הטבחית של הימלר | לרכישה באינדיבוק
הטבחית של הימלר

הטבחית של הימלר

שנת הוצאה: 10/2015
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

גיל 105, רוז עדיין מנהלת את המסעדה המפורסמת שלה במרסיי, מחזיקה אקדח בתיק, ואינה יכולה שלא לחשוב מחשבות זימה כשהיא חולפת ליד בחור חתיך. אפילו זוועות המאה העשרים בהן חזתה מקרוב — מהטבח בארמנים דרך הטירוף המאואיסטי ועד אימת הנאציזם (היא היתה, ככלות הכול, הטבחית האישית של הימלר) — לא גרמו לה לאבד משמחת החיים שלה או מאומץ לבה. לכן כשלילה אחד מנסה בחור צעיר לשדוד את הקשישה החביבה, הוא לא יכול לדמיין איזו חמת זעם הצית, ולאיזה מסע נקם תצא אחת הגיבורות הספרותיות הססגוניות ביותר בתולדות הספרות.   הטבחית של הימלר הוא רומן משעשע ועוקצני, שבדומה ל"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" מציע קריאה אישית מאוד של המאה העשרים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הטבחית של הימלר”

מזל בתולה
מרסיי, 2012. נישקתי את המכתב, שילבתי אצבעות, אצבע ואמה, כדי שיהיו בו חדשות טובות. אני מאמינה מאוד באמונות תפלות. זאת החולשה הקטנה שלי.
המכתב נשלח מקלן שבגרמניה, כפי שהעידה החותמת על הבול, והשולחת כתבה את שמה על גב המעטפה: רֶנָטֶה פְרוֹל.
לבי האיץ את פעימותיו. נתקפתי חרדה מהולה בשמחה. קבלת מכתב אישי בגילי, כשכל האחרים כבר מתו, היא ללא ספק מאורע חשוב.
החלטתי שאפתח את המכתב מאוחר יותר, בהמשך היום, כדי לשמר זמן רב ככל האפשר את ההתרגשות שאחזה בי למראהו, ונישקתי את המעטפה. הפעם את צדה האחורי.
יש ימים שבהם מתחשק לי לנשק כל דבר, צמחים ורהיטים, אבל אני נזהרת. אני לא רוצה שיחשבו שאני זקנה מטורפת, דחליל שמפחיד ילדים. בגיל מאה וחמש כמעט קולי הוא רק חוט דקיק, יש לי חמש שיניים כשירות, הבעה של ינשוף, ואין לי ניחוח סיגליות.
אבל בכל מה שקשור לבישול, אני עדיין עם שתי רגליים על הקרקע. אני אפילו מחשיבה את עצמי לאחת ממלכות מרסיי, תכף אחרי רוז השנייה, צעירונת בת שמונים ושמונה, שמבשלת מנות סיציליאניות נפלאות, ברחוב גלאנדֶב, לא רחוק מהאופרה.
אבל ברגע שאני יוצאת מהמסעדה ומשוטטת ברחובות העיר, נדמה לי שהאנשים פוחדים ממני. דומה שרק במקום אחד הנוכחות שלי לא פוגעת באיש: על ראש גבעת הגיר, שבו ניצב פסלהּ המוזהב של נוטר־דאם־דה־לה־גארד, שכמו מטיפה אהבה לעולם, לים ולמרסיי.
מָמָדוּ הוא שמביא ומחזיר אותי הביתה על המושב האחורי של הטוסטוס שלו. הוא טיפוס תוסס שמשמש כאלטר־אגו שלי במסעדה. הוא ממלצר, עוזר לי בקופה ומרכיב אותי לכל מקום על הכלי המצחין שלו. אני אוהבת לחוש את העורף שלו בשפתי.
כשהמסעדה סגורה, מיום ראשון אחר הצהריים ובמהלך כל יום שני, אני מסוגלת לבלות שעות על הספסל שלי, תחת השמש שנוגסת לי בעור. אני מפטפטת בראשי עם כל המתים שלי, שבקרוב אפגוש בשמים. חבֵרה שאבדו לי עקבותיה אהבה לומר שהעסקים שלהם הרבה יותר נעימים משל החיים. היא צודקת: לא רק שהם לא לחוצים, יש להם את כל הזמן שבעולם. הם מקשיבים לי. הם מרגיעים אותי.
גילי המופלג לימד אותי שאנשים חיים בתוכך יותר מרגע שהם מתים. לכן למות אין פירושו להיעלם, נהפוך הוא, פירושו להיוולד בראשם של אחרים.
בצהריים, כשהשמש מאבדת כל רסן ודוקרת אותי כמו סכין, או גרוע מזה, מכה כמו מעדר מתחת לבגדי האלמנוּת השחורים, אני מסתלקת לבזיליקה המוצלת.
אני כורעת ברך מול הבתולה הכסופה, החולשת על המזבח, ומעמידה פנים שאני מתפללת. אחר כך אני מתיישבת ותופסת תנומה. שם אני ישנה הכי טוב, אלוהים יודע למה. אולי מפני שהמבט האוהב של הפסל מרגיע אותי. הצעקות והצחוקים הדביליים של התיירים לא מפריעים לי. גם לא צלצול הפעמונים. אולי מפני שכל הזמן אני עייפה בצורה מזעזעת, כאילו חזרתי מנסיעה ארוכה. אחרי שאספר לכם את הסיפור שלי, תבינו למה, והסיפור שלי הוא שום דבר, או לפחות לא משהו רציני: אדווה זעירה בהיסטוריה, אותה בִּיצה שכולנו מדשדשים בה ושמושכת אותנו לקרקעיתה ממאה אחת לזו שאחריה.
ההיסטוריה מנוולת. היא לקחה לי הכול. את הילדים שלי. את ההורים שלי. את אהבתי הגדולה. את החתולים שלי. אני לא מבינה את ההערכה המטופשת שהיא מעוררת בלב המין האנושי.
אני שמחה מאוד שההיסטוריה הסתלקה, היא כבר גרמה מספיק נזק. אבל אני יודעת שהיא תחזור בקרוב, אני מרגישה את זה בחשמל שבאוויר ובמבטם הקודר של האנשים. נגזר על הגזע האנושי להניח לטיפשות ולשנאה לצעוד על קברי האחים, שהדורות הקודמים מילאו ללא לאות.
בני האדם הם כמו חיות בבית מטבחיים. הם צועדים אל גורלם בעיניים מושפלות, ולעולם לא מביטים קדימה או אחורה. הם לא יודעים מה ממתין להם, הם לא רוצים לדעת, אף על פי שאין פשוט מזה: העתיד הוא שֶדר, הוא גיהוק, הוא פליטה חומצית ולפעמים הקאה של העבר.
זמן רב ניסיתי להזהיר את האנושות מפני שלושת פגמי התקופה שגרמו לה לאבד את שפיותה: ניהיליזם, תאוות בצע ומצפון נקי. התחלתי עם השכנים, בעיקר עם שוליית הקצב שגר בקומה שלי, חלשלוש חיוור עם אצבעות פסנתרן, אבל ראיתי שאני משעממת אותו עם הקשקושים שלי, וכשאנחנו נפגשים במדרגות, לא פעם אני נאלצת לתפוס בשרוולו כדי שלא יברח; הוא תמיד מעמיד פנים שהוא מסכים איתי, אבל אני יודעת טוב מאוד שזה בשביל שאשחרר אותו.
וכולם כמוהו. בחמישים השנים האחרונות לא מצאתי אף אחד שיקשיב לי. בסופו של דבר התייאשתי והשתתקתי, עד ליום שבו נשברה לי המראה. כל חיי הצלחתי לא לשבור אף מראה, אבל באותו הבוקר, כשהבטתי על הרסיסים הפזורים על אריחי חדר האמבטיה, הבנתי שחטפתי מזל רע. אפילו חשבתי שאולי לא אעבור את הקיץ. בגילי זה סביר.
כשאת חושבת על זה שאת הולכת למות בלי אף אחד, אפילו לא כלב או חתול, יש לך רק פתרון אחד: להפוך למעניינת. החלטתי לכתוב את זיכרונותי, והלכתי לקנות ארבע מחברות ספירלה בחנות לספרים ומכשירי כתיבה של מדאם מַנדוֹנָטוֹ. היא אישה בת שישים ומשהו, שמורה, שאני מכנה 'הזקנה'. אחת הנשים המשכילות ביותר במרסיי. כשעמדתי לשלם לה, ראיתי שמחשבה חולפת בראשה והעמדתי פנים שאני מחפשת כסף קטן, כדי להניח לה לנסח את שאלתה:
"מה את מתכוונת לעשות עם זה?"
"ברור שספר, מה השאלה!"
"אבל איזה סוג של ספר?"
היססתי, ואז:
"כל הסוגים ביחד, זקֵנה שלי. ספר שיחגוג את האהבה ויזהיר את האנושות מהסכנות שמצפות לה. כדי שהיא לא תעבור לעולם את מה שאני עברתי."
"כבר כתבו הרבה ספרים על הנושא הזה…"
"כנראה שהם לא היו מספיק משכנעים. הספר שלי יהיה סיפור חיי. כבר יש לי כותרת ראשונית: 'מאה שנותי ויותר'."
"כותרת טובה, רוז. אנשים אוהבים כל מה שקשור לבני מאה. זה שוק שמתפתח במהירות, בקרוב יהיו מיליונים מהם. מה שעצוב בספרים האלה זה שהם נכתבים על ידי אנשים שמלגלגים עליהם."
"אז אני, בזיכרונות שלי, אנסה להראות שאנחנו לא מתים בעודנו בחיים, ועדיין יש לנו מה להגיד…"
אני כותבת בבקרים, אבל גם בערבים, מול כוסית יין אדום. אני טובלת את השפתיים מדי פעם, בשביל התענוג, וכשנקטעת ההשראה, אני שותה לגימה כדי לעודד את הרעיונות.
באותו לילה החלטתי להפסיק לכתוב אחרי חצות. לא חיכיתי עד שאשכב במיטה אחרי צחצוח שיניים כדי לפתוח את המכתב, שמצאתי בתיבת הדואר באותו בוקר ממש. אני לא יודעת אם זה הגיל או ההתרגשות, אבל הידיים רעדו לי כל כך, שקרעתי את המעטפה בכמה מקומות. כשקראתי את המכתב איבדתי את ההכרה, המוח נעצר.

פרנס־אוליבייה ז'יסבר — סופר, עיתונאי, בעל טור ומגיש טלוויזיה צרפתי שנחשב לאחד היוצרים הפוריים והפעילים חברתית־פוליטית מקרב בני דורו.

X