החמישית של צ'ונג לוי | לרכישה באינדיבוק
החמישית של צ'ונג לוי

החמישית של צ'ונג לוי

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 432
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70.4
- 39

כשכל זה מתחיל, אתה — בנם של עובדת זרה מסין ואב בית"ר ירושלמי — משקה את חלקת האלוהים הקטנה שלך מקצה אל קצה.

 

יש לך בית קפה קטן ומבטיח ואתה יודע בדיוק מה תלבש מחר.

כשכל זה מתחיל, יערה מוסקוביץ' — אחותך החורגת (היא הרבה יותר מאחותך החורגת) — ממשיכה להתבודד באוניברסיטת באר שבע כדי למצוא פתרון לבעיית העולם. אתם מדברים בכל שישי, בחצות.

בשבועות הקרובים, הרבה לפני שהקיץ של 2017 יסתיים, אתה תגלה שהמדינה נוטרת לך טינה, תיתקל בגורילות ארץ־ישראליות, תפגוש אדם הטוען שאינך קיים, תטעם את הקפה הטוב ביותר שהוכן אי־פעם, ותטפס גבוה־גבוה על הפירמידה שירשת מאמך.

החמישית של צ'ונג לוי הוא הרומן השני של יואב אבני, מחבר ספר הפולחן שלושה דברים לאי בודד (כן, יש כאן עניין לא פתור עם מספרים). זהו מסע פרוע ומתגעגע אל נבכי העתיד הקרוב, המלווה לכל אורכו באהבת אמת, בהומור משונן ובכושר המצאה מלבב.

 

"שלושה דברים לאי בודד הוא מסוג היצירות המקוריות, המטורפות והמצחיקות שמשקפות את האבסורד שבחיינו. ספר סוחף, משעשע ואמיתי מאוד שאסור להחמיץ."                                                                                                         אמנון ז'קונט, ידיעות אחרונות

 

"הרומן הראשון של יואב אבני בולט בכנפיו הססגוניות בנוף הכה־מתאמץ־להיות־רציני של הספרות הישראלית… מסב עונג אמיתי."                                                                                                                                                       הגר ינאי, גלובס

 

"ברומן הביכורים שלו יוצר אבני עולם ייחודי, שפה משלו ועולם דימויים שנון ובהחלט מצחיק. לרשימת שלושת הדברים שהספר ממליץ לקחת לאי בודד, אפשר להוסיף את הרומן של אבני עצמו."
ירון אביטוב, כל הזמן

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “החמישית של צ'ונג לוי”

1

כל זה מתחיל ברגע אחד — שתי גורילות ארץ־ישראליות אורבות לך בנורדאו פינת סוקולוב.
לך אין כמובן מושג, ואתה מתקרב לשם בריצה.
בזמן האחרון (עשור וחצי חלפו מאז שמעת בפעם הראשונה על הפירמידה) אתה רץ המון — שלוש פעמים בשבוע, חמישה־עשר קילומטרים בכל פעם.
ימי שישי טובים לריצה. אחר הצהריים מתון וסבלני, וכשהשקט הגדול מבשיל בצפון הישן של תל אביב, אתה עוזב את הקפֶה ומשאיר לבן זינו לפקח על החלפת המשמרות.
אז אתה רץ ומתחיל לבנות משפט לשיחה השבועית עם יערה — משהו על השמים המגוננים על העיר כמו מכסה מחורר של קופסת נעליים שבה תולעי משי לועסות בנחת עלי תות — אתה לא שם לב שהמשפט מסובך מדי, נדמה לך שהוא דווקא מתגלגל יפה לצד צעדי הניו באלאנס הארוכים שלך, אבל יש לך עוד כמה שעות להתלבט ולהתחרט. אתם מדברים רק פעם בשבוע, בכל שישי בחצות, וגם את זה — גם את המינון — מכתיבה יערה.
אתה לא מרוצה מהסידור הנוכחי, הנמתח כבר חודשים. יש לך כישרון מולד לצאת מהקווים (גם עכשיו אתה חוצה את הכביש במהירות, הרחק ממעבר החצייה), ובעבר כבר הפרת כללים נוקשים מזה, אבל שיחות הטלפון הפכו להכרח כשיערה עברה להתגורר במעונות של אוניברסיטת בן גוריון.

 

אתה לא אוהב את מה שהאקדמיה עושה לה, "איך זה יכול להיות," הקשית כשהציגה לך בגאווה את חדר העבודה הקטן שהוקצה לה בקומת הסגל, "שדווקא בפקולטה למדעי הרוח ייתנו לך חדר בלי חלון?" זה היה כשעוד הסכימה לקבל ביקורים, אבל מאז ששבה מהמשלחת לברזיל, יערה מסתגרת בקמפוס (לא יוצאת, ואין בא) ומתעקשת שכדי לסיים בהצלחה את הדוקטורט שלה ולמצוא איך להציף את העולם באושר (כן, לדבריה — עד כדי כך), היא חייבת להיות לבד — להתרכז ולעבוד בעצמה, עם עצמה.
ההגדרה של יערה ל"לבד" נוקשה וחסרת הנחות. היא מתעקשת להישאר כלואה מרצון בבאר שבע, נמנעת מאירוח מפגשים משפחתיים ומסרבת בנימוס להגיע הביתה בשבתות. החגים פתוחים למשא ומתן, אבל בשיא הקיץ נדמה לך שלוח השנה סובל מבצורת והחודשים יבשו לגמרי — אין טיפת חגים, רק ימי חול הממלאים את האופק. סופי־השבוע נראים לך כמו שלוליות פטה־מורגנה, וראש השנה הוא חזיון תעתועים רחוק — נווה מדבר של עצי תפוח, ברֵכות דבש וראשי דגים. ובכל זאת, עוד שישי הגיע ובלילה תדברו שוב.
אבל זה לא עוד ליל שישי.
הערב מלאו שישה חודשים לפגישה האחרונה שלכם, ואין סיבה לחגוג. כל צעד ריצה מקרב אותך להחלטה — הגית בה יומם וליל. חיכית מספיק. אתה צריך לומר לה. לפרוט אהבה למילים. תמיד ידעת שיַערה לא תגיד לפניך, אולי אפילו לא תגיד בכלל — כבר העזת להציע לה לטוס איתך בעבר, אבל המראת לבד וגם נחַתָּ. צעד ועוד צעד, ואתה מחליט שזה לא משנה. הגיע הזמן או הגעת אתה. חצי שנה חלפה, ואתה חייב להגיד לה.
יערה סבורה שלמען הדוקטורט עליה לגזור על עצמה ניתוק. היא מתמסרת לאקדמיה, הולכת ומתמכרת למחקר שלה, וכמעט תמיד היא על איזושהי מלגה.
אתה ויתרת על ההשכלה הגבוהה. התירוץ הרשמי היה זמן — טענת שאתה חייב קצת יותר ממנו כדי להחליט, אבל בעצם, כשרינו החזיר אותך לארץ, לא רצית ששמך יופיע במנועי החיפוש.
גם עכשיו, כמעט שנתיים אחר כך, אתה משוכנע שאין לך שום צורך בתואר אקדמי. הספרים לצד מיטתך לא נועדו להרחיב את השכלתך, אלא דווקא למקד אותה — מטפס פירמידות חייב להסתכל קדימה ולא לצדדים.
עכשיו אתה ממש קרוב. בעוד פחות מדקה תעבור בנורדאו פינת סוקולוב, ואתה מסתער על הקילומטר האחרון המסתיים בדירה שלך.
התעקשת לגור בדירה שבה נולדת — זה התנאי השני שהצבת כשהסכמת לעלות על הטיסה מאמסטרדם. התנאי הראשון היה שרינו מוסקוביץ', אבא של יערה, ידאג שלא יעצרו אותך ברגע שתנחת (כל מה שרצית מהדיוטי פרי הסתכם בחופש).
באחת משיחות הטלפון שלכם אמרת ליערה שרינו עזר לך לכבס לעצמך את החיים — הכתמים ירדו כמעט לגמרי, אבל הכול קצת התכווץ מאז.
הריצה בשדרות נורדאו דומה בעיניך למדיטציה בתנועה. המסלול החדש נוח ורחב, ואם ראש העיר תעמוד בהבטחתה ותמתח אותו עד לפארק צפון, אתה תצביע עבורה גם בבחירות הבאות. הצל שלך נמתח מאחוריך — הפוך, גדול, חזק, והעולם נראה כמו מובייל ענקי הסובב סביבך. מדי פעם ממטיר אחד העצים שזיף־פיקוס בשל. השביל מתובל בפיליפיניות צעירות הצועדות בנחת, משתהות כשהן פוגשות אחרות ונותנות לזקנים שבהם הן מטפלות לרחרח זה את זה בסקרנות. כמה מהן מזהות אותך — אולי בגלל המראה הזר, אולי מבית הקפה או בגלל סגנון הריצה המיוחד שלך (ידיים פרושות לצדדים) והן מצחקקות במבוכה.
אתה מחזיר חיוך ונזהר לא לדרוך על אחד מהצללים הדהויים והרועדים של הזקנים ("לא מנומס למעוך צל של מישהו אחֵל, שייאו צ'ונג!"). מי מהם זכה להגיע לקומה החמישית? קשה לך לומר כשאתה מדלג בקלילות מעל צואת כלבים טרייה. כמו תמיד, אתה מוודא שגם הצל לא מתלכלך — אמא שלך הרי הבהירה שמי שלא מכבד את צלו, לא יזכה לכבוד מאחרים — צעד רחב ימינה, והצל צולח את המטרד על קרקע יבשה.
עכשיו אתה כבר ממש בפינת סוקולוב.
אחרי חמישה־עשר קילומטרים כל נשימה מפיחה אש בתנורי הריאות, ונדמה שבמקום דם זורמת בגופך חומצת חלב רותחת. הגוף שואף לעבור להליכה, אבל אתה הרי לא תיתן לו, להפך — אתה מתכוון להגביר את הקצב כשלהק מטוסי קרב שורט את השמים ומותיר צלליות סילון עמומות על הכביש. בּום על־קולי מרעיד את כל החי־צומח־דומם בשדרות נורדאו. המטוסים מזכירים לך את אבא שלך, הבום — את אמא שלך, ואתה מאט.
לזה כנראה מחכות שתי הגורילות הארץ־ישראליות המסתתרות מאחורי שני פיקוסים גדולים, וחוסמות בבת אחת את דרכך בעזרת פלג גוף עליון ותג לא ברור.

יואב אבני הוא סופר ומתרגם. נולד ב-1969 בישראל. ספריו עד היום: קובץ הסיפורים "איזה מטומטמים האמריקאים" (תמוז, 1995), הרומן רב המכר "שלושה דברים לאי בודד" (כנרת, זמורה-ביתן, 2006), זוכה פרס גפן לשנת 2010 – הרומן "החמישית של צ'ונג לוי" (כנרת, זמורה-ביתן, 2009), והרומן "הרצל אמר" (כנרת, זמורה-ביתן, 2011) שזכה בפרס גפן בשנת 2012.

X