ההתערבות | לרכישה באינדיבוק
ההתערבות

ההתערבות

שנת הוצאה: 12/2015
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 35

במקום להגיד, "בחיים אני לא אעזוב אותך,"

היא אמרה, "נתערב שאני יכולה למצוא מישהו אחר?"

 

הוא לא התכוון. היא לא התכוונה. אבל מתישהו בין המנה הראשונה לקינוח, הם הימרו על החיים שלהם.

זהו יום הולדתה של מיה, ויואב מזמין אותה לארוחת ערב. בבית קפה. בקניון. אחר כך הוא אומר לה, בצחוק כמובן, שעכשיו, כשהיא בת ארבעים וחמש, הוא יכול להיות בטוח שלא תעזוב אותו לעולם. מיה נעלבת, קצת מתרגזת, ובלי לחשוב הרבה מציעה את ההתערבות: הם ייפרדו לשלושה חודשים כדי לבדוק מי באמת יכול למצוא מישהו אחר.

להתערבות יש רק שלושה כללים פשוטים:

  1. שומרים את הכול בסוד.
  2. חברים מחוץ לתחום.
  3. לא מחפשים אהבה כי אהבה כבר יש.

 

כך, בסתיו אחד, מחליטים שני אנשים שפויים בדרך כלל, לפתוח את כלוב הזהב של הנישואים המאושרים, ולצאת אל הבלגן שבחוץ. יואב ומיה מסתערים על החופש להתנסות בדברים חדשים,  ובמשך כמה שבועות מממשים תשוקות שכבר הספיקו לשכוח ושוברים  את הכללים אחד אחרי השני – וגם זה את לבו של זה.

ההתערבות הוא ספרה השלישי למבוגרים של אורנה לנדאו.

קדמו לו הספרים "עוד אהבה אחת ודי" ו"בזה הבית" שזכו לשבחי הביקורת ולאהבת הקהל.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    ספר טוב. מעניין. מאוד רלוונטי להרבה אנשים בגיל הזה. אפשר להתחבר ולהזדהות בקלות. הכתיבה טובה והדמויות עמוקות ומעניינות. מומלץ

הוסף חוות דעת

על ספריה הקודמים של אורנה לנדאו:

"עוד אהבה אחת ודי הוא ספר מאוד מאוד אמיתי וחכם."   דנה ספקטור, "ידיעות אחרונות"

"הספר עוד אהבה אחת ודי מומלץ בחום. הוא כתוב נפלא, מאוד אנושי, חושף המון חולשות אנושיות שיש בכולנו."

קרן נויבך, סדר יום, רשת ב'

"חיוך מריר, רגישות נפלאה לשפה ומבט חודר, מפלח נפש וקרביים. עוד אהבה אחת ודי הוא צ'יק ליט כסוגה עליונה…"

רן בן נון, "ידיעות אחרונות"

"בספר בזה הבית אורנה לנדאו בוחנת את היחסים במשפחה באמצעות הבאתם כמעט אל הקצה. היא עושה זאת באומץ, בדקות הבנה, באמפתיה ובכישרון שמעוררים השתאות, פליאה והרבה כבוד.״

חבצלת פרבר מוסף שבת, "מקור ראשון"

לצעירים קל להתערב. מה כבר יש להם להפסיד? רק את העתיד, והוא רחוק כל כך. אבל כשאישה בגיל העמידה מתערבת עם מישהו מתוך דחף נעורים טיפשי להוכיח משהו, זה דבר אחר לגמרי. חיים שלמים עומדים על הפרק. החיים שלה, שהיא משליכה בקלות דעת, כלאחר יד.
הם אכלו ארוחת ערב. הוא המבורגר ובירה. היא — פסטה ויין לבן. האם היו שיכורים? לא. לא ממש.
זה היה יום הולדתה הארבעים וחמישה. כל היום קיוותה שיזכור, והוא זכר. אפילו הודיע לה שיוצאים לחגוג, וזה היה מתוק ורומנטי מצדו. או ככה לפחות חשבה עד שהחנה את ההונדה החבוטה שלהם במגרש החניה של קניון איילון. "אני יודע שאת אוהבת את קפה־קפה," הסביר בחיוך והיא עשתה מאמץ לחייך אליו בחזרה. איזו בחירה מוזרה וחסרת השראה, חשבה לעצמה. קפה־קפה. היא ישבה שם לפעמים עם דבי, כשעשו ביחד קניות, וגם איתו, לא מזמן, לפני סרט. אבל הערב? לכבוד יום ההולדת? ולא סתם קפה־קפה אלא בקניון! מה רע במסעדה על חוף הים, בבית קפה חמוד ברוטשילד, או איזה ביסטרו קטן ורומנטי בפלורנטין?
אבל אז חשבה לעצמה: תתבגרי כבר, מיה. די להיות כזאת קטנונית. את לא יכולה לצפות ממנו שינחש כל פנטזיה שלך ויממש אותה (אם כי, זה היה יכול להיות מאוד נחמד). חוץ מזה, הוא משתדל — הנה, תראי כמה הוא מרוצה מעצמו שהצליח לזכור ולתכנן את היציאה הזאת לגמרי בעצמו.
היא הדביקה את צעדיו של יואב, שילבה את זרועה בזרועו, וביחד נכנסו לקניון חבוקים. לפחות לא ביזבזנו חצי ערב בחיפוש חניה, ניחמה את עצמה. או בפקקים. גם בקפה־קפה אפשר להזמין יין. ואחרי רבע שעה הם באמת שתו. כוס יין לה. שתי בירות לו. ברור שהם היו פיכחים. פיכחים מספיק כדי לנהוג הביתה בהונדה בת חמש־עשרה, אבל כנראה לא פיכחים מספיק כדי לשמור את הנישואים שלהם על המסלול.
אז הוא אמר.
והיא אמרה.
אין לה מושג איך זה התחיל, אבל מתישהו במנה העיקרית הוא ציין שעכשיו, כשהיא בת ארבעים וחמש, הוא יכול להיות רגוע שהיא לא תעזוב אותו לעולם. הוא נשמע מאוד מרוצה מעצמו וזה עיצבן אותה קצת, אז במקום להגיד, "בחיים אני לא אעזוב אותך, מותק", היא שאלה, "למה אתה כל כך בטוח?"
"בגלל שאת יודעת שבחיים לא תמצאי מישהו אחר," אמר יואב וחייך אליה בחיבה (חיבה!) ואולי — עוד הרבה יותר גרוע — בפטרונות. חיוך כזה שמחייכים לילד, או לכלב.
אצבעותיה התהדקו סביב המזלג, והיא הישירה אליו את מבטה. מצחו הבריק וחיוורונו שהודגש בתאורה המלאכותית העניק לו חזות קצת זומבית. הוא ליטף את כוס הבירה בהיסח הדעת, אצבעותיו הארוכות, השעירות, מתיישרות ומתקפלות. הוא החניק שיהוק, ועדיין, ריח קל של המבורגר מעוכל למחצה הגיע לאפה. "למה אתה חושב ככה?" שאלה.
"מה זאת אומרת?" גבתו השמאלית התרוממה, מתעקלת למעין סימן שאלה. היא אהבה את זה שלפנים שלו היו סימני פיסוק משל עצמן.
"למה אתה חושב שבחיים אני לא אמצא מישהו אחר?"
"טוב," אמר יואב, "את הרי יודעת שהסיכויים של אישה מעל גיל ארבעים להתחתן קטנים מהסיכוי שלה…"
"להיות מעורבת במתקפת טרור," אמרה מיה בלגלוג. "טוב, קודם כול, זה לא סיכוי כל כך קטן. וחוץ מזה, אני לא מאמינה שאתה מצטט את הקשקוש השוביניסטי הזה, יואב. זה לגמרי לא נכון, וגם אם זה היה נכון, אני מתערבת איתך שיכולתי למצוא מישהו בקלות אם רק הייתי רוצה."
"כן?" גבותיו של יואב התרוממו שוב, הפעם זה היה פחות חינני. "נראה לך?"
לא היה שמץ של רשעות בקולו. גם לא יוהרה. רק הפתעה קלה, כאילו אמר (אבל הוא כמובן היה מנומס מדי מכדי באמת לומר זאת), "מי את חושבת שאת ולמה נראה לך שאת כל כך מיוחדת". אחרי עשרים ושתיים שנות נישואים היא ידעה לקרוא את מחשבותיו, בלי שום ספק.
"אני… חושבת… שלא… היתה… לי… שום… בעיה," היא אמרה באיטיות. היא ידעה שהוא לא מתכוון לעצבן אותה ולכן היתה נחושה לא להתרגז. זה היה יום הולדתה ככלות הכול. "אני מתערבת איתך שיש הרבה גברים שהיו בהחלט מעוניינים…"
"כן???" עכשיו הוא כבר לעג לה.
"במישהי נבונה, משכילה, ובעלת אישיות מקסימה. כמוני," סיכמה, מתעלמת ממנו, מהלגלוג שלו.
"אל תשכחי לציין ספונטנית עם חוש הומור," הוא אמר, ואז הוסיף, "אם כי, כל גבר בגיל העמידה יכול למצוא את כל זה באחת עם גוף של בת שלושים."
"לא נכון!"
"בטח שכן," צחק יואב. "בחייך, מיה. את יודעת שיש לי מזל שבחרת בי…"
"באמת?"
"כן, באמת. באמת־באמת!" הוא הניח את ידו על זו שלה.
"אבל?" היא לגמה מהיין.
"אין אבל. אני שמח שאת שלי," אמר, ואז הוסיף בחצי חיוך, "ושעכשיו גם לעולם לא תוכלי ללכת."
הוא לא התכוון לכלום. היא ידעה זאת בוודאות, ובכל זאת איזו צינה אחזה בה, ולרגע או שניים לבה קפא בקרבה, והיא לא יכלה לנשום. ומה אם הוא צודק? ומה אם עכשיו היא אינה אלא שבויה שלו, גרוטאה עלובה, כלי אין חפץ בו, שהחברה בעטה לרגליו. לא ייתכן שהיא האישה הזאת, חשבה לעצמה, אישה חסרת ערך רק משום שהספרות ארבעים וחמש מצוירות על מצחה. היא עדיין אישה מושכת, לא?
"אני לא רוצה ללכת לשום מקום," אמרה, ובעוד המילים חוצות את דל שפתיה, דמתה בעיניה לשקרנית. ברור שהיא אוהבת את יואב! כלומר, רוב הזמן. רוב הזמן שבו כבר אינה חושבת על אהבה בכלל, אלא על החיים שלה, שלהם, שאותם היא בדרך כלל ובאופן כללי — אוהבת. היא אוהבת את דירת שלושה החדרים הישנה ששיפצו לפני שתים־עשרה שנים, דירה שעכשיו, כשיונתן כבר לא גר בבית, היא הרבה פחות צפופה. היא אוהבת את הסלון בגוונים חמים עם כיסא הנדנדה מבמבוק (שלה) והכורסה העתיקה שמצאו ברחוב וריפדו בעצמם (שלו), ואת חדר השינה שלהם עם החלונות הגדולים, וחדר הארונות הצמוד, שהיה עכשיו שלה ורק שלה. היא אוהבת את המטבח הקטן, העמוס בתבלינים ובכלי חרס מעשה ידיה, ואת קירות החדרים המצופים בפוסטרים של סרטים ישנים ובתמונות מקוריות (אז מה אם היא ציירה את כולן). היא אוהבת את הערבים השקטים, את השיחה הזורמת בטבעיות, את הקנטורים ההדדיים. היא אוהבת את הסקס הזמין, תמיד במרחק של שליחת גישוש מנומנם לעבר הגוף שלידה, ואת האופן שבו הוא עדיין מחבק אותה כשהם הולכים לישון. היא אוהבת את זה שהוא לא מדבר יותר מדי בשעות הבוקר המוקדמות, ואת הטעם שלו במוזיקה, שעם השנים היה גם לטעם שלה במוזיקה, כמו גם בעוד דברים. לא היתה שום דרך בעולם שתוכל להתנתק ממנו, לא בשל גילה, אלא מפני שכבר בקושי היו עוד "היא" ו"הוא" בתוך כל האנחנו שלהם. והממשות של היותם כה בלתי ניתנים להפרדה, מציאות נורמלית כל כך שלא נתנה עליה את דעתה קודם, ריחפה מעליה פתאום, כענן קודר.
"מה בעצם אתה אומר," המילים נתקעו לה בגרון, חמוצות ושורטות. "שאם היינו נפרדים אתה היית מוצא מישהי ואני לא?"
"מה לעשות. אין צדק בעולם," חייך יואב.
מיה הביטה בבבואתם המשתקפת במראה הגדולה שמאחוריהם (איזו בחירה וולגרית ולא רומנטית לארוחת ערב זוגית!). יואב — שערו קצת ארוך מאחור, עדיין חום ברובו, השערות הלבנות הבודדות בצדעים רק מסגרת מסוגננת לפניו הנעימות, חרושות קמטי ההבעה — פנים של אמן מתבגר אך מלא מרץ, שזה במובנים רבים מה שהוא. כלומר, אם חושבים שסרטים דוקומנטריים הם אמנות (יואב, חושב שכן, היא — לא ממש). על לחייו החיוורות הצלו זיפים בני יום. אם היה עומד, אפשר היה לראות רק רמזים לכרס. כן, חשבה, יש לו מה להציע. ולה?
היא גבוהה ממנו. אישה ענקית. מטר שמונים. פעם התהדרה בסתר לבה בגזרה של דוגמנית, קצת מגושמת אולי, אבל עשרה קילוגרם שנוספו לה בעשרים השנים שחלפו הותירו אותה אמזונה בת זמננו. לא שמנה אבל גם לא רזה. המשקל שנוסף התפרש בנוחות על ירכיה, ישבנה, וגם על שדיה, שהיו מלכתחילה בלתי קיימים כמעט. פעם בחודש, כשבאה לתקן את תספורת הקארה שלה, הקפידה לצבוע את שערה בגוון שהספרית קראה לו דבש. משטר קפדני למדי של קרמים הותיר את פניה — טוב — רק קצת מקומטות, בעיקר באזור העיניים. אנשים אמרו לה שהיא נראית נהדר, אבל היא ידעה להשלים את מה שלא אמרו — נהדר לגילך. כמו ליואב, גם לה היו עיניים כחולות, אבל היא ידעה ששלה עייפות, בעוד ששלו מלאות חיים. משהו מובס גם בחיוכה. למה בגיל ארבעים וחמש היא מרגישה מובסת, והוא, בגיל ארבעים ושמונה, חוגג על גג העולם? למה הוא בטוח כל כך שהוא יכול לתפוס בחורה בת שלושים והיא מרגישה גמורה? והכי חשוב, למה היא נוטה להסכים איתו? האי־צדק שבכל זה הציף אותה בזעם ולפת את גרונה.
"אני מתערבת איתך שאם היינו נפרדים, בוא נגיד לתקופה של שלושה חודשים, הייתי מוצאת מישהו. אולי אפילו כמה. והייתי עושה את זה בקלות, בדיוק כמוך." המילים נפלטו מפיה עוד לפני שהספיקה להרהר בהן, לידה ספונטנית של רעיון כה מופרך רק חצי שעה קודם לכן, רעיון שגם עכשיו היה לא יותר מבדיחה אלמלא היתה ליואב החוצפה להניח את המזלג ולפרוץ בצחוק רם. "מה כל כך מצחיק במה שאמרתי," אמרה מיה, וחשה את הסומק מציף את פניה. "אני לגמרי רצינית. בוא נבדוק את זה. ניקח פסק זמן."
"תגידי, השתגעת?"
"רק לתקופת ניסיון. ולא בגלל שלא טוב לנו ביחד. טוב לנו. טוב לי. אבל אני חייבת להרגיש שעדיין יש לי ברירה. שאני בוחרת את זה. וגם אתה."
"פסק זמן של שלושה חודשים?"
"כן. שלושה חודשים שבהם כל אחד מאיתנו עושה מה שבא לו." במחשבה שנייה היא כן היתה שיכורה. התרוממות הרוח הזאת, הפחד. כנראה אפילו כוס יין אחת זה יותר מדי בשבילה.
"ולא יהיה אכפת לך שאני…" לרגע אורו פניו של יואב בשמחה מזוקקת. מיד אחר כך התעשת וניסה להסתיר אותה, אבל מאוחר מדי. היא הבחינה בה, והשיבה, "כן. וגם לך לא יהיה אכפת."
"את פשוט לא נורמלית." יואב נשען לאחור, עוטה את הבעתו הבוגרת ביותר. אבל היא ראתה את המבט ההוא והוא ידע שראתה. מילים ומבטים, מעשים שכאלה, אי־אפשר להשיב.

 

אורנה לנדאו היא ראש מדור הספרות המתורגמת בהוצאת כנרת־זמורה־דביר, לשעבר עיתונאית ב"הארץ" ומבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות".

מלבד שלושת הרומנים למבוגרים פירסמה לנדאו גם רומן לבני הנעורים כשאברח לאמריקה, מזוכי מצעד הספרים, וכן שני ספרי ילדים: נמרת ותינוקות לא מוצאים בסופר.

ספרה ההתערבות עתיד לראות אור בקרוב בגרמניה ובארצות הברית.

X