הדרך של אידה | לרכישה באינדיבוק
הדרך של אידה

הדרך של אידה

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 215
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 57.6
- 32

"יש משהו בודד וסוטה בהשתקעות בקריאת ספרים, ובמקרה הזה היא הפכה לתוכנית חיים".

הסופר והעיתונאי הארגנטינאי אמיליו רֵנסי, הגיבור הקבוע בספריו של ריקרדו פיגליה, מוזמן ללמד בחוג לספרות באוניברסיטה אמריקאית מכובדת.

הבחינה הביקורתית והמשועשעת של חיי האקדמיה האמריקאית הופכת לעלילת מתח אפלה כשאחת המרצות המובילות בחוג נהרגת בתאונה מסתורית, ורנסי המזועזע מחליט לחקור בעצמו את הפרשה.

חקירתו מובילה אותו לאנשים ומקומות מפתיעים, לגלות את עומק האכזבה והייאוש מהחלום לשנות ולתקן את העולם, לבחון את הקשר בין כתיבה למציאות, ולכתוב מחווה עשירה ונפלאה לכוחה של הספרות ומגבלותיה.

'הדרך של אידה' הוא ספרו השלישי המתורגם לעברית של ריקרדו פיגליה, יליד 1941. פיגליה הוא אחד הסופרים והמבקרים הארגנטינאים החשובים כיום. ספריו זכו לפרסים בדרום אמריקה ובספרד ותורגמו לשפות רבות.

הוא לימד שנים אחדות באוניברסיטאות פרינסטון והרווארד. בהוצאת חרגול ראו אור ספריו 'כסף שרוף' (2007) ו'מטרה לילית' (2012).

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הדרך של אידה”

הדרך של אידה | א.
האהבה, האלכוהול, הפוליטיקה, הכלבים, הבָּרים, הצעידות הליליות. כתבתי תסריטים שלא צולמו, תרגמתי כמה וכמה ספרי בלשים שכולם נראו זהים, חיברתי ספרי פילוסופיה (או פסיכואנליזה!) יבשושיים שאחרים חתמו עליהם. הייתי אבוד, מנותק, עד שלבסוף – במקרה, בפתאומיות, במפתיע – מצאתי את עצמי מלמד בארצות-הברית, ומסובך באירוע שעליו אני רוצה להעיד.קיבלתי הצעה להעביר סמסטר כ-visiting professor באוניברסיטת טיילור האליטיסטית והיוקרתית. מועמד אחר ביטל והם חשבו עלי מפני שכבר הכירו אותי. הם כתבו לי, התקדמנו, קבענו תאריך, אבל התחלתי להתפתל, לדחות: לא רציתי להעביר שישה חודשים קבור בשממה.יום אחד, באמצע דצמבר, קיבלתי מסר מאידה בראון, בתחביר האופייני למברקים הבהולים של ימים עברו: הכול מוכן. שלח סילבּוּס. מחכים לבואך. היה חם מאוד בלילה ההוא, אז התקלחתי, לקחתי בירה מהמקרר והתיישבתי על כורסת הבד מול החלון. בחוץ העיר נראתה כמו גוש נוּגה של אורות רחוקים וצלילים צורמים.חייתי בנפרד מאשתי השנייה, לבדי בדירה שהשאיל לי חבר בשכונת אַלְמָגְרוֹ. זמן רב עבר מאז שפרסמתי משהו, עד כדי כך שבאחד הערבים, ביציאה מהקולנוע, כשפניתי בתירוץ כלשהו לאיזה בלונדינית, היא הופתעה לגלות מי אני כי חשבה שכבר נפטרתי. ("אוי, אמרו לי שנפטרת בברצלונה.") נאחזתי בכתיבת ספר על שנותיו של הסופר ו"ה הדסון בארגנטינה, אבל העסק לא עלה יפה.הייתי עייף, האינרציה שיתקה אותי והעברתי כמה שבועות בלי לעשות כלום, עד שבוקר אחד אידה מצאה אותי בטלפון. לאן נעלמתי, שאלה, אף אחד לא מצליח למצוא אותי. עוד חודש מתחילים הלימודים, אני כבר צריך להגיע. כולם מחכים לי, הגזימה.

החזרתי את מפתחות הדירה לחבר שלי, שמתי את הדברים שלי במחסן ונסעתי. ביליתי שבוע בניו יורק, ובאמצע ינואר נסעתי ברכבת של 'ניו ג'רזי טראנזיט' לפרבר השקט שם שכנה האוניברסיטה. אידה לא הייתה בתחנה כשהגעתי, כמובן, אבל היא שלחה שני סטודנטים שחיכו לי על הרציף ובידיהם שלט עם שמי, שנכתב במשובש, באותיות אדומות.

שלג ירד ומגרש החניה היה מדבר לבן של מכוניות שקועות בערפל קפוא. עליתי לרכב והתקדמנו בקצב הליכה. השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, שטופה בברק הצהוב של האורות הגבוהים. בסוף הגענו לבית במרקהאם רוד, די קרוב לקמפוס, בית שמחלקת הדיור שכרה למעני מפרופסור לפילוסופיה שיצא לשבתון בגרמניה.

הסטודנטים היו מייק וג'ון השלישי (שאותם פגשתי שוב בשיעורים שלי). נמרצים מאוד, ושקטים מאוד, הם עזרו לי להוריד את המזוודות, נתנו לי כמה הנחיות מעשיות, פתחו את דלת החניה כדי להראות לי את הטויוטה של פרופסור יוּבֶּרְט, שנכללה בחוזה, הראו לי איך פועל החימום ורשמו לי מספר טלפון למקרה שאתחיל לקפוא ("במקרה חירום, צלצל ל-Public Safety").

היישוב היה נפלא, ואף שהיה במרחק של שישים קילומטר בלבד מניו יורק הוא נראה מנותק מהעולם. בתי מגורים עם גנים פתוחים, רחבי ידיים, חלונות זכוכית גדולים, רחובות נטועי עצים, שלווה מופתית. כמו לחיות במרפאה פסיכיאטרית דה-לוקס – בדיוק מה שהיה נחוץ לי בתקופה ההיא.

לא היו סורגים, וגם לא ביתני שמירה וחומות. הביצורים היו מסוג אחר. היה נדמה שהחיים המסוכנים נמצאים בחוץ, מעבר ליערות ולאגמים, בטְרֵנְטוֹן, בניו בּראנזוויק, בבתים השרופים ובשכונות העוני של ניו ג'רזי.

בלילה הראשון נשארתי ער עד מאוחר, חקרתי את החדרים, התבוננתי מבעד לחלונות בנוף שטוף הירח של הגנים הסמוכים. הבית היה נוח ביותר, אבל התחושה המשונה של אובדן דרך התעצמה כי שוב חייתי בבית של מישהו אחר. התמונות על הקירות, הקישוטים מעל האח, הבגדים העטופים בשקיות ניילון מוקפדות, כולם גרמו לי להרגיש כמו voyeur יותר מאשר פולש.

בחדר העבודה למעלה הקירות היו מכוסים בספרי פילוסופיה, וכשעברתי על פני הספרייה חשבתי שהכרכים עשויים מאותו חומר דחוס שתמיד אִפשר לי לבודד את עצמי מההווה ולברוח מהמציאות.

בארונות המטבח מצאתי רטבים מקסיקאיים, תבלינים אקזוטיים, צנצנות של פטריות ועגבניות מיובשות, פחיות שמן וצנצנות ריבה, כאילו הבית מוכן למצור ממושך. אוכל משומר וספרי פילוסופיה – מה עוד אפשר לבקש? הכנתי לעצמי מרק עגבניות של קמפבל, פתחתי קופסת סרדינים, קליתי לחם קפוא ופתחתי בקבוק יין שֵנין לבן. אחר-כך עשיתי לי קפה והתמקמתי על הספה בסלון לראות טלוויזיה.

זה מה שאני עושה בכל מקום שאני מגיע אליו. הטלוויזיה זהה בכל מקום, עיקרון המציאות היחיד שמתמיד מעבר לשינויים. בערוץ ESPN הלֵייקֶרס גברו על הסֶלטיקס, ב-News ביל קלינטון חייך בארשת הלבבית שלו, רכב שקע בים בפרסומת של הונדה, ב-HBO הראו את Posessed של קרטיס ברנהרדט, אחד הסרטים האהובים עלי. ג'ואן קרופורד מצאה את עצמה באישון לילה באיזו שכונה בלוס אנג'לס, בלי לדעת מי היא, בלי לזכור דבר מעברה, היא הסתובבה ברחובות מוארים באור משונה כמו באקווריום ריק.

אני חושב שנרדמתי, כי הטלפון העיר אותי. השעה הייתה כמעט חצות. מישהו שידע את שמי וקרא לי פרופסור בדבקות מופרזת הציע למכור לי קוקאין. הכול היה כל-כך משונה, שבטח היה אמיתי. הופתעתי, וניתקתי. אולי איזה חוכמולוג, איזה דביל, או סוכן של ה-DEA שעוקב אחר חייהם הפרטיים של האקדמאים ב-Ivy League. איך ידע את שם המשפחה שלי?

די הלחיץ אותי הצלצול הזה, למען האמת. אני נוטה להתקפים קלים של חרדה, לא יותר מכל אדם נורמלי. היה נדמה לי שמישהו עוקב אחרי מבחוץ וכיביתי את האורות. הגן והרחוב היו חשוכים, העלים על העצים התנועעו ברוח. בצד, מעבר לגדר העץ, ראיתי את הבית המואר של השכן שלי, ואשה קטנה בטרנינג עשתה בסלון תרגילי טאי-צ'י איטיים והרמוניים, כאילו היא מרחפת בשמי הלילה.

ב.
למחרת הלכתי לאוניברסיטה, פגשתי את המזכירות וכמה עמיתים, אבל לא דיברתי עם אף אחד על השיחה הלילית המשונה. הצטלמתי, חתמתי על מסמכים, נתנו לי כרטיס ספרייה והתמקמתי במשרד שטוף שמש, שהשקיף מן הקומה השלישית אל שבילי האבן והמבנים הגותיים של הקמפוס. הסמסטר התחיל בדיוק, הסטודנטים הגיעו עם תרמילים ומזוודות על גלגלים, המולה עליזה על רקע הלובן הקפוא של השבילים הרחבים, המוארים בשמש ינואר.

פגשתי את אידה בראון ב-lounge של המרצים והלכנו לאכול ב'פֵרי האוס'. נפגשנו כשביקרתי במקום שלוש שנים קודם, אך בעוד אני שקעתי, היא התקדמה. היא נראתה מרשימה בבלייזר ההדור שלה בצבע שמנת, בפיה המשוח באדום ארגמני, בגופה התמיר ובגישה הלעגנית והמרושעת שלה ("ברוך הבא לבית-הקברות שסופרים באים למות בו").

אידה הייתה כוכבת בעולם האקדמי, התזה שלה על דיקנס שיתקה את המחקר על מחבר אוליבר טוויסט למשך עשרים שנה. המשכורת שלה הייתה סוד מדינה, אמרו שמעלים לה אותה כל שישה חודשים, והתנאי היחיד הוא שהיא צריכה לקבל מאה דולר יותר מהזכר (היא לא קראה להם כך) שמשתכר הכי הרבה במקצוע.

היא חיה לבדה, מעולם לא נישאה, היא לא רצתה ילדים, תמיד הייתה מוקפת סטודנטים, בכל שעה משעות הלילה אפשר היה לראות את האור דולק במשרד שלה ולדמיין את הרחש השקט של המחשב שלה, שעליו פיתחה תזות מהפכניות על פוליטיקה ותרבות. אפשר היה גם לדמיין את הצחוק הקל, המבודח שלה, כשחשבה על השערורייה שיעוררו הטענות שלה בקרב עמיתיה. אמרו שהיא סנובית, שהיא מחליפה תיאוריה כל חמש שנים ושכל ספר מספריה שונה מקודמו כי הוא משקף את האופנה העונתית. אבל כולם קינאו בשכל שלה וביעילות שלה.

ברגע שהתיישבנו לאכול עדכנה אותי לגבי המצב בחוג לתרבות מודרנית וחקר הקולנוע, שהייתה בין מקימיו. החוג כלל לימודי קולנוע כי הסטודנטים, כך אמרה, אולי לא קוראים רומנים ולא הולכים לאופרה, הם אולי לא אוהבים רוק וגם לא אמנות קונספטואלית, אבל הם תמיד יראו סרטים.

היא הייתה כנה, ישירה, היא ידעה לריב ולחשוב ("שני הפעלים האלה הולכים ביחד"). היא הייתה שקועה במלחמת חורמה בתאים הדֵרידיאניים ששלטו בחוגים לספרות בחוף המזרחי, ומעל לכול, בוועד המרכזי של הדֵקונסטרוקציה באוניברסיטת ייל. היא לא מתחה עליהם ביקורת על בסיס עמדותיהם של מגיני הקנון כמו הרולד בלום או ג'ורג' סטיינר ("האסתטיקונים הקיטשיים של כתבי-העת של המעמד הבינוני הנאור"), אלא תקפה אותם משמאל, על בסיס המסורת המפוארת של ההיסטוריונים המרקסיסטיים ("אבל לומר היסטוריון מרקסיסטי זו עודפוּת, זה כמו לומר קולנוע צפון-אמריקאי"). היא עבדה בשביל האליטה ונגדה, שנאה את אותם אנשים שמהם היה מורכב עולמה המקצועי.

לא היה לה קהל רחב, קראו אותה רק המומחים – אבל היא השפיעה על המיעוט שמשכפל את התיאוריות הקיצוניות, משנה אותן, מתרגם אותן לשפה עממית והופך אותן – ברבות השנים – למידע המופץ בתקשורת ההמונים.

היא קראה את ספרי והכירה את הפרויקטים שלי. היא רצתה שאתן סמינר על הדסון. "אני זקוקה לפרספקטיבה שלך," אמרה לי בחיוך עייף, כאילו אין לפרספקטיבה הזאת חשיבות יתרה. היא עצמה עובדת על היחסים בין הדסון לג'וזף קונרד, אמרה לי, כמי שמודיעה מראש שזה התחום שלה ושלא כדאי לי להיכנס לשם. (היא לא מאמינה ברכוש פרטי, אמרו עליה, למעט מה שנוגע לתחום המחקר שלה). אדוארד גרדנֶר, העורך שגילה את קונרד, פרסם גם את ספריו של הדסון.

כך הכירו שני הסופרים, ואף התיידדו; הם היו הפרוזאיקונים הטובים ביותר באנגלית של שלהי המאה ה-19, ושניהם נולדו בארצות אקזוטיות רחוקות. אידה התעניינה במסורת של מתנגדי הקפיטליזם שהתבססו על עמדה ארכאית, קדם-תעשייתית – הפופוליסטים הרוסיים, ה-beat generation, ההיפים, וכעת שוחרי איכות הסביבה, שחזרו למיתוס החיים הטבעיים והקהילה החקלאית. הדסון, טענה אידה, תרם לאוטופיה הזאת, היאה במידה רבה למתבגרים, את התעניינותו בבעלי-חיים. בתי-הקברות בשכונות הפאר בפרברים מלאים קברים של חתולים וכלבים, אמרה, ובינתיים ההומלסים מתים מקור ברחובות.

מבחינתה, הדבר היחידי ששרד מכל המאבק הספרותי נגד השפעות הקפיטליזם התעשייתי היה סיפורי הילדים של טוֹלקין. אבל טוב, בקיצור, מה אני מתכוון לעשות בשיעורים שלי? הסברתי לה את תוכנית הסמינר, והשיחה המשיכה בכיוון הזה בלי הפתעות מיוחדות. היא הייתה יפה כל-כך ואינטליגנטית כל-כך עד שנראתה קצת מלאכותית, כאילו היא מנסה למתן את הקסם שלה או רואה בו פגם.

גמרנו לאכול ויצאנו על ויתֵ'רְסְפּוּן לכיוון נָסָאוּ סטריט. השמש התחילה להמס את השלג וצעדנו בזהירות על המדרכות הקפואות. יהיו לי כמה ימים חופשיים כדי להתאקלם, אם יש משהו שאני צריך, לא משנה מה, אני צריך רק לפנות אליה. המזכירות יוכלו לטפל בפרטים המנהלתיים, הסטודנטים מתלהבים לקראת הקורס שלי. היא מקווה שיהיה לי נוח במשרד שלי בקומה השלישית. כשנפרדנו בפינה, מול הקמפוס, הניחה יד על הכתף שלי ואמרה לי בחיוך: "אני תמיד חרמנית בסתיו."

התייבשתי. התבלבלתי. היא הביטה בי בהבעה משונה, חיכתה רגע שאומר משהו, ואז התרחקה בצעד נחוש. אולי לא אמרה לי מה שנדמה לי ששמעתי ("In the fall I’m always hot"), אולי אמרה בנפילה אני תמיד נץ. hawk ולא hot, יכול להיות. בסתיו פירושו בסמסטר סתיו – אבל בדיוק התחיל סמסטר האביב. מובן ש-hot בסלנג יכול להיות speed ו-fall בעגת הארלם זה לשבת בכלא.

כשמשוחחים עם אשה בשפה זרה, המשמעויות מתרבות. זה היה עוד סימן לשיבוש שעמד להחריף בימים הבאים. אני נוטה לאובססיות בנושא השפה. סיכון מקצועי. הפונטיקה של טְרוּבֵּצְקוֹי הרעילה לי את האוזן, ואני תמיד שומע יותר ממה שצריך, לפעמים אני מתעכב על הסוֹלְסיזמים או על תוארי-השם ומפספס את משמעות המשפטים. זה קורה לי כשאני בנסיעה, כשאני לא ישן, כשאני שיכור, וגם כשאני מאוהב. (ואולי הולם יותר מבחינה דקדוקית לומר: זה קורה לי כשאני נוסע, כשאני עייף וכשאיזו אשה מוצאת חן בעיני?)

השבועות הבאים היו רוויים בהדהודים המשונים האלה. האנגלית עוררה בי אי-שקט, כי אני מתבלבל לעיתים קרובות יותר משהייתי רוצה, ולבלבולים האלה אני מייחס את זה שהמילים נשמעות לי לפעמים מאיימות. Down in the street there are pizza huts to go to and the pavement is nice, bluish slate gray. לא הייתי מסוגל לחשוב באנגלית. מייד התחלתי לתרגם. בקצה הרחוב יש פיצרייה והאספלט (המדרכה) בוהק בנועם תחת האור הכחלחל.

חיי החיצוניים היו שלווים וחדגוניים. את הקניות ערכתי בסופרמרקט 'דייווידסונס', הכנתי לי את האוכל בבית או הלכתי לאכול במועדון הסגל מול הגנים של 'פְּרוֹספֶּקט האוס'. מדי פעם עליתי לטויוטה של פרופסור יוברט ויצאתי לבקר ביישובים הסמוכים, עיירות שכוחות אל שעוד ניכרו בהן שרידי קרבות של מלחמת העצמאות או מלחמת האזרחים האכזרית.

מדי פעם צעדתי על גדת הדֵלָאוֶר, תעלה שקישרה במאה ה-19 בין פילדלפיה לניו יורק והייתה עורק המסחר המרכזי ביניהן. המהגרים האירים חפרו אותה במעדרים, והייתה בה מערכת מורכבת מאוד של סכרים ושערים. אך כעת לא נעשה בה שימוש, והיא הפכה לטיילת נטועה בעצים, ובתי הפאר שעל הגבעות פנו למים הדוממים. בעונה זו של השנה התעלה הייתה קפואה, והילדים טסו כמו ציפורים על פני המשטח השקוף במגלשיים ובמזחלות שלהם, במעילים צהובים וכובעים אדומים.

אחד העיסוקים שלי היה הצפייה בשכנתי. היא הייתה המראה המרגיע האחד בשעות השחר הבודדות שלי, דמות זעירה שטיפחה פרחים בגינה קטנה משלה בלב האדמה המתה. מחדרי האפלולי בקומה העליונה ראיתי אותה יורדת מדי בוקר לפארק, צועדת על פני השלג בצעדים קטנים, זהירים, אחר-כך הייתה מרימה את היריעה הצהובה שהגנה על פרחי החממה שגידלה בפאתי הגן, בחסות חומת אבן.

היא ניסתה לגרום לנבטים לגבור על הקרה ועל היעדר השמש ועל אוויר החורף הקודר. נדמה היה לי שהיא מדברת אליהם, לאוזני הגיע מלמול רוגֵע בשפה זרה, מעין מוזיקה רכה ולא מוכרת. לפעמים היה נדמה לי שאני שומע אותה שורקת.

נדיר שנשים שורקות, אבל בוקר אחד שמעתי אותה מבצעת את תמונות בתערוכה של מוּסוֹרגסקי. לכל מציאות יש מוזיקת רקע, ובמקרה הזה הניגון הרוסי – הפשוט למדי – התאים מאוד לאווירה ולמצב הרוח שלי.

 

ריקרדו פיגליה הוא יליד אדרוגה (1940) שבארגנטינה, החל את עבודתו בעולם המו"לות בבואנוס איירס כלקטור ואחר-כך כעורך של אנתולוגיית סיפורי משטרה וספרי בלשים, וכיום נחשב על-ידי אנשי ספרות בעולם הרחב כגדול סופרי ארגנטינה בימינו. אף שהוא כותב על נושאים קשים, פיגליה הוא איש אנין ועדין, ידידותי ובלתי פורמלי, שאינו מרבה להתבטא בעל-פה.

לאורך מרבית תקופת שלטונה של החונטה הצבאית בארגנטינה (1983-1976) שהה מחוץ לארצו ולימד ספרות בכמה אוניברסיטאות בארה"ב, לרבות הרווארד ופרינסטון, שבה הוא משמש גם כיום כפרופסור לספרות לטינו-אמריקאית. פיגליה הוא סופר מעורב ומחויב מבחינה פוליטית ותרבותית.

ספרו 'נשימה מלאכותית' (1980) הוא אחד הטקסטים הביקורתיים החשובים ביותר שנכתבו על אימי הדיקטטורה הצבאית עוד בתקופת קיומה והפך לחלק מהקאנון הלטינו-אמריקאי. בנוסף לספריו הרבים כתב עיבודים קולנועיים לספריהם של סופרים לטינו-אמריקאים אחרים ותסריטים מקוריים משלו. פיגליה חש במיטבו כשהוא קרוב לספריות וארכיונים, שבהם הוא דולה חומרים לספריו החדשים, והצהיר כי לכשיפרוש, חלומו הוא להיות ספרן בספרייה של עיר הולדתו.

X