הוטל מלטה | לרכישה באינדיבוק
הוטל מלטה

הוטל מלטה

שנת הוצאה: 07/2015
מס' עמודים: 403
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 38
- 65
- 38

הרומן הוטֶל מלטה, ספרה השלישי של עדנה שמש הוא קודם כל יצירה מענגת ומעוררת מחשבה. ביכולת תיאור נדירה ובעין בוחנת, רוקמת המחברת עלילה מורכבת ומרתקת. בתבונת מספרת וביד בטוחה היא מובילה את גיבוריה – דמויות רב ממדיות ובעלות עומק פסיכולוגי – בסבך מאורעות, בעולם פנימי עשיר ומסוכסך, המלא בתשוקות גלויות ונסתרות.

 

הוטֶל מלטה הוא סיפור מחיי הארץ המתאר את קורותיהם בהווה של בני הזוג אווה וארנסט בלום, שמוראות מלחמת העולם השנייה שיבשו את חייהם, ומספר על אמוץ נכדם, שחיי המשפחה שלו הולכים ומתערערים. בהבלחה של רגש דוחק, ארנסט מבקש מנכדו בקשה המחזירה אותו לתקופה טעונה בחייו ומציתה בלבו את זכרם של שלושה ימים רחוקים, סוערים ומלאי תשוקה, בנאפולי של שנות ה-50. בקשה זו מניעה את העלילה עד לקִצהּ הבלתי צפוי, ומשנה בתוך כך לא רק את חייו של ארנסט בלום אלא גם את חייהן של דמויות אחרות, קרובות ורחוקות.

 

במהלך העלילה ובין השורות מעלֶה הספר שאלות מגוונות וביניהן, מהי אהבה? מה משקלם של שלושה ימים מאושרים כנגד חיים שלמים? מה יהיה על בני הדור הצעיר החיים בארץ, על מצוקותיהם הערכיות, הכלכליות והאישיות? מה מקומה של סופרת בתוך חיי דמויותיה? ואולי השאלה מכמירת הלב מכולן – האם אפשר למות מאוֹשֶר?

 

שני ספריה הקודמים של עדנה שמש, אמסטל ו-דיונות החול של פריז, זכו בביקורות רבות ומשבחות, תורגמו לאנגלית וזכו בפרסים בארץ ובחו"ל: הסיפור ערבסקה מהספר אמסטל זכה בצרפת בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית לכתיבת הסיפור הקצר מאגן הים התיכון; דיונות החול של פריז זכה בפרס תרגום מטעם קרן רבינוביץ' לספרות.

עדנה שמש מפרסמת מסיפוריה בכתבי עת רבים, מודפסים ומקוונים, בארץ ובחו"ל, ומאמרי ביקורת במוסף ספרים בעיתון הארץ.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הוטל מלטה”

בקרוב…

הערב היה בראשיתו. שעון החורף עוד לא הושב על כנו וימי ראשית הסתיו עדיין ארוכים, והדמדומים אף הם ארוכים ומודלקים, ופנסי הרחוב – בבזבוז שאין לו מחילה – נדלקים כנגד שמיים בהירים, עוד לפני שהחושך יורד. החניתי את המכונית והתחלתי לצעוד על המדרכה, שמח על שחניתי שני רחובות מהבית של סבא וסבתא שלי. בפעם הקודמת חניתי מול דירתם ושכחתי שהחל מחמש בערב החנייה מותרת רק לדיירי הרחוב ואחר כך מצאתי דו"ח חנייה פסקני תחת המגב.
שכחתי את הסל באוטו.
חזרתי על עקבותי. בדרך התחדדו בתוכי תווי פניה של הקבצנית שמיהרה אלי גם היום במעין שמחה משונה בתחנת הדלק שליד הסוּפֶּר, כשמילאתי דלק. הפעם דווקא רציתי להתחמק ממנה אבל היא הבחינה בי ומיד ניגשה אלי כאילו אנחנו כבר מכרים. היא כבר לא מבקשת ממני כלום במילים, יודעת שמיד כשהיא מתקרבת אני נותן לה מטבע של עשרה שקלים או שטר של עשרים שקלים, תלוי מה יש לי בכיס. בכל פגישה קצרה כזאת אני לומד עוד פרט על האישה הזאת: שהיא עושה את זה בשביל ניתוח לבת שלה, שאין לה כסף לאוכל, שעולה ממנה ריח רע, שהיא איבדה כבר מזמן את הבושה ואת המבוכה, ותודה רבה, אתה בן אדם טוב.
רכנתי והוצאתי מהמושב האחורי את שקית הבד הירוקה של השופרסל הגדושה במצרכים שקניתי, וטרקתי את הדלת. בתוך כך שרקתי לעצמי שיר של כרמלה גרוס ואגנר. אך התרחקתי מהמכונית וכבר שבתי להתלבט איך אספר לסבא שלי על הילד, ואם בכלל טוב שאספר לו, כי לא נעלם ממני הייאוש והקור שנדפו מהילה כשרציתי להניח יד פשוטה על בטנה והיא חמקה ממני באופן שהעיר בי תמיהה ועלבון; גם התשוקה שלי אליה נענית באחרונה באדישות מדוקדקת או בהתחמקות דקה, וכבר הולך וגָבֵהַּ בינינו קיר סתום. דווקא עכשיו, שילד, הילד שלנו, נהיָה בתוכה. האמת – אני כבר לא מבין שום דבר. אבדה לי היכולת לקרוא את הסימנים המוסכמים ביני לבינה. ומאז שהבנתי את זה הולכת ומתבררת בתוכי, למרות הכחשותי הסותרות, הידיעה שמשהו ממשי מאוד הולך ונגרע מחיי, בניגוד לכל היגיון, וכי ה'משהו' הזה עתיד לקבל בקרוב מאוד את צורתו הסופית.
אחזתי בסל הירוק ופניתי שמאלה. ארבע מדרגות ואני במפלס נמוך יותר, חוצה גן שעשועים קטן שיש בו נדנדה קטנה וקרוסלה מעץ – קיצור דרך שאני עושה מאז שהותר לי ללכת לבקר את סבא וסבתא שלי לבדי. השמש נטתה. הדמדומים חידדו בי את הפקפוק. אולי לא אספר לסבא ארנסט על הילד לפני שאני עצמי יודע איך כל זה ייגמר. עוד לא סיפרתי כלום גם להורי ועוד לא שלחתי הודעה שמחה במייל לדגנית וללִיָה, שתי אחיותי העליזות הרחוקות שמבלות להן כבר שנים אחדות בחוף המזרחי של אמריקה, במערב מנהטן ליתר דיוק, לא הרחק מנהר ההדסון האפרורי. הרחבתי את צעדי ונשפתי נשיפה ארוכה. בדרך לכאן, כדי לתת לסבא ולסבתא שלי את המצרכים שקניתי בשבילם ולבקר אותם ביקור קצר, עוד הייתי בטוח שאספר להם בפשטות ובשמחה על ההיריון של הילה. אבל עכשיו כלל לא הייתי בטוח בזה.
'העניין הנוסף' עלה בי באי רצון: סבא ארנסט אמר לי בטלפון, "אני רוצה לבקש ממך משהו, אמוץ. תיקח בחשבון להישאר אצלנו עוד קצת אחרי הסוּפֶּר, בסדר? יש לי משהו חשוב לבקש ממך," ולא פירט. סבא הניח את השפופרת ברגע שנשמע ברקע קולה הרם של סבתא אווה. האם הוא מסתיר ממנה משהו? זה היה משעשע קצת, אבל בה במידה גם מדאיג: אולי מה שסבא ארנסט רוצה לספר לי קשור למצב הבריאותי שלו? יצאתי מגן השעשועים הקטן שגוּדר בשיחי לוונדר אפורים והלכתי בקצה השדרה הארוכה שגיל העצים הנטועים בה ברווחים קצובים הוא לפחות כגילה של העיר. רגלי נתקלה בבליטה במדרכה. "שיט," פלטתי וייצבתי את גופי לפני שהבחנתי בהתגבהות האספלט מעל לשורש עבות. ופתאום שמתי לב שכמעט כל המדרכה מלאה בגבנונים האלה, שהיא ממש מורמת מכוחם של השורשים הסמויים – אני פוסע מעל ליער של שלוחות הזוחלות תחת רגלי: ארג שלם, שתי וערב של שורשים מגששים תחת כובד האספלט, פולשים לעובי האדמה, תאבי מים ואיזון. כאב דק חלף בשוק רגלי הפגועה, אולי בגלל הסתיו המתחדש, בגלל חילופי מזג האוויר התדירים. גבר מכונס איברים קרב מולי והביט בי רגע בפליאה סתומה, שנייה לפני שהסטנו איש־איש את כתפנו והמשכנו ללכת.
פניתי מהשדרה ונכנסתי לסמטת מבוא הים, שבתיה הקטנים נבנו הרבה לפני שפשה ברחוב עירוב סגנונות וגבהים, וכל תוספות הבנייה שמטליאות את הרחוב לתמונה הולכת ומתכערת. במבוא הים 19 נכנסתי לבניין. קומה ראשונה על עמודים, דירה מספר שתיים מצד שמאל, ביתם של אווה וארנסט בְּלוּם, כחרוט באותיות מעוקמות על שלט החרס שהכנתי לכבודם בילדותי ועדיין הוא דבק בקיר, מעל לפעמון.
תקעתי את המפתח במנעול ונכנסתי פנימה כבן בית.
"שלום סבא ארנסט ושלום סבתא אווה!" קראתי.
רוחי נפלה למראה האיש הזקן היושב מול התריס: סבא שלי, שקם בבוקר ולא בטוח, לעתים, לשם מה בעצם קם ומה יעשה בכל הזמן הזה שמבקש לשאוב אותו אל תוכו; שכבר ראיתי אותו הולך בנחישות מפַקפקת אל המטבח – אולי רצה לאכול שזיף צהוב או לשתות כוס מים קרים, אלא שלא היה רעב ולא היה צמא, ושתה בכל זאת, אם כבר קם, ושזיפים אין כי זו בכלל לא העונה לשזיפים עכשיו – וחזר והתיישב במקום שהוא יושב בו לעתים וסימן שאלה רוצע את מצחו. אולי הוא באמת מוטרד בדבר הזה שהוא רוצה לדבר אתי עליו. גם סבתא אווה מתבלבלת קצת בזמן האחרון, אם כי אני חושד בה שהיא עושה את זה מסיבותיה שלה, בכוונה גמורה. "הסבא שלךָ מתלונן ששמתי לו טל־העמק בצלחת בארוחת הערב במקום פיקורינו עם פלפל שחור!" רעמה בקולה בשבוע שעבר והרימה אצבע מעוקלת בתוכחה, "אמרתי לאדון בלום ששמתי לו טל־העמק מפני ששכחתי מה שהוא רצה, זה למה, ומאיפה הוא בכלל הקריץ את הגבינה הזאתי פיקורינו? מה – אמרתי לו – הפכת לי פתאום לנפוליטני?!"
הלעג בקולה לוּוה בשורש העווית שהיא מעווה את שפתיה תמיד כשהיא הוגה בבוז את המילה "נפוליטני!"
רציתי אז לצחוק, אבל ידעתי שמוטב שלא אצחק בפניה. יש לה, לסבתא־אווה־שלי, רגישות גבוהה למילה הזאת, לעיר הזאת, אולי לכל איטליה כולה. רק אומרים 'נאפולי' בנוכחותה ומיד היא מקשיחה את הבעת פניה וזוקרת את חזהּ, מפנה עורף לנוכחים והולכת לקשקש בסירים במטבח; לא סובלת שום דבר שמריח כמו נאפולי, נשמע כמו נאפולי ולכן הוא מזכיר לה את נאפולי. "בכלל," היא נוהגת לומר, "נאפולי עיר מכוערת. ויש בה המון גנבים."
בזמן האחרון – אם כי אין לי שום ודאות שהסיפור הזה לא מתרחש ככה כבר הרבה זמן – פורצות בין סבתי לבין סבי מריבות חדשות, מוזרות ומיותרות, שתכליתן או סיבותיהן אינן ברורות לי, רק שהתדירות שלהן גדלה והולכת. לפעמים ארנסט כל כך מתרגז על אווה שהוא רוטט לעברי, הקלוע בין שניהם, שבבקשה אעזור לו לקום ואקח אותו מפה או, אם אין לי זמן לזה, לפחות שאזמין בשבילו מונית, מפני שהוא רוצה לזוז מפה, העיקר לזוז מפה, ואווה עוד פעם צריכה את האוטו.
לאן? אבל השאלה רטורית. אני יודע: כשארנסט רוצה 'לזוז מפה', הוא רוצה להגיע לקפה ארומה שבקומת הקרקע בקניון. לכל הפחות ישב שם קצת וישתה קפה עם שאר הפנסיונרים הארגנטינאים שיושבים בבית הקפה מדי יום שעות ארוכות והם, אולי, החברים היחידים שלו, ואולי גם אֶפִי, השכנה החדשה ממול. חוּלְיוֹ וסרג'יו, איזק ויוסף תופסים כבר כמה שנים את אותו שולחן פינתי מרובע שממול לו שני דרגשי עץ מרופדים בריפוד אדום שנפגשים בזווית ישרה. החבורה אוהבת לשבת שם לא רק מפני שזה המקום הקבוע שלהם, אלא גם כי משם תכסית השטח שלפניהם מצוינת והם יכולים לראות את כל היוצאים והנכנסים אל בית הקפה – על פי רוב נשים צעירות עם עגלות ילדים, חיילים מזדמנים עם קיטבג ונשק שאוכלים משהו קטן בעמידה וממהרים לדרכם – ובעיקר, הם יכולים לראות את פניהן של עובדות בית הקפה החביבות עליהם, שגופן הצעיר נעלם כמעט עד מִפתח חולצתן מאחורי הדלפק המוגבה מדי לטעמם. מפינתם הם יכולים כולם – חוליו ויוסף, סרג'יו ואיזק, וגם ארנסט שכאן מכנים אותו ארנסטו – להעיר בקולי קולות את כל ההערות שיש להם על החיים ועל המצב, על העבר ועל העתיד, על פוליטיקאים ועל ספורטאים, הכול בבלילה של עברית וארגנטינאית מתנגנת שכולם מבינים מלבד ארנסט. וכשניגשות אליהם שתי נשים בשלות, בשלות מדי – לא כמו חגיתי שלהם, שעובדת בארומה כבר חצי שנה – והן נרכנות אל חמשת הגברים הזקנים ומבקשות מהם בזעף ביחד, כאילו הן זוג המפטי־דמפטי מקומי, "תדברו קצת יותר בשקט בבקשה כי אתם לא לבד ויש פה עוד אנשים חוץ מכם," חוליו מחייך אליהן את הטוב שבחיוכיו ומפיס את דעתן, "בסדר, גיברת וגיברת, נדבר יותר חלש," וכשהן מתרחקות הוא מפטיר, "בְּרוֹחַאס!", מכשפות!
אחרי חמש דקות הם שבים לטונים הרגילים. בעיקר הם מדברים בקולות רמים על פוליטיקה – כי על מה כבר יש לזעוק ולמרר כאן חוץ מעל הפנסיה שמצטמקת עם השנים בגלל חוסר האחריות של הממשלה, על הריבית הנמוכה עד גיחוך שהם מקבלים בבנקים על הפיקדונות שלהם, על הפרררזיטים שהורסים את המדינה, ועל ביבי שרק סרג'יו חושב שהוא בסדר גמור – "הכי חשוב הבריאות, כל השאר לא חשוב כּוֹמוֹ הבריאות, אִיחוֹ, כי בלי זה מה כבר יעזור." ובכל זאת, יש בהם תזזית וחשמל שגם אם אינם מוצאים את ביטוים בגוף הרופס שלהם, הם מתגלמים היטב על לשונם המושחזת, בקולותיהם הרועמים, בשמחת החיים שמתעוררת באיבריהם אחרי מנת הקפה ומעצם המפגש המשותף – הם הרי ממש כוח, ככה כולם ביחד – ומתעלמים בלי קושי ממבטיהן הרושפים של אימהות צעירות, כי מה כבר יקרה אם יעירו תינוק אחד? כל החיים לפניו; וחוץ מזה הם לקוחות יומיומיים ותיקים בארומה, אף אחד לא יבקש מהם לקום ולפנות את מקומם לאחרים.
החיוניות שלהם מתפוגגת רק כשהם בדרכם הביתה, אל הישיבה הרפוסה מול הטלוויזיה, במטבח או בסלון, בבית שנעשה גדול ממידותיהם וההד שבו הולך ומתחדד. בינתיים כל באי בית הקפה שומעים אותם אם הם רוצים ואם לא. הם מזמינים שני סיבובים של קפה חזק וגם אוכלים כריכים חצויים לשניים עם טונה או עם סוֹלוֹמוֹן (רק חוליו מזמין תמיד כריך תוניסאי חריף שאף פעם לא די חריף בשבילו) וחגית, עובדת ארומה הקטנטנה שחוסכת לאוניברסיטה וכבר היתה בטיול מד־הִים בדרום אמריקה ניגשת אליהם לפעמים לשאול "הכול בסדר, אמיגוס, אתם צריכים עוד משהו?" למרות שהמקום אינו נותן שירות, היא פשוט נהנית לקשקש אתם קצת בספרדית הקלושה שבפיה. דווקא את איזק, הממזר הזה, שהוא שתקן אבל עיניו המרוכזות תחובות כל הזמן במִפתח חולצתה והוא היחיד שלא קורא לה כל הזמן בחיבה, בואי, רוּבִּיָה! – בואי, בלונדינית! – דווקא אותו היא מחבבת מכולם. רוח של נחת מנשבת על פניו של איזק בכל רגעי שְהִייתה הקצרה של חגית במחיצתם, רגע לפני שהיא מחייכת אל הגברים הזקנים האלה חיוך שמבקש לכבוש שהם כבר מזמן שכחו את טעמו, ומסתלקת אל מאחורי הדלפק.
ארנסט אוהב להצטרף אל חוליו וסרג'יו ויוסף ואיזק, גם כשאין לו סיבה לכעוס על אווה אשתו, וגם אם לא הרגיזה אותו עד כדי כך שיקום ממקומו בזעם כבוש וירצה לצאת מהבית למרות הטרחה הכרוכה בכך. אפילו אמוץ כבר אבחן שסבו מצטרף אל החבורה בארומה לא לפני שהוא מעמיד פנים, משום מה, שפניו למקום אחר; שהוא חולף על פני פתח בית הקפה הזה באקראי, מופתע לגמרי לראות את סרג'יו טוב הלב שלובן שיערו הפרוע מסנוור ממש ואשר מניף לעברו את ידו הבריאה כי שיגרון כמו שיש לחוליוֹ אין לו בָּרוּכָשֵׁם ואילו את השבץ שהוא כן קיבל בנובמבר שעבר הוא קיבל בצד השני. וארנסט אינו מתרצה עד שסרג'יו קורא אל האיש גבה הקומה בנועם, "בואנס דיאס, ארנסטו, תבוא לשבת אתנו קְסָת…" ומיד הוא מזיח את גופו העצום לשמאל וכמו בתגובת שרשרת חוליו מזיז את יוסף ויוסף מזיז את איזק וכולם אומרים בתוך כך, "אוֹלָה, אולה, ארנסטו," וריפוד הפלסטיק האדום נחשף תחתיהם כלשון אדמדמה שמלקקת בהיחבא את ישבנם.

עדנה שמש היא סופרת, מתרגמת ועיתונאית עצמאית. למדה ספרות אנגלית ותולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים ותרגום באוניברסיטת תל אביב. פרסמה סיפורים קצרים פרי עטה בכתבי עת בארץ ובחו”ל – כתב העת לספרות קשת החדשה, עיתון 77, כתב העת נוגה, הֶבְּרֶאִיקָה, (בולגריה), ובספר בשם Le Miroir (בתרגום לצרפתית). בגיליון 21 (ספטמבר 2007) התפרסם קטע מתוך עד הים האחרון (שם זמני), רומן בכתובים. הסיפור אמסטֶל הופיע באנתולוגיה של מיטב “סיפורי קשת החדשה” (2007) בהוצאת כרמל.

שמש זכתה בשלושה פרסים ספרותיים בתחרויות לכתיבת סיפורים קצרים: פרס ראשון בתחרות לכתיבת סיפור קצר מטעם כתב העת נגה (2002); פרס ראשון בתחרות לכתיבת סיפור קצר בעילום שם מטעם עיתון 77 (2004) ופרס ראשון בתחרות הבינלאומית לכתיבת סיפור קצר מאגן הים התיכון (2002, מרסיי, צרפת) בחסות אונסק”ו.

שמש כותבת ביקורת ספרים באתר “קשתות” של קשת החדשה ובעיתון 77, ובעלת בלוג אישי באתר קשתות של קשת החדשה. כעיתונאית, פרסמה כתבות במגאזין הבינלאומי The Jerusalem Report, ב-The Jerusalem Post , במסע צעיר, ובמסע אחר וכמו כן כתבה כתבות מגזין ותחקירים לעיתון ‘במקום’ ולעיתון ‘ערים’.כותבת בקביעות לעיתון הילדים ‘עיניים’. תרגמה את הספר ‘עיר המלאכים הנופלים’ של המועמד לפרס פוליצר, ג’ון ברנדט (להוצאת כנרת); ‘משפחת לָמֶנט’ של זוכה פרס סרוייאן, ג’ורג’ הייגן (להוצאת כנרת); ‘בֹּהֲק בוער’ של טרייסי שבלייה (להוצאת כנרת) ואת ‘חלומות מאבי’ של בָּרָק אובָּמה (להוצאת הקיבוץ המאוחד). גרה ברחובות.

X