הזונה של דרווין | לרכישה באינדיבוק
הזונה של דרווין

הזונה של דרווין

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 336
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 30

הריני מקדיש יומן זה לזכרה של חמדתי

מחמדתי התועה הנצחית, האמתית והסודית… הזונה שלי.

מעטים הגברים שאהבו זונה בחייהם,

וספורים הם הזכרים אשר פגשו זונה מעצם בריאתה, מעצם טבעה

זונה אשר ידעה את הזכר בטרם ידע הוא את עצמו

צ'רלס דרווין

28 בינואר 1839 , מתוך "היומן הגנוז"

 

 

מה חווה סר צ'רלס דרווין בעומק יערות צ'ילה, ששינה את כול עולמו? ומה יודעים בני שבט המפוצ'ה אשר בצ'ילה,  ומעדיפים לשכוח?

 

1835 – יערות הגשם – צ'ילה

חוקר צעיר ושמו צ'רלס דרווין פוגש בתופעה יוצאת דופן המטלטלת אותו ומותירה בו את חותמה עד יום מותו.

 

1985

סימון קובינגטון, נצר למשרתו וחברו הקרוב של דרווין, מופקדת  על שמירת סוד העוֹבֵר במשפחתה מזה דורות. סימון היא מוזיקאית צעירה, החיה ופועלת בלב הסצנה המוזיקלית התוססת של לונדון. היא יוצאת בראש משלחת למסע אחר הסוד האפל ובעקבותיהם דולקים ארגוני ביון וזרועו הארוכה של תאגיד תרופות אוסטרלי.

 

"הזונה של דרווין" הוא סיפור מופלא ופתלתל, הקושר בין מסעו ואישיותו של אבי תורת המינים, ובין מסע החיפוש הפרטי של סימון.

 

יוג'י גבאי – אוטודידקט אדוק, שהתפרסם בשנות ה-80, וה- 90, כמעבד ומפיק מוסיקלי של אין ספור אמנים ולהיטי רדיו.

פורץ ברומן המבוסס על תחקיר היסטורי מקיף, ומספק הצצה אל חיי בחרותו של צ'ארלס דרווין, בהם שזור סיפור מתח מרתק וחושני.

לא תוכלו שוב להגות את שמו של סר צ'רלס דרווין מבלי שחיוך אפל של ממתיקי-סוד  יסתנן ויכבוש את פניכם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הזונה של דרווין”

1
הדם של קורי
צ'ילה, 1835

קריאותיו המונוטוניות של הוולא-קיקי1 קצוץ הזנב, בישרו את בואה של הזריחה המכושפת המאפיינת את אזור יערות הגשם של מליפולי2, אשר בצ'ילה. קרני השמש המזהיבות כאילו ביקשו בעדינות נחושה לסלק את ממלכת הלילה הערפילית, ובכל מקום אשר בו נחו, עלה מן העשבים המתייבשים ריח משכר והכול נצבע בצבעים קסומים. "אין ספק, יש בורא עולם והוא אכן המופלא שביוצרים" (צ'רלס דרווין).

דוח יומן 23 בינואר 1835
צווחה מקפיאת דם אשר הגיע מגבול היער לא הותירה מקום לספק. אלו בוודאי הולכים להיות ימים לא קלים עבורי. ושוב – בפעם השנייה בהפרש של תשעה שבועות, מתרחש הדבר. כפר שלם מתעורר באחת ושועט אל מעבה היער תוך שאגות נרגשות בשפת המפודונג3 "הדם של קורי… הדם של קורי", או כפי שהבנתי במשך הזמן, הפירוש הוא, ככל הנראה, 'הדמעות של קורי'.
את ההתרגשות המהולה בבהלה ניתן היה לראות על פניהם של זקנים, נשים וטף. בעוד הגברים שעטו בצהלה וללא הכנה מוקדמת אל תוך סבך העצים, אספו הנשים במהרה את ילדי הכפר ואת הצאן, וריכזו אותם במכלאות על סוגר ובריח. ליתר ביטחון הציבו הנשים שמירה מזויינת באלות כבדות, כאשר בכל שעתיים מתחלפות זוג שומרות המוצבות על הפתחים.
'דמה של קורי': גושים זעירים, ג'לטיניים, בצבע ענבר מבריק, אשר נמצאים לעתים נדירות ביותר במעבה יער הגשם, ואין איש יודע כיצד הגיעו לשם ומדוע. די בבליעה של טיפה מזערית מהאפרודיזיאק המסתורי, כדי גרימת תשוקה מינית חריפה ובלתי נשלטת אצל הגברים למשך יממה שלמה. תמה אני אם יש ממש בהשפעת החומר, או שהטראנס המיני, המוכח לצערי, הוא תוצר של כוח השכנוע העצמי המפותח ממילא בקרב אנשי השבטים.
בכל מקרה יודע אני, כי כפר שלם ייכנס שוב לטראנס של הוללות מינית מופקרת ומטרידה… מטרידה בשל חינוכי הדתי והווייתי התרבותית. ומה שגרוע מכך, כאשר יתעייפו להן נשות הכפר מפעילותם המופרזת של זכרי הכפר, לא ייוותר לזכרים האומללים, אלא לכלות את שארית תשוקתם זה בזה ולהשחית לשווא את טיפת זרמתם האחרונה. ומה שיוותר למראה יהיה מזעזע. עשרות גופות חיות של גברים סרוחים, שרועות באי סדר על אדמת הכפר, מפרכסות ומשוועות באפסות מוחלטת, לעוד פורקן של חסד אחרון.
צ'רלס דרווין, "היומן העלום"

1 תרנגול צ'יליאני בעל צורה מיוחדת
2 השם הישן של אזור פוארטו-מונט
3 שפתם של בני שבט המפוצ'ה

 

2
המתווך המסתורי
לונדון, 18 באוקטובר 1985

הוא ניגש אל הלוח בשקט מסתורי וחרץ עם הטוש בצליל חורקני את ראשי התיבות HIV.
"אני מניח שרובכם כבר שמעתם את פשר האותיות האלה ובשמן האחר – איידס. ואם לא, היו בטוחים שתוך זמן מה תהיה זאת אחת מן המילים השגורות ביותר בשיח הציבורי, ואתגר גדול למדעי הרפואה למשך 40-30 השנים הבאות. כמובן שלא באתי לשוחח עמכם על חיי המין שלכם ולא להיכנס לכם לתחתונים, בהנחה שאתם לובשים כאלה".
צחקוקים החלו להישמע מכל עבר כנהוג בהרצאות של הפרופסור בן ה-35, מומחה לחקר ההתפשטות של מחלות מגפתיות ומחלות טרופיות, שבינו ובין דמות הפרופסור לא היה ולא כלום. סטיוארט וובר וגופו שכנראה שכחו להתבגר, קיפצו להם באולם ההרצאות של המכון לחקר מחלות טרופיות של אוניברסיטת לונדון, משל היה כוכב רוק המהתל בקהל כרצונו, וידע ליצוק הומור ביובש האנליטי של מדעי האפידמולוגיה. עוד אי אלו ספקולציות הנוגעות לנטיותיהם של כמה ידוענים הושלכו לחלל האוויר, עוד כמה גיחוכים, והרוחות נרגעו בהדרגה.
"טוב. ולאחר האתנחתא שבה הרהרתם בחברנו השחקן המנוח ובשאר חברי הקהילה הלא כל כך עליזה הבה ונחזור אל המדע ולנושא הדיון שלשמו התכנסנו. וחברים… שקט מעכשיו!" הוא הרים את קולו בצורה דרמטית שבאחת השקיטה את האווירה.
"איידס היא מחלת מין שעברה מטמורפוזה, דהיינו שינוי ביולוגי, וקפצה מממלכת החיות היישר אל האדם. נגיף ה-HIV הוא לא הראשון וכנראה גם לא האחרון לעשות זאת. האם מישהו מהנוכחים המלומדים מוכן להזכיר לנו מהי התאוריה הרווחת כיום לגבי פלישת מחלות חדשות מממלכת החי אל האדם? כן, סוזי?"
סוזי קוואן הייתה סטודנטית ילידת לונדון, בת יחידה להורים קוריאנים, אשר עשו חיל בתחום המסעדנות. הם גרו בבית נאה ברובע קנסינגטון, בית שאליו היא חזרה אחרי קשר רומנטי קצר שנופץ באכזריות. גם פרופסור סטיוארט וובר התגורר באותו מתחם, מה שהפך אותם לשכנים של ממש, וזיכה אותו לעתים קרובות בטרמפ אל האוניברסיטה ובחזרה במיני מיינור האדומה שהוריה קנו לה ליום הולדתה. הפרופסור לא אהב במיוחד את שכונת מגוריו שהייתה מאוכלסת בעיקר בערבים, פקיסטנים, הודים ושאר מהגרים שהמכנה המשותף לכולם הוא כסף רב ורצון כן להשתלב כאזרחים בריטים נאמנים. ואכן, משפחת קוואן היו לאזרחים בריטים גאים, בעלי אובססיה לכל טיפת אינפורמציה הנוגעת למשפחת המלוכה הנערצת. הם גידלו את בתם היחידה כנסיכה לכל דבר. סוזי דיברה באופן שוטף ארבע שפות, ניגנה בפסנתר, ומשחר ילדותה רקדה בלט קלאסי. קוואן פיתחה אמביציה חודרת שריון וחסרת שובע, אולי מפני שידעה בתוך תוכה כי גם באנגליה של 1985 היא לא יכולה להיחשב לבעלת מעמד חברתי הולם, ולא חשוב כמה היא מבריקה ומוכשרת וכמה כסף יש להוריה.
סוזי החלה להסביר לקהל הסטודנטים, בחשיבות דידקטית, איך כריתת העצים המאסיבית בעידן התעשייתי, מובילה להעמקת החדירה של בני האדם אל תוך היערות שעד כה היו מבודדים במשך עשרות אלפי שנים, וכתוצאה מכך נוצר מגע בין האדם לבין מיקרו-אורגניזם לא מוכר עד כה. וכאן, המשיכה להסביר, נכנסת לתמונה הסבירות הסטטיסטית לגלגול של המחלה אל בני האדם. פיליפ שישב במרכז האולם מלמל משהו וכל האולם געה בצחוק. לאור הצלחתו האדירה, חזר ושאל פיליפ את סוזי קוואן בהשתלחות אם בקוריאה אוהבים את חיות היער.
כולם ציפו שפרופסור וובר יעיף את פיליפ לכל הרוחות, אך למרבה התדהמה הוא פנה אל סוזי ואמר לה כי אין הוא מעלה בדעתו חלילה שבקוריאה עושים דברים כאלה מגוחכים, ברם, דילוג מוזר של מחלות מין מתועד כבר בתקופות קדומות ביותר. הדבר המפליא והמסתורי הוא שהקפיצות נעשו בזמנים קצובים ובתנאים מיוחדים מאוד, ותודה מיוחדת לפיליפ שהנו שריד ישיר למשפחת האמבות, על שהרים לו להנחתה ובלי להתכוון העביר את ההרצאה היישר אל נושאה המרכזי: חקירת פשר תעלומת "המתווך המסתורי".
פרופסור וובר הרצה בשצף קצף, תוך אלתור סטנד-אפ מטורף, על ההתכנות שהיה או שעדיין מסתובב "מתווך קדמון" אשר מייצר קטליזציה במעבר של מחלות מין בין המינים, וכדי לייצר דרמה ויתר תוקף להתלהבותו המוטרפת, החל להתנפל בחמת זעם על הלוח תוך יצירת נוסחאות מנוסחאות שונות, כאשר ימינו לופתת בטוש המחרחר שהולך ומתכלה, וידו השנייה מעצבבת תנועות של נגן גיטרה תוך שהוא מעוות קולו בפרזות בלתי מובנות של קטעים קלאסיים גדולים.
בקצה השורה האחרונה ליד דלת הכניסה ישבה בחורה לבושה במעיל וכובעה לראשה. תשומת הלב הראשונה שלו לבחורה נרשמה רק כשאחרון התלמידים עזב את האולם, וכך נותרו הפרופסור שהחל אוסף חפציו ורוכס את תיקו, והעלמה הצעירה שניכר עליה כי היא לא נמנית עם תלמידי מוסד זה.
תיפוף עקבי המגפיים של הבחורה עם הכובע, אשר החלה לרדת במורד האולם לעברו, על רקע האקוסטיקה המרוקנת של אולם ההרצאות, יצר הדהודים חדים אשר הוחזרו מהקירות בהפרשי זמן קצרים.
"אני תמהה, פרופסור, האם הרעשים הללו שמורים לאוזניהם של מנקי האולמות?"
פרופסור וובר הרים את ראשו ולפניו התגלתה במלוא הדרה בחורה כבת 27, בעלת גזרה חטובה להפליא. בין מגפיה המחוצפים למכנסונים הקצרצרים להביך תיווכו גרביונים בעלי צבעים פסיכודליים שעדיין החמיאו לרגליה המסקרנות. את כל החבילה עטף מעיל ארוך שכל כולו בא לומר: "אני אמנית ורוקרית שלא שמה על כלום". עם זה ניתן היה להבחין מתוך גינוניה בשרידים למעמד חברתי איכותי אליו נולדה שלא באשמתה.
"פרופסור סטיוארט וובר, אנחנו צריכים לדבר!" פנתה ללא גינונים מקדימים.
"לא, אנחנו לא!" ענה הפרופסור בהתגרות מתנשאת.
"אז לשתות משהו ולדבר?" הציעה הזרה.
"שוב תשובה לא נכונה!" ענה וובר. "אולי תנסי קודם, אם תצליחי כמובן, להציג את עצמך בצורה נאותה, כדי שאפשר יהיה לקיים דיון תרבותי על אודות הסיבה שבגינה זכיתי לראותך".
ברגע ששפתיו פלטו את המילה "לראותך", הוא התבונן בפניה המושלמות. ניכר היה בהם העירוב הממזרי של בחורה עדינה ממעמד האצולה לבין פרחחית סוערת וטבעית לחלוטין. "שמי סימון", היא חייכה והושיטה את ידה בביטחון השמור לצעירים, "סימון קובינגטון". את ה"סימון" היא עטפה בקורטוב של מבטא צרפתי ואת ה"קובינטון" החליקה בבריטיות מובהקת. "אגב סטו… אה… פרופסור… האצבוע שלך לחיקוי הגיטרה לא משהו, האמן לי. אני מוזיקאית ומפיקת תקליטים וזאת הייתה כנראה הדרך שלי להציג את עצמי. מסתבר…" מלמלה הבחורה במבוכה.
פרופסור וובר זילף חיוך קטנטן בצורה קמצנית. "יופי, אז אחרי שהתקדמנו קצת אולי עכשיו אדע מהי מטרת בואך, ואני מקווה שזה לא קשור להיסטריית האיידס?"
"האמת היא שזה קשור מאוד אך לא מהזווית שאתה מכוון אליה, אני פה בקשר למתווך… למתווך הקדמון".
"כנראה שלשתות משהו יהיה רעיון לא רע", הפטיר ביובש הפרופסור, לקח את התיק והחל לנוע אל הדלת מתוך הנחה שהיא תישרך אחריו. סימון, שהדביקה את צעדיו בקלילות, הציעה לנסוע בחיפושית שלה למקום מגניב שהיא מכירה לא רחוק מביתה ברובע נוטינגהיל. היא גם הבהירה באסרטיביות שהמשקאות יהיו על חשבונה ולאחר שיקשיב למה שיש לה להציע לו, תסיע אותו לביתו.
הפרופסור שמר על פנים חתומות ופניו מופנות בכיוון הנסיעה לאורך שדרת מרילבון בואכה נוטיגהיל-גייט. האזור שרץ מסעדות וברים. סימון החנתה בנון-שלנטיות את החיפושית על המדרכה באחת מהסמטאות הצדדיות, והם פסעו כ-60 מטר עד ל'סקוטי-בר'.
"ובכן מה להביא לך לשתות, פרופסור?" שאלה סימון בטבעיות משוחררת.
"אשמח לבקבוק מילר, וליד זה מנת ויסקי בבקשה", הוא ענה וחיכה לשובה תוך נענוע ראש אדיש לקצב נגינת ההרכב שעל הבמה. הוא הציץ בשלישייה המנגנת. במרכז התנועעה זמרת בלונדינית בעלת תסרוקת של דורבן מבוהל ואיפור כבד הלקוח היישר מ'מדריך ההתגוננות לזונות לונדון בפני ג'ק המרטש'. מימינה ניצב גיטריסט שניכר עליו כי כל חייו חלם להפוך לרובוט ואף הצליח בכך יחסית לביצועיו כגיטריסט. אך כנראה שהלב הפועם של ההרכב, היה טמון מאחורי הזמרת בצד שמאל. ערמה של מקלדות ומכשירים אלקטרוניים הסתירו בחור רזה וממושקף שהיה מרוכז (בארשת חשיבות של מנהל חשבונות) בלהתאים את קצב המכונות לזמרת המסטולית. מן הג'סטות שהזמרת עשתה לקלידן, ניתן היה להבין שיש ביניהם סוג מסוים של זוגיות דמוי נישואי תועלת. הוא מקבל זיון והיא עיבודים מוזיקליים.
סימון חזרה והניחה את הכבודה על השולחן ורכנה קדימה, כשהיא מגייסת את חיוכה הכובש. "הי פרופסור, אני מה זה שמחה שהסכמת לקיים את הפגישה".
"אין שום פגישה", הוא התפוצץ עליה, "ואת אכן רשאית לומר לג'וקרים הדפוקים ששלחו אותך לעבוד עליי, שהם יכולים לדחוף את המתווך הקדמון היישר לפי הטבעת שלהם".
"וואו וואו, פרופ', אתה מתחיל להרשים אותי", ענתה סימון, תוך שהיא מתבוננת בעיניו התכולות ובזיפי זקנו, אשר שיוו לו מראה מצ'ואיסטי למדי. "קח לגימה כי אתה תזדקק לזה אחרי שאסיים".
סימון הפכה באחת לרצינית והביטה בפניו בצורה שנטרלה ממנו את יכולת הוויכוח.
"הבט פרופסור וובר, האינטואיציות שלך והמחקר שלך הם בכיוון הנכון יותר מכפי שאתה משער, אך היה אדם אשר הקדים אותך בכ-150 שנה. מה אם אומר לך שיש ברשותי חלק מיומן אותנטי, ובו מתועד מפגש עם המתווך הקדמון כבר בשנת 1835, כשעל החתום אחד מן החוקרים הגדולים בתבל?"
"אומר לך שמדף הסיפורת הבדיונית בשורה למעלה, מצד ימין ליד ספרי הבישול", הוא ירה מן המותן.
"ומה אם אומר לך שהיומן הסודי ניתן לסב סבי למשמורת על ידי צ'רלס דרווין בכבודו ובעצמו, ושאת השאר אתן לך לשתות היישר מן הבקבוק, בכתב ידו המקורי של צ'רלס, פרופסור?"
"סטיוארט… סטו… פשוט, מעכשיו קראי לי סטו!"
"טוב אז אני רואה שאנחנו כן מתקדמים לאיזשהו מקום, סטו", חייכה סימון בסיפוק ושקעה לה בשואו של ההרכב המטופש אשר לא חסך מהם את סופט-סל, דוראן-דוראן ויוריטמיקס.
סימון בהתה בעניין בציוד של הקלידן, אשר התבצר לו מוקף בשלוש מקלדות, ומעל המקלדות ישבו קופסאות הקצב הממוחשבות.
"מי הזכר ומי הנקבה?" שאלה לפתע כשהיא זחוחה מאלכוהול. סטו הסתכל עליה כלא מבין.
"רגע, רגע, רגע. יש לי תאוריה ואתה תנסה להיכנס לראש שלי, או-קיי? שמת לב שבכל להקה תמיד יש סולן אשר לרוב אינו לוקח חלק בנגינה, והשכלתו המוזיקלית בדרך כלל פחותה מזו של שאר הלהקה? עכשיו… מאחוריו תמיד יש קלידן ממושקף עם רקע קלאסי שבלעדיו לא היה להרכב את הצבע וההרמוניות המאפיינות אותו". סטו הסתכל עליה במצוקה ושאל אם היא מתכוונת לטחון לו את המוח.
סימון המשיכה בשלה וביתר התלהבות: "לסולן תמיד יש את הנטייה למלודיה. הוא תמיד יקפיד בצורה מגעילה לחזור על המלודיה לפרטי פרטים כאילו שהמנגינה היא הבשורה על פי יוחנן הקדוש והוא לא מבין שהרקע שסביבו אמור כל פעם לעצב אותו מחדש. כלומר, הוא מתנהג כזכר מזויין. לעומת זאת, אם תיקח את הקלידן/המעבד שמאחור, שהוא 'מנהיג הצללים של ההרכב' וקרוב לוודאי זוכה בפחות זיונים מהסולן, זה בטוח, זהו אדם שמטבעו יעדיף לחפש את הקול השני, את ההרמוניה המשלימה. דהיינו, הוא פאקינג אישה! לא מתכוונת חלילה לנטייה מינית, סטו, אלא לאנרגיה הנקבית שדואגת לראות את היצירה בצורה הוליסטית ושלמה, בניגוד לסולנים שהם מטבעם זכריים, נמצאים במרכז והולכים קדימה בטמטום רב. טוב, עוד משקה אחרון ונזוז!" סיימה סימון בצורה גברית למדי.

 

3
פירה
צ'ילה, 1835

דוח יומן 24 בינואר 1835
ושוב קריאותיו המונוטוניות של הוולא-קיקי קצוץ הזנב בישרו את בואה של הזריחה המכושפת. קרני השמש המזהיבות כאילו ביקשו בעדינות נחושה לסלק את ממלכת הלילה הערפילית. בכל מקום אשר הן נגעו, עלה מן העשבים המתייבשים ריח משכר והכול נצבע בצבעים קסומים. מודה אני לבורא עולם, כי הנו הנשגב ביוצרים.
צ'רלס דרווין, "היומן העלום"

פירָה לפתה במרץ את זר הזרדים אשר שימש לה כמטאטא והברישה את פתח הבקתה. כמוה עשו כל נשות הכפר, כלהקה של אישה אחת. בפעולה הזו הייתה אמירה חד משמעית, המסמלת את קץ הקרנבל המביש והכפוי, וחזרה לפעילות שגרתית ופרודוקטיבית.
פירה התמכרה לפעולה האוטומטית כך שמחשבותיה נדדו ולעתים התפרקו להן לחלקים, כאשר כל חלק נודד למחוז אחר ולזמן אחר, והכול נעשה בבת אחת. שניים מחלקי מחשבתה שטו להם בכיוונים מנוגדים והעלו חיוך מריר בזווית פיה. האחד הכיר תודה על כך ששהתה ספונה ומוגנת בבקתתו של האדון דרווין, שהנו ג'נטלמן בריטי אמתי, כך שגם הפעם היא ניצלה מחילול הבשרים ההמוני, שלא כמו שאר המטאטאות בעלות העיניים הנפוחות והברכיים הרועדות. פירה חשה כי מחשבה זו מעניקה לה נקודת זכות אצל רוחו של בעלה המנוח. החלק האחר של מחשבתה הוביל אותה לתחושה שהיא מתגעגעת לריחו של מנקואה בעלה, ולדרך בה לימד אותה את אמנות האהבהבים.
את מנקואה אהובה הנצחי הכירה לראשונה בכפר הולדתה אשר בצפון האי צ'ילואה, מרחק יום וחצי רכיבה מהכפר שבו היא חיה כיום. היא ראתה אותו בטקס המינגה4 בו כל בני הכפר החליטו שוב להרים את בתיהם ולהעבירם למקום חדש. כך נהגו הם, כך נהגו אבותיהם וכך ינהגו גם ילדיהם, במטרה לבלבל את הרוחות הרעות, ואולי גם קצת כדי לבנות יחסי שכנות חדשים ומעניינים.
היא זוכרת כיצד עמדה בפה פעור לנוכח המרץ והכוח הרב שאפיינו את הבן של השכנים החדשים. היא התבוננה בנער החסון הקושר חבלים, עוקר ומושך, אך מה שמשך את תשומת לבה במיוחד, היה כושר המנהיגות שגילה העלם. הוא חילק פקודות ממוקדות והפעיל את להקת העובדים בצורה מדויקת, לאור חיוכו הגאה של אביו.

* * *

מנקואה אהב לעשות אהבה כדרך האדם הלבן. הוא לימד אותה כי אין בושה בלהתחבר "פנים אל פנים" כשווים אל שווים, ולחלוק את אהבתם כשכל חלקי גופם נוגעים האחד באחר. נשיקותיו וטעם לשונו שחקרה כל פינה בפיה המורעב הביאו אותה לידי אקסטזות ולהזלת דמעות לא רצונית. הרוחות בירכו אותם בשתי שנות אושר נעלה, בהן מנקואה העניק לה שני הריונות. ההיריון הראשון הביא לעולם את נאוון שפירושו יגואר, אך בשל גודלו הקטנטן, בינתיים, הוא כונה ומכונה עדיין בפי כול פיצ'י דהיינו "הקטנטן".
את פרי בטנה השני אהובה לא זכה להכיר. כאשר כרסה בין שיניה, בחודש השמיני להריונה, נקרא בעלה לפגישה דחופה אצל הלונקו5, ובה נאמר כי רוחות מלחמה נושבות בארצם וכי עליו לקבל את תפקיד המשנה לטוקי6, "נושא הגרזן" בשפת שבט המפוצ'ה. כדרך שגרה מפוזרים בני המפוצ'ה ככפריים בכפריהם, אך אין לטעות לרגע, כאשר מגיעה שעת הכרעה הם מתלכדים סביב הטוקי והופכים מאנשי כפר שלווים ללוחמים עקשים, ללא חת.
התנודות החריפות והכאוס נתנו אותותיהם בצ'ילה המשוסעת והעת בשלה למלחמה. וכך מצא את עצמו מנקואה, בעל אוהב לאשה הרה, מוביל יחידת לוחמה להכנת מארב בשיטה הישנה והטובה. אלא שהרוחות חשבו אחרת והיחידה נפלה כפרי בשל למארב אשר הטמין האויב, וכך הפכה פירה לאלמנה.

* * *

סויאיי7 בת הארבע, אהבה להזדחל בגניבה למיטתו של האדון דרווין, תוך ניצול אי תשומת הלב של אמה העסוקה במטלות הבית. סויאיי, אשר לא ידעה טעמו של אב מימיה, התענגה על ההצטנפות במיטה המחוממת במחיצת התחליף המעודן והמגונן. היא השלימה עם הסיכון להיתפס מדי פעם על ידי אמה הזועמת אשר הפליאה בה מכותיה, למען לא תטריד את מנוחת האדון. לפעמים השתדלה לנשום כמה שפחות ועצרה את נשימותיה הקטנות, תוך שהיא סופרת עד ארבע, ואז משחררת את האוויר לאט לאט, מחשש שתעיר את האדון הנערץ.
דרווין היה משועשע מחיית המחמד האנושית אשר הזכירה לו את הכמיהה לחזור ולהשתלב בחברה. הרעיון להינשא לעלמה אנגליה בעלת בשר רך ואצילי ואף להוליד עמה צאצאים, לא הרפה ממנו.
ואכן פירה שמשה לדרווין תחליף על תקן של "הרע במיעוטו". היא ושני קופיפיה (כך נהג דרווין לכנות את שני הזאטוטים) הוענקו או "סורסרו" לדרווין על ידי ראש הכפר בכבודו ובעצמו. ראש הכפר רחש כבוד רב הן לאלמנה אשת הגיבור, אשר זקוקה הייתה לפרנסה לה ולילדיה הקטנטנים, והן לדרווין החוקר המלומד שנזקק ליד אישה אשר תתחזק את מעונו, ותטפל בצרכיו: החל בניקיונות והכנת אוכל, וכלה בצורך הבסיסי אליו נצרך הגבר במסעותיו הארוכים.
פירה, אשר לא נאותה מזה ארבע שנים לאף גבר על פני האיש שאותו אהבה, הסכימה לבוא אל הכפר ולקבל את התפקיד. אולי משום שהאדון היה ממוצא שונה. מעין "מין נפרד" או "זן שונה" (מושג שהיא למדה מדרווין) מהמוכר לה, מה שהרחיק את הדילמה המוסרית-גופנית שלה. דרווין אשר כמה לאישה עדינה ובהירה יחסית אשר תוכל להזין את יצרו, מצא בה ניחום רב.
היא הייתה אינדיאנית, תמירה יחסית, בעלת עצמות לחיים גבוהות, מלוכסנת ויפה. היא ניחנה בחוש הומור מפותח אשר עזר לה לגשר על הניגודים הרבים שבאישיותה. עולם האמונות שלה הכיל ללא סדר הגיוני בליל של נוהגים ופעולות פגאניות אוטומטיות הגובלות ברפלקס מותנה. היה מבדח למדי לראותה עובדת את עולם הרוחות, הטובות והרעות, אותו ינקה עם חלב אמה, תוך הצטלבויות ותפילות קתוליות אל הקדוש חסוס8, פרי חינוכה בבית הספר של המיסיונריות.
פירה, שידעה ואף הסכימה לענג את האדון דרווין ביותר מדרך אחת, הסכימה לבואו אך ורק כדרך העולם העתיק. ודרווין, אשר היה עדין ומתחשב, ניסה לא פעם לשכנעה לבוא אליו פנים אל פנים אך ללא הועיל. פעם אחר פעם הוא מצא עצמו אוחז באגנה המחוצף, ונועץ את עצמו מאחור כאשר ראשה ספון בכרית, ידיה מעל לראשה ומחשבותיה מוכמנות. והוא בן 26 שנה, עושה את העבודה ומחשבותיו נודדות אל מה היו אומרות בנות אנגליה למראה דהירותיו הפראיות, ואף מנסה לדמיין את אמה וודג'ווד הרכה והענוגה בעלת הריח התפוחי, אליה ערג מאוד.
אחד הדברים הבלתי נסבלים בשעת המשגל האחורי היו זרזיפי הריח שהתגנבו מאחוריה של פירה היישר אל אפו. מין תערובת של ריח נשיותה בשילוב החור הקרוב לשם, שביחד יצרו אינטראקציה עם חומרי זכרותו אשר גרמו לו לתחושת גועל ששילחה את תדמיתה המיופה של פירה בחזרה אל שורשיה. צ'רלס לא ידע להחליט אם הגרגורים העדינים ותנועות האגן המשלימות של פירה הן מניפולציות למען הגבר הנאתו, אבל משהו בתוכו הגיע למסקנה שהיא אכן נהנית… נהנית בקמצנות ומבלי להודות בעובדה.
השליטה בכפר נחלקה בין שני אנשים מנופחי אגו: ראש הכפר, איש נכלולי אבל פרקטי, שפעולותיו צפויות מראש במיוחד כשהכסף מדבר, ובין שמאן הכפר המכונה קלקו. הקלקו היה שמאן אינדיאני המחובר אל כוחות השחור ושואב את כוחו מאינטראקציה עם הרוחות הרעות. את התפקיד הוא ירש כמקובל מאביו, אשר את פרסומו הרב קיבל עקב התעקשותו לנסות להקריב את תינוקה של צעירה אשר הסתבכה בהיריון לא רצוי. וכל זאת כדי להביא שלום על פני האדמה.
ראש הכפר השכיל לארח את המשלחת תוך הבנה לצורכיהם, ותוך הפגנת נימוס וחלקלקות של נחש קוברה. הוא השתדל לרצות ולענות על כל מאוויהם של אנשי הצוות, ואף לא משך ידו מזריעת מאווים נוספים, כאלו הנוגעים ביצר ובסיפוקו. הוא כשלעצמו שאב סיפוק רב משאיבת מעותיהם של חברי המשלחת, אשר השתעשעו לראות את שמחתו הלא מוסתרת בקבלו את מטבעותיהם פעוטות הערך.

דוח יומן 24 בינואר 1835, שעת צהריים
ביקשתי מפירה להתקין סעודת ערב ל-12 סועדים. התקשורת בינינו נעשית קלה מיום ליום בשל יכולתה המרשימה להבין את חוסר כישרוני הוורבאלי, ויעידו על כך עלמות החן באנגליה שמצאו חן בפגם החינני שאני נושא. אמנם לקחתי עמי ספרים ללימוד השפה הספרדית, והשהייה הארוכה באזור הדרומי של אמריקה עשו את שלהם, ובכל זאת מצאתי את עצמי מבלבל בין המילים לאושרם של הסובבים אותי, וחוששני כי אנוכי מסב להם אושר רב.
נכון להיום פירה ואני מסוגלים לנהל שיחה בסיסית המספקת כמעט את כל צורכי השעה, אך מסתבר שאין זה מספק אותה והיא מגלה רעב הולך וגובר לשפה האנגלית. קצת מבדח שאת בניית המשפטים היא יונקת ממני. ומשום שאני נוהג להרכיב ולהטעים את שורותיי על דרך ההתפלפלות המאפיינת את תרבותי, הרי היא נשמעת כהד סאטירי של החברה שאותה אני מייצג, דבר המאפשר לי לבחון את תרבותי במעין אספקלריה קרקסית.

חבורת הסועדים אשר איתם נוהג אני להיפגש על בסיס יומי הם:
קונרד מרטנס: צייר הבִּיגֶל (הספינה המובילה אותנו) וחברי הקרוב, אשר החליף את צייר הספינה הקודם. הוא הצטרף למשלחת במונטווידאו, ומאז לוקח חלק חשוב בכל צעד שאני עושה. קונרד עושה עבודת אומן בתיעוד והנצחת הפריטים, תוך הבנת העומק והתנועה של האקזיביט וירידה לפרטי פרטים בהעברת רוחו. כמו כן קונרד משמש כחבר ואוזן קשבת להגיגיי, ואכן אני מוצא בו ניחום רב לתלישותי.
רוברט מקורמיק: הרופא המנתח של הבִּיגֶל. הישג אדיר השגתי בעצם שכנוע הקפטן לשחררו מהשהייה על סיפון הבִּיגֶל. הקפטן שוכנע לבסוף כי יהיה יעיל יותר אם יתאפקו המלחים בתחלואיהם בהפלגותיהם הקצרות, וכי אחת לכמה ימים כאשר הספינה תחזור לנמל מליפולי, יגיע הרופא, יערוך מסדר חולים וייתן טיפולים לנזקקים. ממילא רוב המתחלים ישכחו את תחלואיהם בפוגשם את בתי האוכל, הברים ובתי הבושת הססגוניים של מליפולי.
אלכסנדר דרבישייר: חובל ראשון. בחור מבריק משכמו ומעלה אשר חוץ מיכולות הניווט הווירטואוזיות שלו, ניחן בהיגיון בריא המאפשר ניתוח של נתונים והפיכתם למופשטים ונהירים תוך שימוש בשכלו החד כתער.
מונטי מילפורד, עוזרו ומחליפו הזמני של ריצ'רד מתיוס: מיסיונר הבִּיגֶל אשר הצטרף למסע בשליחות הכנסייה. אין לי דעה על עצם תפקידה של בריה מוזרה זו. ברור שהחיבור בין הכנסיה, מסע אל אזורים מיושבי פראים, ואמונותיו ואישיותו של קפטן פיצרוי מסבירים הכול. חוששני כי ככל שאני מבלה במחיצתו של המיסיונר כך אני מוצא עצמי מתרחק מאמונתי. גועל גדול הציף אותי לראות 'שליח אל' זה מתיידד עם בעלי החוות, מחזיקי העבדים בריו דה ז'נירו, מתחנחן ומסב אל שולחנם, ולא פעם כאשר מחיתי בפניו, ביטל אותי כשחקן פוליטי מנוסה ובזחיחות יתרה. חושבני לפעמים כי אין הבדל גדול בין מכשף הכפר לבינו.
כוח צבאי קטן המורכב משני חיילי צי והסמל המופקד עליהם, אשר אמורים להוות את כוח ההרתעה שלנו משודדים ושאר צרות.
סימס וגילן: שני השרתים שכרגע אין לבִּיגֶל צורך בהם. הם סופחו אלינו כמשרתינו האישיים. סימס חבר אליי כמשרתי האישי כבר ב-1833 בעודו עלם כבן 17. הוא החל את דרכו על הבִּיגֶל בעודו נער בן 15 שנים, כשרת תאים כללי. מההתחלה הוא הוכיח כי למרות השכלתו החסרה, מוחו מפצה על כך באינטליגנציה מקורית השוקדת לפתח את עצמה מתוך תוכה. אני יכול להישבע שעם הבגדים הנכונים, יכול סימס לעמוד בכל טרקלין מכובד ולתת הרגשה כי צמח במיטב מוסדות החינוך של אנגליה. הקשר בינינו הלך והתהדק וסימס הפך להיות זוג נוסף של ידיים המחוברות לגופי. לא היה צורך בדיבורים מיותרים. התגובות שלנו תאמו את צורכי השטח, והתיאום בינינו היה מושלם. לא פעם סימס הועיל מאוד במסעות אל פנים היבשת, כמו בעת מציאת ביצי הריאה9 וכדומה.
לא מעט חיבה רוחש אני לגילן: אירי אדמוני, גדל גוף וגדל נשמה, טעון אבק שריפה של שמחת חיים בלתי נשלטת עד כדי מבוכה. אם ישנן סטיגמות על העם האירי, הרי שגילן הוא התגלמות הסטיגמה לאשורה. גילן חובב שירה מושבע ושתייה ללא הכרה, בעל פילוסופיית חיים המביאה אותו להגיב לכל אירוע שבו הוא נתקל, ולא פעם התנהגותו היצרית עולה לו בחבורות הצצות על פניו הסמוקות. רק לפני כשבוע הוא החליט לפאר ולפייט את יופייה של אשת איש מבני הכפר, דבר שכמעט עלה לו בחייו ולבסוף עלה לו במקצת משלמוניו. אני מניח שאת גילן הקפטן שחרר ברצון רב כדי למנוע התרחשויות מוזרות, הן במליפולי והן על הבִּיגֶל. בכל אופן גילן הפך לשרת אישי, ועשה עבודתו על הצד הטוב ביותר.
חוסה וסנטוס, שני מורי דרך ומתורגמנים אינדיאנים שנשכרו במקום, ומשום מה מכנים את עצמם בשמות ספרדיים.

כולם הסבו לשולחן למעט שני המקומיים אשר שוחררו לעיסוקיהם, כך שנותרנו עשרה לסעודה. פצחנו בכמה הרמות כוסית של פיסקו10, ופירה החלה להגיש מזון אל השולחן. הבטתי אל כפות רגליה היחפות והגמישות כפומה, ולא הצלחתי להבין מדוע איני חש את אותו הגירוי שחשתי בכל פעם כאשר הבטתי אל כפות רגליה של אמה בת דודי לבית וודג'דווד.
אמנם חלפו כבר כמה שנים מאז שהגנבתי מבטים אל עבר רגליה של אמה, ומאז עברתי אי אילו חוויות מכוננות ומבגרות, ברם עדיין הזיכרון של אמה משילה כבדרך אגב נעל, ומשרבבת החוצה כף רגל קמורה העטויה בגרב משי יקרה (כסף לא חסר לדודי שניצח על תעשיית קדרות רווחית) שרק הוסיפה הילה מסתורית לאצבעות רגליה האלגנטיות, גרם לי לגירוי עז. איני פוסל לחלוטין את האפשרות כי אמה צדה לא פעם את מבטי הנבוך, מה שגרם ליתר קנטרנות מצדה. באחת מארוחות הערב שאליהן נהגתי להסב עם הוודג'וודים, חמדה אמה לצון ושילחה את כף רגלה מתחת לשולחן, באין רואה, היישר אל קרסולי אשר הגיב ברטט מביך.
הצעתי באדיבות לפירה להסב עמנו לארוחה שנאכלה בתיאבון הודות לידיה הברוכות. את האוכל הגירה החבורה אל קרבה בלא מעט פיסקו שגרר תיאבון חדש וחוזר חלילה.
צ'רלס דרווין, "היומן העלום"

לאחר כרבע שעה של שקט שהופר ברעשי לעיסה ובליסה, ביקש דרווין את תשומת לב הסועדים:
"ידידיי המלומדים וחברי האינטימיים למסע מתמשך זה. אני מניח כי לא נסתרת מכם העובדה כי מאז המצאותנו בחלקי היבשת הדרומיים, אנו נתקלים בעדויות הולכות ומתרבות לנשיכת הבקר והסוסים על ידי יצור ערפדי. מעבר ליניקת הדם, כנראה שיצור ערפדי זה אחראי להדבקת סוסינו במחלות, ואחראי גם להיחלשותם. אני נוטה להאמין שתופעות תמוהות כגון החומר המסתורי הענברי, המכונה על ידי אנשי הכפר 'הדם של קורי', מקורו בהפרשות דמיות של הערפד אשר מקיא אותן או מפריש אותן כצואה הנוצרת מעיכול מזונו, והרי מזונו הוא דם". מונטי המסיונר הניח את כוס הפיסקו ופסק: "ערפד זה הוא שליחו של השטן וחייבים לוודא שיושמד". שוב הצליח המיסיונר לעורר קבס אצל דרווין שיכול היה להישבע כי ה'כריסטוס הנאמן' דווקא שיתף פעולה לא פעם עם הילולת החוטאים ולשונו נצבעה באדום יותר מפעם אחת.
"אני לא חושב שזהו ההסבר", בקע קולו העמוק והחם של חובל ראשון אלכס, "את תופעת הערפדיות אנו מכירים מזה כשנתיים, ובשום מקום פרט למחוז זה לא נתקלנו בתופעת 'הדם של קורי'. גם אין תיעוד אנתרופולוגי באשר לתופעה אצל יתר בני המפוצ'ה המתגוררים באזורים אחרים".
את השעתיים הבאות העבירה החבורה בהעלאת רעיונות הנוגעים לשיטות הלכידה של היצור. סוכם כי למחרת לקראת ערב הם יקימו מחנה ביער ובן בקר צעיר הקשור לעץ במרחק מה מהמחנה ישמש כפיתיון. פירה החלה לפנות את כלי האוכל והחבורה התפזרה איש איש לבקתתו. איש איש לחיק נערתו.
צ'רלס רווי הפיסקו, גיחך למראה שני הקופיפים אשר ישנו שנת ישרים זה לצד זה, כמלאכים טהורים. פירה שמה אצבעה על פיה, מסמנת לו להיות בשקט פן יעיר את צמד השדים הבלתי נלאה הזה. נראה היה כי פיצ'י וסויאיי היו מסוגלים להתיש כפר שלם. הם היו מתעוררים בבת אחת כקפיצים טעונים, וניתן היה לחוש בהם וב'מעשיהם הטובים' לאורך כל שעות היום. ידם הייתה בכול, ולא הייתה שעה דלה אחת שבה לא נשמע שמם מבוטא תוך הרמת קול על ידי מישהו מבני הכפר.
פירה המותשת משני קופיפיה שמחה על החיבה והקשר החם שצ'רלס העניק למלאכי החבלה הללו, במיוחד לקשר הקרוב והאבהי שנוצר בין האדון דרווין לבתה השובבה, אשר באחת הייתה נרגעת והופכת לבת תפנוקים. ילדיה של פירה הקרינו בריאות יחסית לילדי הכפר היות וצ'רלס הקפיד ללא פשרות על ההיגיינה שלהם וכן דאג שרוברט מקורמיק, הרופא, יסלק מהם את מחלות העור והזיהומים השונים המעטרים תדיר את פני ילדי הכפרים.
צ'רלס חש לפעמים כי היחס שמפתח הזאטוט אליו הוא יחס דואלי. מצד אחד פיצ'י הקטנטן העריץ את האדון החזק והחשוב, הדואג לרווחתם ואף מצליח להעלות לפעמים חיוך על שפתיה של אמו. ומצד שני חש צ'רלס כי הפרעוש הקטנטן שבעורקיו זורם דם לוחמים, רואה בצ'רלס מתחרה על השליטה והבעלות על אחותו ואמו.
פירה אחזה בידו של צ'רלס בנחישות עדינה ומזמינה, והובילה אותו אל מעבר למחיצה. שם חיכתה לו גיגית מלאה במים מחוממים קלות, ומכוסים בפרחים ריחניים אשר מוללו והושלכו לצוף על פניהם. פירה כרעה על ברכיה ליד הגיגית, רכנה קדימה והכניסה את ידה אל המים תוך יצירת פכים עדינים, אולי כדי לפזר את הבישום, ואולי כדי לברך בדרכה הפגנית את האדון דרווין ולהגן עליו מכל רע. שיערה השחור היה אסוף ומקובע על ידי ענף מחודד, דבר שעזר לה להזיע פחות כשהיא עוסקת בעבודות הבית. ולמרות זאת צווארה הגאה הבריק בדוק קליל של זיעה נשית בריאה המבושמת בניחוח משכר של תמצית כלשהי.
פירה סימנה לצ'רלס בתנודת ראש להסתלק מבגדיו ולהיכנס לגיגית. צ'רלס הנמיך אל תוך המים חש את המגע החמים מלטף את מבושיו ואחר את גבו ובטנו. הוא שלח את רגליו קדימה, מניח לגופו להחליק ולהנמיך אל המים המנחמים. מניח לפירה לטפל בו לאט ללא מילת דיבור אחת. כל אחד יודע את תפקידו. היא לענג אותו כמלך, והוא לקבל. וזה לא מובן מאליו.
לקח לו זמן לצ'רלס, בעל הגינונים המתחשבים, לדעת לקבל מבלי להפריע לזרימה. בהתחלה הוא הגיב אוטומטית, בניסיונות לרצות בחזרה, והדבר גרם לעלבון אצל פירה.
פירה חפנה משחה שמנונית בעלת צבע דוחה והחלה למרוח את גופו של צ'רלס. הוא חש את המגע השמנוני מחליק על צווארו, כתפיו וגבו. הוא חש את ידיה מעסות את כפות רגליו, לא פוסחות על אף אצבע מאצבעות הרגליים. כנראה שרגליה נרדמו מפני שהיא הזדקפה בכבדות תוך אנחה קלה. צ'רלס ספוג האלכוהול, סימן לה במחווה מרושלת לכיוון הגיגית ואחר נתן לראשו להישמט לאחור על הדופן, מפקיר את עצמו לתענוגות היבשת המופקרת.
פירה הזקופה, הרימה את כותונתה הקלילה מעל לראשה, חושפת את גופה המוצק. היא שלחה יד מנוסה אשר שלפה באחת את המקל אשר החזיק את שערותיה, והן נפלו כמפל שחור וחלק, הזורם לאורך גבה המבהיק. היא פסעה אל תוך הגיגית כמלכה זקופה והחלה מתיישבת וגורמת למפלס המים לעלות ולכבוש שטחים נוספים בגופו. צ'רלס חש כי פירה יושבת ברכות על ירכו השמאלית, קצת מעל הברך. הוא חש את רטיבותה מתוך הרטיבות שבה הוא היה שרוי. פירה שלחה את ידה מתחת לפני המים, והחלה אוחזת ומלטפת. דומה היה שהיא משתמשת בו כידית אחיזה, שכן הוא חש את ירכו משמשת כמסילה משומנת ועליה רכבת מפוארת נעה קדימה ואחורה.
צ'רלס בהה בעיניה הקרבות ומתרחקות, מתרחקות וקרבות. עיניים המביעות מבט מנותק, חלקו מביט עליו בסיפוק של שולטת, כחוקרת טבע הקשובה לכל ניואנס ובוחנת את עבודתה מקרוב, אולי כדי לשאוב גירוי מעצם הכוח שיש לה עליו. אך ניתן היה להבחין שהיא מביטה גם פנימה. פנימה בחיפוש אחר הפרס החמקמק. פרס, ולו תכונה מגונה. לחמוק עם אובדן הריכוז, ולו הקטן ביותר. שניהם הבינו שמכאן זה לא הולך להתפתח למשהו גדול יותר. טוב היה להם כך.
צ'רלס הביט על שפתיה הבשרניות הקרבות אליו עד כמעט נגיעה. הוא חש את חזהו מתמלא ברגש אדיר כלפי האישה החזקה הזאת, היודעת להפעיל אותו כרצונה. הוא חש את פיו מתחנן לטעום את לשונה, ללכת לאיבוד עד הסוף, אך גם הפעם נגעל, או חשש לחצות את אותו הגבול. צ'רלס התנחם בעובדה כי פירה הציבה לעצמה את אותו הגבול מסיבותיה שלה, כך שנחסכה ממנו אי נעימות. "הצורך" או "אי הצורך" חיו בהתאמה מושלמת אצל שניהם.
תנועותיה של פירה הלכו ונעשו נחושות ונשימתה כבדה. כמוה גם צ'רלס החל לחוש את הרגע הגואה הנאסף דרך שוקיו, מזדחל ועולה בבסיס גבו. הוא ראה את עיניה נעצמות והיא נאספת אל תוך עצמה, וגם הוא עצם את עיניו, מתרכז בתמונה האחרונה אשר ראה. אבל תמונה נוספת הזדחלה אל תוך ארובותיו העצומות.
הוא ראה את אחוזת מייר, ביתו של דודו ג'וזיה, מקום שבו נהג לבלות לא מעט. הוא, נער שובב, ואמה בת דודתו הגדולה ממנו בשנה, ישבו מותשים ומתנשפים סביב שולחן המשפחה בגינה. סמוקי לחיים דיברו במקהלה מתלהבת, מנסים לתאר את הרפתקאותיהם בשדות אשר מחוץ לגבולות האחוזה. הדודה שרה העירה בעגה של דוכסית זקנה וצדקנית הערה על תרבות הדיבור הקלוקל והבלתי מובן שלהם, ופטרה את עצמה ב"הדור הזה, לא מה שהיה פעם". הדוד ג'וזיה קרץ להם בשובבות כאומר: "אני אתכם" והשמחה הייתה רבה.
בתוך כל ההמולה המשפחתית הזו חש צ'רלס את ידה של אמה מזדחלת על ירכו, צובטת ומעסה אותה בהתרסה של שובבות. צ'רלס ידע כי מעשה זה חף מכל כוונה יצרית, בכל אופן לא שלה, אך אצלו מעשה זה גרם לתחושת גירוי חריפה אשר ליבתה את דמיונו מדי פעם.
ברכיו החלו לרעוד, גורמות לגלים קטנים בגיגית. הוא ניסה להיאחז בתמונה של פירה ולשם כך אף פקח לרגע את עיניו, אולי מתוך רגש הגינות ונאמנות לאישה הטובה הזאת אשר עומלת קשה לרצותו. אך ברגע האמת, כאשר רגליו נמתחו וגרונו שאג, הוא נכנע לתמונתה של הנערה הזכה והטהורה אשר חלק מבשרה הענוג דבק בבשרו מזה זמן רב.

4 מינגה – העתקת כפר שלם על בתיו למקום אחר
5 ראש השבט
6 סגן מפקד הכוחות
7 סויאיי – תקווה
8 ישו
9 עוף דמוי בת יענה
10 משקה אלכוהולי המופק מענבים

 

יוג'י גבאי – אוטודידקט אדוק, שהתפרסם בשנות ה-80, וה- 90, כמעבד ומפיק מוסיקלי של אין ספור אמנים ולהיטי רדיו

X