הודו יומן דרכים | לרכישה באינדיבוק
הודו יומן דרכים

הודו יומן דרכים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 301
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79.20

הודו, אותה ארץ כבירה ומסתורית שמהלכת קסם על יושבי כל העולם זה מאות בשנים, היא תופעה שקשה לתאר במילים. הריחות, המראות, הצלילים – דומה ששום ניתוח, ודאי לא של אדם מערבי, לא יצליח לפענח את סוד מהותה של תת-היבשת הצבעונית הזאת.

והנה, בשנות החמישים כאן בישראל, היה מי שהצליח ללכוד את המהות הזאת ולהעלות אותה על הכתב. בצניעות נטולת יומרות התיישב עזריאל קרליבך – מהגדולים שבעיתונאי ישראל – וכתב את רשמיו מנסיעתו בת שלושת השבועות להודו. התוצאה היא תיאור מרתק וחד-עין, שנותר מדויק ועדכני כאילו נכתב היום.

מאז צאתו לאור ועד היום נמכר הספר בעשרות אלפי עותקים, ודומה שאין ישראלי – צעיר כמבוגר – שנוסע להודו בלי לקרוא בו. מהדורה זו סודרה מחדש ונוספה לה הקדמה מאת צור שיזף, סופר המסעות הנודע.

"הספר הוא אחד המפתחות היפים שאפשר לתת בידי כל קורא שעומד להתחיל סיפור אהבה עם הארץ היפה והאינסופית הזאת" – מתוך ההקדמה מאת צור שיזף

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הודו יומן דרכים”

ערב אחד פתחתי ואמרתי: "הנה הפרות הללו, למשל, לפי שאתן מרחמים עליהם – אסור לרחם עליכם. הרי יש לכם בקר יותר מאשר לכל ארץ אחרת […] דיו להזין אתכם בבשר ולחזק את שריריכם, לתת חלב לילדיכם, לחסן בניכם, לעזור לכם בשדות ולשקמם, לייצא את העורות ולהעשירכם, ומה אתם עושים באוצר גדול זה, מה הנאה אתם נהנים ממנו? לא כלום!

[…] אנשי הקבוצה, כולם הודים, נראו כנעלבים. 'עליכם לסלוח לו', אמר בעל הבית והצביע עלי, 'הוא בא מארץ נחשלת מאד. גם לנו בהודו, היו שבטים פרימיטיביים כאלה – לפני מאות בשנים, בעודנו יושבים בג'ונגל. אל תבואו עמו בדין. הוא אינו אשם. בארצו שלו עדיין אין ציביליזציה' […] והוא היה צריך להסביר להם:

'תושבי ישראל שייכים לדת היהודית, שהיא משונה ומפגרת ביותר. יש להם ספר, שלא הגיע אל חלק העולם שלנו – התנ"ך; ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם, כיצד מתארים הם לעצמם, שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, וירח וכוכבים, ואחר כך יבשת וימים, ואחרי כן חיה ועוף, והכל למען גולת הכותרת שלו, בחיר היצירה ומטרת כל היקום… ויודעים אתם, מי הוא אותו עליון מכל?'

איש מבין המסובים לא ידע. ניחשו, אך לא מצאו.

'האדם!'… אמר בעל הבית בתרועה.

כולם פרצו בצחוק אדיר. הזקנים כריסם רעדה מצחוק, והצעירים גיחכו מבוישים כלשהו, כאילו סיפר מי בדיחה של ניבול פה.

'אם כן', שאלו, 'למה נבראו הכוכבים, שאין לו לאדם כל תועלת בהם? חי-חי-חי. שהאדם אינו יכול לגור בהם? חא-חא-חא… ואם העיקר הוא האדם – לשם מה כל הנשרים והברבורים, הינשוף והזרזיר, העיט והקוקיה, התוכי ובת היענה? ומה צורך בנמר וזאב, ביחמור ובשועל, בכלב הים ובליש? ובשביל מי הרי ההימאליה הגבוהים ואיי הים השוממים, ולשם מה צוקי סלעים ויערות-עד – מה טעם עולם ומלואו? מה? היכן השכל וההיגיון?'

בעל הבית נתמלא חיוך רחב.

'ההגיון,' אמר, 'פשוט מאד. הם המציאו לעצמם את האגדה הזאת, כדי שיוכלו לעשות ככל העולה על שרירות לבם. כדי שיוכלו לרדוף אחרי תאוותיהם בלא כל רסן. הם אמרו, שהאדם הוא תכלית הבריאה, כשי שיהא לו צידוק לדרוך על כל היצורים, להתאכזר לכל היקום, לשעבד לעצמו את כל שעיניו רואות, להשמיד להנאתו מכל הבא לידו, – שכן הכל נחות-דרגה לגביו, הכל נוצר רק למענו, עולם נבנה על מנת שהוא יהרוס אותו… הוא שאמרתי – פראים'…

המסובים הסתכלו בי בתמהון, מעורב ברחמנות ובפחד.

[…] 'אולם מה הם עושים לגבי החי? לגבי הפרה והקוף והפיל והכלב והחתול והתרנגול? לגבי כל היצורים שבעליל הם דומים לאדם, שהם מתנועעים כבני אדם לפי רצונותיהם, מזדווגים ומולידים לפי תחושתם, מביאים מאכל לפעוטיהם מתוך אהבה, מחפשים טרף, בוכים, צוהלים, משחקים… הן כאן לא יוכלו לטעון שאין נשמה, או שאין להם חלק בבריאה […] כאן לא יוכלו להכחיש, כי העולם קיים גם למען חיים אחרים מלבד חיי אדם!'

'אבל הרי אמרתי לכם', בעל הבית כמעט גער בהם, 'שהם חונכו כולם לראות את עצמם א ד ו נ י ם לכל חי! כל מי שעומד בדרכם – נהרג. כי הכל מתחת להם… אין להם קרוב עלי אדמות… אין שווה להם…'

'אם כך', ממטירים הללו מאה שאלות, 'מאמינים הם בהפקר? ואין אדם צריך להתהלך על בהונותיו בקרב הטבע, ולהזהר שמא יטול ממנו יותר מדי? משמע, הם פשוט א ו כ ל י ם את החי? זוללים את הזולת? בולעים עולם ומלואו?'

[…] אם כך, הפסיק אחד לבסוף את שתיקת הדכאון, ' מה בטחון לו ל א ד ם בידיהם של אלה?…'

'אמנם אין,' פסק בעל הבית, 'מקום שאין דרך ארץ בפני החי, משום שאין לו, כביכול זכות קיום משל עצמו, ולא נוצר אלא לשימוש בלבד – אין בטחון לכל חי, לרבות האדם.'

[…]

היום היתה לי חוויה מוזרה, בסיירי בבאזאר. מתהום הנשייה הגיח והלך אחרי צלה של אחת, אילזה קוך. מפקדת באחד ממחנות ההשמדה היתה, כידוע, ואמרו עליה, שבביתה […] התקינה לה לעששיותיה אהילים אוריגינליים – עשויים מעורם של קורבנותיה המעונים. בערבים היתה יושבת וקוראת רומאנים סנטימנטליים ואור המנורה בוקע אליה בעד עור לחייה של ילדה יהודייה חנוקה… משנתגלה הדבר במשפטה, נזדעזע העולם הנאור ת"ק פרסה על ת"ק פרסה. כל אימת שניסיתי להעלות בדמיוני את המחזה, הרתיעני הזוועה. והנה עתה, בין ההודים הללו, מתעוררת אף תודעתי שלי לכל אשר נשמת חיים באפו – משמע שהיא צפונה גם בנו, באנשי המערב הממוכן, אלא שנדחקה לתחתית התת-הכרה. אך ככל שהיא בשלה בקרבי, גוברת בי הסלידה מפני עצמי.

הדבר תקפני כאשר נעצרתי במקרה באחת הסמטאות בפתחו של בית מלאכה שכל אצטבאותיו גדושים ארזים מרובעים של פח ואלומיניום. לא ידעתי מה הם אלה, ומששאלתי, אמרו לי: מזוודות. […] הרהרתי בכך ונכנסתי לחנות סמוכה, אך משעמדתי לשלם והוצרכתי להוציא את ארנק העור שלי – התביישתי. נדמה היה לי, כאילו צלה של אילזה קוך פרוש גם עלי: אני משתמש באבר מן החי לנוחות. תמהתי, מה הייתי חש אילו הייתה זבנית בתל אביב משבחת באזני אבנט ומבטיחתני שהוא עשוי מגווה של אשה צעירה ובריאה ביותר; אולם כשהיא אומרת דבר כגון זה על עור השור והאיל והתנין, אינני חש כל מאומה. ואילו ההודים חשים, ופלצות אוחזתם…

האמנם כל כך מובן מאליו הוא, שגווית הבהמה נבלה סרוחה, וגוף האדם – קדוש מכל קדוש?

תחילה אף אני האמנתי כמקובל, שההודים סוגדים לפרה. עתה אני מבין שלא היא; הם אינם סוגדים לאדם."

ד"ר עזריאל קרליבך (7 בנובמבר 1909 – 12 בפברואר 1956) היה עיתונאי ופובליציסט בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה. שימש עורכו הראשון של העיתון "ידיעות אחרונות" ומאוחר יותר מייסדו ועורכו הראשון של העיתון "מעריב".

קרליבך נולד בעיר לייפציג שבקיסרות הגרמנית בשנת 1909 כנצר לשושלת של רבנים תלמידי רבי עקיבא איגר. סבו, הרב שלמה קרליבך, היה רבה של העיר ליבק. אביו, אפרים קרליבך, היה בן 20 כאשר נתמנה לרבה של לייפציג, ובה הקים בית ספר להנחלת השכלה כללית-יהודית רחבה. לבנו קרא על שם רבו, הרב עזריאל הילדסהיימר, מראשי היהדות האורתודוקסית בגרמניה. בן דודו היה הזמר החסידי שלמה קרליבך. דודו של ד"ר עזריאל קרליבך היה הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך, רבה של המבורג, ועסקן נמרץ עבור הישיבות באירופה.

כבר בגיל 12 כתב עזריאל קרליבך מסה מקיפה על יצירתו של י"ל פרץ, שאותו קרא במקור. למד בישיבות טֶ‏לְז וסלובודקה בליטא. בשנים 1927 – 1929 למד בישיבת מרכז הרב בירושלים, אצל הרב קוק, ונסמך לרבנות, אולם אחר כך שב לגרמניה והפסיק לשמור מצוות. למד באוניברסיטאות ברלין והמבורג וקיבל תואר דוקטור למשפטים.

הפך לכתב של עיתונים יהודיים, ובהם היומון היידי הוורשאי "הײַנט" ו"הארץ". היה פעיל בחוגים חרדיים, כמו גם בתנועת צעירי מזרחי. כתב סדרת מאמרים המתארת את מסעותיו ברחבי גרמניה, כולל התקלות עם ביריונים אנטישמים שהיכו אותו ופגעו בכליותיו. ב-1931 מונה לעורך של השבועון היהודי "Israelitisches Familienblatt" בהמבורג.

בשנת 1932 החליט לבצע רעיון מהפכני, כאשר נסע לברית המועצות כדי להתרשם מחיי היהודים במשטר הקומוניסטי. לאחר מכן פרסם ברבים את מסקנותיו מהמסע, שלפיהן אין שום אפשרות ורקע מתאימים לצמיחת חיים יהודיים. מהלך זה הביא לניסיון התנקשות מטעם הנוער הקומוניסטי בהמבורג ב-3 בינואר 1933. באותה מידה לא היסס לתקוף גם את המשטר הנאצי, וכך נכלל ב-29 במרץ 1934 ברשימה השחורה של 37 בוגדים במולדת, שהתירה את שלילת חירותו והחרמת רכושו (ברשימה זו נכלל גם פרופ' אלברט איינשטיין). כדי להתהלך חופשי ברחובות ברלין, נהג ללבוש, בסיכון רב, מדי אס אה.

בשנת 1937 עלה לארץ ישראל. הוא הצטרף למערכת "הארץ" ובהמשך עבר לכתוב בעיתון "הצופה". בשנת 1939 היה לעורכו הראשון של העיתון "ידיעות אחרונות".

בשנת 1948, בהיותו עורך "ידיעות אחרונות", נפל סכסוך בינו לבין הבעלים של העיתון, יהודה מוזס. קרליבך חש שמוזס מנסה להשפיע על תוכני העיתון, ולמנוע פרסום שעלול לפגוע במפרסמים של העיתון. קרליבך ראה בכך פגיעה אתית בתפקידו של העיתון. הקש ששבר את גב הגמל היה כאשר נשלח קרליבך לדיונים באו"ם שעסקו בתוכנית החלוקה. קרליבך, שרצה שידיעותיו הבלעדיות יגיעו ראשונות, שלח אותן בטלגרף "דחוף", בתוספת מחיר, והיה משוכנע שמוזס יהיה מאושר מהסקופים שסיפק לעיתון. במקום זה קיבל מברק ובו שלוש מילים: Stop cabling urgent (אנגלית: "הפסק לטלגרף דחוף").

קרליבך, ועמו עיתונאים בכירים בעיתון, פרשו ממנו והקימו עיתון מתחרה בשם "ידיעות מעריב", שהופיע לראשונה ב-15 בפברואר 1948 בעריכתו. הגיליון הראשון נשא את המילה "ידיעות" באותיות גדולות, ומתחת, באותיות קטנות של מכונת כתיבה נכתבה המילה "מעריב". מוזס תבע את קרליבך, ודרש את סגירת העיתון. בית המשפט קבע שהקמת העיתון חוקית, אולם על מנת למנוע הטעיה, יש לוודא שהמילה "מעריב" תהיה גדולה מן המילה "ידיעות". לאחר מספר חודשים, כשבתודעת הציבור התקבע השם "מעריב", הוסרה המילה "ידיעות" משמו של העיתון, ושמו החדש נותר "מעריב".

עזריאל קרליבך ערך את "מעריב" מיום היווסדו ועד לפטירתו בשנת 1956. בעריכתו הפך "מעריב" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה. "ידיעות אחרונות" נאלץ לנהל מאבק הישרדות קשה, ורק בשנות ה-70 הצליח להשיב את מעמדו כעיתון הנפוץ ביותר בישראל.

קרליבך נודע במאמריו הפובליציסטיים שכתב במדור יומי אותו חתם בשם העט "רבי אפכא מסתברא", שהחל ב"ידיעות אחרונות" והמשיך ב"מעריב". במאמריו אלה הציג קרליבך עמדה לא-מפלגתית, תוך שאיננו מהסס למתוח ביקורת על אישי ציבור מכל קצות הקשת הפוליטית. טור זה של קרליבך נחשב לפופולארי במיוחד, ורבים ראו בו את הטקסט המשפיע ביותר על דעת הקהל במדינת ישראל הצעירה. הטור הופיע ברציפות עד לפטירתו של קרליבך בשנת 1956.

קרליבך הנהיג בעיתונו קו של התנגדות לשלטון מפא"י וראשה דוד בן-גוריון, ובין השאר הוביל מאבק נגד המשא ומתן הישיר עם גרמניה על תוכנית השילומים.

בשנת 1954 ערך קרליבך סיור בן שלושה שבועות בהודו, ואת רשמיו ממנו העלה בספרו "הודו – יומן דרכים" שהופיע בשנת 1956 בהוצאת עיינות. הספר, המתאר את הודו מנקודת מבט אישית ובראייה ייחודית, הפך לרב מכר מיד עם הופעתו, ובמשך עשרים שנה הופיע במספר מהדורות.

נפטר מהתקף לב בשנת 1956, בגיל 46.

קרליבך הותיר אחריו אישה ובת ונקבר בבית העלמין נחלת יצחק.

לזכרו נקרא הרחוב שבו ממוקם בית מעריב בתל אביב רחוב קרליבך.

 

מקור: ויקיפדיה

X