הוי, כינרת שלנו | לרכישה באינדיבוק
הוי, כינרת שלנו

הוי, כינרת שלנו

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 384
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 63

ב–7 בנובמבר של שנת 2012 קפצה צעירה בת 19 מחלון בקומה הרביעית בבניין ברחוב גוואטמלה שבירושלים. כינרת זה שמה – נחבטה אל הקרקע ומתה.

היא הייתה בתם של איש מוכר ושנוי במחלוקת, מנחם בן, ושל רעייתו שלומית. את פרשת חייה הקצרים מנציחים הוריה בספר המצמרר והמהפנט הזה. קורות ימיה האחרונים, קטעים מיומניה, פיסות חיים שהשאירה מאחוריה.

הנה מה שכותב מנחם בן בפתיחת הספר, כמה שבועות לאחר מותה של כינרת:

"אני חייב לכתוב את הסיפור… כדי שהזיכרון לא יברח. כי הזיכרון מתרחק מאיתנו במהירות של נהג משוגע, או לפחות כמו רוכב סוס שנעלם מעבר לאופק. כי הכל נשכח ברוב הימים. ואם לא אכתוב את הדברים, עוד מעט הכל יילך ויתעמעם ויעלה בעשן השיכחה הרעה".

והנה מה שכתבה כינרת באחד מיומניה, בגיל 15 בערך:

"קראתי עכשיו כל מה שכתבתי ביומן הכי אינטנסיבי שהיה לי בימי חיי. זה נשמע די מטומטם, האמת. אז אולי יש פה כל מיני דברים והכל מבולבל וחלק לא נכון, אבל יש פה גם הרבה אמת. אם מישהו קורא כאן, נא לא לשפוט אותי לפי הזמן הזה. נא לא לשפוט אותי בכלל."

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הוי, כינרת שלנו”

"הרי את לא באמת רוצה למות בגיל 14, נכון?"
(מתוך יומן שכתבה חמש שנים לפני התאבדותה)

 

"טשטוש.
כמו הצל של הריסים שאתה רואה כשאתה במצב ביניים שבו העיניים לא פתוחות ולא סגורות. הדוק שמכסה אותן לא מאפשר לך לראות בבירור וליהנות מכל הדברים הנפלאים סביבך, אבל אתה גם לא נמצא במצב האטימות המאושר, השמיימי, הנקי, שבעיניים סגורות.

 

אולי בגלל זה הרצון למות. אני רוצה לבחור את אחד המצבים, ואם זה בלתי אפשרי לפתוח עיניים, עדיף לסגור.
אם עצרתם רגע לפני שסגרתם עיניים במצב הביניים הזה, בטח שמתם לב שאתם צריכים לכווץ עיניים שלא ייפתחו בטעות. כמה זמן אפשר לכווץ עיניים?

 

אז תגידו: עדיף לפתוח. הרי את לא באמת רוצה למות בגיל 14, נכון? למה שלא תתמודדי באופן ישיר ופתוח עם החיים?

 

אבל אני לא יודעת מה אמצא כשאפתח עיניים. אתם לא יכולים להבין את הפחד הזה, אנשי עיניים-פתוחות חמודים ותמימים שכמוכם. אתם לא יכולים להבין מה זה באמת לא לדעת מה אתם רוצים. יש כל מיני רצונות שמסתובבים בראש, ואתם מפחדים שהרצון הלא נכון יהיה הנכון, אבל אם הוא נכון סימן שאתם רוצים אותו, לא? אבל לא. יכול להיות שנולדתם עם הרצון הזה, ועכשיו לך תסתובב איתו. זה בן זה בת זה נפש זה זין זה לשון זה גועל זה אני זה עיוות זה לא באמת זאת האמת הכי אמיתית זה ממעמקי הנפש זה סתם לכלוך שהצטבר על הנשמה אבל אולי זה גם כתם שהפך לחלק ממני, ודהה לתוך בד הנפש עד שכבר לא היה ניתן להסיר אותו, כי כבר אי אפשר להבחין בינו לבין הצבע האמיתי.

 

אי אפשר לדעת למה מחשבה מסוימת נתקעת לך בראש. הפחד הוא לא מהמחשבות, מחשבות רצות כל הזמן במוח. הפחד הוא מלאהוב את המחשבה והפחד הוא גם מלחשוב משהו מסוים ושהמחשבה תרגיע אותך. כי אם היא מרגיעה אותך, סימן שאתה לא רוצה להחליף אותה. ואם שנים אחר-כך תרצה להחליף אותה, כבר לא תוכל, כי פעם היא הרגיעה אותך, כלומר רצית לחשוב אותה.

 

אי אפשר להחליף רצון למחשבות. אפשר רק להבין שזה לא היה רצון אמיתי, ולהחליף ברצון חזק יותר, והפעם, אמיתי.

 

אבל לך תוכיח שזה לא היה רצון אמיתי… אתה כבר לא מרגש אותי.
אנחנו יושבים ומדברים, והרגליים שלנו נוגעות בעדינות, וזה פעם היה החלק הכי יפה בחלום אבל עכשיו הוא התכסה בלכלוך ואני אדישה אליך עכשיו עוד לפני שבכלל…
עוד לפני שבכלל הספקת לאהוב…

 

ועכשיו שנינו פספסנו.
אני יודעת, פעם יכולת לאהוב אותי.
לפני שלכלוך התיישב לי על הנשמה ומעך אותה.
כבר אין לי לאן לחזור, כי הכל קיבל צבע אחר. כי אם העיוות היה תמיד חלק ממני, מה זה משנה אם פעם הייתי מאושרת? הוא כבר היה שם ורק מוסווה.
ובגלל זה אני לא יכולה שוב להרגיש אושר.
אני רק יודעת, רושמת לעצמי: פעם היה פה אושר".

מנחם בן (נולד ב-31 באוקטובר 1948) הוא מבקר ספרות, משורר ופובליציסט ישראלי.

בן חיבר 14 ספרים, בהם חמישה ספרי שירה, שני ספרי ילדים, ספרי ביקורת שירה (כולל רב המכר "השירים הכי יפים בעברית") , ספר הגות בענייני אלוהים, וכן את רב המכר "פלונטר" ואת הספר התעודי על התאבדות בתו, "הוי, כינרת שלנו". בן הוא זוכה פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1989) ופרס ברנשטיין לביקורת ספרותית (1999).

בן נולד בעיר דְזֶ'רְז'וֹנְיוּב (Dzierżoniów; לשעבר ריכבאך, Rychbach) בשלזיה התחתית שבדרום-מערב פולין בשם מנחם בראון. עלה לישראל בשנת 1949 , כשהיה בן ארבעה חודשים, וגדל ברמת גן ברחוב יהלום 100 (כתובת מגורים שהירבה להתגאות בה). בימי לימודיו בבית הספר התיכון "אהל שם" הכיר את יורם ברונובסקי, לימים מבקר ספרות, מתרגם ועיתונאי, שהיה בשבילו דמות נערצת, אחת מ"ארבע האוניברסיטאות שלי" , כפי שנוהג בן להגדיר את מורי השירה הגדולים שלו (השלושה האחרים הם: תנחום אבגר, נתן זך ודוד אבידן).

בגיל 12 החל לכתוב ב"מעריב לנוער", ובגיל 13 הפך לכתב נוער בשבועון זה. בצעירותו פרסם שירה, אך עיקר השפעתו היא כמבקר ספרות, תרבות ופוליטיקה. בין היתר כתב ביקורת ספרים בשבועון הספרותי "משא" – מוסף הספרות של העיתון "למרחב" ומאוחר יותר ב"ידיעות אחרונות". פקד חוגים של אנשי ספרות כשנקשר למשוררים יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר, יונה וולך ואחר כך נתן זך ובמיוחד דוד אבידן.

משעה שהתחיל להתעניין בשירה בגיל 14, בהשפעת ברונובסקי, עסק, לדבריו, במשך שבע שנים בשירה בלבד. הוא השלים באופן חלקי את בחינות הבגרות. לאחר לימודיו התיכוניים, בגיל 18, שוחרר מחובת הגיוס לצה"ל על רקע "אי כשירות נפשית"[דרוש מקור]. מאוחר יותר, בגיל 24, ביקש להיבדק מחדש, העלה את הפרופיל הרפואי הצבאי לפרופיל קרבי, וחזר והתגייס לצה"ל לשלוש שנים מלאות, רוב הזמן כמדריך ביחידת נ"מ. באוניברסיטה למד שנה אחת בלבד.[דרושה הבהרה][דרוש מקור]

בגיל 16 התפרסמו שיריו בכתב העת "עכשיו" שבעריכת גבריאל מוקד, וזה תיארו במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" כ"ילד הפלא של השירה והביקורת העברית". ב-1967 יצא לאור תרגומו לפואמה "ארץ הישימון" מאת ט. ס. אליוט, הנחשבת לאחת היצירות החשובות בשירה האנגלית המודרנית. מאוחר יותר נודע כי תרגום זה היה, למעשה, עיבוד לתרגומו הישן של המשורר נח שטרן.‏[1] בין כתביו המוקדמים הקונטרס "צמה צנופה: כליל-סונטות" (הוצאת דגה תש"ל), סדרת שירים חושניים שלא כל חלקיה עונים על תביעות הסונטה המסורתית.

בן מעיד כי ב-18 ביולי 1969 תוך כדי טריפ LSD הייתה לו ביחד עם המשורר דוד אבידן חוויה הלוצינטורית של "אושר בלתי רגיל". כפי שהתוודה לא פעם, חוויה זו השפיעה עד כדי כך על חייו ויצירתו השירית, שהחשיב אותה כמעין "לידה מחדש". בהמשך נעזר בהשפעת סמים כאלה בכתיבה היוצרת[דרוש מקור][דרושה הבהרה].

בן נשוי ואב לשישה ילדים. בשנת 2010 עבר להתגורר בהתנחלות נופים שבשומרון‏[2]. בתו כינרת, הצעירה מבין ששת ילדיו, התאבדה ב-7 בנובמבר 2012, בגיל 19. עליה נכתב הספר "הוי, כינרת שלנו" (סיפור התאבדותה והיומנים שכתבה בשבע השנים האחרונות לחייה) שחיברו מנחם בן ואשתו שלומית, ויצא לאור במאי 2014.

 

 

מקור – ויקיפדיה

X