ההיסטוריה של המחר | לרכישה באינדיבוק
ההיסטוריה של המחר

ההיסטוריה של המחר

שנת הוצאה: 03/2015
מס' עמודים: 555
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78
- 49

בעקבות רב המכר האהוב "קיצור תולדות האנושות", יובל נוח הררי יוצא במסע חדש, והפעם, אל העתיד. זהו ספר שבוחן את זהותה של האנושות ואת חלומותיה, ומציע מבט מרענן ומפתיע על העולם של המאה ה–21.

אחרי שהשתלט על כדור הארץ הציב האדם לעצמו שלושה יעדים חדשים: לחיות לנצח, להיות מאושר ולשדרג את עצמו לדרגת אל. 
לשָם מכוונת האנושות את מאמציה יום יום, שעה שעה, במעבדות, במכוני מחקר, בשווקים ובפסי הייצור. זה התהליך החשוב ביותר שהאנושות עוברת בעת הזו. הוא מעצב לא רק את עתיד העולם, אלא גם את היומיום של כל אחד ואחת מאיתנו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר טוב

הוסף חוות דעת

בקרוב….

פרק 1
סדר היום של האנושות במאה ה־21

עם שחר המאה ה־21 קמה האנושות, משפשפת את עיניה, בזיכרונה עוד משייטים קרעים של סיוטי הלילה הקודם. "היה שם משהו עם גדרות תיל, ונדמה לי שגם פטריות. מה פתאום פטריות? טוב, מה זה משנה." ניגשת האנושות לחדר האמבטיה, רוחצת פנים, בוחנת את הקמטים בראי, מכינה לעצמה כוס קפה ופותחת את היומן. "הבה נראה מה יש לנו על סדר היום."
במשך אלפי שנים, התשובה על השאלה הזו נותרה ללא שינוי. סדר היום של האנושות במאה ה־20, במאה ה־19, במאה ה־18 ובכל המאות הקודמות היה תמיד אותו סדר יום. בראש הרשימה עמדו תמיד אותן שלוש בעיות: רעב, מגפות ומלחמות. במשך דורות על גבי דורות התפללו מיליוני נוצרים אדוקים בכנסיותיהם, "אנא אלוהים, הושע אותנו מרעב, מגפות ומלחמות!" את אותן התפילות בדיוק נשאו היהודים בבתי הכנסת שלהם, המוסלמים במסגדים, ההינדים במקדשים, וגם הסינים, היפנים, האינדיאנים, הפולינזים, בני הבאנטו ואפילו האסקימואים. ואלוהים, מסיבות השמורות איתו, לא נענה לאיש מהם. הרעב, המגפות והמלחמות המשיכו למרר את חיי האנושות, ולהחריב חברות אנושיות שלמות כמו גלים המחריבים ארמונות חול על שפת הים.
אך למרבה התדהמה, כשהאנושות פותחת את היומן שלה בשחר המאה ה־21, מסתבר שמישהו סימן וי על שלוש הבעיות הללו. כמעט מבלי ששמנו לב, ולאחר אלפי שנים של תפילות עקרות וניסיונות כושלים, אנשי המאה ה־20 הצליחו להשתלט על בעיית הרעב, בעיית המגפות ובעיית המלחמות. לא באופן מלא, כמובן. יש עדיין מאות מיליוני רעבים בעולם, ומגפות ומלחמות עדיין משתוללות בחלקים מכדור הארץ. אולם במהלך מאה השנים האחרונות הושגה התקדמות כה משמעותית במאבק נגד הרעב, המגפות והמלחמות, שכיום הם הפכו ל"בעיה תחת שליטה". אנחנו כבר לא צריכים להתפלל לאף אחד שיציל אותנו מהם. אנחנו יודעים מה צריך לעשות כדי למנוע רעב, מגפות ומלחמות, ובדרך כלל אנחנו עושים את זה בהצלחה. פה ושם יש כישלונות איומים, אבל כשהם קורים, אנו לא מושכים בכתפינו ואומרים "טוב, זוהי דרכו של עולם," או "טוב, זהו רצון האל." אנחנו מרגישים שמישהו פישל, מקימים ועדות חקירה, מעמידים את האחראים לדין, ומבטיחים לעצמנו שבפעם הבאה זה לא יקרה. והאמת? זה אכן קורה פחות ופחות.
אז אם השגנו שליטה על הרעב, על המגפות ועל המלחמות, ואם אפשר לקוות שהם הולכים ונעלמים מן העולם, מה יחליף אותם בראש סדר העדיפויות האנושי? כמו מכבי אש בעולם ללא שרפות, וכמו צבא בעולם ללא אויבים, כך האנושות במאה ה־21 צריכה לשאול את עצמה שאלה שהיא אף פעם לא נדרשה לה: אז מה נעשה עם עצמנו עכשיו? אם לא רעב, מגפות ומלחמות — מה יעסיק אותנו במאה ה־21?
לפני שנענה על השאלה הזו, צריך בכל זאת להקדיש עוד כמה מילים לרעב, למגפות ולמלחמות. הטענה שהוצגה כאן, לפיה האנושות הצליחה להשתלט על שלוש הבעיות הללו היא כל כך מקוממת ושערורייתית, שמוטב להסביר למה בדיוק הכוונה.
קו העוני הביולוגי
נתחיל עם הרעב, שבמשך אלפי שנים היה הבעיה החמורה ביותר של האנושות. בני אדם סבלו לאורך ההיסטוריה משני סוגים שונים של עוני ומחסור: עוני חברתי ועוני ביולוגי. עוני חברתי הינו מצב יחסי לרמת החיים הממוצעת בחברה מסוימת. אנשים נחשבים עניים כשהם אינם נהנים מהזדמנויות וממשאבים שעומדים לרשות שכניהם. בישראל של ימינו עניים הם אנשים שלא יכולים לממן לילדיהם שיעורים פרטיים וחוגי העשרה; לשלם עבור רפואה פרטית וביטוחים משלימים; או לקנות דירה, מכונית, כרטיסי טיסה וירקות אורגניים.
מכיוון שעוני חברתי הינו מצב יחסי, הוא ככל הנראה בעיה שאין לה פתרון. לא משנה כמה ישתפר מצבה של החברה באופן כללי וכמה משאבים יעמדו לרשותה, סביר שתמיד ייוותרו פערים בין קבוצות אנושיות שונות. ישראלים עניים נהנים מדברים רבים שעשירי ימי הביניים אפילו לא חלמו עליהם — חיסון נגד חצבת, משככי כאבים, מים זורמים בברזים, חשמל בשקעים ונגישות מיידית למאגרי מידע אדירים. ובכל זאת הם עניים, והעוני גורם להם למצוקות קשות.
עוני ביולוגי, לעומת זאת, הוא מצב מוחלט. הוא מוגדר לא על פי רמת החיים הממוצעת בחברה, אלא על פי כמות האנרגיה שפרט הומו סאפיינס זקוק לה בשביל להישאר בחיים. בעוד שקו העוני החברתי מוגדר בשקלים ומשתנה משנה לשנה, קו העוני הביולוגי מוגדר בקלוריות, והוא אינו משתנה. אותו מספר קלוריות היה דרוש כדי להחזיק בחיים אדם בימי דוד המלך ובימי הורדוס, כמו בימי בן גוריון ובימי נתניהו.
עד לפני זמן קצר חיו רוב בני האדם על סף קו העוני הביולוגי. טעות קטנה או טיפה של מזל רע היו עשויים להביא למוות ברעב. אם שיטפון הרס את יבול החיטה שלכם, או שודדים גנבו את עדר העזים שלכם, ייתכן בהחלט שאתם ובני משפחתכם גוועתם ברעב ובקור. חוסר מזל או החלטה שגויה ברמה הקולקטיבית הביאו למוות המוני ברעב. כאשר בצורת הכתה בממלכת ישראל התנ"כית, בממלכת ירושלים הצלבנית, או בפלסטין העות'מאנית, היא הייתה עשויה בקלות להביא לגוויעה ברעב של חמישה או עשרה אחוזים מהאוכלוסייה. לא היה די לחם לכולם; אמצעי התחבורה היו אטיים ויקרים מכדי לייבא מספיק מזון מארצות אחרות; והשלטון היה רופס מכדי להציל את המצב. גם אם במצרים היה באותו זמן שפע של מזון, וגם אם היה שלום בין שליטי ארץ ישראל ושליטי מצרים, עלויות יבוא המזון מעמק הנילוס להרי יהודה היו גבוהות מדי.
ספרי ההיסטוריה מלאים לכן בתיאורי זוועה של אוכלוסיות אנושיות מורעבות אשר הריק המכרסם בבטנן דוחף אותן לאכול עשבים, קליפות עצים, אשפה ואפילו גוויות אדם. באפריל 1694 תיאר פקיד צרפתי ממחוז בּוֹבֶה (Beauvais) את השפעתו של הרעב על עניי המחוז: "אינספור נפשות אומללות, חלשות מרוב רעב ומצוקה וגוועות ממחסור בלחם, ממלאות את הרחובות והכיכרות של העיירות והכפרים. אין להם כסף לקנות לחם. מתוך תקווה להאריך את חייהם ולו במעט, ולהשקיט את הרעב, האנשים העניים הללו אוכלים דברים מטונפים כגון חתולים. הם אוכלים בשר סוסים שהושלך לאשפה. הם אוכלים את הדם שזורם כאשר פרות ושוורים נשחטים, ואת הפסולת שטבחים זורקים לרחוב. אחרים מבשלים במים שורשים, עשבים, סרפדים וקוצים, ואוכלים אותם."1
1694 הייתה שנה רעה בצרפת כולה. בשנתיים הקודמות לה נפגעו השדות ממזג אוויר קשה, והקציר היה דל במיוחד. באביב 1694 מחסני התבואה כבר היו ריקים לגמרי, העשירים גבו סכומי עתק תמורת המזון שהם הצליחו לאגור, והעניים מתו בהמוניהם. מעריכים שכ־2.8 מיליון צרפתים, שהם 15% מהאוכלוסייה, גוועו ברעב בין 1692 ל־1694. ב־1695 הכה הרעב באסטוניה, והרג כחמישית מהאוכלוסייה בתוך שנתיים. ב־1696 הגיע תורה של פינלנד, שם מתו בין רבע לשליש מהתושבים. סקוטלנד סבלה מרעב קשה בין 1695 ל־1698, ובחלק מהמחוזות מתו עד 20% מהתושבים.2
כשאנשים זעקו לאלוהים: "הושע אותנו מרעב!" זה היה הרעב שהם חששו ממנו. זהו רעב שונה לגמרי ממה שאנו מרגישים כשאנו מפספסים את ארוחת הצהריים, או כשאנו צמים ביום כיפור. הרעב שבצלו חיו מרבית בני האדם בעבר היה התחושה הבלתי־נסבלת שמרגיש אדם לאחר שכבר יומיים לא בא אל פיו אפילו גרגר, וכשאין לו מושג מאיפה הוא יצליח להשיג את פרוסת הלחם הבאה.
במהלך מאה השנים האחרונות, פריצות דרך טכנולוגיות, כלכליות ופוליטיות איפשרו לאנושות לפרוש רשת ביטחון יותר ויותר עבה בינה לבין קו העוני הביולוגי. אמנם יש עדיין כמה אזורים בכדור הארץ שרעב המוני משתולל בהם ומביא למותם של עשרות ומאות אלפי בני אדם. אך זהו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ברוב חלקי העולם, אפילו אם אדם איבד את כל רכושו ופרנסתו, זה כבר לא גזר דין מוות. ביטוחים פרטיים, ביטוחים לאומיים, קצבאות ממשלתיות ושירותי רווחה ממלכתיים אולי לא יחלצו את האדם מעוניו, אך הם לפחות יספקו לו 2,000 קלוריות ביום. ברמה הקולקטיבית, רשת המסחר העולמית הופכת תקופות של בצורת להזדמנויות עסקיות, ודואגת למלא את המחסור במהירות ובזול. כאשר אסון טבע או מלחמה מכים במדינה, תוכניות ממשלתיות ומאמצי סיוע בינלאומיים מצליחים בדרך כלל למנוע את הגרוע מכול. למרות שמאות מיליונים עדיין סובלים מתת־תזונה, במרבית המדינות רק אנשים מעטים גוועים מרעב.
***
קחו לדוגמה את ישראל. החורף של שנת 2013/4 היה החורף השחון ביותר במדינת ישראל מאז שהחלו למדוד את כמויות המשקעים. אני כותב את הפסקה הזו באביב 2014. בחוץ השדות והיערות כבר מצהיבים, הנחלים והמעיינות חרבים, והחקלאים תובעים סיוע מהמדינה. בימי דוד המלך או בימי הצלבנים, בהחלט ייתכן שבצורת כזו הייתה מביאה למותם של חמישה אחוזים מהאוכלוסייה בתוך שנה. במונחים של ימינו, מדובר במותם מרעב של 400,000 ישראלים. העלו בדמיונכם את מהדורת החדשות המרכזית בטלוויזיה: מאות אלפי ילדים עם עיניים שקועות ובטן נפוחה מתגלגלים ברחובות תל אביב וחיפה באין מושיע; אנשים אוכלים חולדות, עשבים וסרפדים; אחרים מחטטים באשפה בחיפוש אחר פגרי כלבים; ואין לאף אחד אפילו קרום של לחם עבש לתת להם.
זה מצב שבישראל של ראשית המאה ה־21 לא מתקבל על הדעת. למרות הבצורת הקשה, כותרות העיתונים באביב 2014 עסקו במשבר בקרים, במטוס מלזי שנעלם באוקיינוס ההודי, ובתוכניותיו של שר האוצר להוריד את המע"מ על דירות. תפריט ארוחת הצהריים של רוב הישראלים לא השתנה. ממילא 98% מהדגנים שלנו מיובאים מחו"ל,3ואם השנה אין עגבניות או בצל מתוצרת הארץ, אז פשוט נייבא אותם מספרד.
מובן שעוני אחראי עדיין לבעיות בריאותיות רבות, ותזונה לקויה מקצרת את תוחלת החיים גם בישראל של היום. על פי "דו"ח העוני האלטרנטיבי" לשנת 2013, מאות אלפי ישראלים סבלו במהלך שנה זו מאי־ביטחון תזונתי, המתבטא בכך שלעיתים הם אינם אוכלים במשך יום שלם; שהם צריכים להסתמך על תרומות ונדבות כדי לאכול; או שהם ניזונים ממזון חד־גוני ועני בחלבונים, בוויטמינים ובמינרלים.4 אולם מבלי להמעיט מחומרת המצב הזה ומן הצורך לתת לו מענה, אי־ביטחון תזונתי הוא דבר שונה מהותית מרעב, וישראל של 2013 אינה צרפת של 1694. גם באזורי המצוקה הקשים ביותר במדינה לא קורה שאנשים מתים כיוון שבמשך שבועיים לא באה אל פיהם אף פיסת מזון.
למעשה, בחלקים הולכים וגדלים של מדינת ישראל ושל העולם כולו, אכילת יתר היא סכנה גדולה הרבה יותר מרעב. עניי המאה ה־21 מלעיטים את עצמם בהמבורגרים ובפיצות עתירי קלוריות ושומן, אך ידם אינה משגת לקנות תפוחים וחסה. נכון לשנת 2014, יותר מ־2.1 מיליארד בני אדם סובלים מעודף משקל, לעומת כ־850 מיליון הסובלים מתת־תזונה. עד 2030 צפויה כמחצית מאוכלוסיית העולם לסבול מהשמנת יתר.5 בשנת 2010, רעב ותת־תזונה הרגו כמיליון בני אדם, ואילו השמנת יתר גבתה את חייהם של כשלושה מיליון.6
צבא של פרעושים
לצד הרעב, בעיה מרכזית שנייה שמיררה את חיי האנושות לאורך אלפי שנים הייתה המגפות והמחלות המידבקות. מדי כמה עשורים הייתה מופיעה מגפה נוראית חדשה, שחיסלה אוכלוסיות שלמות באבחה אחת. גל המגפות המפורסם ביותר בהיסטוריה פקד את האנושות באמצע המאה ה־14. "המוות השחור" נולד איפשהו במרכז אסיה או במזרחה, ומשם, רכוב על גבי צבא פרעושים, התפשט במהירות בכל רחבי אסיה, אירופה וצפון אפריקה. מסין ועד ספרד מתו במגפה עשרות מיליוני בני אדם — בין רבע לחצי מהאוכלוסייה.
גלי מגפות חמורים עוד יותר הכו את אוכלוסיית אמריקה, אוסטרליה ואיי האוקיינוס השקט לאחר הגעתם של האירופאים לאזורים אלו בעת החדשה. מבלי לדעת זאת, האירופאים הביאו איתם מחלות מידבקות שכנגדן לא הייתה למקומיים עמידות, ועד 90% מאוכלוסיית העולם החדש נפלו קורבן למחלות אלה.7
ב־5 במרס 1520 עזב צי ספרדי קטן את האי קובה בדרכו למכסיקו. בבטן האוניות הצטופפו 900 חיילים ספרדים, לצד סוסים, תותחים, רובים וכמה משרתים אינדיאנים ועבדים אפריקאים. אחד העבדים, פרנסיסקו דה אגוויה (Francisco de Eguía), נשא בבטנו מטען קטלני הרבה יותר. הוא נשא את וירוס האבעבועות השחורות. לאחר הנחיתה במכסיקו התפרצה בו המחלה, ופרנסיסקו שכב קודח מחום בביתה של משפחה אינדיאנית בעיירה קמפואלאן. הוא הדביק את בני המשפחה, הם הדביקו את השכנים, ובתוך עשרה ימים הפכה קמפואלאן לבית קברות. מקמפואלאן התפשטה המגפה לעיירות הסמוכות, ומשם לאורך הדרכים והנהרות אל כל רחבי מכסיקו. עשרות אלפי גופות התגוללו ברחובות, מבלי שאיש העז לגשת אליהן ולקבור אותן. משפחות שלמות מתו בתוך ימים מעטים, והשלטונות הורו למוטט את הבתים על הגוויות. בחלק מהיישובים נספתה כמחצית מהאוכלוסייה בתוך שבועות ספורים.
בספטמבר 1520 הגיעה המגפה לעמק מכסיקו, ובאוקטובר היא נכנסה בשעריה של עיר הבירה האצטקית, טנוצ'טיטלאן — עיר צפופה וסואנת ובה רבע מיליון תושבים. בתוך חודשיים מתו לפחות שליש מהתושבים, ובכללם הקיסר האצטקי קוויטלאהוואק (Cuitláhuac). בעוד שבמרס 1520, כשנחת הצי הספרדי בחופי מכסיקו, מנתה אוכלוסיית הארץ כ־22 מיליון בני אדם, בדצמבר אותה שנה נותרו בחיים רק 14 מיליון. מגפת האבעבועות השחורות הייתה רק "הסיפתח". גלים קטלניים של שפעת, חצבת ומחלות מידבקות נוספות, לצד המדיניות ההרסנית של הכובשים הספרדים, המשיכו לפגוע באוכלוסיית מכסיקו, עד כי ב־1580 נותרו בה פחות מ־2 מיליון בני אדם.8
מאתיים שנים לאחר מכן, ב־18 בינואר 1778, הגיע מגלה הארצות הבריטי, הקפטן ג'יימס קוק, לאיי הוואי. האיים היו מיושבים בצפיפות על ידי כחצי מיליון בני אדם, שחיו בניתוק גמור הן מאירופה והן מאמריקה, ולכן לא נחשפו למחלות שאפיינו את שאר העולם. קפטן קוק ואנשיו הביאו איתם את חיידקי השפעת, השחפת והעגבת. מבקרים אירופאים שהגיעו לשם בעקבות קוק הוסיפו גם חיידקים של טיפוס ואבעבועות שחורות. ב־1853 נותרו בהוואי כ־70,000 בני אדם בלבד.9
המגפות המשיכו להרוג עשרות מיליוני בני אדם עמוק לתוך המאה ה־20. בינואר 1918 התפרצה מגפת שפעת בקרב חיילים בצפון צרפת, והתפשטה במהירות לכל רחבי תבל. בתוך חודשים מעטים נדבקו כחצי מיליארד בני אדם — כשליש מאוכלוסיית העולם — במגפה, שקיבלה את השם "השפעת הספרדית". בהודו מתו מהמגפה חמישה אחוזים מהאוכלוסייה — כ־15 מיליון בני אדם. באי טהיטי מתו 14 אחוז מהאוכלוסייה בתוך כחודשיים. באי סמואה מתו 20 אחוז מהאוכלוסייה. בסך הכול קטלה השפעת הספרדית בין 50 ל־100 מיליון בני אדם בתוך פחות משנה. לשם השוואה, מלחמת העולם הראשונה הרגה כ־40 מיליון בני אדם בארבע השנים שבין 1914 ל־1918.10
לצד נחשולי הענק הללו שהכו באנושות מדי כמה דורות נאלצו בני אדם להתמודד באופן קבוע גם עם אדוות קטנות אך בלתי־פוסקות של מחלות מידבקות "רגילות", שהפילו מיליוני חללים מדי שנה. מחלות אלו גבו מחיר יקר במיוחד בקרב ילדים. עד ראשית המאה ה־20, כשליש מכל הילדים שנולדו מתו ממחלות מידבקות לפני הגיעם לבגרות.
במהלך מאה השנים האחרונות גברה מאוד פגיעותה של האנושות למחלות מידבקות הן בשל גידול האוכלוסייה המהיר, והן עקב השתכללות אמצעי התחבורה. בימינו, נגיף אפריקאי יכול לעשות את דרכו לארצות הברית או לסין בתוך פחות מ־24 שעות, ובכל מקום הוא ימצא ערי ענק של מיליוני אנשים החיים בצפיפות חסרת תקדים. אולם חיסונים, תרופות ושיפורים בהיגיינה ובתשתית הרפואית הורידו את תמותת הילדים העולמית לרמה של חמישה אחוזים בעולם כולו ופחות מאחוז אחד בעולם המפותח,11 והביאו להפסקה כמעט מוחלטת של גלי המגפות הגדולים.
כך למשל חיסון שיטתי של כל אוכלוסיית העולם נגד אבעבועות שחורות איפשר לארגון הבריאות העולמי להכריז ב־1979 שהאנושות ניצחה, ושמגפת האבעבועות השחורות מוגרה לגמרי. הייתה זו המגפה הראשונה שבני אדם הצליחו להעלים לחלוטין מעל פני האדמה. בעוד שב־1967 עדיין נדבקו במחלה 15 מיליון בני אדם, ושני מיליון מתו ממנה, בשנת 2013 איש לא נדבק בה ואיש לא מת ממנה. הניצחון הוא כה מוחלט, שכיום הפסיקו לחסן בני אדם נגד אבעבועות שחורות.12
העולם אמנם חוֹוֶה כל כמה שנים בהלה מפני התפרצותה של מגפה חדשה, כגון בהלת הסארס של שנת 2002/3, בהלת שפעת העופות של שנת 2005 ובהלת שפעת החזירים של 2009/10, אולם תודות לפעולות מנע מהירות ויעילות של ארגוני הבריאות ברחבי העולם כל הבהלות הללו הסתיימו במספר נפגעים קטן. הסארס למשל הרג פחות מאלף בני אדם.13
בעשורים האחרונים סבלה האנושות רק ממגפה עולמית חדשה אחת — מגפת האיידס. מחלות מידבקות מסוימות ובראשן מלריה עדיין קוטלות מיליונים ברחבי העולם, אולם הרוב הגדול של בני האדם מתים כיום מתחלואים לא־מידבקים כגון סרטן, לחץ דם גבוה והתקפי לב. במקום וירוסים וחיידקים, האיום הגדול ביותר על בריאות המין האנושי נשקף היום מבקבוקי קוקה קולה, מקרטונים של פיצות, ומכורסאות טלוויזיה נוחות.
רבים חוששים שמדובר בהישג זמני בלבד, ושמעבר לפינה ממתין לנו בן דוד בלתי־ידוע של "המוות השחור". כמובן שהעתיד לוט בערפל, ואי־אפשר להבטיח שהמחלות המידבקות והמגפות לא יעשו קאמבק. אולם יש סיבה טובה לחשוב שגם אם עוד יהיו אסונות גדולים בדרך, במירוץ החימוש בין הרופאים והחיידקים, הרופאים בסופו של דבר ירוצו מהר יותר.
מחלות ומגפות חדשות מופיעות בעיקר כתוצאה ממוטציות אקראיות בגנום של חיידקים ווירוסים, אשר משנות את תכונותיהם ומאפשרות להן לדלג מבעלי חיים לבני אדם, או להתמודד בהצלחה רבה יותר עם מערכת החיסון האנושית ועם תרופות כגון אנטיביוטיקה. אמנם קצב הופעתן של מוטציות חדשות כנראה הואץ לאחרונה בשל השינויים שהאדם עצמו מחולל בעולם,14 אולם בתחרות מול הרפואה, החיידקים תלויים בסופו של דבר בידו האקראית של המזל.
הרופאים, לעומת זאת, אינם נסמכים רק על המזל. למרות שלאקראיות יש תפקיד לא־מבוטל במדע, רופאים לא מסתפקים בכך שהם זורקים חומרים שונים לתוך מבחנות, ומקווים שיד המקרה תייצר מהם חיסון חדש. הרופאים חוקרים את גוף האדם, את החיידקים ואת חוקי הביולוגיה, כדי לתכנן באופן תבוני תרופות וטיפולים חדשים ויעילים יותר. משנה לשנה עומד לרשות הרופאים ידע רב יותר ומהימן יותר, ולכן יש סיבה טובה להאמין שהטיפול הרפואי משתפר בקצב מהיר יותר מאשר קצב הופעתן של מחלות חדשות. החיידקים של שנת 2050 יהיו קרוב לוודאי מאיימים ועמידים יותר מאלו של 2015,15 אבל התרופות של שנת 2050 תהיינה כנראה משוכללות עוד הרבה יותר.
החיידקים אמנם מפתחים עמידות לאנטיביוטיקה, אבל הרופאים עמלים לא רק על גילוין של תרופות חדשות, אלא גם על פיתוחן של שיטות טיפול מהפכניות, הפועלות על בסיס היגיון שונה בתכלית מזה של כל תרופה קודמת. כך למשל במעבדות המחקר כבר מהנדסים רובוטים ננוטכנולוגיים זעירים, שישוטטו בזרם הדם שלנו ויקטלו חיידקים וטפילים.16 כנגד רובוטים כאלה לא זו בלבד שאין כרגע לחיידקים שום הגנה, אלא קשה לראות כיצד הם יוכלו לפתח הגנה. לחיידקים יש אולי ניסיון של ארבעה מיליארד שנים במלחמות נגד אויבים אורגניים, אך יש להם אפס ניסיון במלחמות נגד אויבים בַּיוניים. לכן סביר שמגפות ימשיכו לסכן את האנושות בעתיד רק אם בני אדם יהנדסו אותן בעצמם, בשירותה של אידיאולוגיה דורסנית כזו או אחרת.
אפילו סיפורה של מגפת האיידס, לכאורה הכישלון הגדול של הרפואה בשנים האחרונות, מצביע על ההתקדמות העצומה שהשיגה הרפואה המודרנית. מאז שהאיידס התגלה בראשית שנות השמונים הוא קטל יותר מ־30 מיליון בני אדם, ואימלל עשרות מיליונים נוספים. הרפואה התקשתה להתמודד עם המגפה החדשה, כיוון שאיידס הוא מחלה ערמומית במיוחד. ראשית, בעוד שאדם שנדבק באבעבועות שחורות מת בתוך ימים ספורים, אדם שנדבק באיידס עשוי להתחיל לסבול מההשלכות רק כעבור שבועות וחודשים רבים. במהלך תקופת הדגירה של המחלה הנשאים נראים בריאים לגמרי, אך הם כבר עלולים להדביק אנשים נוספים במחלה. שנית, נגיף האיידס עצמו לא הורג אף אחד. הנגיף הורס את המערכת החיסונית, וכך חושף את האדם לפגיעתן של אינספור מחלות אחרות — והן שהורגות את האדם. השילוב בין שני גורמים אלו הִקשה על הבנת המחלה והטיפול בה. כשלבית החולים מגיעים שני חולים, האחד גוסס מסרטן והשני מדלקת ריאות, קשה להבחין ששניהם בעצם קורבנות של נגיף האיידס שנדבקו בו חודשים או אפילו שנים קודם לכן.
למרות הקשיים הללו, מהרגע שתשומת לבה של הקהילה המדעית התמקדה במגפה המסתורית החדשה, הספיקו למדענים כשנתיים בלבד לזהות את הווירוס הגורם למחלה, להבין כיצד הוא עובר מאדם לאדם, ולהציע דרכים יעילות להגביל את התפשטות המגפה. בתוך כעשר שנים פותחו תרופות שהפכו את האיידס (עבור מי שידו משגת לשלם על התרופות) מגזר דין מוות למחלה כרונית.17
לשם השוואה, חישבו מה היה קורה אילו התפרצה מגפת האיידס ב־1581 ולא ב־1981. סביר להניח שאף אחד לא היה מצליח להבין מהי בדיוק המגפה החדשה, כיצד היא עוברת מאדם לאדם, ואיך אפשר למנוע את התפשטותה — שלא לדבר על לרפא אותה. בתנאים אלו, מחלת האיידס הייתה מחסלת אחוז גבוה בהרבה מהמין האנושי.
בעודי כותב את השורות הללו בקיץ 2014, מערב אפריקה חווה התפרצות קטלנית במיוחד של נגיף האבולה. חלקה המערבי של אפריקה היה חשוף למגפה כיוון שזהו אחד האזורים העניים ביותר בעולם, ומדינות כגון ליבריה לא מצליחות לספק לתושביהן תשתית מודרנית של היגיינה ורפואה. נכון לנובמבר 2014, האבולה הרגה קרוב ל־10,000 בני אדם, גרמה לנזקים כלכליים אדירים במערב אפריקה ושלחה גלי הדף של חרדה מסביב לעולם. אולם ישנה סכנה קטנה בלבד שהיא תתפשט בעוצמה לאזורים בעלי תשתיות מפותחות כגון אירופה או מזרח אסיה; וקשה עוד יותר להאמין שהיא תביא לתמותה בהיקפים דומים לאלו של השפעת הספרדית או המוות השחור.
ואם חלילה האבולה בכל זאת תתפשט ברחבי העולם ותקטול מיליונים, זה כבר לא ייתפס כאסון טבע בלתי־נמנע, אלא ככישלון אנושי שהאחראים לו צריכים לתת את הדין. ב־18 באוקטובר 2014 פורסם דו"ח ראשון שביקר בחריפות את ארגון הבריאות העולמי על טיפולו הכושל באבולה, והִפנה אצבע מאשימה כלפי שחיתויות וחוסר יעילות בנציגות הארגון באפריקה. במקביל הוטחו האשמות חריפות בקהילייה הבינלאומית כולה על שלא הגיבה במהירות ובעוצמה מספקות לאחר פרוץ המגפה. הנחת היסוד היא שלאנושות ישנם היום הכלים והידע הדרושים כדי לעצור מגפות. אם מגפה בכל זאת יוצאת משליטה, זהו כישלון אנושי למהדרין, ולא עונש משמים או גזירת גורל.
יש לכן הרבה מקום לאופטימיות בכל הנוגע למאבק בין המין האנושי לבין אסונות טבע כגון האיידס והאבולה. אך מה לגבי הסכנות הצפונות בטבע האנושי עצמו? הביוטכנולוגיה מאפשרת לאנושות להתגבר בהצלחה על חיידקים ונגיפים, אבל בו־בזמן הופכת את בני האדם עצמם לאיום מסוכן יותר מאי־פעם. אותם כלים שיאפשרו לרופאים לזהות מחלות חדשות במהירות הבזק ולפתח עבורן תרופות וחיסונים, יאפשרו לצבאות ולטרוריסטים לייצר מחלות אימתניות פי כמה. הימים שהאנושות ניצבה בהם חסרת אונים לנוכח מגפות מעשה־ידי־הטבע כנראה מאחורינו. אבל אנחנו עוד עשויים להתגעגע אליהם.
חזיתות חדשות
החדשה הטובה השלישית היא שגם המלחמות הולכות ונעלמות מן העולם. רוב ההיסטוריה מרבית בני האדם חיו בצל איום בלתי־פוסק של מלחמה. אפילו כאשר שרר שלום, היה זה תמיד שלום שברירי. חוק הג'ונגל של הפוליטיקה האנושית קבע, שגם אם שתי קבוצות חיו בשלום זו עם זו, מערכת היחסים ביניהן יכלה בכל עת להידרדר למלחמה. אם גרמניה וצרפת חיו בשלום בשנת 1913, היה זה סביר בהחלט להניח שב־1914 הן יקרעו זו את זו לגזרים. כל אדם, בכל מקום בכדור הארץ, ידע שבכל רגע עלולים השכנים לפלוש לטריטוריה שלו, ולבזוז, לשעבד ולספח אותה.
במהלך החצי השני של המאה העשרים נשבר חוק הג'ונגל. לא זו בלבד שחלה ירידה דרסטית בשכיחותן של מלחמות בינלאומיות ברוב אזורי כדור הארץ, אלא שבחלקים גדלים והולכים מהעולם רואים במלחמה משהו שאינו מתקבל על הדעת. משהו שממשלות, תאגידים ואנשים פרטיים פשוט הוציאו מן החשבון. בעוד שבחברות חקלאיות קדומות אלימות אנושית גרמה לכ־15% מכלל מקרי המוות, במהלך המאה ה־20 היא גרמה לכחמישה אחוזים ממקרי המוות, ובראשית המאה ה־21 אלימות אנושית אחראית ללא יותר מאחוז וחצי מהתמותה העולמית.18
אילו דובר רק בשינוי סטטיסטי, חשיבותו הייתה קטנה יחסית. אחרי הכול, שבעים שנות שלום אינן זמן ארוך דיו כדי לקפוץ ממנו למסקנות מרחיקות לכת. אולם השינוי אינו רק סטטיסטי: בעשורים האחרונים התרחש בעולם שינוי טכנולוגי, כלכלי ותרבותי עמוק, שהביא למהפכה תודעתית מהותית ביחס למלחמה. הנשק הגרעיני הפך את המלחמות בין מעצמות להתאבדות קולקטיבית, והכריח את המדינות השולטות בעולם למצוא דרכים אלטרנטיביות לנהל סכסוכים. בו־זמנית, הכלכלה הגלובלית השתנתה מכלכלה מבוססת משאבים לכלכלה מבוססת ידע. בניגוד לעבר, מקור העושר העיקרי בעולם של ימינו אינו משאבים חומריים כגון שדות חיטה, מכרות זהב, בארות נפט או נתיבי תחבורה — אלא יֶדע. ובעוד שאפשר לכבוש במלחמה משאבים חומריים כגון זהב או נפט, ידע אי־אפשר לרכוש בכוח הזרוע. לכן תועלת המלחמה ירדה, ומלחמות נשארו רווחיות רק באזורים כגון המזרח התיכון או מרכז אפריקה, שהכלכלה בהם היא עדיין כלכלה מבוססת משאבים מהסוג הישן.
התוצאה של כל זה היא שהמילה שלום קיבלה משמעות חדשה. בעוד שבדורות קודמים משמעותה של המילה שלום הייתה "כרגע אין מלחמה", משמעותו של השלום החדש בן זמננו היא "אי־אפשר לדמיין מלחמה." כשב־1913 אמרו שיש שלום בין צרפת לגרמניה, התכוונו ש"כרגע אין ביניהן מלחמה, אבל מי יודע מה יהיה ב־1914." כשאומרים היום שיש שלום בין צרפת לגרמניה, מתכוונים לכך שפשוט לא יעלה על הדעת שתפרוץ ביניהן מלחמה בשנה הבאה. שלום שכזה שורר לא רק בין גרמניה לצרפת, אלא בין רוב מדינות העולם. אין שום תסריט למלחמה רצינית בין גרמניה לפולין, בין אינדונזיה לפיליפינים, או בין ברזיל לאורוגוואי בשנה הקרובה.
השלום החדש אינו משאלת לב של יפי נפש תמימים, אלא עובדה בשטח, המנחה אפילו את החלטותיהם של מנהלי תאגידים רודפי בצע וממשלות תאבות כוח. כש"מרצדס" מתכננת את מבצעי קידום המכירות שלה במזרח אירופה, היא לא מודאגת מהאפשרות שגרמניה תתקוף את פולין. כשחברת כוח אדם בונה את האסטרטגיה שלה על יבוא עובדים זרים מהפיליפינים, היא לא מתייחסת ברצינות לאפשרות שאינדונזיה תכבוש את הפיליפינים. כשממשלת ברזיל מתכנסת כדי לדון בתקציב לשנה הקרובה, לא יעלה על הדעת ששר הביטחון הברזילאי יקום מכיסאו באמצע הישיבה, ידפוק באגרופו על השולחן, וירעים, "רגע! ומה אם נרצה לפלוש לאורוגוואי ולכבוש אותה?! לא הבאתם את זה בחשבון! אנחנו חייבים לשים בצד כמה מיליארדי דולרים כדי שנוכל לממן את זה." יש כמובן אי־אילו מדינות בעולם ששרי הביטחון שלהן עוד אומרים דברים כאלה, ויש מקומות שהשלום החדש מבושש להגיע אליהם. אבל אלו הם היוצאים מן הכלל.
***
הרעב, המגפות והמלחמות ממשיכים עדיין לאמלל מאות מיליוני בני אדם וימשיכו לגבות קורבנות רבים גם בעתיד. אולם הם הפכו מאיומים קיומיים שהאנושות אובדת עצות מולם, לבעיות בנות שליטה, שאנו לומדים כיצד להתמודד איתן בהצלחה.
כל זה לא בא להמעיט מסבלם של מאות מיליוני עניים מרודים המתקשים לכלכל ולשכן את עצמם; של מיליוני הקורבנות שמלריה, איידס ושחפת מפילים מדי שנה; או של מיליוני האנשים הלכודים במעגלי האלימות בסוריה, בקונגו או באפגניסטן. המסר אינו שרעב, מגפות ומלחמות כבר נעלמו לגמרי מן העולם, ואפשר להפסיק לדאוג בגינם. בדיוק להפך. רוב ההיסטוריה התחושה הייתה שאלו הן בעיות בלתי־פתירות, ולכן אין הרבה טעם להתעסק בהן. אנשים התפללו לאלוהים שיעזור, אבל לא ניסו ברצינות לסלק את המלחמות, הרעב או המגפות מן העולם, כי הם לא ידעו איך. מי שטוענים שהעולם של שנת 2015 הוא רעב, חולה ואלים בדיוק כפי שהיה בשנת 1900, ממשיכים את הקו התבוסתני הזה. הם טוענים שכל מאמצי האנושות במאה ה־20 היו לריק, וכי הרופאים, הרפורמות הכלכליות, והקהילה הבינלאומית לא קידמו את האנושות כלל וכלל. אם כך, מה הטעם להשקיע עוד מאמצים במחקר רפואי, ברפורמות כלכליות או ביוזמות שלום?
כאשר אנחנו כן מכירים בהישגים הכבירים של האנושות במאה ה־20, המסר הוא מסר של תקווה ופעלתנות. נכון, יש עדיין רעב, מגפות ומלחמות בעולם. אבל כל־כך הרבה כבר הושג במאה ה־20, שזה לא בשמים לחסל לגמרי את הרעב, את המגפות ואת המלחמות במהלך המאה ה־21.
אך ישנו מסר נוסף. בהיסטוריה אין ואקום. אם הרעב, המגפות והמלחמות אכן הולכים ונעלמים, משהו בטוח יתפוס את מקומם על סדר היום האנושי. כדאי לנו לחשוב טוב טוב על ה"משהו" הזה. שאם לא כן, אנחנו עשויים לנחול ניצחון בשדות הקרב המסורתיים של הרעב, המגפות והמלחמות, אבל ניתפס לגמרי לא מוכנים בחזיתות החדשות שייפתחו. מהן אותן חזיתות? אם הרעב, המגפות והמלחמות כבר לא יעמדו בראש סדר היום האנושי, מה יחליף אותם בצמרת? מה תהיינה המשימות החדשות של האנושות במאה ה־21?
***
משימה מרכזית אחת תהיה להגן על האנושות ועל יתר תושבי כדור הארץ מפני הסכנות הטמונות בכוחה של האנושות עצמה, ובפרט מפני הסכנות שמציב הערעור של שיווי המשקל האקולוגי בעולם. אחת הסיבות המרכזיות להצלחתה של האנושות במאבק נגד הרעב, המגפות והמלחמות, היא הצמיחה הכלכלית המסחררת, שמספקת לנו שפע של מזון, תרופות, אנרגיה ומשאבים אחרים. אלא שהצמיחה הזאת גם מפרה את שיווי המשקל האקולוגי בדרכים חסרות תקדים, שאנו עוד רחוקים מלהבין לאשורן. רק בשנים האחרונות החלה האנושות להכיר בסכנה הזאת, ועד כה היא לא נקטה שום צעדים משמעותיים כדי להתמודד איתה. למרות כל הדיבורים על זיהום אוויר, זיהום מים, התחממות גלובלית ושינויי אקלים, האנושות בינתיים לא הסכימה להקריב שום קורבן כלכלי או פוליטי אמיתי כדי לקדם את פני הסכנה. כשמגיע הרגע שצריך לבחור בין צמיחה כלכלית לבין יציבות אקולוגית, הפוליטיקאים, מנהלי התאגידים והבוחרים בקלפי תמיד מעדיפים את הצמיחה. במאה ה־21 האנושות תצטרך להתאמץ קצת יותר כדי לוודא שהצמיחה הכלכלית לא תביא על ראשנו שואה אקולוגית.
מה עוד תתאמץ האנושות לעשות? האם כל מה שנשאף אליו יהיה רק להגן על הקיים? למנוע את חזרתם של הרעב, המגפות והמלחמות, ולמנוע את הרס המערכת האקולוגית? בני אדם מטבעם אף פעם לא מסתפקים בשמירה על הקיים. הם תמיד מחפשים משהו נוסף, משהו חדש. כשלרשות האנושות תעמוד עוצמה אדירה, וכשהאיום של רעב, מגפות ומלחמות יוסר מעל ראשינו, מה נעשה עם עצמנו? מה יעשו המדענים, הממציאים, הממשלות, הבנקים והמשקיעים? יכתבו שירה?
על סמך הרקורד של הומו סאפיינס עד היום, ובהתבסס על מערכת הערכים ששולטת בעולם נכון לרגע זה, אפשר להצביע על שלושה פרויקטים חדשים שהמין האנושי עשוי להציב לעצמו, ואשר יעמדו בראש סדר היום הקולקטיבי במקום המאבק ברעב, במגפות ובמלחמות: להביס את הזיקנה והמוות, לגלות את המפתח לאושר, ולשדרג את עצמנו לאלים.

ספרו הראשון של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, תיאר כיצד הפך קוף–אדם אפריקאי לשליט כדור הארץ. הספר עמד בראש רשימת
רבי–המכר בישראל במשך יותר משלוש שנים, תורגם ליותר משלושים שפות, והפך לרב–מכר במדינות רבות נוספות, מבריטניה וספרד ועד לסלובניה וטייוואן. ה'סאנדיי טיימס' הבריטי הגדיר אותו: "ספר שמטאטא את קורי העכביש מהמוח". בספרו השני, ההיסטוריה של המחר, מתמקד הררי בסדר היום של האנושות במאה הנוכחית. הספר חושף את האמונות והסיפורים שעיצבו את חיינו עד כה, ומתאר את לידתה של דת חדשה ונועזת שעומדת לכבוש את העולם בסערה. אחרי שתקראו את הספר הזה, סביר שתסתכלו אחרת על הסמארטפון שלכם, על הסופרמרקט במורד הרחוב, על הדשא של השכן ועל הבבואה הנשקפת מהמראה בחדר האמבטיה… קיצור תולדות האנושות תפס ולא הרפה, ההיסטוריה של המחר יטלטל ולא יניח. פרופ' יובל נח הררי מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. הוא מתמחה בהיסטוריה עולמית, בהיסטוריה צבאית ובהיסטוריה של אירופה בימי הביניים. מחקריו הנוכחיים של פרופ' הררי עוסקים במערכת היחסים בין היסטוריה, ביולוגיה ותורת המידע, ועבודתו מבוססת על ההנחה שכדי להתמודד עם האתגרים שהאנושות עומדת בפניהם במאה ה–21, יש צורך בידע מתחומים מגוונים ובקשר הדוק בין הממסד המדעי לבין הציבור. – במה שונה האדם מכל יתר בעלי החיים ומה איפשר לו לכבוש את העולם? – איך השתכנע האדם שהוא לא רק שולט בעולם אלא גם נותן לו משמעות? – כיצד הפך פולחן האדם (ההומניזם) לדת החשובה בתבל? – איך מאיימת הקִדמה הטכנולוגית על ההומניזם? – האם האדם מסוגל להמשיך לנהל את העולם ולתת לו משמעות? – מה עשוי למלא את מקומם של האדם ושל ההומניזם?

X