בכל חלקי גופי כאילו הייתי חולת פרקינסון. נצמדתי לקיר הסמוך אליי כדי למנוע את נפילתי.

"התגעגעתי אלייך," אמר הקול כששמע את נשימותיי הכבדות על הקו, קול שלא שמעתי ארבע שנים.

'זו טעות במספר. זו חייבת להיות טעות במספר. זו טעות במספר!' הצעקה במוחי הייתה כה רמה, וסירבתי להכיר בעובדה שזו כנראה לא טעות. אספתי את הכוחות שנטשו אותי ואמרתי בקול השָׁלֵו ביותר שגייסתי, "נראה לי שטעית במספר. מצטערת. שלום."

הרחקתי את הטלפון מאוזני, אך בכל זאת שמעתי את הקול השנוא לפני שלחצתי על כפתור הניתוק. "למה נראה לך שטעיתי?"

לא יכולתי לנתק, אבל גם לא יכולתי לענות לשאלתו. בלית ברירה קירבתי שוב את הטלפון לאוזני ואפילו לא יכולתי ללכת עד אחד הכיסאות בחדר המנוחה הריק, כי ברכיי לא עמדו בעוצמת רעידות רגליי.

"את יודעת מי אני," אלון המשיך. "אתן לך ארבעה רמזים אם קשה לך. אחד לכל שנה."

אני כבר לא אותה צעירה הקלה להתרשמות כמו בעבר. ארבע השנים שחלפו, בליווי טיפולים פסיכולוגיים, גרמו לי להבין שכל אחת יכולה הייתה להיקלע למערכת יחסים עם גבר בוגר שבטחה בו. ההיסטוריה של משפחתי והעובדה שהייתי צעירה גרמו לי לרצות להישאר בה אפילו שידעתי שלא הייתה טובה עבורי.

רק שהוא לא ידע זאת, וכל עוד לא ידעתי מה כוונותיו אין צורך לחשוף את עצמי. נתתי לו לחשוב שהוא באמת משפיע עליי, כמו בעבר, והרעדתי את מיתרי קולי כשניסיתי שוב להיתמם, "תשמע, נראה לי באמת שהתב-"

"לא," קטע אותי בחוסר סבלנות, "נראה לי שאת רוצה לשמוע את הרמז הראשון." נשמתי בכבדות, אך השתלטתי על אינסטינקט הפאניקה הראשוני שניסה להשתלט עליי לנוכח מצבי החדש. "זוכרת את הדייט הראשון שלנו? זה היה ביום שאחרי ההלוויה. זה גם היה הדייט שבו איבדת את הבתולים שלך, ואני לא מתכוון לבתולים שנתת לחבר התיכוניסט שלך."

לא היה לי אוויר, לא יכולתי לחשוב, רק יכולתי לשמוע את המשך המונולוג כשאגלי זיעה ניגרו ממצחי אל עצמות לחיי, משני צידי פניי, כל הדרך לצווארי והתמקמו להם כמו אבני ריחיים סביבי. הבעיה עם העבר היא שעד שהוא לא מגיח חזרה אל תוך ההווה, אי אפשר להתמודד איתו. לא ידעתי אם הפחד בליבי נבע מהתמודדות או מהעובדה ששוב חיי עומדים לעבור טלטלה.

זהותי התגלתה.

"אוי, איבדת את הקול?" לעג. "אולי הרמז השני יעזור לך למצוא אותו. האמת, שעד עכשיו אני גומר מאיך שרקדת לי על הזין במרפסת החדר שלי, כשכולם שמעו אותך גומרת בצעקות."

נגעלתי מעצמי ומהעובדה שאי פעם אהבתי אותו מספיק כדי להיכנע לכל דרישותיו המיניות. עדיין היה לי קשה להיזכר מבלי לראות את מעשיי כשליליים וזנותיים, אך עבודתו של ד"ר גולדשטיין לא הייתה לחינם ועמדתי הייתה חזקה אל מול זילות דבריו כלפיי.

"אל תגידי לי ששכחת עד כמה אהבת להיות איתי?" הייתה בקולו הפתעה מדומה. "אולי הרמז השלישי ירים את המסך לנוכח העובדה שכמעט באמת הפכתי אותך להיות הזונה שאת. כל כך נהנית להפוך מחיילת אמיצה שהורגת ערבים לנימפומנית קטנה. זוכרת את מסיבת השחרור שלך? כמעט החלטתי שאת מוכנה, אבל ברגע האחרון, אלכס התערב וקלקל לי את החגיגה."

ליבי התכווץ, לא בגלל דבריו המלאים שנאה ורוע, אלא משום ששמעתי את שמו של החבר הטוב שלי, ומיררתי בבכי בשקט ככל האפשר כדי שלא ישמע מעבר לקו. כיסיתי את פי בחוזקה שמא יבקע קול ממנו. התכופפתי מעט ונשענתי עם כפות ידיי על ברכיי כדי לנסות ולהקל על תחושת התעלפות הממשמשת ובאה. הייתי חייבת להישאר בהכרה כדי לדעת מה הוא רצה ואיך לברוח ממנו.

"טוב, אם שלושת הרמזים הראשונים לא עזרו לך לזהות אותי, את בטוח זוכרת איך התמלאת בדם של אלכס כשהעז לגעת בך ללא רשות." הוא הרג אותו, הנבלה. "את יודעת שאלימות ופה מלוכלך תמיד עשו אותי חרמן. נחשי באיזה מצב אני עכשיו למטה." לאחר הפסקה של מספר שניות המשיך, "דקלה," הוא משך את שמי, טעם אותו על לשונו, "לא בא לך סיבוב מכל הדיבורים האלה? לזכר הימים ההם?"

הוכנעתי. הוא השיג אותי.

הטלפון נפל לרצפה. גופי החליק לאורך הקיר, רעידות גופי היו על גבול התקף אפילפטי וזיעה קרה בצבצה מתוך עור הברווז שכיסה אותי. הדבר היחיד שידעתי היה שבזה הרגע הפכתי לאישה מתה מהלכת, רק שבסרט המקורי המת המהלך היה גבר ולא אישה.

הקריאה היא הדרך שלי להימלט למחוזות רחוקים ולהפליג בדמיוני.

זאת היתה דרכי לצלוח את גיל ההתבגרות, ועם הפסקה של מספר שנים לטובת לימודים בטכניון ופיתוח קריירה, אפשר לומר שלא הפסקתי לקרוא.

החלום שלי להפגיש בין עולם בתי קפה ובין עולם הספרים אולי יתגשם יום אחד, אבל בינתיים הגשמתי חלום אחר, שבער בקרבי – להוציא לאור ספר.

סברינה שללאשבילי

X