ההתחייבות | לרכישה באינדיבוק
ההתחייבות

ההתחייבות

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66
- 42

הוא חייל נאצי בחזית. היא חוגגת בברלין.

ובכל זאת תלכו שבי אחריהם.

בניסיון נואש להימלט מן החפירות של החזית המזרחית, פטר פאבר, חייל גרמני פשוט, נושא לאישה את קתרינה שפינל, אישה שמעולם לא פגש, בנישואי נוחות שמבטיחים לו חופשת "ירח דבש" ולה גמלת אלמנות אם ייהרג. בפגישתם הראשונה בברלין שניהם מופתעים מעוצמת התשוקה המתפתחת ביניהם.

כשפטר חוזר אל זוועות החזית, החלום על קתרינה הוא הדבר היחיד שמנחם אותו בדרכו לסטלינגרד. בינתיים בברלין קתרינה עושה את דרכה בנחרצות לתוך החברה הגבוהה הנאצית. כאשר הגלגל מתהפך וברלין נופלת, פטר וקתרינה מגלים שיש גילויים שאחריהם אין כבר דרך חזרה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ההתחייבות”

"ההתחייבות מזכיר את ׳נער קריאה׳ מאת ברנהרד שלינק. רומן כובש על נישואים, שאפתנות והברוטליות של המלחמה, המבשר את הופעתו של קול חדש מפעים בעולם הספרות."
הניו יורק טיימס

 

"סיפור כֵּן ונועז על האטימות המוסרית הנאצית… הטון המדויק הקר של מאגי מהדהד את קולם של הנס פאלאדה והיינריך בל ומציג את היומיומיות הבנאלית ואת האנשים הקטנים, שהם חלק בלתי נפרד מאידיאולוגיה הרסנית המובילה לחורבן."
הגרדיאן 

1
הוא משך תיל דוקרני והרחיקו מן העמוד, פינה שטח נקי על האדמה הצחיחה והוציא את התצלום מכיס הירכית שלו. הוא הידק את התמונה אל העמוד והצמיד אותה אליו בעזרת חוט וכיסה את שערה של האישה ואת צווארה, אך לא את הפנים. הוא המשיך לראות אותן, לראות את העיניים הקודרות והשפתיים הזעופות. הוא עשה קֶשר וירק על הקרקע. זה מה שיש.
הוא נשכב כדי לספוג את מה שנותר משמש הקיץ, אדיש לאבק ולגרגירי החול, ביקש רק לנוח, לחוות את האַיִן הרגעי של הציפייה. אבל הוא חזר והתיישב. הקרקע היתה קשה מדי, השמש חמה מדי. הוא הצית סיגריה ונעץ את מבטו בחוֹם המרצד עד שאיתר דמות עגלגלה, שזרועותיה ורגליה אמנם התנועעו בתזזיתיות אבל חוללו מהירות מועטה. בסופו של דבר הגיע האיש כשהוא רוטן ומתנשף, וזיעה נוטפת על לובן צווארון הכמורה שלו.
"למה, לעזאזל, התרחקת כל כך?"
"רציתי פרטיות."
"טוב, קיבלת. הכול מוכן?"
"כן."
"אז בוא נתקדם," אמר הכומר. "אנחנו צריכים לעשות את זה בדיוק בזמן."
הוא שלף מכיסו עיפרון ופיסת נייר מקומטת.
"מי החתן, טוראי?"
"אני."
"והשם שלך?"
"פֶּּטֶר פָאבֶּר."
"והעדים?" שאל הכומר.
"שם," אמר פאבר והצביע על שלושה גברים מצונפים, שקועים בשינה.
הכומר ניגש אליהם ובעט בהם.
"הם שתויים."
פאבר נשף טבעות עשן אל השמים הכחולים.
"גם אתה שתוי, פאבר?"
"עדיין לא."
הכומר בעט חזק יותר. החיילים זזו באי־רצון.
"טוב, הגיע הזמן. כבה את הסיגריה, פאבר. קום. קצת כבוד."
פאבר מעך את הסיגריה לתוך העפר, הידק את כפות ידיו הארוכות והצרות אל האדמה וקם על רגליו לאט.
"סלק את השיער מהעיניים, בן אדם," אמר הכומר. "עם מי אתה מתחתן?"
"עם קָתָרינה שפִּינֶל."
"זאת היא שם? בתמונה?"
"ככל הידוע לי."
"ככל הידוע לך?"
"אף פעם לא פגשתי אותה."
"אבל אתה רוצה להתחתן איתה?"
"כן, אדוני."
"אתה להוט."
"לברוח מהתופת של החור המסריח הזה."
הכומר כתב דבר־מה קצרות והחזיר את העיפרון והנייר לכיסו.
"אפשר להתחיל," אמר. "הקסדה שלך, פאבר?"
"הנה. כאן על הארץ. ליד התמונה."
"בואו תתאספו פה, חיילים," אמר הכומר. "יד ימין על הקסדה."
הם כרעו במעגל קטן סביב הקסדה המלוכלכת והחבוטה, כשהברכיים והמרפקים שלהם מתנגשים אלה באלה.
"החתן ראשון."
פאבר הניח את ידו על המתכת, אבל מיד חזר והרחיק אותה.
"זה חם רצח."
"תזדרז," אמר הכומר. "כבר דקה לשתים־עשרה בבית."
פאבר משך את השרוול וכיסה את כף ידו.
"ישר על העור, פאבר. לא על השרוול."
הכומר גרף חופן עפר ופיזר אותו על הקסדה.
"הנה."
"תודה."
פאבר חזר והניח את היד, ואחריו עשו כמוהו האחרים. הכומר דיבר, וכעבור כמה דקות היה פאבר נשוי לאישה בברלין שמעולם לא פגש. אלף וחמש מאות קילומטרים משם, באותו רגע עצמו, היא לקחה חלק בטקס דומה, כשאביה ואמה משמשים עדים; חלקה שלה בברית נישואים מלחמתית, שהבטיחה חופשת ירח דבש לו וקצבת אלמנוּת לה במקרה שימות.
"זהו זה," אמר הכומר. "עכשיו אתה גבר נשוי."
החיילים לחצו את ידו אחד־אחד.
"אני זקוק למשקה," אמר פאבר.
הוא הרים את הקסדה אבל נטש את התצלום וצעד בחזרה אל המחנה.
2
הוא נעץ מבט ממושך יתר על המידה ואז דיבר.
"אני פטר פאבר."
"אני יודעת. אני מזהה אותך מהתמונה."
"את קתרינה?"
היא הינהנה, והוא לחץ את ידה. הוא הופתע מרכּוּת הבשר, ממפל השיער הכהה על כתפיה. היא משכה את ידה.
"היד שלי," אמרה. "אפשר לקבל אותה בחזרה?"
"סליחה."
הוא שמט אותה ופסע לאחור ועלה על המדרכה ונעמד ליד התרמיל והרובה שלו. היא נשארה על עומדה. האגן שלה נשען על הדלת הפתוחה למחצה.
"זה היה מסע ארוך, מר פאבר?"
"כן, בהחלט ארוך. מאוד."
היא הרימה את ידה כנגד השמש ונעצה בו מבט.
"כמה זמן תישאר?"
"עשרה ימים."
היא משכה את הדלת לאחור.
"כדאי שתיכנס."
הוא הרים את הציוד שלו ופסע אל תוך המבואה החשוכה, חסרת החלונות. היא כיסתה את אפה ופיה בידה. הוא הסריח. היא התרחקה ממנו והחלה לעלות במדרגות.
"אנחנו בקומה השנייה."
"מי זה אנחנו?"
"הורי."
"לא ידעתי שאת גרה איתם."
"אני לא מרוויחה מספיק בשביל לגור לבד."
"אני מתאר לי שלא. מה את עושה?"
"סיפרתי לך במכתב שלי. אני עובדת בבנק. בתור כתבנית."
"אה כן, שכחתי."
הוא עלה אחריה במדרגות הלינוליאום המרופט וצפה בכל פלח־עכוז שמנמן שהסיט את החצאית שלה מצד לצד. היא סובבה אליו את פניה.
"אתה צריך עזרה?"
"אני בסדר," אמר.
"הם מצפים לפגוש אותך."
היא דחפה את דלת הדירה, וזו נפתחה. הוא החליק את התרמיל מכתפו.
"תרשה לי," אמרה.
"זה כבד מדי."
"אני אסתדר."
היא גררה את התיק אל חדר מאחורי הדלת וחזרה לקחת את הרובה.
"אני אשאיר את זה אצלי."
"אתה בברלין עכשיו."
"אני מעדיף שזה יהיה אצלי."
הוא הלך בעקבותיה לאורך מסדרון צר אל מטבח קטן מרצד מאדים שהתעבו. הוריה קמו על רגליהם והצדיעו במועל־יד, כל תנועה היתה חדה ונלהבת.
"אני גינתר שפינל," אמר הגבר. "אבא של קתרינה."
פאבר לחץ את ידו.
"אנחנו גאים ביותר לקבל חייל שני למשפחתנו."
פאבר השפיל את מבטו לשולחן. הוא היה ערוך לארבעה. הצלחות לא תאמו זו לזו והיו סדוקות בשוליהן.
"הבן שלי נמצא צפונה ממך, מר פאבר. אי־שם מחוץ למוסקבה."
"נדפק המסכן."
"יוהנֶס בחור אמיץ מאוד, מר פאבר."
אמה של קתרינה, ששערה המאפיר היה עשוי תלתלים צפופים, הצביעה על כיסא.
"שב בבקשה, מר פאבר."
הוא שיחרר את הקסדה, את חגורת התחמושת ותרמיל הצד מן הרצועות וערם אותם על דלפק צר לצד הכיריים. הוא התיישב וחיכך את גבו בעץ.
"נוח לך?"
"אני בסדר."
"הנסיעה היתה טובה?" שאלה גברת שפינל.
"היה קר בלילות ברכבת."
"אין לך מעיל חורף? גם לא כפפות?"
"עדיין לא."
"אתה חושב שליוהנס יש?"
"אני לא יודע."
גברת שפינל הוציאה ממחטה מן השרוול וכיסתה בה את פיה ואפה. היא השתעלה וכיחכחה בגרונה.
"תפתחי את החלון, קתרינה."
הוא צפה בה כשהדפה את הזגוגית ורכנה החוצה. הישבן שלה בלט פנימה לתוך החדר. היא השתהתה שם ושאפה את אוויר אוקטובר הקר. הוא נעץ את מבטו באגן הרחב, הבשרני שלה.
"מר אֶוואלד מסדר את הארגזים שלו," אמרה.
פאבר שמע עץ מוטח בעץ.
"זה החנווני שלנו, מר פאבר," אמר אביה. "אדם לויאלי באופן יוצא מן הכלל."
"הוא סוגר מוקדם," אמרה גברת שפינל.
"לא היה הרבה היום," אמרה קתרינה.
היא נפנתה בחזרה אל החדר.
"בואי, אמא. אנחנו צריכות להכין קפה."
פאבר הצית סיגריה. גברת שפינל הניחה מאפרה על השולחן. היא היתה בצורת צלב־קרס.
"היא של יוהנס, מר פאבר, אבל אתה יכול להשתמש בה."
שתי הנשים, בלי מילים, ניגשו אל המלאכה.
"כבר היית פעם בברלין, מר פאבר?" שאל מר שפינל.
"לא."
"קתרינה תראה לך את העיר אחר כך."
גברת שפינל מזגה קפה, וקתרינה החליקה פרוסת עוגה אל צלחתו.
"זאת עוגת לימון."
"תודה."
הוא קירב את הקפה אל אפו, הניח אותו ולקח את העוגה. הוא פלט אנחה קלה. הם צחקו.
"סליחה," אמר. "עבר הרבה זמן."
"קדימה," אמרה גברת שפינל. "תאכל."
הוא החליק את עוגת הספוג אל פיו וקינח בקפה, שטף של מתוק ומר. הוא עשה זאת שוב. הם צחקו שוב.
"זה כל כך טוב, גברת שפינל."
"זה קפה אמיתי," אמר מר שפינל. "מד״ר וֵיינַרט, ידיד שלי."
"ושכנה נתנה לנו את הביצים לעוגה," אמרה גברת שפינל. "בתור מתנת חתונה."
"היא קומוניסטית," אמר מר שפינל.
"גברת זַקְס בן אדם טוב, גינתר."
"ככה הם מסווים את עצמם, אסתר. חולקים איתנו כמו שכנים טובים."
קתרינה לגמה מן הקפה שלה, אבל הזיזה את פרוסת העוגה שלה לעבר פאבר.
"תאכל אתה. אתה רוצה אותה יותר ממני."
הוא אכל את העוגה שלה ועוד פרוסה שלישית, אחר כך התרווח בכיסאו והצית סיגריה נוספת.
"מה אתה מלמד, מר פאבר?"
"בית ספר יסודי, גברת שפינל."
"יש לך עבודה?"
"כן, בבית הספר שלמדתי בו בתור ילד."
"הם שומרים לך את המקום?"
"כן."
"אבל משכורת של מורה היא לא גבוהה," אמרה גברת שפינל. "אתה יכול לפרנס את הבת שלי כמו שצריך?"
הוא חש בעיניהם המביטות בו. ואז אביה גיחך.
"אמא של קתרינה דואגת הרבה," אמר.
"אני רק מנסה להגן על הבת שלנו, גינתר," אמרה. "לחסוך ממנה את מה שאני נאלצתי לעבור בסוף המלחמה הקודמת."
"לא עכשיו, אסתר," אמר מר שפינל.
"כן עכשיו. נאלצתי לחטט בזבל כדי למצוא מזון, לפשפש בפחי אשפה כדי שהילדים שלי יפסיקו לבכות מרעב. יוהנס צווח וצווח. הוא עדיין רעב, אני בטוחה."
"יוהנס בסדר, אמא."
"את לא מבינה, קתרינה. ולא תביני עד שהילדים שלך הם שיסבלו בסוף המלחמה הזאת."
"הפעם זה יהיה אחרת, אסתר," אמר מר שפינל. "עכשיו כולם פוחדים מאיתנו. הניצחון יבוא מהר."
"אבל הוא עדיין יהיה רק מורה," אמרה גברת שפינל.
הקירות המזיעים, הכיסא הקשה והצלחות הסדוקות עיצבנו פתאום את פאבר. הוא רכן קדימה.
"אבא שלי היה מורה כל חייו ופירנס אותנו יפה מאוד," אמר.
"אבל השאלה אם זה יספיק."
"זה הספיק לאמא שלי."
"היא אישה צנועה?"
"היא כמו כל אישה אחרת, גברת שפינל, שהקדישה את חייה לבעלה ולילדים שלה."
"אתה יכול לצפות לאותו הדבר מקתרינה," אמר מר שפינל. "היא תהיה אישה מצוינת. ואמא מצוינת."
"בשביל להיות כזאת היא צריכה בעל עם משרה טובה, גינתר."
"הוראה בעולם החדש שלנו תהיה מקצוע מכובד מאוד, אסתר. עכשיו, בחור, ספר לנו על החזית. על קייב."
פאבר הצית סיגריה שלישית, שאף את העשן עמוק לריאות וספג חרש את העונג לפני ששיחרר אותו אט־אט, בנחת, אל חלל החדר. הוא טפח על הסיגריה לשמוט את האפר וכיחכח בגרונו.
"הרוסים עיקשים, מר שפינל, אבל חסרי סיכוי מול הנשק המודרני שלנו."
"עד חג המולד היא תהיה בידינו," אמר מר שפינל. "רק שלוש מאות קילומטרים ממוסקבה — אנחנו בלתי מנוצחים."
"הולך לנו טוב."
"אני גאה בך מאוד, ובכל החיילים הגרמנים," אמר מר שפינל.
פאבר חזר ושאף והינהן בעודו נושף עשן לעבר התקרה.
"תודה, מר שפינל."
"כשהמלחמה הזאת תיגמר, יהיו לנו שטחים, מזון, מים ונפט שיספיקו למאות שנים. אתה ובתי תוכלו לקחת לכם אדמה כרצונכם."
"אנחנו נעשה את זה?" שאלה קתרינה.
"מה?"
"ניקח אדמה? נעבור למזרח ונקים שם בית?"
הוא נעץ בה מבט. הוא הזיע למרות מזג האוויר הקריר.
"רוסיה ענייה, מטונפת ומלאה איכרים שגרים בבקתות בוץ. אני פה כי אני לא יכול לסבול את המקום."
"הם יעבדו אצלך," אמר מר שפינל. "תוכל להרוס את הבקתות שלהם, לטהר את הנוף ולבנות בית גרמני יפה. תאר לך, חווה משלך."
"אני לא מבין כלום בחקלאות."
"יהיו הדרכות. אחרי המלחמה צעירים ילמדו איך להיות חקלאים, איך לייצר מזון לגרמניה."
"אני שמח לשרת את ארצי, אבל ברגע שהמלחמה תיגמר אחזור לדרמשטאט להמשיך בחיי כמורֶה."
"תוכל לעשות דברים אחרים. להרוויח יותר כסף."
"אני אוהב להיות מורה."
"אתה עושה רושם של בן אדם מוכשר."
"אני מורה מוכשר."
"אבל יש כל כך הרבה דברים אחרים שאפשר לעשות, בעיקר בברלין. תמיד תוכל להיות מורה בגיל מבוגר יותר, אחרי שתעשה מספיק כסף."
פאבר מעך את הסיגריה במאפרה וסקר את החדר באיטיות.
"כמו שעשית אתה, מר שפינל."
קתרינה התחילה לפַנות את הכלים.
"בוא אני אראה לך את העיר," אמרה. "לפני שיחשיך."
"המזל שלי עומד להשתנות, מר פאבר. וזה יכול לקרות גם לך."
"אני שמח בחלקי, מר שפינל."
"תן לי להציג אותך בפני ד״ר ויינרט. הוא אדם בעל יושרה עצומה וקשרים."
פאבר נעמד.
"אני אחשוב על זה."
הוא הרים את הרובה שלו.
"כדאי שתשאיר אותו כאן," אמרה קתרינה.
"אני מעדיף לקחת אותו איתי."
"כדאי שיישאר בבית. אנחנו הולכים לפארק."
"אני לוקח אותו איתי."
הוא נע לעבר הדלת.
"יכולת לפחות לחכות לי," אמרה. "אני צריכה לקחת מעיל."
הוא יצא בלעדיה וירד במדרגות אל הרחוב, שבו עסק החנווני בפירוק הדוכן שבחזית החנות שלו. שני הגברים בירכו זה את זה במנוד ראש. פאבר ניתר מעלה־מטה על קצות האצבעות, כשהוא משפשף את שרוולי הירכית שלו וחובט על זרועותיו להתגונן מהרוח הקרה. קתרינה הגיעה אל סף הדלת. היא כיפתרה מעיל קצר מכדי לכסות את החצאית שלה.
"שאעלה בחזרה להביא לך את המעיל של אחי?"
"אני אהיה בסדר."
"נראה שקר לך."
"אמרתי שאני אהיה בסדר."
היא חלפה על פניו, הלאה ממנו לעבר עיר שלא הכיר.
"לאן אנחנו הולכים, קתרינה?"
"לפארק. לאגם."
"יכולת לפחות לחכות לי."
"למה? אתה לא טרחת לחכות לי."
הוא נעצר בכתפיים שחוחות מעט.
"אני מצטער. פשוט הייתי מוכרח להסתלק."
"להורים שלי יש השפעה כזאת."
"זה היה מלחיץ. יותר משציפיתי."
"ככה זה תמיד."
"איך את מסתדרת?"
"שנים של תרגול. הכוונות שלהם טובות. והם מחבבים אותך."
"אמא שלך שונאת אותי."
"זה לא נכון. היא פשוט רוצה את הכי טוב בשבילי."
"ואני לא מספיק טוב?"
"אני הבת היחידה שלה."
"והיא חשבה שאת יכולה להשיג משהו יותר טוב ממורה."
"משהו כזה."
"לְמה היא קיוותה? רופא? עורך דין? אלה לא מתחתנים עם פקידות בנק."
"אני מניחה שלא, מר פאבר."
היא חזרה ללכת לפניו. הוא הדביק אותה.
"אני מצטער, קתרינה."
"המשרד נתן לנו פרטים עליך ועל ארבעה גברים נוספים, כולל בן שמן של רופא."
"ואמא שלך רצתה אותו?"
"בדיוק."
פאבר צחק.
"ובמקום זה היא קיבלה מורה צנום חדל אישים."
"מתברר."
"אז איפה הוא? הבן השמן של הרופא. הוא כאן? בברלין?"
"לא. הוא אי־שם בחזית הרוסית."
"הוא כבר לא שמן, אם כך."
שניהם צחקו, והוא הציע לה את זרועו. היא נענתה להצעה.
"ואבא שלך? מה הוא חושב?"
"מצאת חן בעיניו. כבר בהתחלה."
"אז למה הוא רוצה לעשות ממני חקלאי?"
"יש לו כל מיני רעיונות. אבל כדאי לך לפגוש את ויינרט. זה לא יכול להזיק."
"אמרתי שאחשוב על זה."
היא משכה בזרועו והוא קיצר את צעדיו בהתאם לצעדיה. הוא נשם נשימה עמוקה וגילגל את כף רגלו מן העקב אל הבהונות של כל רגל, מתענג על המדרכה הקשה, על המרחק מרוסיה. הוא חש שהיא נצמדת אליו.
"אבא שלי באמת מחבב אותך."
"איך את יכולה לדעת?"
"אתה חייל, לוחם בחזית. הוא לא צריך יותר מזה."
"הוא הבהיר את זה, נראה לי. ואת? מה את חושבת?"
"עוד לא החלטתי."
"שאנסה לשכנע אותך?"
"אתה יכול לנסות."
הוא הניח את זרועותיו על כתפיה והוליך אותה לאחור, לתוך פתח חנות שכבר נסגרה. הוא נישק אותה. היא הדפה אותו וזזה בחזרה אל המדרכה כשידה הימנית מכסה על פיה, הלומה מהצחנה שהדיף.
"האבזמים שלך דקרו אותי," אמרה.
הוא חייך אליה.
"את אישה מצחיקה. בואי נראה את הפארק."
היא חזרה ושילבה את זרועה בזרועו. הם חצו את השער ופסעו אל ספסל שהשקיף אל אגם. שלושה נערים ניצלו את שארית אור היום לדחוף סירות באגם בעזרת מקלות ארוכים.
"טוב לשבת שוב בין עצים. היערות הרוסיים ענקיים ואפלים. מפחידים. אני שונא אותם."
"יש ברוסיה משהו שאתה אוהב?"
"קודם הייתי בבלגיה והיא היתה מתורבתת. נוחה. האנשים שם כמונו. אבל רוסיה שונה. קשה ועוינת."
"בקרוב זה ייגמר."
"זאת ארץ כל כך גדולה. נדמה שהיא נמשכת עד אין סוף."
"זה דווקא טוב מבחינתנו."
"מן הסתם."
הוא חזר ונישק אותה, והיא הניחה לו לרגע קל.
"חשבתי שזה נוגד את החוק, להתנשק בפומבי," אמרה.
"אני בטוח שיסלחו לגבר בירח הדבש שלו."
הוא נעץ את מבטו באגם, במים המלחכים את כפות הרגליים של הנערים. היא הניחה את ראשה על כתפו כשפניה מופנות הצדה.
"למה התחתנת?" שאלה.
"רציתי חופשה. ואת?"
"אמא שלי אמרה שזה רעיון טוב. קצת ביטחון, אני מניחה. התואר של אישה נשואה. בחורות אחרות עושות את זה."
"למה בחרת בי?"
היא חייכה.
"אני לא יודעת. התמונה שלך מצאה חן בעיני. בעיקר כפות הידיים."
הוא הטיל אותן קדימה ובחזרה.
"מה כבר יש לחבב בכפות הידיים שלי?"
"אני לא יודעת," אמרה.
היא נגעה באגודל שלו.
"הן חזקות. מגוידות. זה מוצא חן בעיני."
"אה כן, אני זוכר. את לא אוהבת שומן."
שניהם צחקו והוא נישק אותה שוב.
"את יפה יותר ממה שחשבתי. השיער והעיניים. החיוך שלך. למה לא חייכת למצלמה?"
"אמא אמרה לי לא לחייך. שזה עלול לדחות גברים."
"תצטרכי להפסיק להקשיב לאמא שלך."
"אם הייתי מפסיקה, לא הייתָ כאן."
הוא פתח את המעיל שלה והעביר את ידיו על שדיה.
"את הרבה יותר יפה ממה שציפיתי."
"זה מה שאתה אומר כל הזמן. לְמה ציפית?"
"למישהי יותר משעממת."
"למה שתרצה להתחתן עם מישהי משעממת?"
"אלוהים יודע."
הם צחקו והיא קמה ממקומה.
"צריך ללכת," אמרה.
הם חלפו על פני המקלות הנטושים של הנערים.
"מה חושבים ההורים שלךָ על הנישואים שלנו?" שאלה.
"עוד לא סיפרתי להם."
"זה ימצא חן בעיניהם?"
"אני בספק. הם לא מכירים אותך."
"גם אתה לא."
"לא, אבל אני אכיר אותך."
"באמת, מר פאבר? אתה נשמע מאוד בטוח בעצמך."
היא שילבה את זרועה בזרועו.
"אנחנו צריכים להזדרז. אמא כבר מחכה לך."
גברת שפינל עמדה בקצה המסדרון ונופפה בידה לכוון את פאבר אל חדר האמבטיה. האמבט כבר היה מלא.
"בבקשה תשתמש בחסכנות במשחת השיניים ובסבון," אמרה. "קשה להשיג אותם."
"בסדר."
"תניח את הבגדים שלך פה."
"תודה."
הוא חייך אל קתרינה, סגר את הדלת והתחיל להתפשט. עפר רוסי יבש נפל על הרצפה בעודו מסיר שכבה אחר שכבה של בגדים נוקשים מזיעה. הוא הביט במראה, בפנים ובפלג הגוף העליון השזופים, ברגליים הלבנות ובכפותיהן האדומות, המלאות שלפוחיות ושפשופים לאחר חודשים של צעידה על אדמה רוסית קשה.
הוא נכנס לתוך המים החמים והשקיע את ראשו, מתפלש בַּחמימות וּבַשקט, בַּמרחק שבינו לבין החיילים האחרים. הוא התיז מים על חזהו בתחושת רווחה על היותו רחוק מן הרעש, הכאוס, ההתפוצצויות, הזבובים המזמזמים, טרטור מכונות הירייה, מקול אביה של קתרינה שרוקם תוכניות לשארית חייו. אין לו צורך באב נוסף. בזוג הורים נוסף.
הוא כופף את ברכיו וחזר ושמט את ראשו מתחת למים. הרחק מן הרימות הזוחלות מתוך גוויות, מצחנת המוות המתוקה, המבחילה. אפוף מים. דממה. אַין. הוא רצה להישאר, אבל התרומם לשאוף אוויר, לקח את המטלית והסבון מקצה האמבט וקירצף את גופו עד שהמים הפכו לחומים.
גברת שפינל הניחה בגדים, תער, מברשת שיניים ומשחה על שרפרף לצד הכיור. הוא גרר את הלהב הקהה דרך ספיח הזקן שלו וקירצף את שיניו, שהיו מוזנחות כל כך עד שהקצף הפך מוורדרד לאדום. המכנסיים היו קצרים מדי, אבל החולצה התאימה לא רע. הוא היסס למראה הסוודר עם צלבי הקרס על כל שרוול אבל לבש אותו בכל זאת, והיה אסיר תודה על חומו של סריג הצמר העבה.
גברת שפינל חשה מן המטבח כשפתח את דלת חדר האמבטיה.
"זאת הרגשה טובה להיות שוב נקי," אמר.
הוא ראה שהיא מביטה בדלת.
"תוכל לפחות לרוקן את האמבט?" אמרה.
"כמובן."
"האוכל שלך מוכן."
"אני חושש שהשתמשתי בכל הסבון."
"ומשחת השיניים?"
"גם כך היתה רק כמות קטנה."
קתרינה ומר שפינל כבר ישבו אל השולחן. סיר שחור יחיד ניצב ביניהם. אד עלה ממכסה שלא נסגר היטב.
"שב," אמר מר שפינל. "תאכל איתנו."
גברת שפינל ערמה תבשיל ירקות על הצלחת של בעלה ובחרה שלוש פרוסות בשר להניח בראש הערימה. היא הגישה לפאבר מנה זהה, אבל לה ולקתרינה שתי פרוסות בלבד. פאבר אכל בשתיקה, לעס את נתחי הבקר הסחוסיים וניגב את הרוטב המימי בלחם אפור. הוא התרווח בכיסאו לאחר הארוחה שלא השביעה רעב של חודשים ארוכים.

אודרי מאגי היא עיתונאית אירית שכתבה בין השאר לטיימס ולגרדיאן. היא מתגוררת בוויקלו עם בעלה ושלוש בנותיה.

זהו הרומן הראשון שלה.

X