הולכים ומסתבכים | לרכישה באינדיבוק
הולכים ומסתבכים

הולכים ומסתבכים

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: 100
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 0
- 0
מה קורה לזוג האוהבים שהטיול שלהם הולך ומשתבש? איזו נחמה לא צפויה מוצאת אישה שחיי הנישואים מכבים אותה? כיצד מקרב מותו של גבר בין שתי נשים?
גיבורי האסופה "הולכים ומסתבכים", נאלצים להתמודד עם הבחירות של עצמם ועם התפניות המפתיעות שמכתיב להם הגורל.
הסיפורים המובאים באסופה מנסים לשפוך אור על החלקים החשוכים יותר במערכות היחסים שלנו, על הדברים שאנחנו מעדיפים לא פעם להתעלם מהם או סבורים שיהיה נכון יותר לשתוק לגביהם. גם הגיבורים שלפניכם יאמצו לא פעם את השיטות הללו אך ישלמו את המחיר וייאלצו להתמודד עם התוצאות.
האנתולוגיה "הולכים ומסתבכים" מארחת מגוון כותבים וכותבות שלחלקם זהו פרסום ראשון. הבמה הדיגיטלית מאפשרת לחקור ולהציף נושאים
וכותבים שאינם חלק מהמיינסטרים הספרותי, להציע קולות חדשים ומעניינים ולהפיץ את בשורת הספרות לכל דורש.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    נשמע מעניין. אשמח לקרוא.

  2. :

    רק רציתי לציין שגם סיפור שלי מפורסם בספר זה. ותודה לנעה לקס.

  3. :

    ספר מעניין שמחזיר את הכבוד האבוד לסיפורים קצרים ולאהבה. אהבתי במיוחד את סיפוריהן של אורית פסקין וניבה רטנר

הוסף חוות דעת

בקרוב…

דרך הואלס/ ציפי הראל

 

היא התמזגה עם כריות הספה, התרפקה עליהן בנוחות מעצבנת, והן, כמו הכירו אותה מאז ומתמיד, נענו ברצון לחיטובי גופה. גל כעס עלה בו: איך זה שהן מרשות לעצמן להקיף את מותניה הלא מוכרים בטבעיות רבה כזו? לעטוף את ירכיה? להיטמע בין רגליה?

 

הוא ישב על הכיסא. היא, מולו, התרווחה בספונטניות על הספה.

"אני אוהבת את המיני-בית שלך", אמרה בפשטות.

"מיני-בית?"

"מין בית", חייכה, "מינימלי, מיניאטורי, מינורי".

"כן," אמר בזעף, "לפעמים אני מרגיש שצפוף כאן מדי".

 

הוא  העדיף לשבת על כיסא, כיסא יציב שאינו מתקמט, אינו מתרפס ואינו מתמוסס בחפץ לב למגע כל גוף שיושב עליו.

"אבל הוא נעים", הוסיפה, "יש בו מין אווירה…"

היא התכופפה אל השולחן וחיבקה את ספל התה החם בשתי ידיה. הכריות מיהרו אחריה להשלים את החסר ולמלא את החלל שנוצר מאחורי גווה.

"מין בית… מין אווירה…" חזר אחריה, "כמה 'מין' יש לך?!"

היא צחקה במבוכה, "כך אני מדברת כשאני נמצאת במקום חדש ולא מוכר…"

הוא לא הבין את צורת הדיבור שלה.  איך היא יכולה לדבר בצורה משוחררת כל כך במקום חדש ולא מוכר? עבורו מין היה תהליך. תהליך מתמשך, כמו עבודות המחקר הרבות שעשה, של היכרות, של נגיעות הדדיות זהירות; גילוי אחר גילוי, הבנה אחר הבנה, התפשטות הדרגתית ובטוחה עד ידידות, עד ידיעה, עד חשיפה שלמה.

 

הרדיו השמיע שיר מוכר. הבחורה הניעה קלות את רגליה בקצב המוזיקה. כריות הספה שלו ריקדו מול עיניו בכל תנועה שעשתה. כך בדיוק הוא תיאר אותן לעצמו אתמול בלילה כאשר ראה אותן בדמיונו: מתכנסות, מתכווצות… בזמן שהוא פורם את כפתורי חולצתה, מרפרף לאטו על שדיה; מתרחבות, מתרווחות… בשעה שהוא מעסה את בטנה ומרחיב את מפשק ירכיה. מתרגשות, מתנגשות, מתרחשות…

הוא קם מהכיסא.

 

"יש משהו מיוחד שאת רוצה לשמוע?"

"מה שנראה לך", ענתה תוך שהיא סוקרת בעיניה את החדר.

הוא חיטט בערמת התקליטורים וחיפש משהו שיתאים להרגשתו.

"האווירה כאן בחדר", אמרה בקלילות, "היא… איך לומר… מאוזנת. השטיח, התמונות, התאורה, אפילו הספרים. הכול במינון נכון".

"רק הכיסא הזה…" שמע את קולה המתחזק, "רק הכיסא הזה נראה כאן חריג".

היה זה כיסא עץ מסיבי בצבע חום כהה, בנוי קווים ישרים ופשוטים. מושב רחב, משענת גב גבוהה, רגליים עבות ומוצקות. הוא לא היה יפה במיוחד אבל נראה די טוב. כל חייו הכיסא הזה מלווה אותו: מבית הוריו, דרך חדרו במעונות ומשם לדירה הקטנה ששכר. כתב בו את עבודת התזה ימים ולילות, התמיד בכל הניתוחים והמחקרים. וגם היום, כשהוא כמעט כורע תחת נטל עבודת הדוקטורט, נתקל בקירות ובמבוכים, הכיסא נשאר יציב. מעולם הוא לא אכזב, לא נשבר, לא התעקם ולא התכופף כהוא זה. כבר בילדותו אמרה עליו אמו שסוג איכותי כזה כבר לא מייצרים היום.

הוא בחר את הקונצ'רטו לכינור של שוסטקוביץ' וחזר לשבת על הכיסא.

"אני רגיל אליו", אמר תוך שידיו מלטפות את העץ הנוקשה, "ולמען האמת, אני די מחבב אותו".

"את זה", חייכה, "אני יכולה להבין".

המוזיקה התנגנה באטיות כבדה ומונוטונית והרגיעה אותו. הוא לא נראה חריג. הוא היה בנוי היטב, מהסוג שנשים אוהבות. גבוה, כתפיים רחבות, ידיים עבות ומוצקות. בסך הכול היה די מרוצה מעצמו. מדי פעם עלו בו מחשבות שעליו להרפות מהעיסוק השכלתני של עבודתו ולהתרווח משעות הישיבה הממושכות על הכיסא, אך אלו נדחקו שוב ושוב בשגרת חייו המוקפדת.

 

חריקות המיתרים נמתחו לאטן בחדר. הצלילים הגבוהים והנמוכים התחלפו לסירוגין בהרמוניה צורמת ובלתי מובנת. הוא התבונן בבחורה היושבת מולו, נשענת על גב הספה ללא תנועה והכריות שותקות איתה. דמות עצמו הקודרת נשקפה לנגד עיניו בספה הדוממת ועוררה בו במפתיע רצון סוחף ממעמקים.

"רוצה לשתות עוד משהו?" שאל ברוך מסוים.

"לא תודה", ענתה כמעט בלחש. "אפשר להחליף את המוזיקה הזאת?" הוסיפה לאחר שהות קלה.

כן, הוא רצה לשנות את המוזיקה, אבל הוא לא רצה לקום מהכיסא. גופו נמשך מטה והכבדות השתלטה עליו בנעימות מוכרת. הוא משך את גופו קדימה ממשענת הכיסא ואילץ את עצמו להתרומם. ניגש אל מדף התקליטורים, חיפש ביניהם באטיות ובחר באחד מהם.

המוזיקה החלה להתנגן, תחילה באוושה חרישית ולאט לאט בעוצמה מתגברת.

הוא המשיך לעמוד במקום. בנשימה עמוקה אסף אליו הרבה אוויר, נתן למוזיקה לחדור אליו ולמלא אותו.

"מה זה?" שאלה בעניין.

"ואלס מספר 2", ענה תוך שהוא מתנועע מצד לצד עם המוזיקה הקלה, "גם שוסטקוביץ'. הרבה זמן לא הקשבתי לזה", הוסיף בטון חולמני.

הצלילים הגבוהים שנסקו מעלה מעלה הקיפו את החדר בנועם משחרר והפעימו בו שאיפות אווריריות. החלל הקטן התרחב והתמלא באינסוף אפשרויות חדשות מרנינות. עיניה התעוררו וגופה החל להתנועע בקצב המוזיקה.

"בוא, שב", אמרה לו בטון כמעט מצווה, תוך שהיא מסמנת בידה על כרית הספה שלצדה. הוא התבונן בה מהוסס. הוא עדיין לא יכול לשבת על הספה אך כבר לא רצה לחזור אל הכיסא.

הוא המשיך להסתובב, נותן למוזיקה להוביל אותו. החדר נע סביבו; תחילה פסע מצד לצד במערבולת עדינה: נע בין הספה לכיסא, בין הכריות המרצדות לכיסא הדומם. אחר כך בקצב גובר: בין דמותה הרוטטת לכיסא, בין בטנה הרכה לכיסא, שפתיה הלחות – הכיסא. רגליו המשיכו לרחף בקצב הצלילים בקלילות מסחררת: פניה – הכיסא, צווארה – הכיסא, כתפיה, זרועותיה, אצבעותיה – הכיסא, הכיסא, הכיסא.

 

"איזה מין הליכה זאת? איזה מין הליכה זאת?" נדמה היה לו שהוא שומע את קולה מהדהד אליו ממרחק, נישא על גלי המוזיקה וחג איתם את הדרך עד אליו.

"זה מין הליכה כזאת…" קולו נבלע במעגלי הצלילים המתגברים, "כך אני הולך… בדרך חדשה ולא מוכרת".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אדמה זזה – רון דהן

"הרפתקה" – ענת קוריאל

בזמן שישנת – רות מגד

דודולנד – רובי גורדן

אצבעות ארוכות – נועה לקס

לופ – רן גיל

דרך הואלס – ציפי הראל

לא קרה דבר – יעל כהנא

בבטחה – שרית שמיר

קצרה ומאוחרת – רותי לקס

עטוף באהבה – אורית פטקין

אני אמות שם במרפסת – ניבה רטנר

תיאטרון – דרור ניר קסטל

 

X