החיסול | לרכישה באינדיבוק
החיסול

החיסול

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 401
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 98
- 39

ויל רובי, מתנקש בשירות הסי־איי־אי, נקרא למשימה בכל פעם שצריך לסלק מן השטח את אויביה המסוכנים ביותר של ארצות־הברית. איש אינו מסוגל להתחרות בכישרונו יוצא הדופן של רובי כמחסל חוץ מג´סיקה ריל, עמיתתו לארגון, קרת־רוח ומסוכנת לא פחות ממנו. ועכשיו נקרא רובי למפקדת סוכנות הביון ומתבקש לתפוס את ריל, חיה או מתה, לאחר שהפנתה את כוונת הרובה שלה נגד בכירי הסוכנות.
אך ככל שרובי מתקרב אל ריל, מתברר לו שלבגידתה בסוכנות, ואולי אף במולדת, יש פנים נסתרות. התרחשויות משונות ורמזים מטרידים מבית ומחוץ גורמים לרובי להאמין שהמתקפה של ריל נגד הממונים עליה מסתירה איום גדול בהרבה.
תוך שהוא הופך מרודף לנרדף, רובי חייב להבין מהו התרחיש המאיים על שפיותו של העולם, ולבחור באיזה צד של המתרס הוא עומד. ועכשיו לא נותר לו אלא להחליט אל מי לכוון את רובה הצלפים שלו.
במרוץ מסחרר בין וושינגטון, מונטריאול ודמשק, ובין מרגלים, פוליטיקאים ומטורפים, לוקח אותנו באלדאצ´י למסע בלתי צפוי ומצמרר אל מאחורי הקלעים של קהילת המודיעין האמריקנית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “החיסול”

בקרוב…

1

 

דאג ג'ייקובס הרכיב את האוזניות והאיר את צג המחשב, טעון כולו אנרגיה מהמוות העומד לבוא. התמונה היתה עכשיו צלולה לגמרי, כמעט כאילו הוא עצמו היה שם.
אבל תודה לאל שלא.
זה יקרה שם, במרחק אלפי קילומטרים מכאן, אבל היה קשה לדעת זאת מהצפייה בצג. הוא לא היה מוכן להיות שם בעד כל הון שבעולם. חוץ מזה, רבים אחרים התאימו הרבה יותר ממנו לתפקיד הזה. עוד מעט הוא ידבר עם אחד מהם.
ג'ייקובס העיף מבט מהיר סביב ארבעת הקירות והחלון האחד של משרדו בשכונה שטופת השמש בוושינגטון. זה היה בניין לבנים נמוך, רגיל למראה, בשכונה שהיו בה גם בתים היסטוריים בדרגות שונות של התפוררות או שיפוץ. אבל כמה חלקים מהבניין של ג'ייקובס לא היו רגילים כלל וכלל. האלמנטים החריגים האלה כללו שער פלדה גדול וכבד בחזית וגדר גבוהה מסביב לנכס. זקיפים חמושים סיירו לאורך המסדרונות בפנים, ומצלמות אבטחה פיקחו על הבניין מבחוץ. אבל שום דבר בחוץ לא היה יכול לרמוז למישהו על מה שמתרחש בפנים.
והרבה התרחש בפנים.
ג'ייקובס הרים את ספל הקפה החם, שלתוכו הוא רוקן זה עתה שלושה שקיקי סוכר. הצפייה בצג דרשה ריכוז מאומץ. סוכר וקפאין יעזרו לו. זה ילך טוב יחד עם הריגוש שהוא יחוש בעוד כמה דקות.
הוא דיבר לתוך המיקרופון. "אלפא אחת, נא לאשר מיקום," הוא אמר בתמציתיות. עלה בדעתו שהוא נשמע כמו פקח טיסה המנסה לשמור על שמיים בטוחים.
טוב, במידה מסוימת זה בדיוק מה שאני. אלא שהמטרה שלנו היא מוות בכל נסיעה.
התגובה היתה כמעט מיידית. "אלפא אחת מיקום שבע־מאות מטרים מערבית למטרה. קומה שישית בבניין דירות, חזית מזרחית, חלון רביעי משמאל. תוכל להבחין בקצה של לוע הרובה שלי אם תעשה זוּם־אין."
ג'ייקובס רכן לפנים והזיז את העכבר, ועבר לזום־אין על שידור הלוויין מהעיר הרחוקה הזאת שהיתה ביתם של רבים מאויביה של ארצות־הברית. מעל אדן החלון נראה מרחף קצהו של משתיק קול ארוך שהוברג אל לוע הרובה. הרובה היה כלי נשק מותאם אישית שהיה יכול להרוג ממרחקים ארוכים – כלומר, בתנאי שהופעל ביד ועין מיומנות.
וכרגע זה היה המצב.
"קיבלתי, אלפא אחת. דרוך ונצור?"
"חיובי. כל הנתונים במשקפת. צלב הכוונת על הנקודה הסופית. משתיק הקול מכוון לשינוי תדר. השמש שוקעת מאחורַי ומול הפנים שלהם. אין השתקפות אופטית. הכול מוכן לפעולה."
"שמעתי אותך, אלפא אחת."
ג'ייקובס הציץ בשעונו. "זמן מקומי שם שבע־עשרה אפס־אפס?"
"בול. עדכון מודיעין?"
ג'ייקובס העלה את המידע הזה על הצג. "הכול לפי לוח הזמנים. המטרה תגיע בעוד חמש דקות. הוא ייצא מהלימוזינה אל שפת המדרכה. הוא אמור להקציב דקה לשאלות על המדרכה, ואז זה הליכה של עשר שניות לתוך הבניין."
"הליכה של עשר שניות אל הבניין, אומת?"
"אומת," אמר ג'ייקובס. "אבל הדקה על המדרכה עשויה להתארך. יהיה צריך לפעול לפי הנסיבות."
"קיבלתי."
ג'ייקובס חזר להתמקד בצג עוד כמה דקות עד שראה את זה. "אוקיי, שיירה של כלי רכב מתקרבת."
"אני רואה אותה. ישר על קו הראייה שלי. שום הפרעות."
"הקהל?"
"עקבתי אחרי דפוסי ההתקהלות בשעה האחרונה. המאבטחים הרחיקו את האנשים מאחורי גדר ביטחון. הם סימנו לי את הנתיב שלו, כמו מסלול נחיתה מואר."
"כן. אני יכול לראות את זה עכשיו."
ג'ייקובס אהב לשבת בשורה הראשונה בדברים האלה, אבל בלי להיות באזור הסכנה. הוא תוגמל בנדיבות רבה יותר ממי שהיה בצד השני של הקו. ברמה מסוימת זה היה חסר היגיון לגמרי.
היורים מסכנים את התחת שלהם, ואם הירי לא יהיה מוצלח או אם הנסיגה מהמקום לא תיעשה במהירות, זה יהיה הסוף של היורה. אבל כאן, כאן לא יהיו שום הודאות או שיוכים, רק הכחשה גורפת. ליורה לא היו שום מסמכים, שום אישורים, שום תעודות מזהות שיוכיחו את ההפך. היורה יישאר תלוי באוויר. ובמדינה שבה החיסול המסוים הזה התרחש, תלייה תהיה גורלו של היורה. או אולי כריתת ראש.
כל אותה שעה, ג'ייקובס ישב כאן בביטחון מלא וקיבל הרבה כסף.
אבל הוא חשב, המון אנשים יכולים לירות ישר ולברוח. אני זה שעושה את התרגילים הגיאופוליטיים על הטמבלים האלה. הכול תלוי בתכנון. ואני שווה כל דולר.
ג'ייקובס דיבר שוב למיקרופון. "הם מתקרבים. הלימוזינה עומדת לעצור."
"קיבלתי."
"אני צריך שישים שניות התראה לפני הירייה. אנחנו נפסיק לדבר."
"קיבלתי."
ג'ייקובס הידק את אחיזתו בעכבר, כאילו היה הדק. בזמן של התקפות מל"טים הוא באמת לחץ על העכבר שלו וראה איך המטרה נעלמת בתוך כדור להבות. יצרן החומרה של המחשב בוודאי לא תיאר לעצמו שהמוצרים שלו ישמשו לדבר כזה.
נשימתו הואצה אפילו כשידע שנשימת היורה מואטת, עד שתגיע לאפס מוחלט, כי זה מה שנדרש כדי לבצע ירייה ארוכת־טווח כזאת. לא היה כאן כל מקום לטעות. הירייה היתה חייבת לפגוע במטרה ולהרוג אותה. כל כך פשוט.
הלימוזינה נעצרה. המאבטחים פתחו את הדלת. גברים גדולים, מזיעים, עם אקדחים ואוזניות קשר קטנות הביטו סביב בחיפוש אחרי סכנה אפשרית. הם היו די טובים. אבל לא מספיק להיות די טוב כשאתה עומד מול מצוינים.
וכל מי שג'ייקובס שלח היה מצוין.
האיש ירד אל המדרכה ומיצמץ מול בוהק השמש השוקעת. הוא היה מגלומן ששמו פֶראט אחמדי, ששאף להוביל אומה אלימה ומסוכסכת בדרך חשוכה עוד יותר. אסור לתת לזה לקרות.
זה היה הזמן לעקור את הבעיה הקטנה הזאת בעודה באיבה. בני עמו היו מרושעים פחות ממנו, וניתן היה לתמרן אותם בידי אומות מתורבתות יותר. בעולם המסובך כל כך של ימינו, שבעלי ברית ואויבים מתחלפים בו כמדומה על בסיס שבועי, זה היה הרע במיעוטו.
אבל זאת לא היתה דאגתו של ג'ייקובס. הוא היה כאן פשוט כדי להוציא לפועל משימה, עם דגש על "להוציא".
ואז נשמעו באוזניות שלו שתי מילים: "שישים שניות."
"קיבלתי, אלפא אחת," אמר ג'ייקובס. הוא לא אמר שום דבר מטופש כמו "שיהיה במזל". למזל לא היה שום קשר לזה.
הוא הפעיל שעון־עצר על צג המחשב.
הוא הביט במטרה ואחר כך בשעון.
ג'ייקובס צפה באחמדי מדבר אל העיתונאים. הוא לגם מהקפה, הניח את הספל, והמשיך לעקוב כשאחמדי סיים לענות על השאלות שנקבעו מראש. האיש התרחק צעד אחד מהעיתונאים. המאבטחים מנעו מהם להתקדם.
המסלול הנבחר התגלה. הצילום היח"צני הרשמי יראה את אחמדי צועד לאורכו לבדו. זה נועד להראות את מנהיגותו ואת אומץ ליבו.
זאת היתה גם פרצה ביטחונית שנראתה טריוויאלית על פני השטח. אבל עם צלף מנוסה בנקודת תצפית גבוהה זה היה כמו שסע של חמישים מטר בדופן אונייה שמשואה בעוצמה של מיליארד קַנדֶלוֹת מאירה אותו.
עשרים שניות היו לעשר.
ג'ייקובס התחיל לספור את השניות האחרונות בראשו, עיניו דבוקות לצג.
איש מת מגיע, הוא חשב.
כמעט שם. המשימה כמעט הושלמה, ואז נעבור למטרה הבאה.
זהו זה, אחר כך סטייק והקוקטייל שהוא אוהב והכרזה על ניצחונו האחרון באוזני עמיתיו לעבודה.
שלוש שניות היו לאחת.
ג'ייקובס לא ראה דבר חוץ מהצג. הוא היה ממוקד לגמרי, כאילו הוא עצמו עמד לירות את יריית החיסול.
החלון התנפץ.
הכדור חדר לגבו של ג'ייקובס אחרי שפילח את הכיסא הארגונומטרי שלו. הוא חלף בגופו ויצא מחזהו. לבסוף הוא שבר את צג המחשב כשפראט אחמדי פסע לתוך הבניין בריא ושלם.
דאג ג'ייקובס, לעומת זאת, צנח לרצפה.
לא יהיה סטייק. לא הקוקטייל האהוב. לא יהיו עוד התפארויות.
איש מת הגיע.

דיוויד באלדאצ‘י (יליד 1960) הוא סופר ועורך דין אמריקאי ממוצא איטלקי. הוא מחברם של רבי־מכר רבים, בהם "האיש השישי", "משחק השעות", "שעת האפס", "מטען חורג", "שבריר שנייה", "חיסול" ורבים אחרים שראו אור בעברית בהוצאת מודן.

באלדאצ'י משרת כשגרירו הלאומי של ארגון ללא מטרות רווח למען טרשת נפוצה וכמו כן, נוטל חלק בארגוני צדקה רבים.

הוא מתגורר בווירג'יניה, ארה"ב, עם אשתו ושני ילדיו.

X