הזיה | לרכישה באינדיבוק
הזיה

הזיה

שנת הוצאה: 09/2016
מס' עמודים: 336
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 64
- 39

הם אומרים שאחרי הטיפול למניעת אהבה אהיה מאושרת ובטוחה לעד. תמיד האמנתי להם. אבל עכשיו הכול השתנה. עכשיו אני מעדיפה להידבק במחלת האהבה, ולו רק לשבריר שנייה, מאשר לחיות מאה שנים בכבלים של שקר.

ללנה נותרו 95 ימים עד יום הולדתה השמונה־עשר, אז תעבור את הטיפול נגד המחלה הנוראה מכול. אמא שלה חלתה בה כמה פעמים, ואחרי שאף טיפול לא עזר, שמה קץ לחייה. לנה לא מוכנה שזה יקרה גם לה. בגיל שבע־עשרה ותשעה חודשים היא סופרת את הדקות עד היום הגדול שאחריו שוב לא תצטרך לחשוש מפני מגפת האהבה.

אבל ביטחונה העצמי מתערער כשהיא פוגשת נער מסתורי עם בלורית פרועה ועיניים תכולות כים. משהו בו מטלטל את לנה ואת האמת שהכירה, ומושך אותה לעבר גבולות אסורים. מה תגלה אם תחצה אותם? האם תבחר לצלול אל ההזיה המשכרת של האהבה או לשוב לשלוות חייה הקודמים?

הזיה הוא הספר הראשון בטרילוגיה לנוער מאת הסופרת לורן אוליבר, מחברת רב־המכר לפני שאפול. הספר התקבל בהתלהבות רבה ברחבי העולם, תורגם ל־26 שפות וכיכב ברשימות רבי־המכר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הזיה”

בקרוב…

פרק 1

 

עברו שישים וארבע שנים מאז שהנשיא והמועצה קבעו שאהבה היא מחלה, וארבעים ושלוש שנים מאז שמדענים מצאו לה תרופה. כל בני המשפחה שלי, חוץ ממני, כבר עברו את הטיפול. אחותי הגדולה רייצ'ל נקייה מהמחלה כבר תשע שנים. היא אומרת שהיא מחוסנת מפני אהבה כבר כל כך הרבה זמן, שהיא לא זוכרת מה התסמינים שלה. הטיפול שלי נקבע לעוד תשעים וחמישה ימים בדיוק, ל־3 בספטמבר. יום ההולדת שלי.
הרבה אנשים מפחדים מהטיפול. יש כאלה שאפילו מתנגדים לו. אבל אני לא מפחדת. אילו יכולתי, הייתי עוברת אותו מחר, אבל המדענים מוכנים לטפל רק במי שהגיע לגיל שמונה־עשרה, לפעמים קצת יותר. אחרת הטיפול ישתבש: יש אנשים שיוצאים מזה עם פגיעה מוחית, שיתוק חלקי, עיוורון ואפילו יותר גרוע.
אני לא אוהבת לחשוב על זה שהמחלה עדיין זורמת בדם שלי. לפעמים אני יכולה להישבע שאני מרגישה אותה מתפתלת בעורקים כמו זיהום, כמו חלב חמוץ. אני מרגישה מלוכלכת בגלל זה. זה מזכיר לי ילדים בהתקף זעם. זה מזכיר לי התנגדות, ונערות חולות ששורטות את המדרכה ותולשות את השיער בפה מזיל ריר.
וזה מזכיר לי את אמא שלי, כמובן.
אחרי הטיפול אהיה מאושרת ומוגנת לתמיד. זה מה שכולם אומרים — המדענים, אחותי וקרול, דודה שלי. אחרי הטיפול ישדכו אותי לבחור שהבוחנים יבחרו בשבילי. אחרי כמה שנים נתחתן. בזמן האחרון התחלתי לחלום על החתונה שלי. בחלומות אני עומדת מתחת לחופה לבנה עם פרחים בשיער. אני נותנת יד למישהו, אבל בכל פעם שאני פונה אליו, הדמות מיטשטשת, כמו מצלמה שיוצאת מפוקוס, ואני לא מצליחה לראות את תווי הפנים שלו. בכל מקרה הידיים שלו קרירות ויבשות, והלב שלי הולם ביציבות בחזה — ובחלום אני יודעת שהוא תמיד יהלום באותו הקצב, לא יחסיר פעימה ולא יקפוץ או יסתחרר או יאיץ, רק ווֹמפּ, ווֹמפּ, ווֹמפּ, עד שאמות.
בטוחה וחופשייה מכאב.
פעם המצב לא היה טוב כמו היום. בבית הספר למדנו שבעבר, בימים החשוכים, אנשים לא הבינו עד כמה מחלת האהבה קטלנית. במשך הרבה זמן הם אפילו התייחסו אליה כאל דבר טוב, משהו שצריך לחגוג ולשאוף אליו. זאת אחת הסיבות שהמחלה מסוכנת כל כך: היא משפיעה על המוח ומונעת מהחולה לחשוב בבהירות, או להחליט החלטות שקולות הנוגעות לרווחתו. (זה תסמין מספר 12 שמופיע בפרק תסמונת הזיית האהבה במהדורה השתים־עשרה של המדריך לשלווה, שמחה ושיקול דעת, שאנו מכנים בקיצור ספר הששש). באותם ימים אנשים דיברו על מחלות אחרות — מתח, מחלות לב, חרדה, דיכאון, יתר לחץ דם, נדודי שינה, הפרעה דו־קוטבית — ולא הבינו שלמעשה אלה רק תסמינים, שברוב המקרים נובעים מתסמונת הזיית האהבה.
ברור שבארצות הברית עדיין לא נפטרנו לגמרי מההזיה. לא נוכל להיות מוגנים לגמרי עד שהטיפול ישוכלל וייעשה בטוח לאלו שטרם מלאו להם שמונה־עשרה. המחלה עדיין מתרוצצת בקרבנו וחונקת אותנו בזרועותיה הבלתי נראות הפרושות לרווחה. ראיתי אינספור חסרי מרפא שנגררו בכוח לטיפול, מיוסרים והרוסים כל כך מאהבה, עד שהיו מוכנים לעקור את עיניהם או להשתפד על גדרות התיל שמחוץ למעבדות, רק לא לחיות בלעדיה.
לפני כמה שנים, ביום הטיפול שלה, הצליחה נערה אחת להשתחרר מהרצועות ומצאה את דרכה אל גג המעבדה. היא קפצה במהירות, בלי לצרוח. במשך ימים לאחר מכן המשיכו לשדר את פני הנערה המתה בטלוויזיה, כדי להזכיר לנו את נזקי ה הזיה. העיניים שלה היו פקוחות והצוואר מעוקם בזווית לא טבעית, אבל בנסיבות אחרות מי שהיה רואה את הלחי שלה הנחה על המדרכה, היה עשוי לחשוב שהיא נשכבה לנמנם. למרבה ההפתעה, היה שם מעט מאוד דם — רק זרזיף קטן וכהה בזווית הפה.
תשעים וחמישה ימים, ואז אהיה מוגנת. אני מתוחה, כמובן. אני תוהה אם הטיפול יכאב. אני רוצה לגמור עם זה. קשה להתאזר בסבלנות. קשה לא לחשוש כשאני עדיין חסרת מרפא, למרות שעד היום ההזיה מעולם לא פגעה בי.
ובכל זאת אני מודאגת. מספרים שבעבר האהבה הוציאה אנשים מדעתם. ואם זה לא מספיק, ספר הששש מספר על אנשים שמתו בגלל אהבה שנגמרה או בגלל שלא הצליחו למצוא אהבה, וזה הכי מפחיד אותי.
אין קטלנית ממנה: היא הורגת גם כשהיא נמצאת וגם כשהיא איננה.

לורן אוליבר היא סופרת אמריקנית עטורת פרסים. היא חיה בברוקלין, ניו יורק, ואוהבת לקרוא, לכתוב, לבשל, לרוץ, לרקוד, להמציא שירים מוזרים ולצאת להליכות ארוכות בחוף הים, או אם להיות מעשיים – ברחובות ניו יורק.

 

הזיה הוא ספרה השלישי לנוער.
ספרה הראשון, לפני שאפול, זיכה אותה בשלל שבחים ופרסים, נמכר ל-31 מדינות, היה לרב-מכר של הניו יורק טיימס ועובד לקולנוע. גם הוא ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.

X