החלום הישראלי + שכר הולם | לרכישה באינדיבוק
החלום הישראלי + שכר הולם

החלום הישראלי + שכר הולם

שנת הוצאה: 2013/2010
מס' עמודים: 43/278
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 42

מארז ספרותי חד פעמי הכולל את הספר "החלום הישראלי" ואת הנובלה החדשה "שכר הולם" מאת רועי צ'יקי ארד.

החלום הישראלי לוקח את הספרות העברית לכיוון חדש – מצחיק יותר, חברתי יותר, פרוע יותר, רציני יותר. רועי "צ'יקי" ארד כותב פרוזה שמצליחה להיות אוהבת ושורטת גם יחד, לדלג באלגנטיות בין הריאליסטי והאגדי, האפל והזוהר, הפופי והפוליטי, ולהחזיר את האמון בכוחה של הספרות להציע מבט מקורי על המציאות הישראלית – מבט שאינו מתעלם מצדדיה הנלעגים והאלימים, תאבי הבצע והכוח, אך גם יודע לזהות את יופייה.

החלום הישראלי, חרגולעם עובד. עורך: אלי הירש

שכר הולם, ספרון ראשון בסדרת הנובלות של כתב העת מעין. הנובלה עוסקת בד' רנן, יאפי ישראלי צעיר וזחוח, איש המיינסטרים הישראלי הפונדמנטליסטי, חובב של מכוני כושר, ג'יפים ארבע על ארבע ותזונה בריאה. חייו של ד' רנן נהפכים מהקצה לקצה במקביל להתקדמות מלחמת לבנון השניה, שבה הוא שואף ליטול חלק

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “החלום הישראלי + שכר הולם”

איש עקרונות 

 

זה היה אחרי שמפעל התת-מקלעים נסגר. היינו צריכים לבדוק כמות עצומה של קני רובים ולא עמדנו בקצב. כל בוקר היה קשה מקודמו. בסוף המפעל שלח אותנו הביתה.

למעשה התקבלתי לעבודה אחרת, לקו יצור של מפעל להרכבת מכשירים להתססת סודה בטעמים, אבל הציבור שתה פחות סודה. לא ברור איך דבר כזה יכול להתרחש – אבל הסודה הפכה למשהו שאין לו דורש. היתה דעיכה ובסופו של דבר העסק קירטע ורק זקנים עוד התסיסו בבית גזוז. כל תופעת המשקאות התוססים הממותקים סומנה כלא בריאה על ידי אותם מוספי העיתונים שמנסה תמיד להפחיד ממשהו, והילדים, שהגזוז מיועד להם, עברו למיצים טבעיים סחוטים.

המפעל, שיוסד בשנות החמישים, ניסה לשנות כיוון. הבעלים החליפו את צוות השיווק הוותיק. הם לקחו שלושה צעירים, שניים מהם קרחים לגמרי, לתפקיד. אנשי השיווק החדשים הגיעו למפעל עם תגי-פלסטיק וערכו סקרים, הטיסו מומחה מאירלנד, ראיינו אנשים, והחליטו שמבחינה מדעית מוכרחים לשנות את שם החברה, שהשם הוא נטל ולא נכס.

הם נאבקו על הרעיון. אמרו שכבר אין מה להפסיד. החליפו את השלט בכניסה למפעל, והודיעו שאנחנו צריכים לבוא לעבודה עם בגדים סגולים, כי זה הצבע של המותג החדש.

את הבגדים בצבע החדש, שעיצב אופנאי אירי, היינו צריכים לממן בעצמנו, כי הכסף בקופת המפעל כבר עמד להיגמר. זה די עצבן את הצוות. כולם אהבו את השם הקודם, במיוחד העובדים הוותיקים. המדים החדשים נתפרו מבד לא נוח שהתאים לקור של דבלין. אנשי השיווק כינסו אותנו ואמרו שנתרגל. הם חזו שילמדו את המהלך בבתי ספר לשיווק.

אבל המכירות קרסו. העובדים הזיעו בתוך המדים החדשים שלא היו מותאמים לחום ששרר במפעל. אנשי השיווק אמרו שהם חזו את התרחיש. אמרו שצריך סבלנות. למזלם הם החתימו את בעלי המפעל על התחייבות שייתנו להם כמה חודשים לנסות את המהלך, אבל בסוף הם נכנעו, והודיעו שהם מוכנים לפשרה. הם הסכימו לקרוא למותג בשם החדש בצירוף השם הוותיק, ולתת לעובדים לבוא בכל בגד שהם רוצים, אבל הבהירו שמבחינתם זו טעות. הם אמרו שזו פגיעה בזכויות היסוד שלהם כיוצרים.

שילוב השמות היה מכת מוות לעסק. אנשי השיווק התפטרו והאשימו בקריסה את המיתון ואת זה ששכרו אותם מאוחר מדי, ועם זאת טענו שמדובר בהצלחה. הם מיהרו למפעל הבא.

הייתי מהעובדים האחרונים במפעל הסודה-סטרים, כי הייתי עובד נאמן ומסור. פס הייצור נמכר תמורת כיסוי החובות שלו למפעל "אלון" שהרכיב תת-מקלעים. אלון ניסו להתחרות בעוזי, לייצר חיקוי שלו שיעלה פחות. במוספים שמפחידים מסודה אף פעם לא כותבים איזה דיכאון זה לבדוק חמישים קני רובים בשעה, חמש מאות רובים ביום.

המיתון היה קשה. לא יכולנו לראות באופק איך הסערה תשכך. מפעלים נסגרו כל בוקר. לעתים העובדים התבצרו בהם ושרפו צמיגים שהבהילו את השוטרים המקומיים ומילאו בצחנה את טרקליני הבתים ליד המפעלים. מתישהו זה התחיל להיות מדכא מדי לכתוב על השביתות בעיתונים, וכל העמודים התמלאו בנושאים כמו דוגמניות, סקווש ומסעדות יוקרה.

המשכורות ירדו לכולם. כל מי שיכול היה פיטר את העובדים הוותיקים ושכר צעירים זולים. אנשים רק רצו לשמור על מקום העבודה שלהם כדי לעבור את התקופה עם הראש – או לפחות עם נחיר אחד – מעל המים. זה לא היה זמן טוב להיות חכם גדול. זה אף פעם לא זמן טוב להיות חכם גדול, אבל התקופה הזאת ממש לא התאימה לזה. היה צריך להיצמד אל הקיר ולמשוך. ולי לפחות היתה עבודה.

פגשתי במקרה, בדיזנגוף סנטר, את אחד מחברי ללימודים וסיפרתי לו על עלילות המפעל שבו עבדתי. זה היה כחודש אחרי שהבעלים התחלפו והתחלנו לייצר תת-מקלעים. הופתעתי לשמוע שהוא לא ידבר איתי יותר, כי לדעתו אני תעשיין נשק. לא היה לי כוח להגן על עצמי. לומר את האמת, חששתי רק מדבר אחד – שיפטרו אותי.

לא עשיתי משהו רע בעבודה הזאת. גם אם הייתי מודיע על התפטרות, ביום המחרת מישהו היה רץ למלא את מקומי, ובדיוק אותם קנים של תת-מקלעים היו מורכבים ומביאים לאותן תוצאות. בסך הכל, נשק או לא, קיבלנו שקל וחצי מעל שכר המינימום לשעה, וזה היה הרבה, הם לא היו חייבים לנו את זה. סביבי כולם דילדלו ירושות, מכרו דירות, לקחו הלוואות בבנקים ובשוק האפור, הפכו למנקים בבתים של אנשים שרק הרוויחו מהמצב, התנסו בפשע ובצילומי פורנו לשוק האירופי. הבחור שתקף אותי היה בעל זקן תישי מיושן. הוריו קנו לו דירה גדולה ברחוב חברון בתל אביב, ליד בית קברות טרומפלדור. הוא שכר כמה אריתראים מהתחנה המרכזית, שם בראשם סיני שיודע עברית, פיצל את הדירה לשלוש על ידי קירות גבס, גר בשליש הגדול יותר, עם החלון, וחי מהשכירות של שני השלישים הנותרים. כך יכול היה ללמוד באוניברסיטה ולהטיף לכולם. היה לו כסף להתלבש טוב, אבל הוא בחר ללכת בבגדים מוזנחים וקרועים. עוד בלימודים לעג לחיבה שלי לבגדים נוצצים ומטופחים.

הימים הראשונים במפעל התת-מקלעים היו נסוכי אופטימיות. מתנות החג השתפרו. קיבלנו תלושים ולא בונבוניירה זולה מקרטון צבעוני עם שוקולדים שנעוצים בתוך פלסטיק מרשרש. העבודה הפכה קלה יותר. לא הקפידו על הלבוש שלנו וזכינו לדמי הבראה. על פי חוקי התעסוקה הרשמיים היינו אמורים לקבל דמי הבראה גם לפני זה, אבל השוק הפך עמום יותר ותסוּס פחות, ותנאי העובדים נשחקו מדי כמה חודשים בצעדי ייעול יצירתיים.

מנהלי מפעל התת-מקלעים היו בימים הראשונים נדיבים עד כדי חשד שהם סתם טפשים. הם הציבו בכל חדר ייצור מסכי פלזמה לסרטים. מעכשיו בזמן העבודה הקרינו סרטי אקשן. זה היה סוג הסרטים שרוב העובדים בחרו בו בשאלון, אבל זה הפריע לכולם. הבוסים החליטו שחשוב להיראות נחמדים, כי כנראה היו זקוקים לכל עובד אפשרי.

הלקוח של המפעל היה כנראה דיקטטור במדינה אפריקאית כלשהי. רכילות אמינה קבעה שמדובר בקולונל שהשתלט על מדינה ומנסה לחסל את האפשרות שהיא תחזור להיות דמוקרטית יותר. השמועה אוששה כשהגיעו בלי הסבר כמה גנרלים שחורים כעשן שחור ובחנו את פס היצור. היינו עסוקים מבוקר עד ערב, ולא היה לנו זמן להתעניין בשם המדינה המזמינה, ובשם תנועת הגרילה שאיתה נלחמה. ייתכן שזה לא היה אפילו סוד. אף אחד מעובדי המפעל לא חשב שראוי לשאול, ואף אחד בהנהלה לא חשב שצריך לספר. היתה מעין הפרדה בין אגף הייצור לאגפים אחרים שהיו בסוד העניין. אנחנו אכלנו טבעול ומוסקה תפלה בחדר האוכל, והם אכלו במסעדות עם תלושים בצבע תכלת. האנשים באגף השיווק, או במחקר ופיתוח, העדיפו להאמין שאנחנו פשוט לא קיימים, שאנחנו משהו שקשור למכונות, מעין בורג בעל יכולת דיבור מסויימת, שצורך מעט אוכל וכסף במקום מעט גריז. ברור שזה יהיה מוזר מבחינתם ללכת לאכול ולהתידד או להסתכסך עם מעין בורג כזה.

הימים הראשונים של מפעל התת-מקלעים היו קלים מאוד. היתה לנו מִכסה נמוכה יומית של קני רובים, חמישים ליום. סיימנו אותה בצהריים ויצאנו לעשן גראס על הגג בזמן שנשאר. בשלב מסוים היו כמה אנשים שהתחילו לעשן אופיום, אבל הבטלה נחשפה על ידי אחראי משמרת זוטר שהיה קלפטומן. הוא נעלב מכך שהוסגר, וכשפוטר הלשין על כולם. בעקבות האירוע פוטרו שאר אחראי המשמרת, שלושה אנשים סימפטיים מאותה משפחה רוסית, משפחת בבאייב מפרדס כץ. המִכסה גדלה וגדלה. הגג נחסם וגלאֵי עשן יקרים ומצלמות אבטחה הוצבו בכל מקום בשטח המפעל.

בוקר אחד כינס מנהל הייצור הראשי את העובדים וגילה שהחברה התחייבה בפני הקונה על אספקת כמות מסוימת של רובים לתאריך יעד כלשהו, ושאנחנו לא עומדים ביעד. הוא איים שאם לא נייצר את התת-מקלעים עד למועד הנקוב, שאותו לא ציין, הלקוח יתבע את המפעל ואז הוא ייסגר בלי לשלם חובות לפועלים. העובדים התחילו לתהות באימה "מי יהיה עם החוזה?" כאילו הם עצמם חתמו עליו, או עומדים לפתוח במלחמה האפריקאית וזקוקים לתת-מקלעים האלה.

הניהול היה כושל. המנהלה כללה צוות גדול, אבל הם אף פעם לא חישבו אומדן ייצור סביר לסיום העבודה. זו פעולה אריתמטית די פשוטה, לקחת את כמות הרובים ולחלק לזמן העבודה ולחשב את ההספק הממוצע וככה לדעת כמה פועלים דרושים, אבל הם היו עסוקים בעניינים מבניים, בייעול לא ברור ותמידי, במיתוג. החברה של שלושת אנשי השיווק שעזרו למפעל הסודה התפרקה, אבל אחד מהם הקים חברה חדשה והתחיל לייעץ למפעל הנשק, יחד עם אשתו. מומחה ייעול מיוחד הגיע מאירלנד, והזמין כמה אנשים מהמפעל לפגישה במסעדת יוקרה.

ההספק לא זז. בכל זאת כנראה מישהו נלחץ, ואחרי חודשיים הם פתחו בירדן מפעל ענקי להדקים כדי לעמוד בלחץ. אמרו שבירדן עובדים שלוש עשרה שעות ביום, ושמותר להכות שם את העובדים בסרגל. יכולתי להאמין לכל דבר. בפעם היחידה שראיתי את הביג-בוס הוא נראה לי לחוץ, אולי מטורף. הוא צרח וצווח על המנהל, "שיעבדו! עצלנים! איך הם לא עובדים! מה הבעיה שלהם?" כרסו היתה עצומה אף שגופו לא היה גדול, והוא התקשה להסתובב במפעל כי הרווח בין העמדות היה צר יותר – הצרת מעברים שהיתה חלק מצעדי הייעול שהוא עצמו זמם, ושבזכותה אפשר היה לדחוס יותר עמדות עבודה לאולם הייצור, עד שהיה קשה להזיז בו את הידיים.

הביג בוס הגיע בדיוק כשהוקרן סרט של ואן דאם. הוא הודיע שהוא שונא את ואן דאם כי הוא שיחק פעם דמות של נאצי, והורה להחליף את הסרטים ולהקרין במקומם תמונות נוף פסטורליות. זה שימח אותי מאוד, אך שאר העובדים רטנו. בתו בדיוק התקשרה, והציעה לו לשחק בתרגיל וידאו שלה בבית הספר לאמנות. הוא חמק בנימוס, ואחרי שניתק הביט בנופים המרגיעים ושב לצעוק על כולם כחולה כלבת.

עמדתי ממש מאחוריו, כי העמדה שלי קרובה לכניסה. כולם הפסיקו לעבוד כדי להקשיב לצעקות ולטלפונים מבִתו (אחר כך היא חייגה שוב ואמרה שהיא רוצה לקחת חתול רחוב מצער בעלי חיים, והוא הסכים אם יממנו לו את החיסונים), אבל לי יש מזג בריא והמשכתי לבחון את קני התת-מקלעים ולהמשיך לעבוד בקצב מוגבר כדי לעמוד בהספק שנקבע, שהיה בלתי אפשרי.

פועלים רבים רצו לעבור מפס היצור במפעל שלנו למפעל ההדקים באירביד שבירדן. אם היית בצוות הישראלי של המפעל הירדני, המשכורת שקיבלת היתה זהה לזו שנותנים במפעל הקנים בישראל, אבל המגורים והאוכל היו חינם. חיכו להם שם תפקידים ניהוליים כמנהלי משמרות, משימה קלה יותר מעבודה פיזית. לא היית צריך להיות זה שעומד במכסה, אלא זה שבודק את המכסות של העובדים.

הייתי אחד מהעובדים היחידים עם תואר אקדמי, ולא היתה נגדי היסטוריה של תלונות או אלימות, כך שהייתי מועמד טבעי למפעל הירדני וציפיתי שיפנו אלי, אבל לא עשיתי שום צעד, ובסוף אנשים אחרים הגיעו לשם ואני לא.

כפי שצפיתי, התאגיד לא הצליח להכין את כל הכמות של התת-מקלעים שהבטיח לתאריך המיועד, ונאלץ להיסגר. לא נראה שלמישהו בהנהלה היה באמת אכפת. הבעלים קיבל כנראה את הכסף, כי כל המשכורות שולמו בסופו של דבר. אמנם לא קיבלנו את דמי ההבראה וימי החופשה שדובר עליהם בימים הראשונים, אבל שמחנו שלפחות קיבלנו משהו. חבר שהצליח לעבור לירדן סיפר שהעובדים מסרי לנקה לא קיבלו את המשכורת האחרונה, וכמה מהם ניסו להרביץ למנהל העבודה הראשי, צרפתי מגמגם אחד, ובסופו של דבר המשטרה הירדנית ירתה במפגינים ופצעה כמה מהם קשה, ובסוף גם גירשה אותם בחזרה לסרי לנקה בלי שיקבלו כסף.

שמחתי שהעבודה הסתיימה. כל העניין הפך בלתי נסבל. בימיו האחרונים של המפעל עבדנו שבעה ימים בשבוע, אחת-עשרה שעות ביום. הצינורות חדרו גם לחלומות שלי שהפכו מצונרים לחלוטין. התחילו להיות לי טיקים גם סתם ככה, למשל כשחישבתי משהו. הרופא הציע לי לקחת כל מיני כדורים, ואלה בסופו של דבר הרגיעו את התנועות הלא רצוניות.

כשהמפעל נסגר כולם הסבירו לי שהכל לטובה. הייתי באמת מאושר מהחופש, חוזר וממלמל לעצמי את דברי הנחמה שנאמרו לי, "הכל לטובה". הגעתי ללשכת האבטלה בבנייני ממשלה ששכנו מול קניון גדול ובצמוד לבסיס צבאי. עברתי בדיקות בטחוניות כפולות. השומר, שנראה כמו מין ולנטינו, ביקש שארוקן את כל הכסף הקטן לתוך קערה ואז שאקח אותו בחזרה. יותר מאשר פחדו מטרור, חששו ממישהו שידקור מזעם את עובדי לשכת התעסוקה.

הייתי השלישי בתור, והגעתי לפקיד יחד עם בחורה יפה שלבשה בגדים צבעוניים בגוונים עליזים. על אף שהקדמתי אותה בשבריר שנייה הצעתי לה שתיכנס לפני. היא התמקחה איתי במבטא רוסי קל ובנימוס, טוענת שהייתי קצת לפניה, ולבסוף ויתרה בחיוך.

השלושה לפני עברו מהר. הם ביקשו עבודה, אבל לא היה משהו בשבילם, והם נשלחו להחתים את האצבע במכשיר. הבחורה נעצרה אצל הפקיד די הרבה זמן, אבל לא היה אכפת לי. לא מיהרתי לשום מקום.

בגלל שישבתי קרוב, נאלצתי להקשיב לשיחה ביו הבחורה והפקיד. מסתבר שהיא נשלחה לעבודה חדשה, התייצבה במקום העבודה אבל סירבה לעשות אותה, כך שדמי האבטלה שלה נשללו.

מהשיחות בתור לבדיקה הבטחונית כבר ידעתי שהעובדים בלשכה מקבלים בונוס על כל מובטל שהם מצליחים לשלול ממנו את דמי האבטלה. אין מה לעשות, זו הדרך היעילה ביותר של הממשלה למתן את סטטיסטיקות האבטלה.

מסתבר שהוצע לבחורה לעבוד במפעל שימורים לייצוא בייקון לאירופה. היא הסכימה לעבוד על הנייר, אבל סירבה לגעת בבשר חזיר, כך שלא היה מה לעשות איתה. במפעל טענו שהיא לא דתייה, שהיא אפילו רוסיה, ולובשת בגדים חשופים. היא התעקשה שלמרות שהיא חילונית, היא לא נוגעת בחזיר. אמרו לה: אם ככה למה לא סירבה להגיע למפעל הזה כבר מראש? היא אמרה שאין לה ברירה, בגלל חוקי האבטלה.

הפקיד קרא בקול את הדו"ח והיה כתוב בו שהוצע לה לעבוד עם כפפות ניילון וגם אז היא סירבה. שני דפים כללו הערות שונות על הלבוש שלה, שאינו לבוש של דתייה. טענו שהיא בעצם מתחמקת.

היא לא הצליחה להסביר בבהירות את הסרבנות שלה, ופרצה בבכי מהלחץ, אולי בגלל שהבינה בעצמה שחייה אינם הגיוניים והאמונות שלה מבולבלות.

"אני יגיד לך מה את, את בטלנית," אמר עובד לשכת הרווחה, והיא שוב פרצה בבכי. "את פשוט לא עובדת, כי זה יוצא לא משהו לחודש ומשתלם יותר לקבל אבטלה, אה? את בטח צמחונית?" שאל כדרך אגב.

זה היה טריק, הבנתי אחר כך. על פי החוק, אפשר היה לסרב לעבודה מסיבות דת או מצב בריאותי, אבל לא בשל צמחונות או אמונה חילונית אחרת. הפקיד ניסה להאשים אותה בצמחונות, כי אז יוכל לשלול את זכאותה לדמי אבטלה.

היא לפתע נזכרה שהיא קרובת משפחה של חבר כנסת רוסי שלא הכרתי, והתחילה להתקשר אליו, ממלמלת שוב ושוב את שמו. אמרה שהיא יכולה לעשות ממה שאמרו לה שערורייה, אמרה שמפלים ישראלים ממוצא רוסי. לפתע הבינה את הכוח שלה, והתחילה לאיים על הפקיד, לקחת את השם המלא מהתג שלו. היא רשמה על מגזין נשים שהיה לה בתיק את שמו והתקשרה לחבר הכנסת בעודה יושבת מולו. הפקיד נראה מבוהל מעט, כי מצבו פתאום התהפך. למזלו חבר הכנסת לא ענה

רועי צ'יקי ארד (נולד ב-1977 בבאר שבע) הוא עיתונאי, משורר, מוזיקאי, עורך ואמן ישראלי. ארד הוא אחד מעורכי עיתון "מעין" וכתב עיתון הארץ.

ארד הציג מספר תערוכות יחיד בגלריה "טל-אסתר" והשתתף במספר תערוכות משותפות, בין השאר בגלריה גבעון, בזמן לאמנות וב-NGBK ברלין.

בשנת 2003 היה בין יוצרי הסרט המוקומנטרי "זהירות מצלמה" על ידי הזכיינית קשת.

ארד הוא אחד מתסריטאי תוכנית הטלוויזיה "עולמו של רנו פסקאל". בעבר היה עורך ב"פירמה", ירחון של עיתון "גלובס". ב-2006 היה מאוצריה של "דורון", תערוכה קבוצתית של כתב העת "מעין", שעסקה בקשר בין אמנות ובין ניצול חברות כוח אדם. ארד סייע בארגון "רייב נגד הכיבוש", מסיבות מחאה נגד פעולות ממשלת ישראל בתקופת אינתיפאדת אל אקצה.

בישראל פרסם שירים בכתבי עת שונים, ביניהם "מעין". שיריו תורגמו וראו אור אף בארצות הברית, באיטליה, בגרמניה ובמקדוניה. מלבד היותו עורך "מעין" השתתף ארד בעריכת אנתולוגיית השירה המעמדית "אדומה" (הוצאות מעין, הכיוון מזרח ואתגר) והאסופה "לצאת" נגד מלחמת עזה (הוצאות אתגר, דקה, מעין, סדק גרילה תרבות) שיצאה ביום השביעי למלחמה, וחלקים ממנה תורגמו לערבית והתפרסמו בלבנון.

את דרכו המוזיקלית התחיל ארד כמנהיג להקת קנאק/פופ, בה שימש כסולן וכותב השירים. הלהקה פעלה לאורך רוב שנות התשעים אך לא השאירה מאחוריה חומרים מוקלטים. עם חברו ללהקה, שי נובלמן, כתב ב-2007 את שיר הנושא לסדרת הטלוויזיה, "טופי והגורילה". בשנת 2000 היה ממקימי להקת "פינג פונג" שהוציאה אלבום אחד, "בין מוסר לאופנה" (הד ארצי), הופיעה באירוויזיון 2000 עם דגלי סוריה וישראל והגיעה למקום 22 מתוך 24. ועדת החינוך של הכנסת קבעה כי הלהקה היא "ביזיון ובושה למדינת ישראל ולתרבות הישראלית", וארד פוטר ממשרתו בערוץ 1 עם חזרתו לארץ.

לאחר שהתפרקה הלהקה, הוציא כזמר סולו חמישה אלבומים בסגנונות שונים – פופ, אוונגרד, אקוסטי, אלקטרוני ופאנקיסטי. בחלקם הוא מנגן בכל הכלים ובאחרים רק שר. דיסקים מלודיים ומוזיקליים לצד הקראות שירה. את רוב אלבומי הסולו אפשר להוריד חינם בתנאי רישיון Creative Commons. ארד הסביר זאת כאידאולוגיה: "חשוב לי לתת את האלבומים שלי בחינם על האינטרנט, דבר שיוצר להם חשיפה גדולה וגם חושף אותי לקהל ששומע מוזיקה בעולם. אני לא מבין אמנים ישראלים שנלחמים באינטרנט במקום להתמסר לו, זה הדבר הכי טוב שקרה למוזיקאים מאזור מרוחק כמו ישראל"‏[1].

אחותו, דפנה ארד, חברה בהרכב ביר7.

קימו

ארד הגה סגנון שירה חדש בשם "קימו", שאותו הגדיר כגרסה עברית-ישראלית להאיקו. לפי גישה זו, "ההאיקו (שיר קצר שמספר הברותיו 5,7,5) הוא בעייתי בשפה העברית בשל אורכו הלא-מספק". הקימו אף הוא שיר בן שלוש שורות, ובו 10 הברות בשורה הראשונה, 7 בשנייה ו- 6 בשלישית. רבים משירי הקימו עוסקים בפוליטיקה ובחברה הישראלית, לעתים קרובות באופן פרודי, מאופק ומרמז.

דוגמה לקימו (פרי עטו של ארד):

מתחת לשיירת אווזים (10 הברות)
מציצה מים שקט (7 הברות)
פדחת הפקיד (6 הברות)
בשנת 2002 התקבל ה"קימו" כסוגה שירית קבילה על ידי אתר האינטרנט "במה חדשה". מספר יוצרים באתר זה כתבו שירים באותו סגנון. ארד הוא אחד המשוררים הפעילים בגרילה תרבות.

מספריו

"הכושי", שדוריאן, תל אביב (2000)
"אירובי", שדוריאן, תל אביב (2003)
"רובים וכרטיסי אשראי", פלונית, (2009)
"החלום הישראלי", הוצאת חרגול-עם עובד, (2010

X