הזיות | לרכישה באינדיבוק
הזיות

הזיות

שנת הוצאה: 11/2013
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70.5
- 37

שעת מעשה, הדבר נראה לו אמיתי לחלוטין…

האם קרה לכם אי פעם שראיתם משהו שלא באמת היה שם? האם שמעתם שמישהו קורא בשמכם בבית ריק? האם חשתם שמישהו עוקב אחריכם וכשהסתובבתם לאחור לא היה שם איש?

כמעט לכל אחד מאיתנו יש לפעמים הזיות. הן שכיחות ונובעות מחסר תחושתי, משימוש בסמים, ממחלות מסוימות או מפציעה. אנשים הסובלים ממיגרנות עלולים לראות הבהובי קשתות זוהרות או דמויות זעירות. אנשים שראייתם נחלשת עשויים להישאב לעולם שכולו הזיה. הזיות עשויות להופיע בעת חום גבוה ואפילו ברגעים של התעוררות או צלילה לשינה. הזיות יכולות להוליד חזיונות דתיים ואפילו הרגשה של היפרדות הנפש מהגוף.

אלפי שנים השתמשו בני אדם בחומרים מעוררי הזיות כדי לחוות חזיונות. בשנות השישים, כאשר אוליבר סאקס היה רופא צעיר בקליפורניה, גם הוא התנסה בחומרים פסיכדליים מתוך עניין אישי ומקצועי. מה שחווה, והמיגרנות שמלוות אותו מגיל מוקדם, הביאו אותו להקדיש שנים רבות לחקר ההזיות, ולכתוב עליהן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הזיות”

מבוא

 

כשהחלו לראשונה, בתחילת המאה ה־16, להשתמש במילה "הלוצינציות"1 — הזיות — פירושה היה "פיזור נפש" בלבד. רק בשנות השלושים של המאה ה־19 העניק הפסיכיאטר הצרפתי ז'אן־אטיין אסקוירול למונח את משמעותו הנוכחית — עד אז, למה שאנחנו מכנים כיום בשם "הזיות" התייחסו בפשטות כ"התגלויות". קיימים הבדלים ניכרים בין ההגדרות השונות של המילה "הזיות (הלוצינציות)", בעיקר מפני שלא תמיד קל להבחין היכן נמצא הגבול בין הזיות, תפיסה חושית שגויה ואשליה. אך לרוב, הזיות מוגדרות כתחושות או כתפיסות חושיות המתקיימות בהיעדר ממשות חיצונית — ראיית דברים או שמיעת דברים שאינם שם.2

 

1 התרגום העברי הרשמי למונח הלועזי "הלוצינציות" הוא "חזיונות שווא". בספר זה נקטנו את המונח הנוח יותר לשימוש — "הזיות" (המתרגם).

 

2 ההגדרה שאני עצמי מעדיף היא זו שהגדיר ויליאם ג'יימס בספרו משנת 1890 עקרונות הפסיכולוגיה: "הזיה היא מצב תודעה שהוא בלעדית חושי, תחושה מלאה וממשית ממש כאילו היה שם עצם אמיתי. אלא שבמקרה העצם אינו שם, זה הכול." חוקרים רבים אחרים הציעו הגדרות משלהם, ויאן דירק בלוֹם בספרו האנציקלופדי מילון ההזיות, מביא עשרות מהן.

 

את התפיסות החושיות (להלן: תפיסות) ניתן, במידה מסוימת, לחלוק עם אחרים — את ואני יכולים להסכים שישנו שם עץ; אך אם אני אומר, "אני רואה שם עץ," ואינך רואה שם שום דבר דומה לעץ, את תגיעי למסקנה ש"העץ" שלי אינו אלא הזיה, משהו שהתבשל במוחי או בעיני רוחי, ואינו ניתן לתפיסה שלך או של מישהו אחר. אולם להוזה, ההזיות נראות ממשיות בהחלט; הן יכולות לחקות את התפיסה בחושים בכל מובן, החל באופן שבו הן מושלכות לעולם החיצון.

 

להזיות יש נטייה להבהיל. לעתים הדבר נובע מן התוכן שלהן — עכביש ענק באמצע החדר או אנשים קטנים שכל גובהם אינו אלא עשרים סנטימטרים — אך באופן בסיסי יותר נגרמת הבהלה מכך שאין כאן "אימוּת שבהסכמה"; אף אחד אחר אינו רואה מה שאתה רואה, ואתה מגלה לתדהמתך שהעכביש הענק או האנשים הקטנים נמצאים בהכרח "אצלך בראש".

 

כאשר אתם מעלים בדמיונכם תמונות רגילות — של מלבן, או פנים של חבר, או מגדל אייפל — התמונות נותרות בראשכם. הן אינן מוקרנות למרחב החיצון כפי שקורה בהזיות, וחסרה בהן האיכות המפורטת של תפיסה חושית או של הזיה. את התמונות הרצוניות האלה אתם יוצרים באופן פעיל ויכולים לשנות כרצונכם. בניגוד לכך, לנוכח ההזיות אתם פסיביים וחסרי אונים: הן קורות לכם מעצמן, באופן אוטונומי — הן מופיעות והן נעלמות לפי רצונן, לא לפי רצונכם.

 

קיים גם אופן אחר של הזיות, המכונות לעתים הזיות מדומות או פסאודו־הזיות, שבהן ההזיות אינן מוקרנות למרחב שמחוצה לכם אלא נראות, כביכול, בצדם הפנימי של העפעפיים — הזיות כאלה מתרחשות באורח אופייני במצב של כמעט־שינה, בעיניים עצומות. אך להזיות פנימיות אלה יש כל שאר הסימנים המאפיינים של הזיות ממש: הן בלתי רצוניות, בלתי נשלטות, ועשויים לאפיין אותן פרטים או צבעים בלתי טבעיים או צורות חריגות במוזרותן, שאינן דומות כלל למראות חזותיים רגילים.

 

ייתכנו חפיפה מסוימת או ערבוב תחומים בין הזיות לבין תפיסות חושים שגויות או אשליות. אם, תוך כדי התבוננות בפניו של מישהו, אני רואה רק חצי פרצוף, זו תפיסה חושית שגויה. ההבחנה נעשית ברורה פחות במצבים מורכבים יותר. אם אני מתבונן במישהו העומד מולי ואיני רואה דמות אחת אלא שורה של חמש דמויות זהות, האם זו "פוליוֹפּיה" — ראייה מרובבת — בעיה של תפיסה חושית לקויה, או שמא זו הזיה? אם אני רואה מישהו חוצה את החדר משמאל לימין, אחר־כך רואה אותו חוצה את החדר שוב ושוב בדיוק באותו אופן, האם סוג חזרה זה (המכונה "פלינופסיה") הוא ליקוי בתפיסה החושית, הזיה, או שתיהן? אנו נוטים לראות בתופעות כאלה ליקוי בתפיסה או אשליה אם מלכתחילה היה שם משהו — למשל דמות אנושית — בעוד הזיות "מועלות באוב" מתוך הלא־כלום. אך רבים מבין מטופלי חווים הזיות ברורות, אשליות ראייה, ותפיסות חושיות שגויות מורכבות, ולפעמים קשה להתוות את הגבול המפריד ביניהן.

 

למרות שימיהן, כנראה, כימי המוח האנושי, הבנתנו את תופעות ההזיות העמיקה מאוד רק בעשרות מעטות של השנים האחרונות.3 הידע החדש הזה נובע בעיקר מן האפשרויות העומדות עתה לרשותנו לבצע דימות של המוח ולנטר את פעילותו החשמלית והמטבולית בשעה שבני אדם חווים הזיות. שיטות אלה, יחד עם מחקרים המבוצעים באמצעות אלקטרודות מושתלות (במטופלים חולי אפילפסיה שאינה מגיבה לטיפולים רגילים וזקוקים לניתוח), איפשרו זיהוי של חלקי המוח שאחראים לסוגים שונים של הזיות. כך למשל, אם האזור בקליפת המוח הגדול (הקורטקס) המכונה קליפת הצדע התחתונה (הקליפה הרקתית התחתונה) הימנית, שבדרך כלל מעורב בזיהוי פרצופים, מופעל בצורה לא תקינה, הדבר עשוי לגרום להזיות של פרצופים. ישנו אזור מקביל בצדו האחר של המוח המופעל בדרך כלל לקריאה — אזור יצירת המילים החזותית שברכס הכישורי; אם גורמים לגירוי חריג שלו, עלולות להתעורר הזיות של אותיות או מילים מדומות.

 

3 איננו יודעים בוודאות אם גם לבעלי חיים אחרים יש הזיות, למרות העובדה ש"התנהגויות הזייתיות" נצפו הן בחיות מעבדה הן בסביבה טבעית, כפי שתיארו רונלד ק' סיגל ומאריי א' ג'ארוויק בסקירת הנושא שפירסמו.

 

הזיות הן תופעות "חיוביות", בניגוד לתסמינים השליליים, לחסרים או לאובדנים שגורמות תאונות או מחלות ואשר עליהן מבוססת הנוירולוגיה הקלאסית. חקר התופעות (הפנומנולוגיה) של ההזיות מצביע במקרים רבים על המבנים והמנגנונים במוח המעורבים בהן, ולכן הוא עשוי לספק תובנה ישירה יותר לאופן פעולתו של המוח.

 

להזיות נודע תמיד מקום חשוב בחיי הנפש ובתרבות שלנו. למען האמת, קשה להימנע מלתהות איזה תפקיד מילאו חוויות של הזיות ביצירתם של האמנות, הפולקלור ואפילו הדת. האם התבניות הגיאומטריות שרואים בעת התקף של מיגרנה או במחלות אחרות שימשו דגם למוטיבים המופיעים באמנות האבוריג'ינים באוסטרליה? האם הזיות ליליפוט (שאינן בלתי שכיחות) היו הגורם לאמונות על שדונים ופיות המופיעים בצורה זו או אחרת בפולקלור של תרבויות שונות? האם ההזיות מעוררות החרדה של ביעותי הלילה, התחושה שנוכחות חורשת רעות רוכבת עליך וחונקת אותך, ממלאות תפקיד ביצירת התפיסות בדבר קיום שדים, מכשפות או חייזרים חורשי מזימות? האם להתקפי "אקסטזה", כדוגמת אלה שהיו לדוסטויבסקי, יש חלק ביצירת תחושת האלוהות? האם חוויות חוץ־גופניות הן המאפשרות את התחושה שאכן ניתן להתנתק מן הגוף הגשמי? האם חוסר הבסיס הממשי של ההזיות מעודד אמונה בשדים ורוחות? מה הסיבה לכך שבכל אחת מהתרבויות המוכרות לנו חיפשו ומצאו סמים מעוררי הזיות — הלוצינוגנים — והשתמשו בהם, בראש ובראשונה לצרכים פולחניים?

 

אין זה רעיון חדש — בשנת 1845, בספר הרפואי השיטתי הראשון שנכתב בנושא, בחן אלכסנדר ברייר דה בואסמון רעיונות אלה בפרק שכותרתו "הזיות — הקשר לפסיכולוגיה, היסטוריה, מוסר ודת". אנתרופולוגים, ביניהם וסטון לה באר וריצ'רד אוונס שולטיס, תיעדו את תפקידן של הזיות בחברות שונות ברחבי כדור הארץ.4 כחלוף הזמן רק התרחבה והעמיקה הערכתנו לגבי החשיבות התרבותית הרבה של מה שבמבט ראשון עשוי להיראות כשיגיון נוירולוגי.

 

4 לה באר ערך סקירה נרחבת על ההיבטים האנתרופולוגיים של ההזיות בפרק שפירסם ב־1975.

 

בספר זה אומר מעט מאוד על התחום הנרחב והמרתק של החלומות (שיהיה מי שיטען כי הם סוג של הזיות), מעבר להתייחסות לאיכות דמוית החלום של הזיות מסוימות ולאותם "מצבים חלומיים" המתרחשים בסוגי התקפים מסוימים. היו שהניחו כי קיים רצף של מצבי חלום והזיות (והדברים אולי נכונים במיוחד בהזיות היפנגוגיות — על סף הירדמות — והיפנופומפיות — על סף התעוררות משינה), אך ככלל, ההזיות שונות בתכלית מהחלומות.

 

תכופות נדמה שההזיות ניחנו ביצירתיות של הדמיון, של חלומות, או של פנטזיה — או בשפע הפרטים ובתפיסה החושית הכמו חיצונית. אך ההזיות אינן ולו אחד מאלה, גם אם הן עשויות לחלוק אי אלו מנגנונים נוירופיזיולוגיים עם כל אחד מהם. הזיות הן קטגוריה ייחודית ונפרדת של התודעה ושל חיי הנפש.

 

גם ההזיות שלעתים קרובות חווים הלוקים בסכיזופרניה מחייבות דיון נפרד, ספר לעצמן, מפני שאי אפשר להפריד ביניהן לבין החיים הפנימיים של חולי הסכיזופרניה ונסיבות החיים שעברו שינוי עמוק כל כך אצלם. לפיכך אתייחס כאן רק מעט מאוד להזיות סכיזופרניות, ובמקום זה אתמקד בהזיות שעשויות להתרחש במקרים של פסיכוזות "אורגניות" — הפסיכוזות החולפות הקשורות לעתים לדמדמת, לאפילפסיה, לנטילת סמים ובמצבים רפואיים מסוימים.

 

בתרבויות רבות התייחסו להזיות, כמו לחלומות, כאל מצב תודעה מיוחד, משופר — כזה שראוי לנסות להשיגו בתרגולת רוחנית ספיריטואלית, באמצעות מדיטציה, סמים או התבודדות. אך בתרבות המערבית המודרנית רואים בהזיות לעתים קרובות יותר אות המבשר שיגעון או משהו נורא המתרחש במוח — אף שלרובן המכריע של ההזיות אין כל השלכות כאלה. נוצרה כאן סטיגמה עמוקה, ותכופות מטופלים נרתעים מלהודות בהזיות שהם חווים מחשש שחבריהם ואף הרופאים יחשבו כי הם מאבדים את שפיות דעתם. התמזל מזלי שבפעילותי הרפואית ובהתכתבויות שניהלתי עם קוראי (שבמובנים מסוימים אני מתייחס אליהן כאל הרחבה של פעילותי הרפואית), נפגשתי עם אנשים רבים כל כך שהיו מוכנים לחלוק איתי את חוויותיהם. רבים מהם הביעו תקווה שמתן פומבי לסיפוריהם יסייע לפוגג את האי־הבנות, האכזריות לעתים קרובות, הכרוכות בנושא כולו.

 

אני רואה, לכן, בספר זה מעין מחקר בטבע הדברים או אנתולוגיה של נושא ההזיות המתארים את ניסיונם של מי שחוו הזיות ואת השפעתן עליהם, מפני שאת כוחן הרב של ההזיות אפשר להבין רק מדיווחים של הנוגעים בדבר עצמם.

 

אחדים מהפרקים הבאים מאורגנים לפי קטגוריות רפואיות (עיוורון, חסכים תחושתיים, נרקולפסיה [נרדמות] וכו'), אחרים מאורגנים בהתאם לאופנוּת החושית (שמיעת דברים, הרחת דברים וכו'). אך קיימת מידה רבה של חפיפה וקישוריות בין הקטגוריות הללו, והזיות דומות עשויות להופיע במגוון רחב של מצבים. מוגש לכם אפוא מדגם שתקוותי היא כי הוא יעניק תחושה של הטווח הרחב והגוונים השונים של חוויית ההזיות שהיא חלק חיוני של המצב האנושי.

אוליבר סאקס הוא נוירולוג בריטי המתגורר בניו יורק וסופר עתיר פרסים המרבה לכתוב אודות מטופליו בספריו המרתקים. סאקס, בן למשפחת רופאים יהודית לונדונית הגיע למקצוע הרפואה רק לאחר שסיים את לימודי הביולוגיה באוניברסיטת אוקספורד. כיום הוא מכהן כפרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה קלינית במרכז הרפואי של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

סאקס שהניו יורק טיימס הכתיר אותו כ"משורר החצר של הרפואה" ידוע בעיקר בזכות תיאורי התופעות הנוירולוגיות של מטופליו. בספריו "האיש שחשב שאשתו היא כובע" ו"אנתרופולוג על מאדים" הוא מתאר את התמודדותם של מטופליו עם מצבים נוירולוגיים שונים מתסמונת טורט ועד אוטיזם, פרקינסון, הזיות מוזיקליות, אפילפסיה, כאבי פנטום, סכיזופרניה, פיגור ואלצהיימר.

X