החוחית | לרכישה באינדיבוק
החוחית

החוחית

שנת הוצאה: 03/2015
מס' עמודים: 839
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 88
- 39

תיאו דקר, נער בן 13, מבקר עם אמו בתערוכה מתחלפת של ציורים פלמיים. לפתע מחריד את המוזיאון פיצוץ עז. תיאו ניצל באורח נס ממוות, אך מכל בחינה אחרת – חייו מתנפצים לרסיסים. ללא כל שארי בשר בניו־יורק, הוא מופנה על ידי רשויות הרווחה למגורים זמניים בביתו של אחד מחבריו. אלא שהבית מנוכר, ודומה שכל מכריו האחרים מהלכים סביבו נבוכים, מתקשים למצוא דרך אל ליבו. תיאו כורע תחת נטל געגועיו המייסרים לאימו ונצמד לדבר שמזכיר לו אותה יותר מכול: ציור קטן ורב קסם של חוחית שהוצג בתערוכה. שנות התבגרותו עוברות עליו בחיפוש מתמיד, לעיתים נואש, אחר משמעות לחייו; הוא חובר לבוריס, נער כריזמטי ופרוע, וּלְהוֹבִּי, סוחר עתיקות טוב לב, ומקפיד להיצמד לאורך כל מסעו הרדוף ברחבי ארצות־הברית של ימינו לקמע שלו. אותו ציור רב קסם, שלימים ממקם אותו במרכזו של מעגל מסוכן ההולך וסוגר עליו.
דונה טארט ("ההיסטוריה הסודית", "הידיד הקטן") מפליאה לשרטט דמויות בלתי נשכחות, ולטוות מהן סיפור מחשמל העוסק באובדן, בהישרדות, בזהות ובגורל, ובמסתורין העמוקים ביותר של האהבה.

החוחית תורגם ללמעלה מ-30 שפות, ומיום יציאתו לאור הוא מככב ברשימות רבי־המכר כבר למעלה משנה ברציפות.
"´החוחית´ הוא ספר על האמנות בכל צורותיה. כבר בעמודיו הראשונים אנו זוכים להיזכר מדוע דונה טארט היא סופרת אהובה כל כך: העלילה נמרצת ומעוררת השתאות, הכתיבה אלגנטית, הדמויות חיות ונושמות, המקום מתואר באופן מושלם, השמחה והעצב מתקיימים בבת אחת, עד שבסופו נשארת החוחית תלויה עמוק בליבנו שנשבה." וניטי פייר

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “החוחית”

אריק גלסנר על הספר בידיעות אחרונות

כשעוד הייתי באמסטרדם, חלמתי על אמא שלי לראשונה זה שנים. הייתי כלוא אז במלון במשך למעלה משבוע וחששתי לטלפן או לצאת. ליבי התערבל ופירפר לשמע כל צליל, ולו התמים ביותר: פעמון המעלית, קרקוש עגלת המיניבר, אפילו פעמוני הכנסיות המדנדנים את השעה, מלון 'דֶה וֶסטֶרטוֹרֶן', כנסיית קרֵייטבֶּרח, צידה האפל של ההמולה, משובץ בתחושה אגדית של יום הדין.

בימים ישבתי למרגלות המיטה ונאבקתי לפענח את החדשות בטלוויזיה ההולנדית (זה היה אבוד מאחר שלא הבנתי מילה בהולנדית), וכשהרמתי ידיים התיישבתי ליד החלון ובהיתי בתעלה, לבוש במעיל שְׂער־הגמל שלי שהיה מוטל מעל הבגדים – כי עזבתי את ניו-יורק בחיפזון והדברים שלקחתי לא היו חמים מספיק, אפילו בתוך החדר.

בחוץ רק פעילות ועליצות. זה היה חג המולד, אורות ניצנצו מעל גשרי התעלות בלילה. דאמֶס אֶן הֶרֶן, גברות ואדונים, סמוקי לחיים בצעיפים מתעופפים ברוח הקפואה קירקשו על אבני הריצוף עם עצי אשוח קשורים אל גב האופניים. בשעות אחר הצהריים ניגנה להקת חובבים מזמורי חג שעמדו מתכתיים ושבריריים באוויר החורף.

מגשים מגובבים של שירות חדרים; יותר מדי סיגריות; וודקה פושרת מהדיוטי-פרי. במהלך ימי השתיקה חסרי המנוח למדתי להכיר כל סנטימטר בחדרי כפי שאסיר לומד להכיר את תאו. זה היה הביקור הראשון שלי באמסטרדם. לא ראיתי כמעט את העיר, אבל בחדר עצמו, על יופיו העגמומי הפרוץ לרוח, המקורצף משמש, שררה אווירה חדה של צפון אירופה, דגם של הולנד בזעיר אנפין: סיד ויושר פרוטסטנטי ניצב לצד רהיטי יוקרה מושלמים שהגיעו בספינות סוחר מן המזרח.

העברתי פרקי זמן לא סבירים בבחינת ציורי השמן הנתונים במסגרות מוזהבות מעל המכתבה, באחד מהם איכרים גולשים על פני בריכה קפואה ליד כנסייה, באחר סירת מפרש מתנודדת על ים חורפי רוגש: העתקים דקורטיביים, שום דבר מיוחד, אבל בחנתי אותם כאילו הוצפן בהם מפתח כלשהו אל ליבם הנסתר של גדולי הציירים הפלֶמים. בחוץ, גשם מעורב בשלג הקיש על השמשות וניתך על פני התעלה; ולמרות עושרם של בדי הברוקד ורכותו של השטיח, האור החורפי עטה נופך צונן של 1943, מחסור וצנע, תה חלש עם סוכר והירדמות על בטן ריקה.

מדי יום, השכם בבוקר, כשעוד היה חשוך בחוץ, לפני שפקידי הקבלה הנוספים הגיעו והלובי החל להתמלא, ירדתי לקנות עיתונים. אנשי הצוות נעו בקולות מהוסים ובצעדים שקטים, עיניהם החליקו על פניי בצינה כאילו לא באמת ראו אותי, בחור אמריקאי בן עשרים ושבע שאף פעם לא ירד במשך היום; וניסיתי להתנחם במחשבה שמנהל הלילה (חליפה כהה, תספורת קצוצה, משקפי קרן) ככל הנראה יקפיד להרחיק צרות או למנוע מהומה.

ה'הראלד טריביון' לא פירסם דבר על מעלליי, אבל הסיפור מילא את העיתונים ההולנדיים, גושים דחוסים של דפוס זר שריחף בהתגרות ממש על סף השגתי. Onopgeloste moord. Onbekende. עליתי וחזרתי למיטה (בלבוש מלא, כי החדר היה קר כל כך) ופרשתי את העיתונים על השמיכה: תצלומים של ניידות משטרה, סרטים של זירת פשע, אפילו הכיתובים לא היו ניתנים לפענוח, ואם כי לא ציינו את שמי כמדומה, לא היתה כל דרך לדעת אם הם מתארים אותי או נמנעים מלתת מידע לציבור.

החדר. הרדיאטור. Een Amerikaan met een strafblad. מי התעלה בירוק זית.

כיוון שהיה לי קר והייתי חולה, ורוב הזמן לא מצאתי תעסוקה (פרט לבגדים חמים שכחתי להביא גם ספר), נשארתי במיטה רוב היום. היה נדמה לי שהלילה יורד אחר הצהריים. לעיתים קרובות – לקול אוושת העיתונים הפזורים – נרדמתי והקצתי חליפות, ורוב חלומותיי הוכתמו בחרדה הלא־מוגדרת שדיממה גם אל שעות הערוּת: תביעות משפטיות, כבוּדה נפרצת על גבי האספלט ובגדיי מתפזרים לכל רוח ואינספור מסדרונות בשדה התעופה, שרצתי בהם אל עבר מטוסים שידעתי כי לעולם לא אספיק להגיע אליהם.

בגלל החום היו לי המון חלומות מוזרים וחיים במיוחד, התקפי הזעה שבמהלכם השתוללתי מבלי לדעת

כמעט אם יום או לילה, אבל בלילה האחרון והנורא ביותר חלמתי על אמא שלי: חלום מהיר, מסתורי, שהותיר בי תחושה של ביקור חטוף ותו לא. נמצאתי בַחנות של הוֹבּי – או ליתר דיוק במין מרחב חלום רדוף, כעין שרטוט של החנות – כשאמא הגיחה פתאום מאחוריי וראיתי את בבואתה במראה.

מרוב אושר נתקפתי שיתוק. זו היתה היא עד לפרט האחרון, הסידור המדויק של נמשיה, היא חייכה אלי, יפה יותר ועם זאת לא מבוגרת יותר, שיער שחור ופה נטוי מעלה באופן מוזר, לא חלום כי אם נוכחות שמילאה את החדר כולו: כוח שעומד בפני עצמו, אחרוּת חיה ונושמת. ולמרות רצוני ידעתי שלא אוכל להסתובב, שאם אביט בה ישירות זו תהיה הפרה של חוקי עולמה ועולמי. היא באה אלי בדרך היחידה שיכלה לבוא, ועינינו נפגשו מעבר לזכוכית למשך רגע ארוך ודומם. אבל בדיוק כשהיה נדמה לי שהיא עומדת לדבר – במה שנראה כמו שילוב של שעשוע, חיבה, רוגז – היתמר בינינו אד והתעוררתי.

דונה טארט (Donna Tartt) נולדה בגרינווד, מיסיסיפי, למדה באוניברסיטה של מיסיסיפי ושל ורמונט. פירסה שני רומנים: ההיסטוריה הסודית (The Secret History) ו- ידיד קטן (The Little Friend)ף שבו להצלחה בינלאומית והוציאו לה מוניטין של אחת הסופרות הטובות בדורה. היא מחלקת את חייה בין מנהטן לווירג'ינייה.

 

X