הזקן השתגע | לרכישה באינדיבוק
הזקן השתגע

הזקן השתגע

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 190
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70.40

ערב אחד בשלהי החורף, קצת לפני פורים, נושא הזקן, פוליטיקאי ותיק שהתעורר מתרדמת ממושכת, נאום היסטורי בפריים-טיים. בנאום הוא מדרבן את אזרחי ישראל החילונים למרוד בדתיים שמכבידים עליהם את עולם. האירוע מתרחש בעתיד מדומיין שבו ישראל הפכה למדינה דתית דה-פאקטו, ורבים מאזרחיה חשים בה מבודדים ונרדפים.

עוד באותו לילה זורמים חילונים זועמים ליישובים דתיים משני עברי הקו הירוק ולשכונות דתיות בערים הגדולות. במהומה נבזזות חנויות, נלקחים שבויים, בתים עולים באש, וחבורות של מתקוממים עולות לירושלים כדי לכבוש את השלטון. לשלטון יש כמובן תוכניות אחרות, והחברה הישראלית קורסת במהירות אל תוך קווי השבר המדממים שלה.

זהו סיפור על מלחמת הכל בכל שאיש אינו יוצא ממנו נקי. הקול המספר אינו בהכרח חילוני או דתי ואינו מתיימר לנקוט עמדה. להיפך: הוא מגייס לטובתו את שתי נקודות המבט, ורודף אחרי האירועים הדרמטיים באמצעות שילוב ייחודי של הומור וקינה, אמפטיה וסרקזם, חמלה וזעם, אירוניה מחויכת ומעורבות רגשית עמוקה. הפנטזיה העתידנית הזו נכתבה מתוך אהבה מיוסרת לחברה הישראלית וכמיהה גדולה לשינוי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הזקן השתגע”

ביקורות נבחרות

ד"ר חנה הרציג, הארץ על "הזקן השתגע"

 

צפריר בשן על הספר

 

הבלוג של אביבית משמרי

א.
הזקן השתגע. ככה אומרים. שהרי הכל התחיל בגלל נאום שלו. הנאום הסהרורי, הנאום המטורף, קראו לו העיתונים, נאום העיוועים, הכריזה הכותרת בעיתון הדתיים הלאומיים, וטוב שעשתה כך רק על הנייר, כי אין עוד מי במדינה שמסוגל לדלג מעל מהמורות הא' והע' שבצירוף נאום העיוועים ולבטא אותו נכונה בקולו. וכל הפלפול ההגייתי לא בא אלא כדי לתת לנפש להיעצם לרגע, לאוזניים לשכוח את הטון שבו אמר הזקן את הדברים האיומים, וכל זה באמצע הנאום ההוא שלו, ראשון במספר בין שניים, שנשא קבל עם בשני הערוצים בפריים טיים בזכות מלאה הנתונה לו על-פי חוק. כן, מאוד היינו רוצים לשכוח איך עצר לפתע באמצע דיבור על אמריקה בעלת בריתנו, עצר ואמר: נער הייתי וגם זקנתי, והרבה טעויות עשיתי.

בסבסטיה עוד רקדנו איתם על הגבעות עם ספר תורה ביד, בהרחבות ירושלים אישרנו להם עוד ועוד שטח, ישיבות אישרנו להם בלי מיסים, גם בצה"ל ויתרנו להם בצעירותי, חוקים ועוד חוקים הגמשנו בשבילם, ועכשיו הם קמים עלינו לכלותנו. ואני אומר לכם: עשיתי טעות. סליחה, הישיר הזקן מבטו למצלמה, מה קרה לו שהוא סוטה ככה מהנושא, ודאי מייד יחזור אליו, אבל הוא המשיך לדהור בשביל הפרא שנסלל פתאום מילה במילה, ממלא את הלב בעתה: בשמי ובשם כל אנשי שלומי אני מבקש מכם, אחי החילונים משלמי המיסים, סליחה. טעינו, ועכשיו אולי כבר מאוחר מדי.

מייד אחר-כך חזר לדבר על אמריקה. אבל אז כבר היה באמת מאוחר מדי, כי מרגע שנלחץ כפתור הסליחה הזה, נפתחה דלתה של מעלית העיוועים, כמו שאומרים בימין, ושטיחים אדומים נפרשו בעיתונים מקיר לקיר, מצע נוח להתפלספויות סרק הצועדות בסך וניתוחים שאין בהם תועלת, פרשנויות וסקירות וביוגרפיות, וניסיונות קודחים לענות על השאלה מה זה היה לו לזקן, אולי התולעת ממשיכה לכרסם במוח או שסיפיליס מנוול את הנפש, ואולי זו סתם נרגנות של זיקנה, הרי מעט אחרי שקם מהתרדמת ששכב בה שנתיים תמימות הוקפץ לתפקיד של כבוד, אם כי ללא כל סמכות, כיאה למצבו, וברור שזה פשוט חורה לו. ואולי הוא שכח. סילף, התבלבל.

כן, קפצו שני פרשנים ושלושה שדרים על המציאה הנפלאה, הוא שכח, ולכן אין לסמוך על החלק השני של דבריו, אבל בדיקה ראשונית בארכיון העיתונות, פילמים ישנים שנשלפו מהמחסנים ברוממה, הראו שהוא באמת עמד לידם בסבסטיה, ספר תורה דחפו לידו, בבחינת כיבוד למי שסייע בידם להוציא את ראשית תוכניתם אל הפועל, ואז גם הצטרף לריקוד, כן, הזקן שהיה אז צעיר רקד איתם, רקד עם הבנים המשחיתים האוחזים בספר. "מתחרט בדיעבד", קראה כותרת בעיתון השמאלנים. התפרסמה סקירה נרחבת בסוף השבוע, והתולעת שאולי כירסמה ואולי לא במוחו המיובש של הזקן, זה שהיה שם תמיד, דינוזאור הפוליטיקה שאולי הוא בעצם זיקית – התולעת הזו פתאום חדלה להיות אפשרות והפכה ממשית.

כי אז בא, כמובן, חייב היה לבוא, הנאום השני. בסוגריים אפשר לומר כי מן הסתם לא היה חייב לבוא, כשם שלא כל מהלך היסטורי הרה גורל מתחיל דווקא באווזים שגעגעו והעירו את בני העיר, במשק כנפי פרפר בקצהו השני של הגלובוס או במסמר שנפל מפרסת סוס. להווי ידוע כי לפעמים האווזים לא מגעגעים, הפרפר לא מוציא את יומו ואילו המסמר נותר על מקומו והסוס דוהר בשמחה, מגיע למחוז חפצו, מוצא איזו שוקת ושותה. מים מורעלים כנראה שתה הזקן, שבנאום השני שהקצה לעצמו בפריים טיים בשני הערוצים, ימים ספורים אחרי הראשון ובטרם ימומשו האיומים ליטול ממנו את זכויותיו המעטות, פתח ואמר: אזרחים יקרים, חברי, האנשים ששירתתי מעל שישים שנה ובהם גם בגדתי במשך שישים שנה, סליחה כבר ביקשתי מכם, ועכשיו אולי הגיע הזמן לתקן.

אם תרצו, אם תרצו בי, בלי בחירות ובלי מנדטים, כך פשוט עומד אני לפניכם ומציע את עצמי כמי שידרבן אתכם, כוחי אמנם כבר לא במותני לצאת איתכם אל הרחוב אבל כוחי במילותי, ואני תמיד יכול לעודד, להראות דרך. חזון יש לי, והחזון שלי אומר היום, אור לשנה הרעה הפוקדת אותנו, עוד שנה רעה במדינת רעב עם חוקי פחד, החזון שלי אומר: צאו, אחי, אל מקומותיהם.

תראו להם שאתם לא פראיירים, הטעים הזקן כמי שמכיר את קהלו. הילחמו על מה שהיה שלכם ואולי כבר לא יוכל לחזור, המשיך, וככל שהטעים והמשיך הפסיקו השדרנים בהדרגה את מנהגם המעצבן לקטוע נאומים בדברי פרשנות תפלים – הנה הוא זז שמאלה, הנה הוא זז ימינה, הזקן ידוע כמי ש… – היי, ששש, שקט! נזפו בהם אפילו אחרוני טכנאי הקול, והם השתתקו בעוד קולו ממשיך למלא את החלל: צאו ותִבעו את זכותכם על החיים כאן. מלחמה זו תהיה, והפעם לא נוכל להפסיק עד שהיא תיגמר. הם כמעט רבים מאיתנו, עוד מעט יהיה מאוחר מדי, זה הרגע האחרון שבו אנחנו בדיוק חצי-חצי באוכלוסייה, זִכרו את זה, הם לא רבים מאיתנו, הם פשוט היו משוכנעים עד עכשיו בצדקתם הרבה יותר מאיתנו, וברגע שתחליטו שהמצב חייב להשתנות – הוא ישתנה.

הזקן ממשיך והתנועה בעיר משתתקת. אוטובוסים מדוממים מנוע. בחנויות מגבירים את הווליום. מחשבי כף יד כבר ראויים להיקרא מחשבי חמש או שש כפות ידיים כי מעגלים-מעגלים מוקפים המסכים הזעירים שלהם בנשים וגברים, בחילונים מהמעמד שתמיד קראו לו המעמד השׂבע ועכשיו כבר אין אוכל בפיו, אף פעם לא עשה דבר חוץ מקיטורים בסלון בליל שבת, תיכף יהיה גם אסור לקטר על-פי התקנות לשעת חירום, ואולי האיסור מבורך, שכן הטרוניות של תחילת העשור על כך שלא גומרים את החודש נשמעות כמו פינוק של ילדים לעומת המצב היום: לא רק תלושים וקיצוב, לא רק תשלום שווה למובטלים ולעובדים, לא רק ארץ מדולדלת מיושביה כי שליש מהם ניצלו סוף-סוף את הדרכונים הזרים ועברו לחו"ל, כי אפילו התאגידים הרב-לאומיים נטשו אותה יחד עם מראית העין של נורמליות, אלא גם תירגול חירום שבועי שהנותרים נאלצים לסבול, כי כל רגע עומדת להישמע אזעקה, האזעקה בה"א הידיעה, והילדים מפוחדים וההורים עצבניים ועיגולים שחורים מתחת לעיני כולם, אבל אנחנו מלח הארץ, אנחנו עשינו את הארץ הזאת למה שהיא, כלומר למה שהייתה, אולי, פעם, רק למה כוחנו הולך ותש וקולנו מושתק, למה אף פעם לא קמנו וזעקנו? התשובה ידועה. הידלדלנו בלי לשים לב, נבזזנו ונשדדנו, ועוד מעט קט יקום הטפיל על הפונדקאי להורגו.

מלחמה זו תהיה. את הילדים שלכם אל תיקחו וגם לא את הנשים, הוא ממשיך, הזקן. יש לו עוד שש דקות עד סוף חצי השעה המגיעה לו בדין, ובוועד הטכנאים ברוממה מנסים עכשיו נואשות להשיג את חתימתו של ראש הוועד ללחוץ על כפתור קטן. מה איכפת לך ניסים, תחתום, נשתיק אותו, זה מסוכן הדברים האלה. אבל ניסים לא חותם בינתיים. אמנם גם הוא מינוי מטעם, אבל הוא רוצה לראות לאן זה הולך, לא סתם הגיע להיות ראש ועד, ובלי ניסים אי אפשר להגיע לשלמה, שבעצם על פיו יישק דבר ברשות השידור. ואם כך מורשה הזקן להמשיך.

מה כן תיקחו איתכם? תיקחו ודאי את רוח הלחימה שלכם. זִכרו שכבר כמעט אין לכם מה להפסיד. הם מלקקים שמנת ואתם יושבים עמוק בתוך הבוץ. קחו מכשירים קהים, קחו מוטות, אבנים, אל תטרחו על כרזות או מגאפונים, נגמר עידן הדיבור והגיעה עת העשייה, ואתם חייבים, בנַי, עכשיו הזקן באמת מטורף שככה הוא מדבר, מי קרא לנו בני מאז בגין, אבל הזיכרון הזה מושתק מייד, והוא ממשיך: אתם חייבים לעשות, ולעשות במקרה שלפנינו משמעו להכות. הכו בהם, שִׂרפו את בתי התפילה שהקימו בשכונות שלכם, עִקרו את הישיבות שאליהן הם משכימים בוקר-בוקר לחיות על חשבונכם, סלקו את המקוואות שבהם הם משתבחים, מתיימרים להיות טהורים מכם, הלא אתם עַם כל-כך טוב ונדיב, הוא ממשיך, והשתיקה עכשיו צובטת כי בגרונו של כל מאזין חילוני נוצר קשר כואב, אנחנו באמת עם טוב, זה לא מגיע לנו, צאו בידיים חשופות, שספו את ראשה של ההידרה החונקת אתכם.

הוא תשוש עכשיו, מסיר את משקפיו, שלושים שניות לתום הנאום, ואז: האם אני מטיף לכם לצאת למלחמת אחים? כן, זה בהחלט מה ש – והנאום נקטע. מתברר שאת ניסים לא היה צריך להפעיל, רק את שעון הפרסומות, וכבר הן מטרטרות וכל אחד מסיר את מבטו מן המסך במיאוס, שוב הפרומו המסריח הזה, מכשירי כף היד מוחזרים לכיס אבל תוכן הנאום לא מוחזר לשום מגירה. להיפך, הוא נשתל וצומח במיליוני מוחות עכשיו, וכמו שהרבנים יושבים עכשיו לקרוע קריעה על הזקן, לקרוא לו עוכר ישראל, כך החילונים שנרמסו, הצעירים שהושתקו, המבוגרים שהוכפפו, הקשישים שצברו מרירות, הנערים שעדיין אינם יודעים לאן לנתב את כוחם, בכולם מגיעה הטינה שתססה במשך שנים לכדי זיקוק ברגע אחד, הרגע שבו הוצנחה תולעת הטירוף של הזקן לתוך המוח הישראלי הנגוע, והוא כעת כולו טקילה קולקטיבית של מזימות. אם אפילו הממזר הזקן התהפך, הגיע למסקנה, אז בטח. עכשיו.

אביבית משמרי, ילידת 1968 ואם לשניים, היא חילונית שגדלה במשפחה מסורתית. הספיקה להיות אמנית באמסטרדם, עורכת וכתבת בעיתון "גלובס" ואנליסטית של סטארט-אפים. כיום משמשת כמנהלת התכנים של האיגוד הישראלי לתעשיות מתקדמות. פירסמה בכתבי-העת 'הליקון' ו'זוטא' ובבלוג שלה 'כותבת מוחקת'. הזקן השתגע הוא ספרה הראשון.

X