הו! 11, גיליון מיוחד: מחזות | לרכישה באינדיבוק
הו! 11, גיליון מיוחד: מחזות

הו! 11, גיליון מיוחד: מחזות

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים: 220
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55
- 20

"אין ספק שרוב המחזאים שלנו פוחדים מסקילת ההמון. לא זו בלבד שהם כותבים בצורה שתהיה מובנת עד הפרט האחרון, אלא שהם כותבים מתוך רצון להיות נאהבים ולהתחבב על הקהל. הם מייצרים צנזורה עצמית שאינה באה לידי ביטוי רק בתוכן, אלא גם – ובעיקר – בדרך שבה מסופר הסיפור […].

אני מתגעגעת לצופים שידברו על צורת כתיבה ואסתטיקה, ולא רק על הכותרת בעיתון שעליה מבוסס סיפור המחזה. אני מתגעגעת לצופים שיתווכחו על דילמות מוסריות, ולא רק 'אם זה היה או לא היה באמת'. לא, לתאטרון אין שום מחויבות לאמת ההיסטורית – הוא לוקח נתחים מהמציאות, אבל עליו לנסוק לגבהים אחרים לגמרי. הכתיבה לתאטרון וההצגה אינן יכולות להמשיך ולהיות 'תוכנית כבקשתך' ואינן יכולות להיות 'בסדר' עם כולם.  שהרי הכתיבה לתאטרון והצפייה בו הן מטפורה לחברה. ככל שנרצה להגיע למספר רב יותר של אנשים ולהיות מובנים לכולם מהר ומיד, כך נוותר על הספקות ועל אזורי הדמדומים, נוותר על המורכבות, נוותר על התבונה שמקשה קושיות ומעוררת דיון על פרשנות, נוותר על הסוד שביצירת האמנות. בקצרה: נוותר על חברה טובה יותר."

(מתוך: 'המחזאי וסקילת ההמון – הרהורים על מצב המחזאות בישראל 2015' מאת אופירה הניג, עמ' 9)

 

משתתפי גיליון 11, מחזות:

הילה אהרון בריק / שהרה בלאו / סיון בסקין / אריאל ברונז / דרור בורשטיין / יותם בנשלום / יוסף בר יוסף / ג'ייסון דנינו הולט / אופירה הניג / עומר ולדמן / רנה ורבין / רועי חן / מתן חרמוני / גדעון טיקוצקי / עינת יקיר / אלדד כהן / יונתן לוי / עודד ליפשיץ / בני מרראובן נמדר / גלעד עברון / משה סקאל / שירה פנקס / דורי פרנס / יונתן שאבי / ננו שבתאי / דורית שילה

כולל פרסום ראשון של יצירות גנוזות מאת לאה גולדברג ועמוס קינן, ותרגומים ליצירות של לורקה, ברכט, בולגקוב, פושקין, ייטס, רוסטאן, מאנגר ועוד.

עורך: דורי מנור

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    בשעה טובה!

  2. :

    נראה יופי של גיליון.

  3. :

    בשעה טובה!

  4. :

    לעורכי "הו" שלום. מה התנאים למשלוח וקבלת יצירות (פרסומים קודמים, ניקוד, היקף היצירה ועוד..?). אשמח לתשובתכם.

  5. :

    אפרים שלום, אפשר לשלוח להו! יצירות (שירה עם ניקוד חלקי) לכתובת המייל שלנו: ho.poetry@gmail.com

    להשתמע,

הוסף חוות דעת

 

כתבי יד אפשר לשלוח במייל לכתובת ho.poetry@gmail.com. אתם מוזמנים גם לעמוד הפייסבוק שלנו, שכתובתו:  www.facebook.com/ho.literary.mag.

מנהל: תראה, קראתי. זה יפה. זה קליל. זה מצחיק לפרקים. "מאחורי כל מוות מסתתרים חיים שלמים". מבריק. אתה כתבת את זה? מבריק. הייתי אולי מוריד את ה׳שלמים׳.

מחזאי: מאחורי כל מוות מסתתרים חיים.

מנהל: כן. גם החיים וגם המוות במשפט אחד. זאת אמירה. "מאחורי כל מוות מסתתרים חיים", כן. לא. אולי מספיק "מאחורי כל מוות מסתתרים". לא צריך את החיים.

מחזאי: בלי חיים?

מנהל: אני לא אוהב את החיים.

מחזאי: "מאחורי כל מוות מסתתרים"?

מנהל: בהחלט. חשבנו שהמוות זה סופי. אבל מאחוריו יש עוד משהו.

מחזאי: עוד חיים.

מנהל: בדיוק. עוד חיים. אולי אפשר רק "מאחורי כל מוות".

מחזאי: "מאחורי כל מוות"?

מנהל: למה להאכיל את הקהל בכפית. שאנשים ינחשו מה יש מאחורי המוות.

מחזאי: אולי אפשר להשאיר רק את המילה ׳מאחורי׳.

מנהל: סליחה?

מחזאי: אולי נשאיר רק את המילה ׳מאחורי׳. שאנשים ינחשו מה יש מאחורי המילה 'מאחורי'.

מנהל: אתה מתחכם?

מחזאי: לא.

מנהל: אני עושה תאטרון.

מחזאי: גם אני עושה תאטרון.

 

מתוך: "תאטרון רפרטוארי" מאת אלדד כהן

 

בגיליון הנוכחי החלטנו לחרוג מהקו הרגיל של "הו!": אם בעשרת הגיליונות הראשונים התפרסמו יצירות בז'אנרים שונים – שירה, פרוזה, מסות ופה ושם גם מחזות – הרי שהפעם אנחנו מקדישים את החוברת כולה לתחום אחד: מחזות – במקור ובתרגום.

מה שהנחה אותנו בבחירת המחזות וקטעי המחזות הרואים אור בגיליון הזה הוא בראש וראשונה איכותן הספרותית של היצירות, ולאו דווקא ערכן כחומר גלם טקסטואלי להצגות תאטרון (אף שאין כמובן סתירה הכרחית בין שתי אמות המידה האלה). זאת מתוך רצון לעודד את היצירה התאטרונית כז'אנר ספרותי ולהחזיר את המחזאות הישראלית העכשווית לתודעה של קוראי הספרות, אחרי שנים של היעדר. אם אגב כך יועלו היצירות המתפרסמות כאן או חלק מהן על במות התאטרון, נראה בזה תוצאת לוואי משמחת, אך מטרתנו היא בעיקרה ספרותית, וחשוב לנו שהמחזות שבכתב העת יהיו קודם כול יצירות ספרותיות היכולות להיקרא גם במנותק מכל הפקה בימתית.

התאטרון הישראלי סופג בשנים האחרונות ביקורת נוקבת, המכוונת ברובה לתאטראות הרפרטואריים, שנאלצים להתאים את עצמם לטעמם של קהלים רחבים, לעתים קרובות על חשבון העומק, התעוזה והאיכות האמנותית. המחזאות הישראלית אף היא מקרטעת בעשורים האחרונים, ודומה שהיא מתקשה לנסוק. אכן, מאז ימיהם של חנוך לוין ונסים אלוני לא קמו אצלנו מחזאים בעלי שיעור קומה דומה, ומעטים מאוד הם המחזות הישראליים הרואים אור בדפוס ונקראים כטקסטים כתובים. פער גדול מִתמיד ניכר כיום בין העושר, המִגוון והאיכות של יצירות הפרוזה והשירה שנכתבות כאן, לבין הכתיבה לתאטרון, שפרט לחריגים מעטים אינה מצליחה לחדש ואינה מצליחה לשוב ולתפוס מקום משמעותי בתרבות הישראלית. לבחינת מצבה של המחזאות הישראלית ב-2015 ולהרהורים עליה מוקדשת מסת הפתיחה של הגיליון – "המחזאי וסקילת ההמון", מאת הבמאית ואשת התאטרון אופירה הניג.

בסיועו של רועי חן, דרמטורג הבית של תאטרון גשר (שבכובעיו האחרים הוא גם סופר ומתרגם, המשתתף ב"הו!" מגיליונו הראשון), פנינו תחילה לכמה מחזאיות ומחזאים פעילים, מהם ותיקים ומוכרים ומהם צעירים ומוכרים פחות, שביצירתם מצאנו עניין ספרותי מיוחד, וביקשנו מכל אחד מהם שישלח מחזה פרי עטו שכבר עלה על הבמה אך לא ראה אור בספר. מן המחזות הללו בחרנו לפרסום קטעים שיכולים להיקרא בנפרד מהמחזה כולו (שהרי מחזות שלמים אי-אפשר לפרסם בהיקף הנתון של כתב העת). בגיליון שלפניכם כללנו קטעים נבחרים ממחזות של גלעד עברון, עודד ליפשיץ, ננו שבתאי (משוררת ומחזאית המשתתפת בקביעות ב"הו!", אך זוהי הפעם הראשונה שמתפרסמת בכתב העת יצירה תאטרונית פרי עטה), יונתן לוי (עם ליאור ווטרמן), ג'ייסון דנינו הולט, אלדד כהן, אריאל ברונז ורועי חן. כמו כן מתפרסמים בגיליון קטעים ממחזות חדשים שעדיין לא עלו על בימות התאטרון, מאת עינת יקיר (המוכרת בעיקר ככותבת פרוזה, אך בקרוב יראה אור ספר מחזות שכתבה), יוסף בר-יוסף (חתן פרס ישראל לתאטרון לשנת 1993), שהרה בלאו (סופרת שלאחרונה התנסתה בכתיבה לתאטרון, בהצגת היחיד "ותכתוב", שבה היא גם משחקת) ומתן חרמוני (אף הוא משתתף ותיק ב"הו!", המפרסם הפעם קטע מגרסה תאטרונית לספרו המצליח "היברו פבלישינג קומפני").

במקביל, פנינו לצורך הגיליון בקול קורא לסופרים/ות ומשוררים/ות שעד כה לא פרסמו (ובחלק מהמקרים גם לא כתבו) מחזות, בבקשה שישלחו מחזות פרי עטם. כוונתנו היתה לעַניין יוצרים מנוסים האמונים על כתיבה בז'אנר מסוים להתנסות גם בכתיבה מחזאית, וכך להעשיר את היצירה התאטרונית הישראלית בכוחות חדשים של כותבים רבי כישרון. מכל אחד מהכותבים ביקשנו שישלח מחזה קצר, לא יותר מעשרה עמודים, אך לא הטלנו כל מגבלות על הצורה התאטרונית. ואכן, חלק מהכותבים בחרו לשלוח מונודרמות או דיאלוגים דרמטיים, בעוד אחרים שלחו מחזות קצרים רבי משתפים ומרובי קולות. עם היוצרים שנענו לאתגר נמנים המשוררים סיון בסקין ועומר ולדמן – שניהם משתתפים ותיקים ב"הו!" – וכן הסופרים ראובן נמדר (חתן פרס ספיר ל-2015 על ספרו "הבית אשר נחרב"), משה סקאל, רנה ורבין, דרור בורשטיין, דורית שילה ושירה פנקס.

את הגיליון חותמות שתי פנינים נדירות מאוצר הספרות העברית, הרואות אור לראשונה: "זה האיש" מאת עמוס קינן – רצף של חמש שיחות פרודיות, על גבול הנונסנס, שהוגדרו על ידי המחבר כ"מחזה בלי מערכה"; וכן "דרמה סינית קטנה" מאת לאה גולדברג (בשם העט "עדה גרנית"), מחזה זעיר שנכתב ב-1951 כמענה פרודי לפולמוס שפרץ בין המשוררת לבין מבקר התאטרון של העיתון  "דבר" (את המחזה הנשכח הזה מצא גדעון טיקוצקי, שאף הקדים לו מבוא המבאר את הרקע לפרסום).

את פרק התרגום בגיליון פותח מדור-זוטא המוקדש למחזאות רוסית. רועי חן, שבחר את קטעי המחזות ותרגם אותם, כלל במבחר יצירות דרמה מרכזיות של ארבעה כותבים שאינם מוכרים דווקא כמחזאים – המשוררים אלכסנדר פושקין ומיכאיל לֶרְמוֹנְטוב, שתי דמויות המפתח ב"תור הזהב" של השירה הרוסית במאה התשע-עשרה, והסופרים בני המאה העשרים דניאיל חַארְמְס ומיכאיל בולגקוב. במבחר כלול קטע מ"האביר הקמצן" של פושקין, מתוך "הטרגדיות הקטנות" המהוללות שלו, שתורגמו בעבר על ידי אברהם שלונסקי. רועי חן הפליא לתרגם את היצירה ללשון תאטרון עברית חיה ואפקטיבית, תוך שמירה מוקפדת על המשקל השירי; כך גם בקטע מתוך הדרמה בחרוזים "נשף המסכות" של לרמונטוב, שהיא קלאסיקה של ביקורת חברתית נוקבת, המכוונת את חִציה בעיקר אל האצולה הפטרבורגית בת התקופה; שונים לחלוטין הם שלושת המחזות הקצרצרים של חארמס – שלושה קטעי אבסורד שהם ביטוי אופייני לרוח האוונגארד הכמו-סוריאליסטית של הסאטיריקן החשוב הזה, שמצא את מותו בכלא הסטליניסטי ב-1942; ואילו "באטוּם", מחזה שכתב בולגקוב על נעוריו של סטלין בעיר הגיאורגית באטום (כיום: באטומי) הוא מקרה-מבחן נדיר של מפגש מציאותי וספרותי בין אמן לרודן. שכן, סטלין עצמו הזמין את המחזה על חייו ממחבר "האמן ומרגריטה", נכח כצופה יחיד בהצגת הבכורה שלו ואף סמך עליו את ידיו, אך לאחר מכן אסר על העלאתה של ההצגה בפומבי. נציין כי למפגש הרה גורל זה בין האמנות לשררה מוקדש גם הקטע "בולגקוב וסטלין" מאת גלעד עברון (מתוך המחזה "בדרך לטיפזה"), המתפרסם לראשונה בגיליון הנוכחי.

עוד בתרגום: מחזה נעורים קצר של ברטולט ברכט – "התנ"ך" – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומו של יונתן שאבי; "הטיול של באסטר קיטון" מאת פדריקו גרסייה לורקה – "דיאלוג מצולם", כהגדרת המחזאי, שבמרכזו שחקן הראינוע המפורסם בעל פני האבן (עברית: הילה אהרון בריק); "קנאתה האחת של אֶמֶר", מחזה פיוטי קצר מאת המשורר האירי הגדול ויליאם בטלר ייטס, המפליא לשלב בין תמטיקה השאולה מן המיתולוגיה האירית הקדומה לבין נימה מודרניסטית עניינית וכמו-נזירית, המושפעת מתאטרון נוֹ היפני (מאנגלית: יותם בנשלום); סיפור קצר מאת המשורר היידי איציק מאנגר על שעותיו האחרונות של אברהם גולדפאדן (1908-1840), אבי התאטרון היהודי המודרני, שהקים ב-1876 תאטרון יידיש מקצועי בעיר יאס שברומניה, וחיבר והעלה מחזות רבים, וביניהם "המכשפה", "שולמית" ו"שני קונילמל" (מיידיש: בני מר); וכן קטע קצר מ"טרגדיית הנוקם" של תומס מידלטון, בן דורו של ויליאם שקספיר באנגליה האליזבתנית – מחזה סרקסטי, מריר ומלא הומור שחור, בתרגומו של דורי פרנס.

פרנס, מבכירי מתרגמי התאטרון בישראל כיום ומשתתף קבוע ב"הו!", תרם את חלקו גם להשוואת התרגומים הכלולה בגיליון: ארבע גרסאות שונות ל"סצנת הנשיקה" הנודעת מתוך "סיראנו דה ברז'ראק" של אדמון רוסטאן מ-1897. לצד תרגומו של דורי פרנס מתפרסמים תרגומיהם של זאב ז'בוטינסקי, שקטע זה שב וממחיש את כישרונו האדיר כמתרגם שירה ודרמה, ושל המשוררים יונתן רטוש וט' כרמי – איש איש ודורו, איש איש וסגנונו.

דורי מנור

 

 

 

 

על "הו!", כתב עת לספרות

כתב העת "הו", שבימים אלה רואה אור גיליונו ה-11, נוסד ב-2005 על ידי דורי מנור ומאז הוא רואה אור בקביעות בתדירות של גיליון או שניים בשנה. המוטיבציה להקמת כתב העת היתה הרצון להעמיד דור חדש של משוררים ושל סופרים ולהציע להם בית קבוע, בלי להתחשב בגחמותיו של שוק הספרים ובמרדף אחרי הרייטינג. מטרותיו של "הו!" הן להשיב לשירה את מקומה המרכזי בתרבות העברית, לשלב את הכתיבה העכשווית בפרוזה ובשירה בתוך מסורת ארוכת שנים של יצירה עברית ומתורגמת, להשיב את מעמדה של האוּמנות כבסיס איתן לַיצירה ולשים דגש על שליטתם של הכותבים בכֵליה הטכניים של אמנותם.

היקפו של כל גיליון הוא 200-300 עמודים, ומתפרסמות בו יצירות מקור ותרגום במגוון ז'אנרים (שירה, סיפורים קצרים, מסות, תרגום…). ב-11 גיליונות כתב העת ראו אור עד כה יצירות פרי עטם של כ-150 כותבות וכותבים, מחתני פרס ישראל לספרות ועד לצעירות וצעירים שהפרסום ב"הו!" הוא להם פרסום ראשון. "הו!" נחשב היום לכתב עת משמעותי ביותר במערכת הספרות העברית, ומפרסמים בו סופרים ומשוררים מרכזיים בני דורות שונים, וביניהם רונית מטלון, יהושע קנז, שמעון אדף, בני מר, דרור משעני, מאיה ערד, יובל שמעוני, דרור בורשטיין, נורית גרץ, משה סקאל, אנה הרמן, סיון בסקין, רועי חן, אלמוג בהר, לילך נתנאל, רונן סוניס, אלון חילו, אפרת מישורי, ראובן נמדר, יערה שחורי, שמעון בוזגלו, מתן חרמוני, שהרה בלאו, יעקב ביטון, ננו שבתאי, שלומציון קינן, דורי פרנס, אופירה הניג, גלעד עברון, עומר ולדמן, דודו (ניאו) בוחבוט, רועי שניידר, אילי אבידן-אזר, אילה בן-לולו, יאיר דברת, המחזאי חתן פרס ישראל יוסף בר-יוסף, המתרגמת כלת פרס ישראל נילי מירסקי, החוקר חתן פרס ישראל פרופ' דן מירון, המוזיקאים רונה קינן ושלומי שבן, ועוד. מעל גיליונותיו של "הו!" ראו אור לראשונה יצירות של כמה וכמה סופרים ומשוררים שבהמשך זכו בפרסים יוקרתיים וזכו להצלחה ביקורתית רבה.

עשרת גיליונותיו הראשונים של כתב העת ראו אור בהוצאת "אחוזת בית", והופצו בחנויות הספרים המובחרות. כיום הוא מתפרסם באופן עצמאי, באמצעות עמותת "הו!" לקידום הספרות העברית, ונמכר בחנויות הפרטיות וכן במכירה ישירה ברשת. ב-2011 זכה עורך כתב העת, המשורר והמתרגם דורי מנור, בפרס העריכה של משרד התרבות לשנת על עריכת "הו!" (חברי ועדת הפרס: פרופ' מנחם פרי, פרופ' יגאל שוורץ ופרופ' עוזי שביט). מנור הוא גם חתן פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2007, חתן פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת לשנת  2008 וחתן פרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת 2015.

 

 

X