הזיפים של לזרוס | לרכישה באינדיבוק
הזיפים של לזרוס

הזיפים של לזרוס

שנת הוצאה: 06/2016
מס' עמודים: 378
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62
- 38

ספרה החדש של לימור מויאל, מחברת רב המכר "מרכבות באיילון".
ד"ר בז ציטרונבאום מתבוסס בעברו המצולק כבר שנים רבות, ונטל הזיכרונות והאשמה מונע בעדו לשוב אל החיים המלאים. כל מעייניו נתונים לחפירה ארכיאולוגית סמוך לקיסריה, שאמורה להיות המקפצה הגדולה בקריירה שלו כארכיאולוג וכהיסטוריון. בז שואף לחשוף את מקורותיו של המרד הגדול בתקופת בית שני ולשפוך אור חדש על אחד האירועים המכוננים של עם ישראל.

 

לביא אלעזר הוא צלם דוקומנטרי שמתפרנס מצילום חתונות וגם עם דיה, בתו בת השמונה, במושב סמוך לכרכור. כשהוא נשכר לתעד חפירה ארכיאולוגית, הוא אינו משער שהפרויקט יוצא הדופן יסחף אותו לתוך מסע מטלטל שיסיט את חייו ממסלולם. המפגש האישי והמקצועי בין השניים מלווה בעימותים בלתי-פוסקים שאינם פוסחים על שאר אנשי צוות המחקר, וככל שמתקדמת החפירה, נחשפים עוד ועוד סודות מן העבר, אלה הטמונים באדמה הלחה ואלה הספונים עמוק בנפשם.

עיני כולם נשואות בחרדה ובציפייה לאמת החדה כתער שמונחת לה בקרקעית וממתינה לגאולה.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הזיפים של לזרוס”

בקרוב…

כשהחיים מחלקים לך לימונים

הצליל המוזר שהתגנב לחלומו היה נדמה כלא-שייך.

הצליל מאן להרפות ושב ונדחף לתוך המתיקות התודעתית שעטפה אותו. הוא פקח עין עייפה ובחן את האור הרך שנמזג לחדר מבעד לתריסים המוגפים למחצה.

אין ספק שעכשיו בוקר, הוא חשב, רק איזה בוקר? של שבע או של אחת-עשרה?

הוא מישש דרכו אל המכשיר הצווחני וניסה לגייס את הקול הצלול והערני ביותר שלו.

"הלו?" ענה בלחישה ותהה בינו לבינו האם קולו מעיד על מצבו.

"צהריים טובים, שמי אילנה ציטרונבאום, אני מדברת עם לביא אלעזר?"

מניתוח מהיר של המשפט הזה הסיק שהבוקר חלף עבר לו ושמישהי עם שם משפחה משונה מחפשת אותו.

בבת-אחת התיישב במיטה וניסה להתמקד.

"צהריים טובים, לך. כן, לביא מדבר. איך אני יכול לעזור לך?" הוא השיב בנימה עניינית אך נעימה. אם מדובר בלקוחה, לא כדאי לקלקל את השיחה עוד לפני שהתחילה.

"שלום לך, שמי אילנה ואני פונה אליך כיוון שאני מחפשת צלם דוקומנטרי לפרויקט ייחודי."

לביא הזדקף. מעטים האנשים שהכירו אותו כצלם דוקומנטרי. רוב הלקוחות שלו היו זוגות נישאים, והאירועים היחידים שהוא צילם בשנתיים האחרונות היו חתונות. מדבריה של גברת ציטמשהו השתמע שהיא לא מחפשת צלם חתונות, והידיעה הזאת הציתה בו תקווה שהנה סוף-סוף יזדמן לו לצלם משהו שלא מסתיים בכוסות שבורות ובמוזיקה איומה.

"הגעת למקום הנכון גברת צימנטלאו, אני אכן מצלם סרטים דוקומנטריים. איך אני יכול לעזור לך?"

"ציטרונבאום," היא תיקנה אותו, "אבל אתה יכול לקרוא לי אילנה."

הוא נשם לרווחה, אילנה הוא עוד יכול להגות בלי לגמגם.

"הייתי מעוניינת להיפגש איתך ולבחון אפשרות לשיתוף פעולה."

"אני אשמח," הוא הצהיר והמתין לשמוע ממנה איפה ומתי.

"תוכל להגיע אליי הביתה השבוע? אני גרה בכיכר המדינה. יום שלישי בשש בערב מתאים לך?"

"תני לי לבדוק ביומן רגע," הוא ענה ושנא את עצמו על תשובתו הקלישאתית, שכאילו נלקחה ממיליון סרטים אמריקאיים שבהם הלוזר פותח יומן ריק רק כדי להעמיד פנים שהוא נורא עסוק.

טרגית אף יותר הייתה העובדה שאפילו לא היה לו יומן. האירועים האקראיים שהוא שיבץ בלו"ז שלו הסתכמו בהתראות בנייד שלו, ולאחרונה לא היו רבות כאלה. חתונות כבר לא קורות בחורף, לא הרבה בכל אופן.

אחרי כמה שניות חזר אליה. "אין בעיה אילנה, אני פנוי ביום שלישי. מה הכתובת שלך?"

כשהשיחה הסתיימה, הוא מיהר להכניס את פרטי הפגישה להתרעות, לפני שהכתובת תתנדף ותחבור לענן העייפות שריחף במוחו הרדום למחצה. לאחר מכן השתרע שוב על מיטתו והתבונן בתקרה.

 

בחודש האחרון הרגיש שהוא צולל.

השמים הקודרים, החדשות המדכאות והמינוס התופח בבנק גררו אותו לפינה חשוכה. הוא לא יכול להרשות לעצמו דיכאון. דיכאון הוא פריבילגיה ששמורה לבעלי יכולת, ולביא לא היה יכול להרשות זאת לעצמו. בטח לא כשהוא הורה יחיד, כי עם ההורות מגיעה האחריות. עליו לדאוג לא רק לצרכים החומריים של בתו אלא גם ובעיקר לצרכים הרגשיים שלה, ודיה לא צריכה אבא מדוכא וכבוי.

המחשבה על הבת האהובה שלו גרמה לו לגרור את עצמו מהמיטה ולהיפרד מהמאהבת של התקופה האחרונה, שמיכת הפוך היקרה שלו.

הוא נכנס למקלחת וביצע את כל פעולות הטיפוח באוטומטיות.

תוך כדי הפעלת מכונת הקפה התקשר לאמו.

"היי, אמא? מה קורה?"

"הכול בסדר. התעוררת?"

"כן. ישנתי כמו מת, הייתי זקוק לזה. מתי את מחזירה את דיה? אני מתגעגע."

"היא ישנה אצלנו רק לילה אחד וכבר אתה מתגעגע? אני אקפיץ אותה אחרי הצהריים, הבטחתי לה שניקח אותה לקנות לה בגדים."

"יש לה מספיק בגדים, אמא, באמת שאין צורך."

"לביא, אין דבר כזה מספיק בגדים כשמדובר בנשים. חשבתי שאתה יודע את זה."

"אני לא מבין בנשים ואפילו פחות בבגדים, אני סומך עלייך. רק אל תבזבזי יותר מדי, חבל על הכסף שלך."

"אני אבזבז כמה שמתחשק לי על הנכדה שלי, ואתה אל תתערב בבקשה," ענתה בחיבה.

קולה העוטף של אמו שעדיין הדהד באוזניו גם אחרי השיחה עמה, הותיר אותו מחויך.

 

לבית הישן שהוא שכר במושב תל-בנים שליד כרכור הייתה חצר ענקית, שאותה חלק עם חיים עזרוני הזקן. הבית היה של חיימון. אחרי שאשתו של חיימון נפטרה והילדים עזבו את הקן, הוא נשאר בגפו בווילה גדולה ומיושנת. הוא חילק אותה כך שלביא שכר את הקומה התחתונה ואילו הוא עצמו גר בקומה העליונה.

למרות החשש הראשוני של לביא לחיות בשכנות לבעל הבית, השקט של המושב, החצר הענקית והפראית והמחיר השפוי הכריעו את הכף והוא עבר להתגורר שם.

השינוי בסגנון החיים שכלל נטישה של תל אביב לטובת הצפון הקרוב היה נחוץ. הוא היה חייב לספק לדיה סביבת חיים נעימה, בלי הסכנות והלחץ של עיר גדולה, וכמובן, עלויות המחיה מחוץ לתל אביב היו מרכיב מכריע בהחלטה. החיים במושב אִפשרו לו לספק לה חיים נוחים ובריאים בלי להחסיר ממנה דבר.

חשובה לא פחות הייתה הקִרבה של המושב לבית הוריו בחדרה, והוא ידע שהוא יכול לסמוך על אמו שתעזור לו עם דיה.

למרות החששות מהשינוי הגיאוגרפי והתרבותי הזה, הוא הופתע לטובה. הוא מצא שהשקט והנוחות של המושב היטיבו עימו ותל אביב שנשארה מאחור, רק לעתים נדירות העלתה בו איזה געגוע. זה היה קורה ברגעים שחש בדידות, והם לא היו רבים. סקס אמנם לא היה זמין כאן כמו בעיר, והוא שכח מתי בפעם האחרונה הוא השתתף במפגש מיני. אבל כך או כך, סקס מזדמן לא בא בחשבון עכשיו כשדיה גרה אתו באופן בלעדי.

הוא הבטיח לעצמו שלא יבלבל אותה עם פרצופים זרים ומתחלפים והחליט שרק זוגיות קבועה תהיה המפתח לכניסה אליהם הביתה ואל לבה של דיה. לדאבונו, נכון לנקודת הזמן הנוכחית הקודרת למדי, החזון נראה לו כמו תסריט בדיוני.

הוא התיישב במרפסת הקדמית של הבית בכיסא הנדנדה הישן של חיימון ובהה בעננים האפורים ששטו להם בלאות ברקיע. היום הקודר שילח לעברו משבים קרירים שנשאו ריחות של בוקר, גשם ואורנים.

הוא לגם מהקפה המהביל וחשב על הגברת צירטומשהו מכיכר המדינה. הוא תהה איזה פרויקט היא יוזמת וקיווה בכל מאודו שלא יגיע עד אליה רק כדי לגלות שהיא מחתנת את הפודל שלה ומחפשת צלם.

צעדים כבדים קרבים שלפו אותו מהרהוריו ולפי הקצב והמשקל שלהם הוא ידע לזהות את חיימון הזקן.

"לביא, מה שלומך בחורצ'יק, נהנה מהקפה של הבוקר?" הוא שאל בעניין והחנה את עצמו בכבדות בכיסא הנדנדה השני שבמרפסת, משחרר אנחה טעונת משמעות. באמתחתו החזיק שקית שחורה גדולה ולביא כבר ניחש את תכולתה.

"הבאתי לך לימונים שקטפתי הבוקר," אמר חיימון והניח את השקית על רצפת המרפסת.

"חיימון, אני באמת מעריך את זה אבל אני לא צריך כל כך הרבה לימונים. הבאת לי עשרה קילו בשבוע שעבר ונשארו לי בערך תשעה."

"אז תן לאמא שלך," הציע חיימון.

"נתתי לה כבר, ועדיין נשארו לי חמישה. תן למישהו אחר. חבל."

"חילקתי לכל מי שאני מכיר ועדיין יש המון על העצים."

"אני לא מבין בשביל מה שתלת שלושה עצי לימון. ועכשיו אתה עוד מתלונן שיש לך יותר מדי לימונים."

חיימון נשם נשימה עמוקה וענה: "שתלתי עץ לכל ילד שנולד לי."

"מזל שאתה לא חרדי, עוד היה לנו כאן פרדס," השיב לביא. "למה בכלל כל ילד צריך עץ לימון משל עצמו?"

"אה, בגלל שלימון זה חיים," השיב חיימון.

"אתה לא חושב שאתה מחמיא לפרי הזה קצת יותר מדי?"

"לא. יש בו את כל הוויטמינים שהגוף צריך, יש לו סגולות רפואיות וקוסמטיות, הוא מנקה והוא מחטא ויש לו ריח טוב. חוץ מזה, הוא טעים ומטבח בלי לימון הוא מטבח בלי נשמה."

"עוד מעט תגיד שהוא יודע להכין קפה."

"להכין לא, אבל אם מוסיפים אותו לקפה שחור, מקבלים תרופה מצוינת נגד מיגרנה. תנסה את זה פעם."

לביא והמיגרנות שלו כבר למדו לחיות יחד בשלום והוא ניחש שאפילו קפה עם לימון לא יפריד ביניהם.

"הוא חמוץ, חיימון, מי צריך כל כך הרבה חמיצות בחיים שלו."

"החיים חמוצים, לביא," הצהיר חיימון, כאילו לימון הוא התשובה לחידת היקום.

הם שתקו והתבוננו יחדיו בעננים.

"אתה יודע מה אומרים: אם החיים מחלקים לך לימונים…" אמר חיימון.

"תמצא מישהו שהחיים חילקו לו טקילה, ותעשו יחד מסיבה?" השיב לו לביא בקריצה.

חיימון צחק בקול רם ולביא שמח להעניק לקשיש שביב של אושר.

"איפה הנסיכה שלנו?" שאל חיימון.

"חוזרת אחרי הצהריים, היא אצל הוריי."

"תכין לה לימונדה, עומד לרדת גשם והיא צריכה ויטמין סי."

 

ביום שלישי אחרי הצהריים הגיעה רחל אמו לבלות עם דיה ולביא עלה על אופנועו ונסע לתל-אביב. למרות הקור והרוח הוא העדיף להימנע מלהיכנס לעיר עם רכב ולהסתכן בפקקים ובבעיות חניה.

הוא הגיע במהירות יחסית, קשר את האופנוע מתחת לבניין ונעל את הקסדה בארגז. לבניין שנראה מיושן מבחוץ היה לובי מפואר עם מראה גדולה מוארת, ולאוויר המסונן והממוזג שבו היה ריח וניל שטשטש קמעה את תחושת הציבוריות השורה על המקום.

את הדקות שנותרו לו עד השעה שש העביר מול המראה בניסיונות להפשיר את האף האדמומי שקפא לו מהרכיבה ולרסן את התסרוקת שלו שהושחתה על-ידי הקסדה ושיוותה לו מראה מרדני. זה לא הרושם שהוא רצה לעשות על הגברת. אחרי מקצה השיפורים הוא נכנס למעלית ושם פעמיו לדירה שבקומה החמישית.

על הדלת הלבנה התנוסס שלט אלגנטי עם השם "ציטרונבאום" באנגלית ובעברית. הוא לחץ על הפעמון והמתין בדריכות, מנסה לשנן את השם המאתגר ולקבע אותו בזיכרון הצילומי שלו.

הדלת נפתחה ואילנה עמדה מולו. היא הייתה אישה מטופחת. לגופה לבשה חליפה (עד לרגע זה חשב שרק שרה נתניהו ועורכות-דין בסרטים אמריקאים לובשות חליפות), והייתה מאופרת בקפידה. בלי להיות מומחה גדול הוא נוכח שהפנים שלה עברו כמה וכמה ידיים מקצועיות בניסיון להיראות צעירה יותר.

אך למרות המאמצים הקוסמטיים והפלסטיים והחזות המוקפדת שלה, לא היה אפשר להסתיר את העובדה שהיא הייתה בוודאי בשלהי העשור השביעי בחייה.

פודל קטן והיפראקטיבי קיפץ לרגליה וחשף שיניים לעברו. לביא גיחך בינו לבינו ותהה אם זה החתן המיועד.

"היי, אני לביא," אמר בנימוס והושיט יד ללחיצה.

היא לחצה את ידו וניתקה את המגע במהירות. "אוי, היד שלך קפואה," העירה וזזה מפתח הדלת, "בוא תיכנס, תתחמם קצת."

לביא נכנס לדירה וריח של בית זר הכה בו.

לכל בית יש ריח של בית. אבל בכל בית הריח הוא אחר. תמיד כשהיה מגיע לבית זר ושאף אל קרבו את הריח הייחודי של המקום, הוא חש שהריח זר ומוכר בעת ובעונה אחת. אותה תחושה הכתה בו גם הפעם.

היא פסעה לעבר סלון מוזיאוני ומצוחצח וכשהתיישבה באלגנטיות על הספה, סימנה לו בידה להתיישב מולה. הוא ציית והתיישב, נזהר שלא להזיז דבר.

הפודל העוין התיישב בחיקה והמשיך לנעוץ בו מבטים מאיימים. לביא בחר להתעלם ממנו.

"תרצה לשתות משהו?" היא שאלה.

"לא תודה, אני מסודר," הוא ענה בנימוס. האמת שכוס תה הייתה עוזרת לו להתחמם, אך הוא היה חסר סבלנות ורצה להגיע ללב העניין ולשמוע במה מדובר.

"ובכן," היא פתחה באדנות, "הגעתי אליך כי חיפשתי צלם דוקומנטרי. צלם שיודע לצלם נכון, שיודע להיות השגריר של הצופה, שיודע על מה לשים את הפוקוס כדי לספק לצופה התבוננות אמיתית במתרחש. ואז במקרה צפיתי ב'אדמה ודם' ומאוד התרשמתי מהצילום. אחרי בירור קצר צפיתי גם ב'צלקת יד שלישית מרופא' ונכבשתי. אני עצמי דור שני לניצולי שואה ומאוד התחברתי לסרט הזה, וכך הגעתי אליך."

"אדמה ודם" היה אחד מהסרטים הדוקומנטריים הבודדים שלביא צילם עד כה, ו"צלקת יד שלישית מרופא" היה סרטו הראשון שאותו הפיק וביים בתום לימודיו ואף זיכה אותו בפרס. אף שצילום חתונות זהו עסק דוקומנטרי לכל דבר, הוא מצא עצמו מצלם הרבה יותר מדי מהן והדבר פגע לא רק בתדמית שלו בעיני עצמו אלא בעיקר שיעמם והתיש אותו. הוא העדיף לחשוב עליהן כדרך להתפרנס בינתיים, עד שהקריירה שלו כצלם דוקומנטרי תנסוק.

"תודה. 'אדמה ודם' הוא אכן סרט מפעים. אבל חשוב לי לציין שאני רק צילמתי אותו, ערן גרשוני הוא הבמאי."

"אני יודעת. במקרה המדובר אני לא חושבת שיש צורך בבמאי, רק בצלם."

אחרי שתיקה מוזרה שבה אולי חיכתה שיגיב, היא המשיכה.

"מדובר בבן שלי. הבן שלי הוא ארכיאולוג. הוא דוקטור לארכיאולוגיה." היא הזדקפה עוד יותר וחייכה בגאווה, כיאה לאם שיש לה בן דוקטור. "קוראים לו בז ציטרונבאום, אולי שמעת עליו?"

לביא היה בטוח שאילו היה שומע עליו, היה זוכר. שם הזוי כמו בז ציטרומשהו לא שוכחים כל כך מהר. ולמה לעזאזל שהוא ישמע עליו? ממתי ארכיאולוגים הם סלבס שמישהו אמור לשמוע עליהם?

"לא מצלצל לי מוכר," הוא השיב בנימה מתנצלת.

"הוא דמות מאוד ידועה בקהילה המדעית," היא ענתה בהתנשאות וללביא היה נדמה שלמעשה היא אומרת, "ברור שצלם וידיאו לא ישמע עליו". הוא תהה מנין נובע הצורך הפתטי שלה בהכרה.

"בכל אופן, בז מתחיל חפירה חדשה ומאוד מעניינת באזור קיסריה, והחלטתי על דעת עצמי לתעד את תהליך החפירה הזה."

עננה של אכזבה שקעה עליו לרגע. אמנם לא מדובר בחתונה, אבל לצלם ארכיאולוג חופר? זה נשמע אפילו גרוע יותר מדודות זקנות מפזזות לצלילים מחרישי אוזניים. וגם, חתונות לפחות מסתיימות אחרי כמה שעות, אבל חפירה ארכיאולוגית יכולה להימשך הרבה זמן, שנים אפילו! המידע המשמים ששמע זה עתה הביא אותו לשאול את השאלה המתבקשת: "על כמה זמן של חפירה אנחנו מדברים ובאיזו תדירות אני אמור לצלם שם?"

"זה יכול לקחת בין חודש לחודשיים ואתה אמור להיות שם כל הזמן," היא ענתה ולא המתינה לתשובתו: "אני יודעת שזו התחייבות עצומה, ואני משערת שזה יצריך ממך לעשות ויתורים מסוימים על פרויקטים אחרים. אבל אני מוכנה לשלם לך בהתאם. בשלב הראשון אשלם על חודש עם אופציה חוזית להארכה. אני אשמח לשמוע ממך על איזה סכום אתה חושב."

האמת שלביא לא חשב על סכומים. הוא חשב על השעמום שהוא הולך לחוות, הוא חשב על בילוי ממושך בחיקו הבלתי-צפוי של הטבע בתנאי שדה, הוא חשב על השעות הרבות שהוא ייעדר מהבית ועל מה יהיה עם דיה. אבל הוא היה זקוק להכנסה, והגברת ביקשה ממנו לחשוב על סכום.

לביא החליט להיות נועז ולהמר. הוא יציע לה סכום אסטרונומי ואז יקרה אחד מתוך שלושה תרחישים אפשריים: או שהיא תעיף אותו מהמוזיאון שלה בבושת פנים, או שהיא תתמקח איתו ותנסה להוריד אותו במחיר, או שבאופן פלאי היא תסכים להצעתו.

"שישים אלף שקלים לא כולל מע"מ לחודש הראשון, ארבעים וחמישה לחודש השני ואם יהיה צורך להאריך את הפרויקט, נדון בתעריף בהמשך. כל הפרויקט מותנה בכך שאני מסיים לא יאוחר מהשעה חמש בכל יום ומתחיל לא לפני שמונה וחצי."

היא שתקה והסתכלה עליו. הלב שלו הלם בזמן שניסה לנתח מה אומר המבט הזה, אך הוא לא היה צריך לחכות יותר מדי.

"אני אנסח חוזה ואשלח לך במייל. ברגע שנחתום עליו נוכל להתקדם. בז רוצה להתחיל ביום ראשון את החפירה, אז אודה לך אם תוכל לחזור אליי במהרה עם חוזה חתום כדי שנוכל לצאת לדרך."

לביא היה המום מהמעמד אבל הצליח להסוות את ההפתעה והחשדנות תחת הבעה נונשלנטית.

"מצוין," הוא ענה וקם ללכת. היא קמה אחריו, עדיין אוחזת את המפלצת הנוירוטית בידיה. תוך כדי התקדמות משותפת לעבר הדלת הוא סיכם: "אני מחכה למייל ממך אילנה, ונהיה בקשר לגבי יום ראשון. שיהיה לך המשך יום נעים, שמחתי להכיר אותך, ושיהיה לנו בהצלחה." הוא הושיט יד לפרידה והיא לחצה אותה במהירות בחזרה. הפודל עם תסביך הגדלות שוב חשף שיניים ולביא החליט שהוא ממש לא מחבב אותו.

"תודה לך לביא, שיהיה בהצלחה," היא השיבה וסגרה את הדלת אחריו.

 

הוא ירד במדרגות באטיות, מנצל את זמן ההגעה ללובי כדי לארגן את מחשבותיו, והיו לו בערך אלף כאלה. כבר בגרם המדרגות הראשון חשב על עשרה דברים מהותיים ששכח לשאול וקילל את עצמו על כך.

כשהגיע ללובי כבר היה על סף התקף חרדה. למה הוא הכניס את עצמו? ומה אם זה לא יצליח? ואולי הוא לא מספיק טוב לפרויקט מהסוג הזה? ואם היא תתחרט? ואם היא לא תתחרט?

הדרך חזרה צפונה הייתה קשה. מה שהתחיל כגשם קליל הפך במהרה למבול והרכיבה על האופנוע בתנאים הללו אילצה אותו להתרכז בנהיגה האטית והזהירה. הוא הגיע הביתה רטוב עד לשד עצמותיו, קפוא ומבולבל.

ריח של טיגון וחום של בית עטפו אותו בחיבוק עז ומנחם כשפסע פנימה.

"אבא! " דיה רצה אליו בהתלהבות ואיימה לקפוץ עליו לחיבוק.

"היי, נסיכה, אל תתקרבי אליי, אני ספוג מים וקר כמו קוביית קרח, לא רוצה שתירטבי. תני לי להחליף בגדים ואני בא לחבק אותך." רחל אמו עמדה ליד הכיריים וטיגנה שניצלים בכמות שלא הייתה מביישת מפעל קייטרינג. היא הסתובבה ושלחה לו חיוך חם והוא פנה לחדר השינה להתקלף מהבגדים הרטובים.

אחרי ארוחת הערב, החיבוקים והסיפורים של דיה על קורותיה בבית הספר, הוא ישב עם רחל בפינת האוכל והשניים לגמו חליטת תפוחים וקינמון שהיא הכינה לו. דיה הייתה מרוחה על הספה בסלון וצפתה בסדרת טלוויזיה, והוא נשם לרווחה בפעם הראשונה היום.

"היית צריכה להכין תה עם לימון. אין לי מה לעשות עם כל הלימונים האלה שחיימון מביא לי."

"יש שני קנקני לימונדה במקרר שהכנתי לכם, אבל קר היום וחשבתי שקינמון יחמם אתכם קצת," ענתה ומייד עברה נושא. "אז הסיפור הזה עם החפירה, אם אכן הוא ייצא לפועל, יכול מאוד לעזור לך מבחינה כלכלית. אני מקווה בשבילך שזה ייסגר."

"אני לא יודע. מצד אחד אני באמת זקוק לזה, מצד שני אני מפחד שזה ישפיע על דיה. זה יאלץ אותי לחזור הביתה מאוחר בכל יום, זה יצריך בייביסיטר ועזרה בשיעורים והיא לא תהיה מרוצה מזה."

"אני אעזור לך איתה. אני יכולה לקחת אותה מהצהרון ולהישאר כאן עד שתגיע."

"ומה עם החנות, אמא? מדובר בכל יום במשך חודש לפחות. אני לא יכול לבקש ממך דבר כזה," הוא השיב ולבו נחמץ. הוא שנא לבקש עזרה, הוא שנא להיות חייב, הוא שנא להיות תלוי באחרים.

"אתה לא ביקשת, לביא, אני הצעתי. ולא הייתי מציעה אם לא הייתי רוצה לעשות את זה. אני לא אשקר לך, אבא יצטרך להחליף אותי בחנות וזה לא ימצא חן בעיניו. אני יודעת שזו הצעה מחייבת ואני אעשה אותה במסירות ובאהבה. אני רוצה לעזור לך להתקדם, ואני רוצה להיות בטוחה שדיה מקבלת את הטיפול שהיא זקוקה וראויה לו, אז תקבל את המתנה הזאת ממני באהבה. ובבקשה, בלי להרגיש חייב, אתה יודע כמה אני אוהבת את שניכם, חוץ מזה לא יזיק לאבא שלך לצאת קצת מהבית. נמאס לי לראות אותו רובץ מול הטלוויזיה."

לבקש ממנו לא להרגיש חייב היה רעיון עקר כמו לבקש מקבצן הלוואה. אבל הוא האמין לה שהיא עוזרת לו בלב שלם, והמחשבה שהבת שלו תהיה בידיים טובות בשעה שהוא מדשדש בטבע ומצלם חפירה, הפיסה מעט את דעתו.

"תודה, אמא. אין לך מושג עד כמה אני מעריך את זה," הוא אמר מבלי להביט בה. הוא לא רצה שהיא תראה את ההתרגשות שהשתקפה בעיניו הלחות.

 

 

ביום ראשון בבוקר, אחרי שהוריד את דיה בשער בית הספר, ישב במרפסת, שתה קפה והמתין שיבואו לאסוף אותו.

גברת ציטרמשהו שלחה לו מייל והסבירה שהשטח טרשי ובלתי-עביר עם רכב רגיל, אלא עם רכב שטח, וכיוון שהמאזדה שלו עדיין לא נחשבה ג'יפ, הוא זכה לטרמפ.

השמים היו בהירים ואפילו איימו בשרב חורפי, אבל האור הצהבהב הפיח בו אופטימיות. רכב שטח מסיבי מכוסה אבק עצר בחזית הבית ובחור צעיר וחייכן נופף לעברו.

לביא הרים את מזוודות הציוד הכבדות וצעד לקראתו. הבחור פתח את הדלת האחורית ועזר לו להעמיס אותן. רק אחרי שהסתיים פרק הלוגיסטיקה והוא התיישב ונחגר והציג את עצמו.

"נעים מאוד, אני חגי, סטודנט לארכיאולוגיה והיסטוריה ומשתתף בחפירה."

"נעים מאוד, אני לביא, הצלם," הוא ענה בקצרה והושיט יד ללחיצה.

"אז ספר לי קצת חגי על החפירה ועל הדוקטור."

"על החפירה אין לי כל כך מה לספר, כי אנחנו לא יודעים מה נמצא שם, בינתיים מדובר באוסף של השערות." הוא עצר לרגע ואז המשיך.

"לגבי הדוקטור," הוא חייך, "הוא עוף מוזר."

"קוראים לו בז, והוא עוף מוזר? כמה מקורי."

"אני מעדיף לתת לך להתרשם ממנו בעצמך," אמר חגי ומשהו במבט המסתורי והמחויך למחצה הדאיג את לביא.

לימור מויאל היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובקרימינולוגיה, מתמחה במסחר ובקידום אלקטרוני. נשואה ואם לארבעה. ספרה הראשון, מרכבות באיילון, רומן חלוצי בז'אנר ה-MM בישראל העוסק במערכת יחסים בין שני גברים, היה לרב-מכר באתר אמזון ותורגם לאנגלית ולצרפתית.

 

הזיפים של לזרוס הוא ספרה השני.

X