הוא חזר | לרכישה באינדיבוק
הוא חזר

הוא חזר

שנת הוצאה: 02/2016
מס' עמודים: 278
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 34
- 34

השנה היא 2011. היטלר מתעורר משינה ארוכה ולא מוסברת ומוצא את עצמו בגרמניה חדשה ושונה מאוד מזאת שעזב בשלהי מלחמת העולם השנייה.

זוהי נקודת הפתיחה לסאטירה מטורפת, ובה היטלר הופך לקומיקאי מצליח,כוכב YouTube ומנחה בתוכנית טלוויזיה.

בעוד הגרמנים שסבורים שהרטוריקה הגזענית והמוטרפת שלו היא בדיחה, היטלר מצידו סבור כי הוא מצוי במסע לכיבושה המחודש של גרמניה.

 

הסאטירה המטורפת של טימור ורמש, שיצאה לאור ב-2012, היא התופעה הספרותית המדוברת ביותר בגרמניה בשנים האחרונות. הספר שתורגם ל-42 שפות ברחבי העולם ונמכר בלמעלה מ-2.3 מיליון עותקים, זכה לשבחי המבקרים ברחבי העולם כפצצת צחוק שערורייתית.

"ורמש יצר קומדיית טעויות גאונית הצוחק או על היטלר וחוסר הבנתו את המציאות המודרנית או על העולם המודרני שלא מצליח לקחת אותו ברצינות… תקראו את הספר הזה", הניו יורק טיימס

"סאטירה ברמה הגבוהה ביותר.. הויכוח האם תקין לצחוק בסאטירה חסרת הפשרות על היטלר עדיין לא הוכרע… אך דבר אחד כבר ברור, אל מול ספר כזה, קשה שלא להחזיק את הבטן", ניוזוויק

"שערורייתי ומענג", הגרדיאן

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הוא חזר”

העם היה זה שהפתיע אותי יותר מכל.

 

עשיתי כל מה שיכול אדם לעשות כדי להחריב את האפשרות להמשך הקיום על האדמה הזו, האדמה שטומאה בידי האויב. גשרים, תחנות כוח, כבישים, תחנות רכבת — את כל אלו ציוויתי להשמיד. ובינתיים הספקתי גם לבדוק מתי הוצאה הפקודה — זה היה במרץ, ואני חושב שהבהרתי את עצמי בצורה הברורה ביותר. הוריתי לחסל את כל שירותי האספקה — מערכות לאספקת מים, מערכות הטלפון, אמצעי ייצור, מפעלים, בתי מלאכה, משקים חקלאיים, כל הנכסים החומריים, הכל, וכשאמרתי הכל התכוונתי בדיוק לזה: להכל! במקרים כאלה חייבים להקפיד ולדייק, בפקודה מסוג זה אסור להשאיר מקום לספק. הרי ידוע לכל כי החייל הפשוט, שמשרת בחזית ומן הסתם לא רואה את התמונה החורגת מהגזרה שלו, ואין לו הבנה של ההקשרים האסטרטגיים והטקטיים, יכול לבוא ולומר: "כן, האם אני חייב באמת לשרוף גם את ה… ה…, נגיד, דוכן העיתונים הזה כאן? האם אסור שהוא ייפול בידי האויב? האם זה כל־‌כך נורא אם הדוכן ייפול לידי האויב"? ברור שזה נורא! גם האויב קורא עיתונים! הוא סוחר בהם, הוא יפנה את הדוכן נגדנו, הוא יפנה נגדנו את כל מה שהוא ימצא! צריך להרוס את הכל, ואני חוזר ומדגיש זאת, את כל הנכסים החומריים. לא רק בתים, גם דלתות. וידיות. ואז גם את הברגים. ולא רק את הגדולים. את הברגים יש להוציא ואז לעקם אותם ללא חמלה. ואת הדלת יש לטחון לנסורת. ואז לשרוף אותה. ואם לא נעשה זאת, האויב יכנס ויצא בלי טיפת רחמים דרך הדלת הזו בכל פעם שיתחשק לו. אבל עם ידית מקולקלת וברגים מעוקמים בכל מקום וערמה של אפר — אז אני מאחל לאדון צ'רצ'יל הרבה הצלחה בעניין הזה! בכל מקרה ההכרח הזה הוא התוצאה האלימה של מלחמות, זה היה ברור לי לחלוטין מאז ומתמיד. לכן לא יתכן שהייתי מנסח את הפקודה באופן אחר מזה שנתתי, גם אם הרקע לפקודה היה שונה.

בשלב הראשון, בכל מקרה.

כבר אי־אפשר היה להכחיש שהעם הגרמני יצא בסופו של דבר מן המאבק האפי עם האנגלי, עם הבולשביזם ועם האימפריאליזם כשידו על התחתונה, ובזאת, אם לומר את הדברים בשפה פשוטה, ויתר על המשך קיומו, אפילו ברמה הפרימיטיבית ביותר של ציידים־לקטים. בכך הוא גם איבד כל זכות למערכות מים, גשרים ורחובות. וגם ידיות של דלתות. לכן נתתי את הפקודה, וגם קצת מטעמי יסודיות, כי מן הסתם עשיתי בזמנו פה ושם כמה סיבובים מסביב למשרדי קנצלר הרייך ולא היה טעם להכחיש: האמריקני והאנגלי עם המבצרים המעופפים שלהם עשו עבורנו חלק גדול מהעבודה בנוגע לפקודה שלי. באופן טבעי, לא פיקחתי בתקופה שלאחר מכן על כל פרט ופרט בביצוע הפקודה. כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם היה לי הרבה מה לעשות — להפוך את המצב מול האמריקאים במערב, להגן מפני הרוסים במזרח, המשך פיתוח עיר הבירה העולמית גרמאניה וכן הלאה, אבל למיטב הערכתי הוורמאכט כבר היה חייב להסתדר עם ידיות הדלתות שנשארו. ובמובן זה העם הזה כבר לא היה אמור להמשיך להתקיים.

 

אבל, כפי שאני רואה כעת, הוא עוד כאן.

 

העניין הזה לא לגמרי מובן לי.

 

מצד שני: הרי גם אני עוד כאן, וגם זה לגמרי לא מובן.

 

א.

 

אני נזכר, התעוררתי, זו היתה כנראה שעת אחר‌־‌צהריים מוקדמת. פקחתי את עיני וראיתי מעלי את השמים. הם היו כחולים, מעט מעוננים, מזג האוויר היה נעים והיה ברור לי מיד שחמים מדי לחודש אפריל. כמעט היה אפשר להגיד שחם. היה שקט יחסית, מעלי לא נראה אף מטוס אויב, לא נשמע קול יריות, לא היו הפצצות בקרבת מקום, ולא אזעקות של התקפה אווירית. עוד רשמתי בפני: אין משרדי קנצלר הרייך, אין פיהררבונקר. הזזתי את ראשי, ראיתי, אני שוכב על הקרקע בחלקת אדמה בלתי‌־‌בנויה, מוקפת קירות בתי לבנים, מטונפים בקשקושים, ומיד התרגזתי והחלטתי באופן ספונטני לזמן את דניץ. בתחילה אפילו חשבתי, עודני מעורפל חושים, שאולי גם דניץ שוכב כאן איפשהו בסביבה. אבל אז גברה יד המשמעת וההיגיון והבנתי את המצב הייחודי. אני לא נוהג לישון בדרך‌־‌כלל תחת כיפת השמים.

 

תחילה הרהרתי: מה עשיתי בערב הקודם? לא הייתי צריך לדאוג בנוגע לצריכה מוגזמת של אלכוהול — כן, כי אני לא שותה. הדבר האחרון שזכרתי הוא שישבתי עם אווה על ספה, משהו ממולא בנוצות. זכרתי גם שישבתי או ישבנו שם בשאננות מסוימת, למיטב זכרוני החלטתי להניח בצד בזו הפעם את ענייני המדינה. לא היו לנו תכניות להמשך הערב — לצאת לאכול או לבקר בקולנוע או דבר־‌מה מסוג זה לא בא בחשבון כמובן, שכן אני חייב לציין בסיפוק שהיצע הבידור בבירת הרייך הצטמצם בצורה קיצונית בנקודה זו — בין היתר בזכות הפקודות שנתתי. לא יכולתי להגיד בביטחון אם סטלין יגיע בימים הקרובים אל העיר, בנקודה זו של מהלך המלחמה אי־אפשר היה להוציא זאת מכלל אפשרות. מה שכן הייתי יכול להגיד בביטחון מלא הוא, שהסיכוי שלו למצוא כאן בית קולנוע היה קטן יותר מהסיכוי שלו למצוא אחד כזה בסטלינגרד. אני חושב שהמשכנו לפטפט עוד קצת, אווה ואני, והראיתי לה את האקדח הישן שלי, אך פרטים נוספים לא נשמעו לי מוכרים בזמן שהתעוררתי. גם מפני שכאב לי הראש. לא, הזיכרון של הערב הקודם לא קידם אותי כאן.

החלטתי אם כך, לקחת את העניינים בידיים ולבחון את מצבי באופן מעמיק יותר. במהלך חיי למדתי להביט, לבחון, לשים לב אף לפרטים הקטנים ביותר, שאפילו המלומדים המומחים עלולים להתעלם מהם. אני, לעומת זאת, יכול לומר במצפון נקי כי הודות למשמעת ברזל במשך שנים ארוכות, שברגעי משבר אני הופך קר‌־‌רוח יותר, מחושב יותר, וחד יותר. אני פועל בדייקנות, בשקט, כמו מכונה. אני מסכם באופן שיטתי את כל המידע העומד לרשותי: אני שוכב על הקרקע. אני רואה לידי ערמות אשפה, עשבים שוטים צומחים, ציצות, פה ושם שיח, אפשר גם לראות פרחי חיננית ושן־הארי. אני שומע קולות, הם אינם רחוקים מדי, צעקות, רעש של חבטות מתמשכות. הם באים מכמה נערים המשחקים כדורגל. הם כבר לא זאטוטים, הם צעירים מדי להיות בפולקסשטורם, ולכן הם ככל הנראה בהיטלר־יוגנד, אבל ללא ספק כרגע לא בתפקיד. נראה שהאויב הכריז על הפוגה. ציפור נעה בין ענפיו של עץ, היא מצייצת, היא שרה. בשביל אנשים מסוימים זה אולי רק סמל לעליצות, אך במצב חסר ודאות כמו שלי, תלוי בכל פיסת מידע, קטנה ככל שתהיה, יכול המומחה לטבע ולמאבק המתמשך להישרדות להסיק מכך, כי אין חיות טרף בקרבת מקום. בסמוך לראשי נמצאת שלולית, נראה כי היא נמצאת בתהליך של התכווצות, ככל הנראה ירד גשם לפני זמן רב, אך לא מאז. כך פועל מוחי המיומן, כך הוא פעל גם ברגע מטריד זה.

התיישבתי. הצלחתי לעשות זאת בקלות, הנעתי את הרגליים, את כפות הידיים, את האצבעות, נדמה היה שלא סבלתי מפציעות, המצב הגופני היה משביע רצון, נראה כי הייתי בריא לחלוטין, אם להתעלם מכאב הראש. אפילו הרעד בידי פסק כמעט לחלוטין. הבטתי על עצמי: הייתי לבוש, לבשתי מדים, מדי חייל. המדים היו מלוכלכים מעט, אבל לא יותר מדי. אם‌־‌כן, לא נקברתי בעודי בחיים. היתה עלי מעט אדמה, ולמיטב הבחנתי גם פירורים של דבר מאפה, עוגה או משהו בסגנון זה. מהבד נדף ריח חזק של דלק, אולי בנזין, יתכן שהדבר נבע מכך שאווה ניסתה לנקות את החליפה שלי, אם כי בעזרת כמויות מופרזות של בנזין לניקוי. היה אפשר לחשוב שהיא שפכה עלי מיכל שלם. היא עצמה לא היתה שם, נראה שגם הצוות שלי לא נמצא כרגע בקרבת מקום. ניערתי את הלכלוך ממעילי ומשרוולי, כשהגיע קול לאוזני.

"היי, חבר'ה, תראו את זה!"

 

"היי, פגיעה רצינית!"

 

נדמה היה שעשיתי רושם שאני זקוק לעזרה, שלושת חברי ההיטלר־יוגנד זיהו זאת באופן ראוי לשבח. הם סיימו את משחק הכדורגל שלהם והתקרבו אלי מדרך הטבע ביראת כבוד. פגישת פתאום בסמיכות כזו עם הפיהרר של הרייך הגרמני, בחלקה נטושה המשמשת בדרך‌־‌כלל למטרות ספורט וכושר גופני, בין פרחי שן־הארי וחיננית, זהו אירוע מפתיע לצעירים, ולא נפוץ בשגרת יומו של עלם צעיר שטרם הגיע לגיל בגרות, ובכל זאת היחידה הקטנה נזעקה לעברי, כלהקת כלבי צייד, נכונה לסייע. הנוער הוא עתידנו!

 

הנערים התאספו להם מסביבי במרחק מסוים, בחנו אותי, ולאחר מכן הגדול מביניהם, ללא ספק מפקד היחידה, פנה אלי:

 

"הכל בסדר, מיסטר?"

 

על אף נימת הדאגה, לא יכולתי שלא לשים לב להעדרה המוחלט של ברכת שלום גרמנית במועל‌־‌יד. לא היה ספק בלבי כי הפנייה הבלתי־‌רשמית בעליל, הבלבול בין "מייסטר" ל"פיהרר", היו בוודאי תוצאה של הפתעה מוחלטת, ובמצב מבלבל פחות היה זה עשוי אף להיות משעשע, שהרי כידוע לעתים קרובות מתרחשים המצבים המוזרים ביותר דווקא תחת מטר העופרת נטול הרחמים בחפירות. ובכל זאת, גם במצבים יוצאי הדופן ביותר חייב החייל להפגין תגובה אוטומטית מסוימת — זה כל הרעיון של התרגולת הצבאית. בלי התגובות האוטומטיות האלה כל הצבא לא שווה גרוש. נעמדתי, מה שלא היה כה קל, שכן דומה היה ששכבתי זמן רב. ובכל זאת, ישרתי את המעיל וטפחתי קלות על מכנסי כדי לנקותם. לאחר מכן כחכחתי בגרוני ושאלתי את מפקד היחידה:

 

"איפה בורמן?"

 

"איפה מי?"

 

לא יאמן.

 

"בורמן! מרטין!"

 

"לא מכיר אותו."

 

"לא שמעתי עליו בחיים."

 

"איך הוא נראה?"

 

"כמו רייכסלייטר, לעזאזל!"

 

משהו כאן היה לחלוטין לא כשורה. אין ספק שעדיין הייתי בברלין, אך לכאורה נגזל ממני המנגנון הממשלתי בכללו. היה עלי לחזור מיד לבונקר, והיה ברור לי לגמרי שהנערים הללו לא יהיו מקור חשוב לעזרה. הדבר הראשון שהיה עלי לעשות הוא למצוא את הדרך לשם. המגרש הסתמי בו הייתי כעת היה יכול להיות בכל מקום בעיר. אבל כל מה שהייתי צריך לעשות זה לצאת אל הרחוב. במהלך הפסקת האש הזו, שככל הנראה נמשכה כבר זמן‌־‌מה, יהיו בחוץ בוודאי מספיק הולכי רגל, עובדים ונהגי מוניות שיראו לי את הדרך.

 

ככל הנראה לא נראיתי לחברי ההיטלר־יוגנד שרוי במצוקה מספקת, שכן הם עשו רושם שהם מעוניינים להמשיך את משחק הכדורגל שלהם. הגדול בחבורה בכל אופן הסתובב כעת בחזרה לחבריו, מה שאפשר לי לקרוא את השם שלו, אותו רקמה אמו על חולצת ספורט בצבעים מחרידים.

 

"היטלריונגה רונאלדו! כיצד מגיעים אל הרחוב?"

 

התגובה היתה קלושה. לצערי אני חייב להגיד שהחבורה פחות או יותר התעלמה ממני. עם זאת, תוך כדי הליכה הורה אחד משני הנערים הקטנים בזרועו בחוסר חשק לעבר פינה של המגרש. שם, לאחר התבוננות מדוקדקת יותר, אכן נחשפה תחילתה של דרך מעבר. רשמתי לעצמי הערה בסגנון של "לפטר את רוסט" או "לסלק את רוסט". האיש נמצא בתפקיד כבר מ-1933 ובמיוחד בענייני חינוך אין מקום לרישול אינסופי שכזה. איך אמור חייל צעיר למצוא את דרך הניצחון למוסקבה, ללב הבולשביזם, אם הוא לא מסוגל אפילו לזהות את המפקד העליון שלו!

 

התכופפתי, הרמתי את כובעי והלכתי בצעד בטוח, כובעי על ראשי, לעבר הכיוון אליו הצביע הנער. הדרך התעקלה מסביב לפינה והמשיכה בין קירות גבוהים דרך סמטה צרה שבסופה בהק אורו של הרחוב. חתול מפוחד ומוזנח, פרוותו מכוסה בכתמים בצבעים שונים, נדחק אל הקיר כשחלפתי על פניו. עוד ארבעה, חמישה צעדים והייתי ברחוב.

 

נשימתי נעתקה תחת המתקפה הפראית של אורות וצבעים.

 

העיר כפי שראיתיה לאחרונה היתה מאובקת ואפורה, קבורה תחת הררי הריסות וחורבות. אבל מה שנגלה לעיני כעת היה שונה לגמרי. ההריסות נעלמו או לפחות פונו באופן מקיף, הרחובות היו מסודרים. במקום הריסות עמד בצד הרחובות מספר גדול, כן, אפילו אינסופי, של כלי‌־‌רכב צבעוניים, שייתכן בהחלט שהיו מכוניות, אבל קטנות יותר, ובכל זאת נראו מתקדמות כל‌־‌כך מבחינה טכנית, שאין ספק שלמפעלי מסרשמיט היה חלק מרכזי בכך. הבניינים היו נקיים וצבועים בצבעים שונים שהזכירו לי דברי מתיקה מילדותי. אני מודה, ראשי הסתחרר מעט. מבטי תר אחר משהו מוכר, עד שראיתי ספסל ציבורי רעוע מעברו השני של הכביש. עשיתי כמה צעדים ואיני מתבייש לומר שאולי הם נראו מעט לא בטוחים. שמעתי צלצול פעמון, חריקת גומי על אספלט ואז מישהו צעק אלי:

 

"היי! איפה העיניים שלך? אתה עיוור?"

 

"אני — אני מבקש את סליחתך…" שמעתי את עצמי אומר, מבועת ונושם לרווחה בו בזמן. לצדי עמד רוכב אופניים. המראה הזה היה מוכר לי יחסית, לכל הפחות, ואפילו יותר — אפילו כפליים. אם־‌כן, עדיין היינו במצב מלחמה, אם ללמוד מהקסדה שחבש הרוכב, שלפי כל הסימנים ניזוקה קשות באחת התקפות האחרונות, שכן היא היתה מחוררת לגמרי.

 

"תפוס איך אתה נראה! מה אתה מסתובב ככה?"

 

"אני — סלח לי — אני… אני חייב לשבת."

 

"במקומך הייתי הולך לנוח, ולכמה שיותר זמן!"

 

מצאתי מפלט על ספסל. מן הסתם נראיתי חיוור למדי כאשר קרסתי עליו. נדמה שגם הבחור הצעיר הזה לא זיהה אותי. שוב לא היתה ברכת שלום גרמנית במועל‌־‌יד, מהתגובה שלו נראה היה כמעט כאילו הוא נתקע בסתם עובר אורח רגיל. ונדמה היה שהיחס האדיש הזה הוא נחלת הכלל: אדון מבוגר חלף על פני בנענוע ראש, ואחריו גברת כבדת מידות שדחפה עגלת תינוקות עתידנית — פריט מוכר נוסף, אולם גם בו לא היתה ישועה ממצבי הנואש. נעמדתי, ניגשתי אליה והשתדלתי לעטות מראה החלטי ככל האפשר.

 

"סלחי לי, יתכן שזה יפתיע אותך, אבל אני… עלי למצוא מיד את הדרך הקצרה ביותר למשרדי קנצלר הרייך."

 

"אתה מהתכנית של שטפן ראב?"

 

"סליחה?"

 

"או קרקלינג? ההוא מהתכנית של הראלד שמידט*?"

 

יכול להיות שמתח העצבים שלי גרם לי להפגין כעס מסוים ולתפוס אותה בזרועה.

 

"תתפסי את עצמך בידיים, אשה! יש לך חובות כבת העם הגרמני! אנחנו במלחמה! מה את חושבת שהרוסי יעשה איתך כשהוא יגיע לפה? נראה לך שהרוסי יעיף מבט על הילד ואז יגיד, אוהו, עלמה גרמנייה צעירה, אבל למען טובת הילד אני אשאיר את האינסטינקטים הנחותים שלי הגרמני, טוהר הדם, הישרדות האנושות כולה עומדת בימים ובשעות אלו בסכנה — האם את רוצה לשאת באחריות לסופה של הציביליזציה, רק מפני שבטמטום הבלתי‌־נתפש שלך את ממאנת להראות לפיהרר של הרייך הגרמני את הדרך למשרדי הקנצלר?"

 

זה כמעט וכבר לא הפתיע אותי שלא זכיתי לתגובה על‌־כך. האשה רפת־‌השכל ניערה את שרוולה מאחיזתי, הביטה בי בתדהמה ובאצבע המורה שלה החוותה כמה תנועות מעגליות לצד ראשה — ללא ספק מחווה של זלזול. כבר אי־אפשר היה לפקפק בזאת — משהו כאן יצא לגמרי מכלל שליטה. כבר לא זכיתי ליחס של מנהיג העם, של פיהרר הרייך. הנערים ששיחקו בכדורגל, האדון המבוגר, רוכב האופניים, האשה עם עגלת התינוק — לא יתכן שמדובר בצירוף מקרים. הדחף המיידי שלי היה ליידע את משרדי ההגנה כדי להשיב את הסדר על כנו. אבל עצרתי בעצמי. לא ידעתי מספיק על מצבי. היה דרוש לי מידע נוסף.

 

מוחי, ששב כעת לפעול בשיטתיות, סיכם בקור רוח מחושב את מצב העניינים. הייתי בגרמניה, הייתי בברלין — גם אם הן נדמו לי זרות לחלוטין. זו היתה גרמניה אחרת, אך בכמה מובנים היא דמתה לרייך המוכר לי: עדיין היו רוכבי אופניים, היו מכוניות, אם‌־‌כן יש מן הסתם גם עיתונים. הסתכלתי סביבי. ואכן, מתחת לספסל עליו ישבתי היה מונח דבר מה שדמה לעיתון, אך בהדפסה יקרה מאוד. העלון היה צבעוני וזר לי לחלוטין. הוא נקרא מדיה מרקט — בשום פנים ואופן לא יכולתי להיזכר שנתתי אישור למשהו כזה וגם אין סיכוי שהייתי נותן את אישורי. המידע בתוכו היה לגמרי בלתי‌־מובן. נתקפתי זעם — איך אפשר לבזבז את משאביו היקרים של העם בתקופה של מחסור בנייר על דרעק מפגר שכזה? פונק עוד יחטוף ממני שטיפה ברגע שרק אחזור לשבת מאחורי שולחן העבודה שלי. אבל כעת נזקקתי לחדשות מהימנות, איזה פולקישר באובאכטר או איזה שטירמר. ברגע זה הייתי מסתפק אפילו בפנצרבר המקומי. ואכן, בקרבת מקום עמד דוכן עיתונים, ואפילו מהמרחק שבו עמדתי ניכר היה לעין כי היצע העיתונים בו גדול עד לא יתואר. אפשר היה לחשוב שאנו נחים לנו בעצלתיים בעיצומה של תקופת שלום! התרוממתי בחוסר סבלנות, כבר איבדתי זמן רב מדי, כעת היה עלי להשיב במהירות את הסדר על כנו. החיילים זקוקים לפקודות, יתכן שנוכחותי כבר חסרה במקום אחר. הלכתי במהירות לכיוון הדוכן.

 

כבר במבט ראשון הפקתי תובנות מעניינות. על הקיר החיצוני היה תלוי שלל עיתונים צבעוניים בשפה התורכית. ללא ספק הסתובבו פה בעת האחרונה תורכים רבים. בעודי במצב של חוסר הכרה חלף ככל הנראה פרק זמן משמעותי, שבו הגיעו תורכים רבים לברלין. זה היה מפתיע. בעת האחרונה נותרו התורכים — שביסודו של דבר היו בני‌־‌בריתו הנאמנים של הרייך הגרמני — בעמדה נייטרלית, על אף מאמצים ניכרים מצדנו מיאנו להצטרף למאבק המלחמתי לצד הרייך. אולם כעת נדמה היה כי בזמן היעדרותי שכנע מישהו, ככל הנראה דניץ, את התורכים לתמוך בנו. מהאווירה השלווה יחסית ברחובות אפשר להסיק כי כניסת התורכים למערכה היתה נקודת מפנה מכרעת במהלך המלחמה. נותרתי פעור פה. מאז ומתמיד הערכתי את התורכים, אך מעולם לא ציפיתי מהם להישגים כאלו. מצד שני, בשל מחסור בזמן לא יכולתי לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות במדינה זו. ככל הנראה העניקו הרפורמות של אטאתורק למדינה דחיפה אדירה קדימה. נדמה אם־‌כן כי זה היה הנס שבו תלה תמיד גבלס את תקוותיו. כעת פעם לבי בקרבי בלהט של ביטחון. האמונה הבלתי‌־‌נדלית שלי ושל הרייך בניצחון הסופי, גם בשעה החשוכה ביותר, השתלמה בסופו של דבר. ארבעה או חמישה עיתונים צבעוניים שונים בשפה התורכית סיפקו הוכחה ניצחת לקיומו של ציר ברלין־אנקרה חדש ומשגשג. כעת, מששככה באופן כה מפתיע דאגתי הגדולה ביותר, הדאגה לשלום הרייך, כל שנותר לי היה לגלות כמה זמן איבדתי בהיותי נתון בערפול חושים משונה זה באותה חלקת אדמה שוממה בין המבנים. לפולקישר באובאכטר לא היה כל זכר — ללא ספק נמכרו כל העותקים — ועל‌־‌כן המשכתי לתור במבטי אחר כתב־‌עת מוכר עד שנפלו עיני על עיתון בשם פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג. הוא היה שונה מאוד ממה שהכרתי, אבל בהשוואה לאי‌־‌אלו אחרים שנתלו שם הייתי מרוצה למראה האות הגרמנית בשמו של העיתון. לא בזבזתי את זמני בקריאת הידיעות אלא חיפשתי מיד אחר התאריך.

 

זה היה ה-30 באוגוסט.

 

2011.

 

בהיתי במספר, המום, לא מאמין. הסטתי את מבטי לעבר עיתון אחר, הברלינר צייטונג, שגם שמו נשא את האות הגרמנית המוכרת וחיפשתי את התאריך.

 

2011.

 

משכתי את העיתון מהדוכן ופתחתי את העמוד הראשון, את השני.

 

2011.

 

ראיתי כיצד מתחיל המספר לרקוד בפני, בלעג כמעט. הוא התנועע באִטיות לצד שמאל ואז מהר יותר לימין והאיץ בחזרה לשמאל, כמו חבורת שיכורים הוללים באוהל בירה. ניסיתי לעקוב אחרי המספר בעיני, לתפוס אותו במבטי, ואז נשמט העיתון מידי. חשתי שאני נופל לפנים, מנסה לשווא להיאחז בעיתונים האחרים שעל הדוכן ונצמד אליהם בעודי מחליק אל הרצפה.

 

ואז הכל השחיר.

טימור ורמש, בן לאב הונגרי ולאם גרמניה – שניהם עם שורשים יהודיים – הוא עיתונאי וסופר צללים גרמני. ב-2012 פרסם את "הוא חזר", ספר הפרוזה הראשון שפרסם תחת שמו, שזינק עד מהרה לראש רשימת רבי המכר ומכר למעלה מ-2.5 מיליון עותקים.

ורמש שחקר לצורך הכתיבה את דמותו וכתביו של הצורר הנאצי, ציין כי במהלך הכתיבה של הרומן בגוף ראשון הוא חש למעשה כמעין "סופר צללים" של היטלר.

X