הדרשה על נפילת רומי | לרכישה באינדיבוק
הדרשה על נפילת רומי

הדרשה על נפילת רומי

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 173
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 65
- 25

בכפר קורסיקני קטן, עובר הבר המקומי שינוי: ליבֶּ רו ומתייה, שהשאירו מאחוריהם לימודי פילוסופיה מבטיחים בצרפת, עומדים להפוך את המסבאה הצנועה ל"טוב בעולמות האפשריים", ברוח הגותו של לייבניץ. ליבֶּ רו, בן הכפר, ומתייה הפריזאי, שרוצה לחזור לשורשיו הקורסיקניים, קשרו חברות אמיצה עוד בילדותם ובחדווה הם עמלים כעת על שגשוגו הכלכלי והחברתי של הבר.

 

הבר השוקק הוא מקום מפגש של עולמות; דרכו עוברים ומצטלבים סיפוריהם של תושבי הכפר, המלצריות הצעירות, בעלת הבר המרירה, דרכו עולה הסיפור המשפחתי של מתייה, הסבוך סיפור הקולוניאליזם של צרפת. עולמות ישנים וחדשים, קרובים ורחוקים, נמסכים אלה באלה ויוצרים סיפור אנושי עשיר ורב שכבתי, שברקע מהדהדת בלי הרף דרשתו של אוגוסטינוס, הדרשה על נפילת רומי.

 

כתיבתו של פרארי, כמוה כמהלכי הזמן הארוכים והרחבים שאותם הוא מתאר: תנועתה מתמדת, והיא מורכבת ממחוות אנושיות קטנות המעצבות בעדינות את הזרם הגדול. הוא מפליא להחליף קולות וזמנים, ועל אף ראייתו המפוכחת והביקורתית, עומדת בבסיס כתיבתו אהבת האדם.

 

הדרשה על נפילת רומי הוא זוכה פרס הגונקור הצרפתי לשנת 2012.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הדרשה על נפילת רומי”

זהו ספר יוצא דופן, מעורר מחשבה ומעמיק, שמתנוססות בו הגאווה ותאוות החיים. אלו, כך דומה, שתי התכונות ששררו לאחר קריסת האימפריות.

 

ד"ר אריאל אוקסהורן, ישראל היום

 

  

 

'איך נופלות אימפריות? כמו בני אדם', דורית שילה, הארץ

אתה מתפלא שהעולם מתקרב לקצו? מוטב שתתפלא לראותו
מאריך ימים כל־כך. העולם הוא כמו האדם: הוא נולד, גדל ומת.
(…) בזקנתו, האדם רווי מדאובים, וכמותו, העולם בזקנתו רווי
פגעים. (…) ישו אומר לך: העולם מסתלק, העולם זקן, העולם
קורס, העולם כבר מתנשף מיוֹשן, אך לא ירא דבר: נעוריך יתחדשו
כנעורי העיט.

 

אוגוסטינוס
דרשה 81 , סעיף 8, דצמבר 410 .

 

 

תיעוד של הראשית — תיעוד של הסוף — כזה היה יכול להיות
התצלום הזה, שצולם בקיץ 1918 ושמרסל אנטונֵטי התעקש להתבונן
בו לשווא כל ימי חייו בתקווה לפענח בו את תעלומת ההיעדר.
בתצלום נראים חמשת אחיו ואחיותיו לצד אמו. מסביבם הכול עוטה
לובן חלבי, אין להבחין לא בקרקע ולא בקירות, ונדמה שהם רוחפים
כצללים בערפל המוזר שלא יאחר להטביע אותם בתוכו ולמחותם.
היא יושבת בשמלת אבל, חסרת ניע וגיל, צעיף כהה עוטף את ראשה,
כפות ידיה פרושות על ברכיה והיא מישירה מבט כה עז אל נקודה
כלשהי הרחק מעבר לעדשה, שנראה כי היא אדישה לכל הסובב
אותה — לצלם ולמכשיריו, לאור הקיץ ולילדיה: לבנה ז'אן־בטיסט,
החבוש ברט מצויץ פונפון ונצמד אליה בחשש, מהודק בחליפת מלח
הצרה ממידותיו, לשלוש בנותיה הבוגרות, העומדות בשורה
מאחוריה, זקופות כסרגל במיטב מחלצותיהן וזרועותיהן מאובנות
לצדי גופן, ולבת־הזקונים ז'אן־מארי, יחידה בשורה הראשונה, יחפה
ולבושה בלואים ומסתירה את פניה החיוורות הזעופות מאחורי פקעת
תלתלים ארוכים, שחורים. וכל אימת שעיניו פוגשות את מבטה של
אמו, מרסל חש בוודאות יוקדת שהמבט נועד לו ושכבר אז חיפשה,
במצולות הלימבו, את עיני הבן שטרם נולד ושאותו אינה מכירה.
שכן בתצלום זה, שצולם בעיצומו של קיץ 1918 בחצר בית הספר
14 | ז'רום פֶרארי
שבה צלם נודד משך יריעת בד לבנה בין שני כָּנים, מרסל מזהה
בראש ובראשונה את חיזיון ההיעדר שלו עצמו. כל אלה שעתידים
להקיף אותו בדאגתם, באהבתם אולי, כבר ישנם, אבל לאמתו של
דבר, איש מהם אינו חושב עליו והוא אינו חסר לאיש. הם הוציאו את
בגדי החג שאותם אינם לובשים אף פעם מארון גדוש בנפטלין
ונאלצו לנחם את ז'אן־מארי, שאינה אלא בת ארבע ואין לה עדיין לא
שמלה חדשה ולא נעליים, בטרם יעלו יחד לבית הספר, מאושרים מן
הסתם על שדבר־מה מתחולל סוף־סוף ותולש אותם מן החדגוניות
והבדידות של שנות המלחמה שלהם. חצר בית הספר הומה אדם.
במשך היום כולו, בעיצומו של קיץ 1918 , צילם הצלם דיוקנאות של
נשים וילדים, נכים, קשישים וכמרים שעברו בסך מול העדשה כדי
למצוא בה הפוגה, ואמו של מרסל, ואחִיו ואחיותיו, המתינו בסבלנות
לתורם ומחו מעת לעת את דמעותיה של ז'אן־מארי, שהתביישה
בשמלתה הקרועה וברגליה היחפות. ברגע הצילום היא סירבה
להצטרף לאחרים והיה עליהם להסכים שרק היא לבדה תעמוד
בחזית, בצל שׂערה הסתור. הם מאוחדים ומרסל אינו שם. ואולם,
בכוחו של כישוף בעל סימטריה חידתית, לאחר שקבר אותם בזה
אחר זה, הם אינם קיימים עוד אלא בזכותו והודות להתמדת מבטו
הנאמן, הוא, אשר אפילו לא חשבו עליו כשכלאו את נשימתם בעת
שהצלם שחרר את תריס מצלמתו, הוא, החוצץ כעת בחומה יחידה
ושברירית בינם ובין האין, ועל כן הוא שב ומוציא את התצלום
מהמגרה שבה הוא שומר עליו מכל משמר, למרות תיעובו אותו,
כשם שתיעב אותו בעצם מאז ומתמיד, כיוון שאם יחדל יום אחד
לעשות כן לא ייוותר מהם דבר, והתצלום יחזור להיות מערך דהוי
של כתמים שחורים ואפורים וז'אן־מארי לא תהיה עוד לעולם ילדונת
בת ארבע. לפעמים הוא נותן בהם מבט רושף בוז, מתחשק לו להטיח
בפניהם את טשטושם, את כפיות הטובה שלהם, את אדישותם, אבל
אז הוא פוגש את מבטה של אמו ומדמה שהיא רואה אותו, במצולות
הלימבו שכולא בתוכו את הילדים שעומדים להיוולד, ושהיא מחכה
לו, אף כי למעשה מרסל איננו, ולא יהיה לעולם, זה שעיניה תרות
אחריו בייאוש. שהרי היא מחפשת, הרחק מעבר לעדשה, את האיש
שהיה אמור לעמוד לצדה ושהיעדרו כה מסמא עיניים, עד שדומה כי
התצלום צולם בקיץ 1918 רק כדי להפוך אותו למוחשי ולשמר את
עקבתו. אביו של מרסל נשבה בקרבות הראשונים בחבל ארדן
ומתחילת המלחמה הוא עובד במכרה מלח בשלזיה התחתית. אחת
לחודשיים הוא שולח מכתב שאחד מחבריו כותב למענו ושהילדים
קוראים ומיד מתרגמים לאמם בקול רם. המכתבים מתמהמהים כל־
כך להגיע, עד שתמיד אוחז בהם הפחד שישמעו רק את הדי קולו של
איש מת, נישאים על כנפי כתב־יד זר. אבל הוא לא מת אלא חוזר
לכפר בפברואר 1919 , כדי שמרסל יוכל לצאת לאוויר העולם. ריסיו
נשרפו, ציפורני ידיו כמו כורסמו על ידי חומצה ועל שפתיו הסדוקות
אפשר לראות את השרידים הלבנים של העור המת שממנו לא יוכל
להיפטר לעולם. ודאי הביט בילדיו ולא זיהה אותם, אבל אשתו לא
השתנתה, שהלוא מעולם לא היתה צעירה או רעננה, והוא אימץ
אותה אליו אף שמרסל מעולם לא הבין מה יכול למשוך את גופיהם
הצחיחים והרצוצים זה לקראת זה, מן הנמנע שהיתה זו תשוקה, וגם
לא איזה יצר חייתי, אולי זה קרה רק משום שמרסל נזקק ללפיתתם
כדי לצאת מהלימבו שבמצולותיו המתין זמן כה רב, מחכה להיוולד,
וכדי להשיב לקריאתו החרישית הם זחלו בלילה ההוא זה על זה
באפלולית חדרם, בלי להקים רעש שיהיה בו כדי להעיר את ז'אן־
בטיסט וז'אן־מארי שהתחזו לישנים, שרועים על מזרניהם באחת
מפינות החדר, לבם הולם אל מול תעלומת החריקות והאנחות
הצרודות שאותה הבינו בלי שידעו לנקוב בשמה, הלומי סחרחורת
נוכח עוצמת התעלומה שמיזגה כפשׂע מהם אלימות וקִרבה, בעת
שהוריהם התייגעו בחירוק שיניים לחכך את גופיהם זה בזה, מפתלים
וחוקרים את בשרם החרב על מנת לעורר בו את המקורות העתיקים
שיבשו מחמת הצער, האבל והמלח ולדלות ממעמקי חלציהם את
שאריות הלשד והריר, ויהא זה בדל של לחות, מעט נוזל שישמש
מְכל לחיים, טיפה אחת ויחידה, והם התאמצו כל־כך עד שאותה
טיפה בודדה פִּכפכה לבסוף והתעבתה בתוכם, אִפשרה את החיים,
בעוד שהם עצמם כבר בקושי חיו. מרסל דמיין תמיד — הוא חשש
תמיד שלא היה רצוי אלא רק מחויב על ידי איזה כורח קוסמי סתום
שאִפשר לו לצמוח ברחמה היבש והעוין של אמו בזמן שרוח באושה
נשבה ונשאה מהים ומהמישורים המזוהמים את אילוחיה של שַׁפַּעַת
קטלנית שגרפה את הכפרים והשליכה לבורות שנחפרו בחיפזון
עשרות ששרדו את המלחמה, ושום דבר לא עצר בעדה, כמו הזבוב
הארסי מסיפורי העם העתיקים, אותו זבוב שבקע מתוך גולגולת
הרסנית נמקה, שהגיח יום אחד מתוך האין של ארובות העיניים
הריקות כדי להפיץ את הבל פיו הרעיל ולהזין את עצמו בחייהם של
אנשים עד שתפח לגודל כה מפלצתי, שצִלו הטיל אפלה על עמקים
שלמים, ורק רומח של מלאך השרת הצליח לבסוף למגרו. מזמן כבש
מלאך השרת בחזרה את מושבו השמימי, ואטם את אוזניו לתפילות
ולמצעדים, הוא הפנה את גבו לאנשים שמתו ותחילה לחלשים
ביותר, לילדים, לזקנים, לנשים ההרות, אך אמו של מרסל המשיכה
לעמוד, יצוקה באבן ועצובה, והרוח שנשבה בלא הרף סביבה חסה
על ביתה. לבסוף שככה, שבועות ספורים לפני לידתו של מרסל,
ובמקומה באה דממה שניחתה על השדות חמוסי הקוצים והעשבים
השוטים, על קירות האבן המבוקעים, על הדירים השוממים ועל
הקברים. כשעקרו אותו מבטן אמו, מרסל נותר חסר ניע ודומם במשך
שניות ארוכות בטרם מילט קול ענות חלושה קצר, והיה צריך
להתקרב אל שפתיו כדי לחוש את חומה של נשימה זעומה שלא
הותירה על הראי כל זכר של התעבות. הוריו הטבילו אותו מיד. הם
ישבו ליד עריסתו ותלו בו מבט סחוף כיסופים, כאילו כבר איבדו
אותו, וכך היו מתבוננים בו במשך כל שנות ילדותו. כל חום קל
שתקף אותו, כל בחילה וכל אבחת שיעול הושיבו אותם למראשותיו
כאילו הוא גווע, וכל החלמה נתקבלה על ידם כמו נס שאל להם
לייחל להישנותו, שכן דבר אינו מתכלה מהר יותר מרחמיו הבלתי
סבירים של האל. אלא שמרסל לא חדל להבריא והוא חי, בעיקשות
שלא נפלה משבריריותו, כאילו בחשכה הצחיחה של רחם אמו למד
להפנות ביעילות את כל משאביו הדלים למשימת ההישרדות
המתישה עד שהיה לחסין־כול. סביב מרסל חג בלי הפסקה שד
שהוריו חששו מניצחונו, אבל מרסל ידע שהשד לא ינצח, וגם אם
ישליכוֹ השד תשוש־כוחות על קצה המיטה ויתעמר בו במיגרנות
ובשלשולים, השד לא ינצח, הוא יכול גם להשתכן בתוכו ולהצית בו
את להבות הכיב ולירוק דם מגרונו בכוח כה רב עד כי מרסל יהיה
אנוס להפסיד שנת לימודים שלמה, אבל השד לא ינצח, שכן מרסל
תמיד יקום בסוף, על אף שחש תמיד בקיבתו בנוכחותה של יד אורבת
שחיכתה לתלוש מתוכו את המחיצות העדינות בקצות אצבעותיה
החדות, שהלוא כך צריכים להיות החיים שניתנו לו, מאוימים תדיר
ומנצחים תדיר. מרסל חס על כוחותיו, על רגשותיו, על פליאותיו,
לבו לא פרח מחזהו כשז'אן־מארי מיהרה לקראתו בצעקה, מרסל,
בוא מהר, מול המזרקה יש איש אחד שגונב, והוא לא הניד עפעף
כשהביט ברוכב האופניים הראשון שנראה אי פעם בכפר, גומא את
הדרך במהירות עצומה, כנפי מעילו מתבדרות מאחוריו כמו כנפי
חסידה, והיה מביט בשוויון נפש באביו הקם עם שחר כדי לעבד
אדמות שלא היו שייכות לו ולטפל בבעלי חיים שלא היו שלו, בזמן
שמכל העברים התנשאו מצבות שעליהן נשים מברונזה דומות לאמו
שדחפו לפניהן בתנועה אדנותית ונחושה את הילד שהסכימו להקריב
למולדת, והוא שוכב לצד חיילים שנפלו בפה פעור ובידיים אוחזות
דגלים, כאילו אחרי ששילמו את מחיר הבשר והדם היה עליהם גם
להעניק לְעולם נעלם את מנחת הסמלים הנדרשת כדי שימחק את
עצמו לעד ויפַנה סוף־סוף את מקומו לעולם החדש. אלא שכלום לא
קרה, עולם אכן נעלם אך אף עולם חדש לא הפציע במקומו, ובני
האדם העזובים, משוללי העולם, המשיכו בקומדיית הרבייה והמוות,
אחיותיו הגדולות של מרסל נישאו, בזו אחר זו, וכולם אכלו סופגניות
עבשות תחת שמש מתה שאינה יודעת רחם ושתו יין פטישים ואילצו
את עצמם לחייך כאילו דבר־מה עומד סוף־סוף להתהוות, כאילו
הנשים מוכרחות בסופו של יום ללדת, יחד עם ילדיהן, את העולם
החדש עצמו, אלא שכלום לא קרה, הזמן לא הביא עמו כלום למעט
התחלפות חדגונית של עונות שדמו לעצמן וקיפלו בתוכן הבטחה
יחידה והיא קללת רציפותן. השמים, ההרים והים קפאו בתהומות
עיני החיות ששירכו לאין קץ את שלדיהן הכחושים על גדות הנהרות,
באבק או בבוץ, ובירכתי הבתים, לאור הנרות, כל המראות שיקפו
מבטים זהים, אותן תהומות פעורות בפנים עשויות שעווה. כשהלילה
ירד, מרסל, המכווץ בקצה מיטתו, חש שלבו נצמת באימה כיוון
שידע שהלילה העמוק והחרישי לא היה המשכו הטבעי והחולף של
היום אלא דבר־מה מבעית, מצב בסיסי שבו כדור הארץ קורס לאחר
מאמץ מכלה בן שתים־עשרה שעות, ושממנו לא ניתן להיחלץ עוד
לעולם. השחר לא בישר אלא על הפוגה חדשה ומרסל יצא אל בית
הספר, נעצר מפעם לפעם בדרך כדי להקיא דם, והזכיר לעצמו לא
להגיד דבר לאמו פן תכריח אותו לשכב ותתפלל בכריעה למראשותיו
ותניח על בטנו רטיות רותחות, הוא לא הסכים עוד שהשד שלו יעקור
אותו מהדברים היחידים שהסבו לו שמחה, שיעוריו של המורה,
מפות העולם הצבעוניות ושגב ההיסטוריה, הממציאים והמדענים,
הילדים שניצלו מכלבת, הדולפינים והמלכים, כל מה שאִפשר לו
להמשיך ולהאמין כי בעֵברו האחר של הים מצוי עולם, עולם רוחש
חיים שבו בני אדם עדיין יודעים לעשות דברים נוספים מלבד להאריך
את קיומם בתוך הסבל והתעייה, עולם שיש בכוחו לעורר תשוקות
נוספות מלבד התשוקה לעזוב אותו בהקדם האפשרי, שכן בעברו
האחר של הים, הוא היה משוכנע בכך, חוגגים כבר שנים את הפצעתו
של עולם חדש, זה שז'אן־בטיסט עמד להצטרף אליו ב־ 1926 ,
כששיקר לגבי גילו כדי שיוכל להתגייס, לחצות את הים ולגלות סוף־
סוף, בחברת מאות הנערים שנמלטו עמו בלי שהוריהם הכנועים,
חרף ייסורי הפרידה, מצאו סיבה כלשהי לעצור בעדם, איך יכול
להיראות עולם כזה. ליד השולחן, סמוך לז'אן־מארי, מרסל אכל
בעיניים עצומות כדי שיוכל להצטרף לז'אן־בטיסט באוקיינוסים
מופלאים, היכן ששטות מפרשיות של פיראטים, בערים פגאניות
הומות זמר, עשן וצעקות, וביערות המדיפים ריח עז, המאוכלסים
בחיות בר ובפושעים מטילי אימה שיביטו כולם באחיו בכבוד וביראה
כאילו הוא מלאך השרת הבלתי מנוצח, מדביר הפורענות, שמתמסר
מחדש לרווחת בני האדם, ובשיעורי הדת מרסל הקשיב בלי לפצות
פה לשקרי האוונגליסט שהרי ידע מהו חזון אחרית הימים, הוא ידע
שכשסוף העולם הגיע השמים לא נפתחו, שלא היו שם לא אבירים
ולא חצוצרות ולא מִספָּר החיה, (1)* שום מפלצת, אלא רק השקט, עד
כדי כך שיכולת לחשוב שכלום לא קרה. לא, כלום לא קרה, השנים
נקפו כמו חול, וכלום לא קרה, והכלום הזה הטיל על פני כול את
מרות שלטונו העיוור, שלטון קטלני ומוחלט שאיש לא ידע עוד
לומר מתי התחיל. כי הלוא ברגע שהתצלום הזה צולם, בקיץ 1918 ,
במטרה שיישאר דבר־מה שיעיד על הראשית, וגם על הסוף, העולם
כבר נעלם, הוא נעלם מבלי שאיש יבחין בכך וההיעדר שלו, חידתי
ומאיים מכל היעדר אחר שהועלה באותו יום על הנייר באמצעות
תרכובת מלח הכסף, הוא זה שמרסל התבונן בו כל חייו, ועקב אחר
עקבותיו בלובן החלבי של האפלת הפינות, בפניהם של אמו, אחִיו
ואחיותיו, בעווית הזעופה של ז'אן־מארי, בתפלות נוכחותם העלובה,
האנושית, כשהקרקע נשמטה תחת רגליהם ולא הותירה להם ברירה
אלא לרחף כצללים בתוך חלל ערטילאי ואינסופי שאין בו מוצא
וכיוון, ואפילו האהבה שקשרה ביניהם לא יכלה להצילם כי בהיעדר
עולם, האהבה עצמה חסרת אונים. למעשה איננו יודעים מהם
העולמות, או במה תלוי קיומם. ייתכן שאי שם בעולם כתוב החוק
המסתורי שמוביל להיווצרותם, לצמיחתם ולקצם. אבל אנחנו יודעים
דבר אחד: על מנת שעולם חדש יפציע, על עולם ישן למות תחילה.
ואנחנו יודעים גם שהמרווח המפריד ביניהם יכול להיות קצר לאין
ערוך, או, לחילופין, ארוך כל־כך עד שנגזר על בני האדם ללמוד
לחיות בתוך חורבן עשרות שנים על מנת לגלות בלי צל של ספק
שהדבר נבצר מהם ושבסופו של דבר, הם לא חיו. ייתכן שנוכל אפילו
לזהות את הסימנים הבלתי נראים כמעט, המבשרים שעולם נעלם זה
עתה — לא שריקת הפגזים מעל המישורים המרוטשים של הצפון,
אלא שחרור של תריס שבקושי מפריע לאורו הרוטט של הקיץ, כף
ידה הדקה והחבולה של אישה צעירה שבאישון לילה סוגרת בשקט
דלת על פני מה שלא היו אמורים להיות חייה, או מפרשׂה הרבוע של
אונייה, החוצה את מימיו הכחולים של הים התיכון בדרכה לחופי
העיר היפּוֹ, (2)* והיא נושאת מרומא את הבשורה הבלתי נתפשת שבני
אדם עדיין קיימים, אך עולמם איננו.
 
1 המונח "מספר החיה" מופיע בברית החדשה, בספר חזון יוחנן, או במקורו
היווני "האפוקליפסה של יוחנן". "מספר החיה" זכה לפרשנויות שונות
בתרבות המערבית, לרבות מספָּרו של השטן (כל ההערות הממוספרות הן
של המתרגמת).
2 עיר נמל באימפריה הרומית, מקום מושבו של אוגוסטינוס הקדוש. כיום
אנאבה בצפון־מזרח אלג'יריה, לחופי הים התיכון.

ז'רום פרארי, יליד 1968, פריז, מתגורר כעת באבו דאבי ומלמד פילוסופיה.

X