החלומות שהורגים אותנו | לרכישה באינדיבוק
החלומות שהורגים אותנו

החלומות שהורגים אותנו

שנת הוצאה: 09/2015
מס' עמודים: 274
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 50
- 35

גם הספר המודפס במבצע מיוחד לזמן מוגבל: 50 שקלים, במקום 79

 

במקום ארז בראון, חוקר פרטי מחפש  אחרי רננה ניסנוף, אישה צעירה ועשירה שלבעלה אין מושג למה היא נעלמה ואחרי מוטי בן עזרא, שברח עם הכסף של הלקוחות ולא השאיר כתובת. הוא נודד בין הקומה האחרונה של מגדלי עזריאלי לחווה אורגנית של חסידי ברסלב בשטחים, בין כפר לא מוכר ליד לוד לכלא באר שבע. ארז מחפש את הנעדרים שלו, מנסה לתקן את היחסים עם אישתו, מטפל באימו המזדקנת שהולכת ומאבדת את זיכרונה, ובדרך משתדל להציל את חשבון הבנק שלו, שזקוק להחייאה דחופה.

במקביל מתואר מסעו של אורפיאוס אל ארץ המתים, זהו סיפור של גבר שמחפש את אהובתו במקום האפל ביותר, של יוצר הרודף אחר האמת והחלום שלו במסע שסופו נדמה ידוע מראש, אבל הוא אינו יודע לאן הוא הולך.

 

"לחקור זה לכתוב את האמת. לחקור זה להפנות עורף, להתכחש, לא להיות חלק מהמשחק. לחקור זה לא להיכנע, להתחנפויות, לשקרים, להצלחה המחורבנת שכנראה לא קיימת. לחקור זה להיות בודד, לא מוכר, לא אהוב.  לחקור זה כנראה בסופו של דבר להיכשל… ולדעת."

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “החלומות שהורגים אותנו”

בקרוב…

"יש לך מושג למה היא נעלמה?" שאלתי.
"אין לי מושג, אם היה לי, לא הייתי בא אליך."
"דיווחת למשטרה?"
"מה אני אגיד להם, שאשתי נעלמה? עד כמה שאני יודע זאת לא עבירה פלילית – להיעלם." הוא משך בכתפיו, "חבל על הזמן."
"איך היו היחסים ביניכם?"
"יחסים טובים," הוא אמר בהיסוס. "אבל אתה יודע… כמו כל זוג נשוי, עליות, ירידות, לא היה שום דבר מיוחד בזמן האחרון."
"היא לקחה משהו כשהיא עזבה? כסף, כרטיס אשראי, פנקס צ'קים?"
"שום דבר, אפילו לא תיק." הוא נענע בראשו באטיות.
"השאירה מכתב, פתק?"
"כלום. פשוט חזרתי הביתה ולא היה אף אחד. צלצלתי להורים שלה, לחברות, אחר כך צלצלתי למשטרה, לבתי חולים. כלום, היא פשוט נעלמה."
"אין לכם ילדים, נכון?"
"היא הייתה בהיריון, זה נחשב?"
עידו ניסנוף הוא עורך דין, אני אוהב עורכי דין בערך כמו שאני אוהב עכבישים שחורים וארסיים, הם בסדר כשהם נדבקים לנעל שלי בתור עיסה שחורה ומגעילה, אבל עבודה זאת עבודה, עידו ניסנוף שילם לי כדי למצוא את אשתו וזה מה שהתכוונתי לעשות.
לי קוראים ארז בראון – חוקר פרטי, "בראון חקירות" בדפי זהב. המצאתי את השם בעצמי.
ההתמחות שלי היא לחפש אנשים, בדרך כלל כאלה שלא רוצים שימצאו אותם. אנשים בורחים: מחובות, מאנשים שמפחידים אותם, מהסבל שנדבק ולא רוצה לעזוב. אני מחפש את העקבות שהם השאירו, כולם משאירים עקבות, זה רק עניין של זמן, סבלנות וכסף.
עידו השאיר לי מסמכים מסודרים: מספרי טלפון של ההורים שלה, של העבודה ושל שתי חברות טובות. תעודת זהות, חשבון בנק, כרטיסי האשראי והסלולרי; הוא גם אמר שלא הוציאו שקל מהחשבון, שכרטיס האשראי לא היה בשימוש ושהסלולרי נשאר בבית.
הוא נתן לי תמונה, רננה ניסנוף בשדה מלא פרחים אדומים, היא נראתה צעירה מאוד ויפה מאוד, היא לבשה שמלה כהה שחשפה רגליים ארוכות, כתפיים חיוורות, שיער זהוב ארוך, חיוך קטנטן קצת מבויש ועיניים כחולות מבהיקות שמאחוריהן סימן שאלה, חידה שעדיין לא ידעתי את פתרונה, אבל אני אדע, בסוף אני תמיד יודע.
"איפה זה צולם?" שאלתי.
"משהו בגליל," הוא אמר, "היינו בצימר, אני יכול לברר איפה, אם זה חשוב."
אמרתי לו שכנראה זה לא חשוב.
אחר כך הוא נתן לי צ'ק ואת כרטיס הביקור שלו. לפני שהוא הלך שאלתי אותו אם הוא יודע למה אשתו נעלמה. הוא אמר שאין לו מושג, לא האמנתי לו.
אוריפיאוס היה נגן מופלא, העצים והאבנים הקשיבו לנגינתו, נהרות נטו ממסלולם כדי לשמוע את שיריו וחיות היער פסקו לנהום כשהאזינו לקולו.
שיריו הקסימו את בני האדם, מילאו אותם לרגע ביופי נשגב, השכיחו מהם את אימת המוות.
יום אחד פגש אורפיאוס בנימפת היער היפהפייה אורידיקה, הם התאהבו במבט ואהבו כפי שציפורי הבר אוהבות, בפראות, ללא מחשבה על המחר. חייהם לפני שהכירו נשכחו מהם ונדמה היה להם שאהבתם תימשך לנצח, אבל יום אחד כשאורידיקה חלפה ביער, חשק בה הסאטיר אריסטיוס. אורידיקה נסה אל לב היער, נחש ארסי הכיש אותה, היא מתה מיד.
אורפיאוס נפל על גופתה העירומה, הוא התייפח, התחנן לרחמי האלים וביקש מהם שיחזירו לו את אהובתו.
האלים לא ענו לו.
אורפיאוס החליט לעשות את מה ששום בן תמותה לא עשה לפניו, הוא ירד אל ארץ המתים ויחזיר משם את אהובתו.
בכל שנה מקבלת משטרת ישראל חמשת-אלפים תלונות על אנשים שנעלמו, בדרך כלל היא לא עושה עם התלונות האלה כלום, בדרך כלל לא צריך לעשות כלום. רוב האנשים חוזרים, מחליטים שהגיע הזמן שימצאו אותם, הם חוזרים הביתה, שולחים מכתב או מטלפנים, רק חלק קטן נעלם ואף אחד לא שומע עליו יותר.
הוא עובר לשוודיה, גר בקרוון, חוסך כסף לניתוח לשינוי מין ומתחיל לכתוב שירה בחרוזים. אי אפשר לחיות משירה בחרוזים, אז הוא חי מקצבת פליטים ומעבודות שיפוצים קטנות בשחור שהוא עושה מדי פעם בכפר.
הוא בורח להונג-קונג ועובד בדוכן פלאפל. מגיעים ישראלים, לבנונים, סורים ומצרים, כולם אוהבים פלאפל. כששואלים אותו, "מאיפה אתה?" הוא עונה תמיד, "מפה, מהאזור." ושואל בלי להביט בפנים, "רוצה עוד כרוב?"
את פוגשת גבר לא מגולח עם עיניים מושפלות שלוקח אותך טרמפ לראש פינה, בדרך הוא נותן לך כדור כחול עם לב חרות באמצע, התבלבלת, זה לא אקסטזי, זה ואבן טבול ב-LSD, זה מרדים אותך, זורק אותך למקום אחר. כשאת שוכבת באמבטיה הוא חותך לך את הצוואר בסכין יפנית, דם ניתז מהווריד על ידו השעירה, אחרי עשר שניות את מתה.
הוא מנסר לך את הידיים והרגליים לאט ובסבלנות, מכניס את חתיכות הבשר שותתות הדם לשקיות פלסטיק צהובות שהוא לקח מהסופר. שנייה אחרי שהוא מסיים למלא את הבור הוא מנגב את הזיעה מהמצח ולוחש "כולן זונות."
הכי קשה למצוא את המתים, הם לא מדברים הרבה בסלולרי, לא מוציאים כסף בכרטיס אשראי ובאופן כללי נמנעים מתקשורת עוינת. אפשר למצוא את חלקם במכון לרפואה משפטית באבו כביר. בין עשרים לשלושים גופות לא מזוהות נמצאות בישראל בכל שנה. כולן מגיעות למקררים של אבו כביר. אפשר לעשות בדיקת DNA לעצמות אבל זה עולה כסף והמתים לא צריכים את הבדיקות, הם אדישים וכבר לא אכפת להם מכל מה שקרה להם פעם.
התחלתי לחפש את העקבות של רננה ניסנוף. עידו ניסנוף צדק, בשלושת הימים האחרונים אף אחד לא נגע בחשבון, כרטיס האשראי לא הופעל ושום שיחה לא יצאה מהנייד. עד כמה שיכולתי לברר היא לא פתחה חשבון בנק חדש ולא קנתה נייד, מה שאומר שהיא תכננה את הבריחה הזאת וכנראה הכינה מראש: זהות מזויפת, מקום להתחבא והרבה כסף מזומן או שמישהו הרג אותה. קיוויתי שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, זה יהיה הרבה יותר פשוט בשבילי.
היתה לי רשימה של אנשים שאני צריך לדבר איתם. הראשונה ברשימה הייתה אמא שלה, מתי דר, היא גרה בסביון, רחוב השלווה 17. צלצלתי וקבעתי פגישה.
למחרת בשמונה וחצי קמתי, לבשתי את הבגדים הכי יפים שלי, צחצחתי את הנעליים, חשפתי שיניים לבנות מול המראה המאובקת ונסעתי לסביון.
המון שומרים במדים כחולים הסתכלו עליי, המון מצלמות צילמו אותי, הרגשתי כמעט מפורסם. מה שחשוב זה שמצלמים אותך, מה זה משנה למה?
מתי דר גרה בבית לבן ענקי, מוקף חומה לבנה וגבוהה מאוד. מבחוץ יכולת לראות בקושי את הקומה השנייה עם התריסים המוגפים ושתי צמרות דקלים ירוקים שנעו ברוח הבוקר. ריח חריף של כלור דגדג את הנחיריים.
הלכתי לאורך שביל מרוצף בחלוקי נחל לבנים שהוביל לדלת עץ גדולה, בכניסה עמד עץ תפוזים ננסי, נטוע בעציץ טרה קוטה.
צלצלתי בפעמון, את הדלת פתחה לי אישה נמוכה עם עינים כהות, היא לא שאלה אותי מי אני, רק סימנה לי עם היד ללכת אחריה. הבית היה שקט וריק ועד כמה שיכולתי להתרשם, אף אחד לא גר בו, הכול היה נקי מדי, במקום מדי ונראה שאף אחד לא ישב על שום כיסא אף פעם.

דוידי רוזנפלד נולד ב-1966, גדל ולמד בהוד השרון. סיים בהצטיינות תואר ראשון במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה והשלים תואר שני בחוג להיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת תל אביב. למד לדוקטורט על זן בודהיזם וחסידות במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר אילן.
ספרו הראשון "פרידה מבבל" יצא בשנת 2011 בהוצאת כתר, ספרו השני "הארנב שרצה להיות עץ" יצא בכתר ב 2013 והשתתף במצעד הספרים, "החלומות שהורגים אותנו" הוא ספרו השלישי.

X