החלילן הנעלם | לרכישה באינדיבוק
החלילן הנעלם

החלילן הנעלם

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 149
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 36
- 57.60
- 36

 

החלילן הנעלם הוא זה שלצלילי מנגינתו מתרחשים צירופי המקרים בכל אחת משלוש הנובלות בספרו של פיליפ לברו. בראשונה – "Bye bye Blackbird" – מאבד גבר צעיר את תומתו ואת תמימותו לצהובת השיער שהוא פוגש על הספינה בדרכו מצרפת לניו-יורק. בשנייה – "על הכוונת" – גבר זר מודיע למספר כיצד, בצעירותו באלג'יריה, היה אצלו על הכוונת, ומשום מה, הוא לא ירה. בשלישית – תומא מספר כיצד ניצל בילדותו ממסע המוות לאושוויץ, רק משום שהיה לו קר בבית החרושת ללבֵנים שבהונגריה. האם אצבע אלוהים או יד המקרה היא שמהפכת כך את הגורלות?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “החלילן הנעלם”

צעדתי לאורך רחוב סֶברֶה, מותיר מאחורי את צומת סֶברֶה־בַּבִּילוֹן־רַספַּי, כשפנַי לכיוון רחובות דירוֹק ואֶדגָר־קינָה.
האוויר היה יבש ומעלות החום נעו בין 19 ל־21, מה שנחשב בפריס לטמפרטורה טובה מאוד, בתנאי שעודף תחמוצת החנקן לא יבוא לפגום בנשימתך ולהחדיר דלקת סימפונות בגופיהם של אלפי תינוקות שאמהותיהם מובילות אותם בעגלותיהם.
לעולם לא תדע מדוע צץ לו זֶמֶר זה ולא אחר מעומק הווייתך אל מפלס הזיכרון הראשון — מדוע הוא ולא אחר? פצחתי בשריקת נעימת גֶ'ז ישנה שאהבתי תמיד, שיר של ריי הנדרסון ושל מורט דיקסון משנת 1926: Bye Bye Blackbird.
אינני מפליא לשרוק, אבל לפחות איני מזייף, ועל פי רוב אפשר לזהות את הנעימה שבחרתי בה. תמיד אהבתי את הקו המלודי של השיר הזה ואף את מילותיו העדינות, המעלות דימויים מעולם הג'ז וספרי הבלש, שטבוע בהם פטליזם מסוים: Bye Bye Blackbird, ולשם שינוי, זה מצלצל לא פחות טוב בשפתנו: "ביי ביי, ציפור שחורה" — אפשר להתקדם צעד נוסף ולתרגם בהתאמה: "היי שלום, יפת הלילה".
גבר גבה קומה לבוש במעיל ארוך אפרפר בא מולי ועמד לחלוף על פני, אך נעצר סמוך אלי. הוא הושיט את ידו לקראתי.
— הי, אדוני, הוא אמר, זה Blackbird, מה שאתה שורק עכשיו, נכון? אני לא טועה?
— לאמִתו של דבר, לא הרבה אנשים מזהים את השיר הזה, למרות שהוא הושמע שוב ושוב מפי זמרי רוק.
— הו, אדוני, הו, אדוני, גמגם האיש, מבקש כאחוז התרגשות ללפות את זרועי — האם לעכבני, או לחלוק עמי איזה דבר?
נסוגותי לאחור, אך הוא חזר ואמר בשלישית:
— הו, אדוני.
אחר כך נדחק אלי ביתר שאת. הוא לא גילה כל תוקפנות. על פניו חרושות הקמטים יכולתי לקרוא מעין הזמנה לגילוי סוד, איזה חשק לדבֵּר. הבעתי את סקרנותי:
— מה קורה לך, מה מעורר בך השיר הזה?
— הו, אדוני… אילו ידעת… תוכל להקדיש לי רגע? אפשר להציע לך קפה?
— למה לא? אמרתי. יש ביסטרו לא רחוק, באזור דירוֹק,
פרַנסוּאָ קוֹפֶּה.
צעדנו בשתיקה עד לפינת רחוב סֶברֶה ובּוּלווָר מוֹנפַּרנָס. התיישבנו באזור האחורי של הקפה — פינה שקטה ופנויה. לאיש היה שיער אפור כמו צבע המעיל שעטף את גופו הגרמי הגדול. דומה שמצא הנאה מיוחדת בצבע הזה: החולצה, החליפה, אפילו הנעליים, הכול היה אפור. העניבה, לעומת זאת, הייתה מסריג אדום עז, כשהכול מותיר רושם של גנדרנות שעבר זמנה, רושם שתווי פניו אף הגבירו. עכשיו, כשהתבוננתי בו שעה שהזמין פעמיים אספרסו, דימיתי לנחש איזו זחיחות בעינו ובחיוכו, הוא התנהג בקוקטיות של גיבורי סרטים צעירים מפעם, שחרף הזדקנותם הם משתדלים להיראות במיטבם. נקל לדמיין אותם רוכנים ארוכות מול המראה, דואגים להתמיד באותו תפקיד שהקדישו לו חיים שלמים, מתגעגעים מעתה והלאה לכוח הפיתוי שניחנו בו ומבקשים לשוב ולהחיותו.
אולם עד מהרה גברו נימת קולו והכֵּנוּת שבה ביקש לספר את סיפורו על הרושם המוטעה שלי. הוא דיבר בתום לב, בקול נמוך, כמו בווידוי.

פיליפ לברו הוא סופר, עיתונאי, פזמונאי ואיש תקשורת בעל מוניטין בצרפת, שעשרות מיצירותיו תורגמו לשפות רבות, הוא גם בנם של חסידי אומות העולם, שהסתירו והצילו יהודים רבים בתקופת הכיבוש הנאצי. בין ספריו המתורגמים לעברית ראו אור, בתרגומו של משה מרון בספריית פועלים, גם "אנשים" ו"הילד הקטן".

X