הדרך של יובל ואמא ש'ך | לרכישה באינדיבוק
הדרך של יובל ואמא ש'ך

הדרך של יובל ואמא ש'ך

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 351
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 62
- 25

רק באינדיבוק: הספר המודפס מגיע אליכם עם הקדשה אישית של הסופר, רועי מייקל שפי

הספר הזה מלא בצחוקים וסמים וסקס וניבולי פה. הייתי אומר לכם פשוט לפתוח עמוד רנדומלי ולראות אם אהבתם. אבל זאת אפשרות פחות ריאליסטית כאן.

אז אני אזרוק את העקרונות שלי לפח ואגיד שחלק מהחיים זה למצוא את עצמך, אבל עצמך מתחבא על איזה חוף בהודו, פותח בומים של בוקר. או אולי בבוליביה, מרביץ שורות מאיזה תחת עגול ושזוף. אולי בבית מאחורי השידה שהיית מורח עליה את הדברים שלך מהאף כשהיית קטן. הנקודה שלי היא, שכמו כולם, הדרך שלנו אלינו היא לא קלה. ואין בה ודאות, ואין בה בטחון. יש בה בורות, כשלונות, ועצב וכאב… ו…פאק עם התקציר הזה. בכל אופן, יש גם שמחה, וצחוקים וכיף. אבל למי אכפת מזה אחרי כל הדכאון שבה מקודם. ידעתי שאני לא צריך לרשום שום דבר. פאקינג עצות של עורכים ספרותיים. 'תרושם תקציר' הם אומרים. אתם תקציר. תקציר זה קקה.

אז פה מתחילה הדרך של יובל, שהיא כל כך דומה, וכל כך שונה מהדרך שלכם. ואתם מוזמנים להצטרף. כי היא דרך בת של זונה, וכל הזמן מוצאים בה שטרות של מאתיים וקליפרים.

אל תתביישו. תכירו. יובל, אתם. אתם, יובל.

עופו על זה.

 

סקס

אהבה זין

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    הספר הכי מצחיק וכיפי שקראתי בחיים

הוסף חוות דעת

כמה אהבה נתת

מחמאות חילקת

חיזוקים חיזקת

ואת מי שכחת?

 

כמה פעמים אמרת: "אני אוהב אותך"?

בכל חייך, לכל אדם

 

ואיך שכחת?

כמה פעמים אמרת: "אני אוהב אותי"?

בכל חייך, רק לך

 

איך שכחת

את האדם הכי חשוב

 

איך שכחת אותך?

 

 

קדם פרק I

היי, אני יובל.

אני יודע, אתם חושבים: 'יובל, עוד משקפופר'.

והאמת היא שאני באמת משקפופר. אז נכון תכלס, יש לי גם עדשות

שאני מרכיב מדי פעם, כדי שלא יגידו: 'אה, הוא בטח ממש טוב עם

מחשבים', ושאני אצא הומו אוטומטית. תנו צ'אנס לצאת הומו לבד.

מי אני, זה קטע חשוב… טוב… אני יובל. אני לא גבוה, לא נמוך, לא

שמן או רזה. אני נראה רגיל, כאילו… אני בסדר, ככה אומרים. אני

לא חושב שאני נראה טוב, לפעמים יוצא לי ואני נראה סבבה ומישהי

אומרת שאני חמוד. אבל זה נדיר. אני רגיש, אני לחוץ, אני מתבלבל

ומתרגש בקלות, שזה די מעצבן — כי הייתי רוצה להיות יותר גבר,

יותר פאסון וואלה. להסתכל למישהו בעיניים ושהוא יחשוב שיש לי

גדול למרות שיש לי בכלל בינוני.

אני לא מרוצה ממי שאני, אני לא מצליח להיות עצמי או להיות רגוע

כשאני רוצה. כשכוסית הולכת מאחורי אני אוכל סרט שהיא מסתכלת

לי על התחת ומתחיל ללכת עקום ומוזר. אני לא מצליח להצליח

במשהו כשמסתכלים עלי ואני לא מצליח להשתין ליד אנשים שאני לא

מכיר. שירותים משותפים זה הסיוט והפדיחה הכי גדולה שלי. להיתקע

בתא כשאתה שומע בחורה משתינה ולך לא יוצא, ואתה יודע שהיא

יודעת שאתה שם ולא יוצא לך, והרגע שאתה מוצא את עצמך מוציא

את הטלפון מהכיס ומדבר בכאילו — גיהינום.

כולם אומרים שאני דפוק, שאני שונה, שהחשיבה שלי שונה. אני משער

שאני באמת דפוק, אחרת לא הייתי חושב את זה על עצמי. לא יודע.

אולי זה בגלל שאני חכם. תמיד אמרו לי שאני מחונן ואינטליגנט,

ושיש לי הרבה בעיות של מחוננים: אני חושב יותר מדי, כל הזמן, וזה

משגע אותי. אני לא חושב שמישהו באמת יכול להבין מה זה להיות

אני, זה פאקינג קשה לחיות בתוך הראש שלי. ממש.

אין לי פילוסופיה בחיים, עדיין. לפחות לא אחת אמיתית. אני חי לפי

הרבה דברים שאמרו לי שהם מגניבים.

מלא אנשים יכולים לקעקע על עצמם 'תחיה את הרגע', אבל תכלס זו

פילוסופיה של מישהו אחר. את הפילוסופיה שלך אתה המצאת, ואתה

תיקח קרדיט עליה. אתה תסביר אותה בדרך שהיא יותר מדי דומה

להסבר של איך לחיות לפי 'תאהב ויאהבו אותך בחזרה', וכשיגידו

לך שזה נשמע אותו דבר, אתה תגיד: 'כאילו… כן, אבל לא. זה דומה.

אבל זה לא בדיוק זה' — כי זאת הדרך שלך, שאתה יצרת, והיא תהיה

היחידה בשבילך, ושום דרך אחרת לא תהיה כמותה.

אני רוצה להתחיל בין לבין, איפה שאף אחד לא יודע אם מותר או

אסור. אחרי ולפני. איפה שהאזור בין ההוא, לזה. שאתה לא יודע אם

ליהנות או לא כשבחורה מעבירה שם את היד, אתה לא יודע אם מה

שקורה כרגע עושה אותך גיי או לא. בדיוק שם.

לא מזמן, אבל די מזמן סיימתי מערכת יחסים, ועכשיו כשאני כבר

אחריה, אני לומד להכיר את האופי שהתעצב בתוכי לחתיכה אחת.

ובאותו זמן — ממש לפני מערכת יחסים, ולפני שבאמת למדתי להכיר

את עצמי.

אני אתחיל בלפני, כשהייתי הרבה יותר הומו. אני תמיד יותר הומו

בעבר. כולם ככה. זאת הסיבה שכל הטירוף האמיתי חוזר בזמן

מהעתיד, וכל הקוקסינלים מגיעים מהעבר ונגנבים כשהם רואים

אייפוד.

11 10

בכל אופן, כשהייתי הומו יותר, היתה לי חברה, אהבה ראשונה. כל

שירי האהבה נכתבו עלי, וכל הסרטים הרומנטיים נעשו בשבילי. והיא

באמת נגעה לי שם בין לבין ולא יכולתי להחליט. הייתי בעננים, אבל

בסוף נפרדנו — כי כל הסיפור היה מאוד לא בריא, ולא יכולנו לוותר,

כי זה היה הדבר הכי מדהים בעולם. כמו להפריד בין תינוק למוצץ

שלו, לתמיד. זה כל מה שהוא מכיר, כל התקוות והחלומות שלו תלויות

במוצץ הקטן הזה, ולא אכפת לו שיסתכלו עליו מוזר כשהוא בא עם

מוצץ לראיון עבודה. הוא רוצה את המוצץ לטוב ולרע.

אז כרגע, מבחינת מערכת יחסים… לא טירוף. אני לא מוצא מישהי

שהיא גם שווה וגם מתאימה לי. או יותר נכון, אם היא באמת מה שאני

רוצה אז אני מתרגש יותר מדי ופוסל את עצמי מראש. או שיוצא לי

חרא במכנסיים. זה לא קרה אף פעם, אבל אני מפחד שזה יקרה.

אני לא חושב שאני בנוי להשיג בנות. זה לא אני. אני לא חד ובטוח

ומגניב. הלוואי שהייתי.

אני עובד בקניון. בחנות שמוכרת אלקטרוניקה, מכל הסוגים.

נכון, זה בגלל שיש לי משקפיים.

 

 

ת.ז 201321031 – סתם לא באמת. כאילו באמת זו התעודת זהות שלי אני לא מתבייש בה. נולדתי גם ב23.01 אז אני יכול להגיד שאני אפילו גאה. הצירוף מקרים המדהים הזה כנראה הוציא את הקארמה שלי מאיזון וזאת הסיבה שיש לי סטטיסטיקה גבוהה יותר להתקע בדברים עם הראש.

נולדתי בתל-אביב, ניצוצות אופי נוצרו בין הרחובות הקשים של רמת אביב ג'. בגיל עשר ההורים החליטו שיש לי יותר מדי ריח של מרצדס באופי אז הם החליטו לעבור להוד השרון, שיהיה לי יותר ריח של רפת באופי ואתחשל מזה. וכך היה. ריח הרפתות והעובדה שאני ילד שמן עם יותר מדיי אנרגיה הפכה אותי למי שאני היום. שזה ילד שמן עם יותר מדי אנרגיה בגוף של גבר שרירי וחטוב שמרים את החיים שלו במכון בתקווה חסרת מעוף שהילד השמן בתוכו ירזה. אבל אני אוהב אותי וגאה בי. ומודה לשמן שבי שעבר התעללויות חברתיות והצליח ללבוש את החליפה החדשה שהחיים הציעו לו היום. עובד לי טוב.

3 שנים אפורות בצבא עברו בגאווה. גדוד דרקון, 55. בתותחנים. לקראת סוף השירות מש"ק נפקדים במחנה 80 ובה"ד 12. שנה באוסטרליה במכירת ציורי שמן ועיכול סמים מכל סוגם. נסיון השלמת בגרויות נגמר בכתיבת ספר לאחר הטיול.

אני מאובחן כ'ילד ריטלין', ברמה הכי גבוהה. בא יד ביד עם העובדה שאת מספר הספרים שקראתי אני יכול לספור על יד אחת. אבל היי, כתבתי אחד. ואומרים שזאת הסיבה שהוא מיוחד.

אין לי בגרות. ולא שחסר לי מעט, חסר לי המון. גם לא בגרות בלשון. אני פשוט לא הצלחתי. הייתי רוצה לקרוא לכל התהליך הזה בזבוז של זמן. חוץ מחוויית הכשלון, למדתי להיות כמו כולם. ואני לא מתחרט על זה.

התחלתי לכתוב בגיל 24. ובשנה וחצי האלו קפצתי במקפצה ענקית לכיוון קריירה בחיים.

כי מסתבר שהכתיבה שלי מיוחדת במינה, היא פונה לאנשים שלא קוראים ספרים. כי ככה אני. וככה הייתי רוצה שיכתבו בשבילי.

בוגר קורס מיכא"ל, לנדמרק וקופירייטינג ב"בצפר", בית הספר לפרסום.

X