הדרך בה היא הולכת | לרכישה באינדיבוק
הדרך בה היא הולכת

הדרך בה היא הולכת

שנת הוצאה: 08/2016
מס' עמודים: 250
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 24
- 24

דבורה אברמסון, גיבורת הרומן הדרך בה היא הולכת, נשלחת מטעם מועצת הפועלות בהסתדרות לִשְהוֹת בארצות הברית, על מנת לגייס כסף לצרכי הנשים והחלוצות בארץ ישראל. השנה היא 1931, וזוהי נסיעתה השנייה לגיוס כספים באמריקה, כשבפעם הזאת היא לוקחת עימה את שני ילדיה – יהודה בן השבע, וחנה בת השש.

 

הספר משקף את הקשיים וההתלבטויות של אשה צעירה בתחילת שנות השלושים שלה, המנסה לשלב בין שאיפותיה לבין דרישות משפחתה, ובין צרכיה הפרטיים לעומת צו השעה הדוחק אותו נשלחה למלא. העלילה נעה בין חיי הגיבורה בעבר לבין השליחוּת המתארכת, כשהחזון הציוני מהווה בכל עת משאת נפש שיש לפעול להגשמתה ללא לאות, לעיתים תוך תשלום מחיר אישי כבד.

 

יהדות אמריקה, המתפתחת ומבעבעת לאחר גלי ההגירה הגדולים של תחילת המאה העשרים, מהווה רקע חשוב ורלבנטי לקורותיה של דבורה אברמסון. המחברת בוראת עולם שלם פרי דמיונה המורכב ממסעות הגיבורה ברחבי אמריקה, בהם משולבים נאומים שנשאה, תיאור הסניפים של ארגון החלוצות בארצות הברית והנשים הפעילוֹת בהם.

 

הספר נכתב בהשראת דמותה ופועלה של גולדה מאיר בצעירותה, וחלק מהדמויות ברומן מופיעות בשמן האמיתי והביוגרפיה שלהן ידועה, אולם המחברת לקחה לעצמה חופש אמנותי לעצב אותן, ואת מעשיהן, לצורך היצירה הספרותית. לפיכך אין לראות בספר ניסיון כלשהו לתאר במדויק את מהלך הדברים בחיי אותן דמויות או בהיסטוריה.

הדרך בה היא הולכת יצא לאור גם באנגלית באמזון בשם HER PROMISED ROAD.

 

זהו ספרה השני של אפרת ישראלי, ספר הביכורים חלום אחד רחוק מדי יצא לאור בשנת 2011 וזמין גם הוא באינדיבוק.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    קראתי, נסחפתי, התרגשתי ונהניתי. הדמות של הגיבורה מאתגרת גם באופן ציבורי – שליחת ציבור של הרעיון הציוני, וגם באופן אישי – ההתיחסות לחייה הפרטיים, לאהבותיה ולילדיה.

    אני חשתי שהעלילה ופרטיה הם ממש אמיתיים. האמנתי לדמות, לועידות, לויכוחים, לקשיים במימוש השליחות, האמנתי לרקע.
    כאבתי את כאבה של הגיבורה, כמו של נשים אחרות שנקרעו אז והיום בין הצורך ליציאה החוצה, לבנות עולמות, לממש את יכולותיהן, ובין הצורך להיות מרכז וציר במשפחה.
    התחברתי לרצון להגשים, והרצון להיות אם, רעיה, אוהבת, נאהבת, אהובה ומאהבת. הסיפור סוחף ומאפשר התבוננות פמיניסטית, ציונית, אישית.
    מחכה לספר הבא!

  2. :

    ספר מומלץ בחום. אפרת ישראלי מצליחה לצייר את התקופה, הרעיונות, הדמויות והאתגרים באופן חי ומרתק. דמותה הציבורית והפרטית של גולדה, הקשר הריגשי לילדיה, לבעלה ולקולגות שלה, שזורים ביחד ולחוד באופן מציאותי ומשכנע .
    ניכרת בספר עבודת מחקר מעמיקה על רוח הזמן , הצצה ליהדות אמריקה של התקופה וכתיבה ספרותית משכנעת ומרתקת.
    ישר כוח!!!!

  3. (בעלים מאומתים):

    מכירים את הספרים האלה שניתן לצלול אליהם בקלילות או לבלוע אותם ביום-יומיים? זו חוויתי מקריאת הספר "הדרך בה היא הולכת". בתור בחורה צעירה, אני חושבת שכל אחד יתחבר לסיפור הציוני ולגיבורה שמתמודדת עם בחירותיה ועם משימות רבות שמניעות אותה למען הקמת המפעל הציוני.

    שם הספר, "הדרך בה היא הולכת", מתאים מאוד לעלילה; הוא משקף הן את מסעה של הגיבורה דבורה ברחבי ארה"ב והן את הבחירה שלה להיות חלק משמעותי מהמפעל הציוני, תוך כדי ויתור על תפקיד האם המושלמת, הבת הקשובה או האחות התומכת. אין ספק שהגיבורה מעניקה השראה בזכות נחישותה הרבה לוותר לטובת רעיון בו היא מאמינה בכל מאודה.

    הסיפור מועבר בדרך חווייתית והקורא מלווה את דבורה במסעה בארה"ב ע"י ההרצאות שהיא מעבירה בכנסים, המכתבים שנשלחים לאחותה הגדולה שנמצאת בפלסטינה והשיחות שהיא מנהלת עם אנשיה הקרובים.

  4. :

    I really enjoyed reading this interesting and very well researched book and learning about a subject I knew nothing about even though I grew up in the United States.
    It was fascinating to learn about the American Jew’s relationship with Israel before the Holocaust. The speeches that Devora, the main character, gave in the U.S.A. as related in the book were so convincing and well thought out that I was sure that the author was merely repeating them verbatim, and I was surprised to discover that the author had actually written those speeches herself.
    I also cared about Devora as a person and about her dilemmas between her personal and professional life.
    I highly recommend this book to anyone interested in the history of Israel or the history of American Jewry’s relationship with Israel and Zionism.

  5. :

    "הדרך בה היא הולכת" –
    שם נהדר שגרם לי לרצות לקרוא על מה מדובר.
    הסיפור מדבר על העבר אך קרוב ללבי גם היום
    כאישה המבקשת להגשים חלום…
    סיגל מגן

  6. :

    אפרת ישראלי מציירת את דיוקן דמויותיה בדקויות ומכניסה את הקורא לקרביים של הוויתן. נרקמת עלילה מורכבת פרטים וקשרים ממש מלאכת מחשבת. אפרת מפליאה בכתיבתה וביצירתיות לברוא עולמות מלאים תוך העברת רוח התקופה עליה היא כותבת. יצירה מעוררת השראה, נהניתי מאוד, ייישר כוח.

הוסף חוות דעת

פרק 1

יום רביעי, חוה"מ סוכות, 2.10.1931

 

 

דבורה עלתה לסיפון העליון בשעת לילה מאוחרת, אחרי שהצליחה להרגיע את נפשם הסוערת של הילדים ווידאה שנרדמו בדרגשיהם הצרים. אורו הקלוש של הירח התקשה לגרש את החושך הגמור מסביב לאונייה, שרק רחש עמום מחדר מנועיה רמז על התקדמותה האיטית. פריכותו הקרירה של האוויר גרמה לה להיאנח בהכרת טובה, והיא שלפה מכיס שמלתה את קופסת הסיגריות שמיששה בכיסה במהלך כל אותו היום – מייחלת לרגע בו תוכל להדליק אחת מהן בהתכוונות מלאה של הגוף ובריכוז המחשבה. היא לא הצליחה להפסיק להרהר בדמותו של אייזיק העומד על המזח, מנופף לפרידה ביד רועדת ובחיוך נבוך שלא הצליח לחפות על מועקתו. חריפותו הצורבת של הניקוטין הייתה מנחמת ומרגיעה, אך עשן הסיגריה לא הצליח לערפל את מציאות חייה – הַפּוּר נפל ביניהם ואין עוד דרך חזרה.
עד להחלטה הסופית על הנסיעה, עוד השתעשעה לעתים במחשבה שאולי הזמן יעשה את שלו והמרחק ביניהם – היא בתל אביב והוא בירושלים – יעורר געגוע שיחזיר אותם לחיים משותפים. אולם לא כך קרה ופירודם נחתם באקורד סיום גרנדיוזי, בקול תרועה רמה של אוקיינוס שיבדיל ביניהם במקום, בזמן ובנפש, כשמעתה ואילך רק הילדים יזכירו להם שפעם נקשרו בעבותות אהבה.
ומצד שני ידעה דבורה היטב שלא הנסיעה לאמריקה תקבע את גורל יחסיה עם אייזיק, שכן טיבם השתנה הרבה לפני כן. התנתקותה ממנו הייתה איטית אך מתמדת, והפירוד ביניהם לא התבצע באזמל חד של מנתחים אלא בסכין קהה ואף חלודה מעט. וכשנכנס אריה רבינוביץ' לחייה, טעמה דבורה משהו שגם אם ניתן לה בגניבה היה מתוק ועסיסי, ממלא כל תו ותג בה ומאיר באור חזק את החֶסֶר בחייה – חסר שאותו אייזיק לא יכול היה למלא על אף השתדלותו.
היה זה אריה אשר הראה לה שהגבר שלצדה יכול לשמש לה משענת ולעמוד מאחוריה בכל מובן, ובה בעת להיות ידיד שהולך לצדה בדרכם המשותפת. מעשיו ודבריו המחישו לה שהוא מסוגל להיות לה מדריך ומורה, ועם זאת ללמוד ביחד איתה. ועיקר העיקרים, במחיצתו של אריה דבורה הרגישה ששניהם שווים; שניהם תורמים ליישוב היהודי המתפתח, ושייכים לחבורת מנהיגים נבחרת המובילה להגשמת המטרות.
עתה היא בדרכה לאמריקה, חוזרת למקום המחבק והתומך של שנות התבגרותה אשר עברו עליה בין הגלות לבין המולדת האמיתית. היא נוצרת בזיכרונה את השנים ההן כפסק זמן של מים רדודים וחמימים באמצעו של נהר חייה הגועש – שהתחיל לזרום בליטא והגיע ברעש אדיר עד ארץ ישראל. היא שבה כעת לַמדינה אשר שַׁגְרַה בפיה שפה מתגלגלת כבת המקום, ובה הפכה מילדה לאשת איש. גם ילדיה מלווים אותה, וביחד הם תא משפחתי מלוכד של אמא שמלאו לה 33 שנים ושני ילדים – יהודה בן השבע וחנה בת השש.
העננים שכיסו את הירח מתפזרים לפתע, ודבורה נועצת מבט ארוך באדוות הגלים המכסיפות ויונקת בהנאה מרוכזת מהסיגריה. מועקת הפרידה מכל משפחתה וממכריה, ופצע הניתוק מאריה שעדיין מדמם, הופכים לפתע לתחושת שמחה מתפרצת. הרי אנשים מחכים לה מעבר לים, והם רוצים את עזרתה ואת ניסיונה. אין ראויה ממנה, אמרו לה בבית טרם צאתה לדרך, לנסוע שוב לגייס את הכספים שזקוקים להם בפלסטינה – כדי שאפשר יהיה להמשיך את הדרך ואת מימוש החזון צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, בלי להתייאש ובלי לסגת לאחור.
הממתינים לבואה באמריקה מכירים את פועלה ומכבדים את דעותיה. הם מתייחסים ברצינות ובכבוד לדרך שבחרה, ומוכנים לתת לה יד חופשית להוציא את יוזמותיה מהכוח אל הפועל. במחיצתם יתאפשר לה להיות היא עצמה במלוא יכולותיה, בלי שישימו לה רגליים וללא צורך להיאבק על מקומה ועל מעמדה. היא תהיה זאת שבאה משם, מהמולדת – קרן אור הנושאת את בשורת התחדשות היישוב בארץ ישראל, ועם זאת לא תהיה זרה גמורה שכן היא גם אחת משלהם.
דבורה נזכרת בניסיונות החוזרים במועצת הפועלות לשכנעה לנסוע לבד, בלי הילדים, ובויכוחים שהגיעו עד כדי עימות של ממש עם חברות המזכירוּת. הנסיעה תהיה רק לכמה חודשים, הבטיחו לה, והיא תשוב לילדים במהרה. אך היא התנגדה בתוקף, זוכרת היטב את נסיעתה הקודמת לאמריקה – זו שנשלחה אליה לחודש ונמשכה תקופה ארוכה שבה הייתה הרחק מאהוביה. באותה נסיעה הסכימה להשאיר את יהודה וחנה מאחור, וכאשר חזרה גילתה בלב נחמץ שבחודשי היעדרותה הם גדלו בלעדיה, הופכים מפעוטות, ששרידי תינוקיותם עדיין נראים לעין, לילדים בני ארבע ושלוש.
במהלך הדיונים טרם נסיעתה הנוכחית היא עמדה על דעתה שיש לה ילדים הזקוקים לה והפעם, התעקשה בתוקף, הפעם היא לא תעזוב בלעדיהם. אין זו עוד אחת מנסיעותיה הקצרות ברחבי פלסטינה, גם לא גיחה לכמה שבועות לאירופה, והיא לא תסכים בשום פנים ואופן לצאת שוב לדרך בלי יהודה וחנה. מספיק נעדרה ומספיק התגעגעה ויש לכלול אותם בחישוב הכספי, יעלה לקופת הציבור כמה שיעלה – אז שיתכבדו המוסדות המחליטים וילכו לקראתה, שכן מבחינתה אין דרך אחרת.
כשנפלה ההחלטה ונקבע תאריך הנסיעה, אייזיק הפגין תמיכה ללא סייג ושמר את השגותיו לעצמו. שניהם ידעו שהיעדרותה תתארך לשנה ואף מעבר לכך, והוא יראה את הילדים רק בתמונות שתשלח לו, וישמע על קורותיהם במכתבים שתכתוב לעתים לא קרובות – לא מחוסר רצון או בכוונה תחילה מצידה אלא בשל משימות שיצטברו, רעיונות שיהיה עליה לקדם, פגישות חשובות, נסיעות אין סופיות ונאומים שיהיה עליה לשאת, ועוד כהנה וכהנה פעילויות שייקחו אותה הרחק מנייר המכתבים.
בעודה עומדת על הסיפון וממוללת את בדל הסיגריה, המשימה שלפניה מתבהרת לה; היא תמשיך מהיכן שהפסיקה בנסיעתה הקודמת לאמריקה שלוש שנים קודם לכן, וחשוב לא פחות – היא תידרש בצורה יסודית למחלתה המתמשכת של חנה. בניו יורק תהיה לה גישה למערכת רפואה מודרנית, שתוכל לתת מענה לבריאותה הרופפת של מחמל נפשה. הרופאים הטובים ביותר יוכלו לאבחן ולטפל כמו שצריך ובמקצועיות המרבית, בִּמקום להמשיך לשים פלסטרים על פצע שדורש תפירה.
ואחרי שכל זה יקרה תוכל אולי דבורה לעמוד בפני אמה, ויתאפשר לה גם לענות בלב שלם על דברי הביקורת של סוניה אחותה, ששתיהן חזרו ושאלו אותה פעמים רבות מאז שנולדו הילדים כיצד זה היא מסוגלת לנסוע לכאן ולשם ולהשאיר אותם להשגחת אחרים. "הם רוצים אותך ומתגעגעים אלייך," אמה הוכיחה אותה, "ואייזיק הוא לא תחליף מספיק, גם לא בני המשפחה האחרים." אז הנה, היא מעודדת את עצמה – היא לוקחת איתה את הילדים ותטפל בחנה כמו שצריך, וכולם עוד יראו שהנסיעה הזאת הייתה כדאית, חבל הצלה של ממש.
בלילות ההפלגה ישנו היא והילדים יחדיו בחדר צר, נושמים את האוויר הדחוס בחלל הקטן, מתנדנדים על הגלים ומאזינים לקולות הים. כשהילדים נרדמו דבורה נהנתה להקשיב לנשימתם השלווה ולמלמוליהם הרפים מתוך חלום, מוקפת באינטימיות מתמשכת שכמותה לא הייתה לה איתם מעולם. היא הייתה נוכחת כשהילדים התעוררו לעוד בוקר של שייט שהתנהל בניחותא במרחבי הזמן, והם היו צמודים אליה במשך כל היום. הסמיכות הפיזית של שלושתם שיחררה אצלה בהדרגה גם את מוסרוֹת הרגש ואיפשרה לה להיות קשובה אליהם ללא סייג, בלב שלם שאינו מחולק לחצאים ולרבעים.
קירבה דומה בינה לבין הילדים הייתה בינקותם – כשהיא ואייזיק התגוררו בירושלים והיא שהתה במחיצתם רוב שעות היום. אלא שבאותם ימים, עול הטיפול התובעני בשני ילדים בהפרש גילים קטן, על מחלותיהם החוזרות ונשנות ובריאותה הרופפת של חנה, וגם המצוקה הקיומית שהייתה חלק משגרת חייה – כל אלה דרשו ממנה כוחות מרובים של גוף ונפש וסחטו את נשמתה, עד אשר חשה לעתים כלואה בכלוב שהמפתח שלו הלך לאיבוד ואין מי שינסר את הסורגים.
בכל בוקר של הפלגה, בעת שהאור חלחל לאיטו דרך הזכוכית העבה המקובעת במסגרת חלון התא העגול, היו יהודה וחנה קמים מדרגשיהם הצרים ובאים להצטופף לידה במיטתה. דבורה הייתה מכווצת את עצמה כנגד הקיר שעקבות לכלוך ושחיקה רבת שנים ניכרו בו, נחפזת לפנות להם מקום כדי שיספיקו להרגיש את חמימות גופה משנת הלילה. שלושתם היו שוכבים ביחד נים ולא נים, מקשיבים לרחשי הים שהתערבבו עם קולות האונייה המתחילה את יומה, וכורים אוזן לפטפוטי האנשים שנשמעו מדי פעם במסדרון שמעבר לדלת. היא התענגה על שעות הבוקר האלה עונג רב, בידעה שכל היום לרשותה ולרשות הילדים כמו גם הימים שלאחריו.
אחרי ארוחת הבוקר, שחנה טעמה ממנה כזית, הם נהגו לעלות לסיפון. בעודם מתענגים על האוויר הנקי הם הביטו בים, הנגמע בלגימות ענק על ידי האונייה שנוסעיה מובלים לעולם שמעבר לאוקיינוס. בישבם על כסאות הנוח מהעץ המבוקע, ששכבות הצבע שלו מתקלפות, המטירו עליה הילדים שאלות על המקום שהם מפליגים אליו; איך הוא נראה, מה יש בו, ואיך ידברו עם יושביו. עניין השפה הטריד אותה לא פחות מאשר את יהודה וחנה, שכן מאז שנולדו היא דיברה איתם עברית ומעט יידיש, כשאת האנגלית שמרו היא ואייזיק לעצמם.
כששאלו הילדים על העיר שיגורו בה, התלבטה איך להמחיש להם את ניו יורק. היא נדהמה מהכרך הזה בכל פעם מחדש על אף שכבר הספיקה לשהות בו לא מעט, ותהתה איך תתאר להם משהו שאפשר לחוש אותו באמת רק כאשר חווים אותו מכלי ראשון? הרי גם מי שחי בירושלים לא יכול היה להבין את קצב החיים בתל אביב, ומי שגר במילווקי ובדנבר יתקשה לתאר לעצמו את ריתמוס החיים הניו יורקי. דבורה סיפרה לילדים על נפלאות הרכבת התחתית ועל הבניינים הגבוהים המגרדים את השמיים, ותיארה להם בפירוט את פסל החירות הענק העומד על האי שהיה שער להמוני המהגרים.
"אמא תספרי לנו עוד," יהודה וחנה היו מאיצים בה כשהייתה משתתקת ולוקחת זמן למחשבה, ודבורה התנתקה במהירות מהרהוריה כדי להמשיך לתאר מה מחכה להם מעבר לים. היא רצתה לנסוך בילדים בטחון שהם עושים צעד נכון וראוי, ולגרום להם להבין שגם כשמגיעים למקום חדש, אפשר להתגבר על הרגשת הזרות ומחסומי השפה.
דבורה הביאה למסע כמה ספרי ילדים באנגלית קלה, שהצליחה למצוא ברגע האחרון טרם הנסיעה בחנות לספרים משומשים ברחוב אלנבי. היא הקריאה להם כל עמוד באנגלית ואחר כך תרגמה לעברית, ויהודה וחנה היו מביטים בה פעורי עיניים, ממלמלים מדי פעם מילה זו או אחרת שנשמעה להם מוכרת. אמם חייכה אליהם בעידוד ובהבנה, יודעת בדיוק מה עובר עליהם; הרי כשהייתה בת שבע עשתה גם כן את הדרך לאמריקה – אלא שהיא הגיעה מפינסק ולא מפלסטינה, ואמהּ לא יכולה הייתה לעזור עם השפה החדשה.
כל יום לימדה את הילדים שתי אותיות באנגלית, אותן הקפידו לכתוב בשורות ישרות ומסודרות במחברת, ובנוסף דיברה איתם במשפטים פשוטים שהכילו שמות עצם בסיסיים בשפה החדשה. בד בבד הכינה אותם לכך שבתחילה ירגישו כמו אנשי בבל – והילדים אהבו לשמוע את הסיפור המקראי שוב ושוב, במיוחד את החלקים בהם הדגימה להם בבדיחות הדעת מה קורה כשאנשים לא יכולים לתקשר באותה שפה.
"גם אני לא ידעתי אנגלית כשהגעתי לאמריקה, ודיברתי מעט מאוד עברית כשהגעתי לארץ ישראל," עודדה את הילדים. "התרגזתי כשלא יכולתי להפוך את המחשבות למילים במהירות שרציתי, אבל הדברים ילכו וישתפרו עם הזמן; אתם תדעו לדבר, וגם לקרוא ולכתוב כמו כל הילדים שם…"
על אף מבטיהם השואלים של נוסעי האונייה וניסיונותיהם להתקרב אליה, דבורה נמנעה במתכוון מכל מגע מעבר למילות נימוס שטחיות. היא שמרה את כל כולה לילדים על מנת שיספגו כל שנייה מהזמן המשותף, שכן ידעה שברגע שתישאב שוב לעבודתה ומשימותיה היא תוכל לתת להם רק פיסות קצובות מעצמה – נגיסות קטנות של זמן, תשומת לב ודאגה שאף פעם לא יהיה בהם די. היא השתדלה לדחוק החוצה את המחשבה שלא רחוק היום שבו תחסר להם, והם יתגעגעו אליה ויערגו לנוכחותה. הקירבה שנוצרה ביניהם בהפלגה לא תפצה אותם בשום אופן על העדרותה, אלא תהיה לכל היותר עוד משהו להתרפק עליו, משהו שיזכיר שיכול להיות גם אחרת.
בלילה, לפני השינה, סיפרה להם זיכרונות מילדותה בפינסק, ותיארה את המסע המשפחתי משם לאמריקה. אביה עזב ראשון בשנת 1903, הגיע לניו יורק ומשם נסע ברכבת למילווקי, בתקווה למצוא עבודה כנגר באחד ממפעלי מסילות הרכבת. אמה והבנות – סוניה, דבורה, ורייז'לה הפעוטה – חיכו עד שאבי המשפחה יחסוך מספיק כסף לדמי הנסיעה שלהן. כעבור שלוש שנים עזבו גם הן לאמריקה במסע שארך כמה שבועות – תחילה נסעו לגליציה, משם ברכבת לווינה, ולאנטוורפן, ובאונייה לקוויבק בקנדה, ואז ברכבת למילווקי – שם חיכה להן האב. יהודה וחנה הקשיבו בשקיקה לכל פרט בסיפור, דוחקים באמם לספר להם על כל עיר שהמשפחה עברה בה. זיכרונותיה של דבורה מאותו מסע היו קלושים למדי, וכדי להפיח חיים בעבר שכבר הספיק להתרחק ממנה היא הסתייעה גם במה ששמעה מבני משפחתה על אותם מקומות רחוקים.
היא תיארה לילדים גם את נסיעתה בכיוון השני, מאמריקה לארץ ישראל, ביחד עם אביהם אייזיק. כשסיפרה ליהודה וחנה שאמם ואביהם הפליגו כזוג צעיר על אונייה ששמה היה פוקהונטס, הילדים גלגלו את השם על לשונם. הם הקשיבו נדהמים לסיפור על הנערה האינדיאנית, שחייה היטלטלו בין השבט שנולדה לתוכו ובין המתיישבים האנגלים, עד שמתה בגיל 22. הסיפור הצית את דמיונם של הילדים, והם תהו בקול רם מדוע אביה של פוקהונטס, שהיה ראש השבט, נלחם במתיישבים האירופים, ולמה באמריקה הענקית הזאת שהם נוסעים אליה, לא הספיק המקום לכולם? דבורה הסבירה להם שפוקהונטס נקלעה להתנגשות ששני הצדדים לקחו בה חלק ואין להאשים רק צד אחד, ומיד לאחר שאמרה זאת נסבו מחשבותיה על חייה עם אייזיק בקבוצת כנרת, שם התגלגלו המילים 'כיבוש השממה' ו 'תקיעת יתד' בפי כל.
איש לא חיכה לה ולילדים כשירדו מהאונייה בנמל ניו יורק בשעת אחר צהריים מאוחרת. יהודה וחנה היו עייפים ומרוטים, אחרי לילה של טלטולים שחתם את ההפלגה הנוחה ברובה, ועל אף ההוצאה הגבוהה דבורה החליטה לקחת מונית לביתם של גֶניה ויעקב בורשטיין, חבריהם של הוריה מפינסק, אצלם הייתה אמורה לשהות בשלב הראשון. הילדים נרדמו מיד כשהתיישבו במכונית אך היא נשארה ערה לחלוטין, סופגת לתוכה את מראות הבניינים, האנשים, כלי הרכב, וכל מה שהפך את העיר לכל כך מיוחדת ועוצרת נשימה.

סוניה אחותי היקרה,

ניו יורק, 10.11.1931, יום שלישי

רק אתמול, כשקיבלתי את מכתבך, הבנתי שאנחנו כאן כבר חודש ועוד לא כתבתי לך בפירוט על החדשות המשמחות בנוגע לחנה'לה, ועל קורותינו מעת שעזבנו את תל אביב. כתבת לי שאייזיק הראה לכל המשפחה את הטלגרמה ששלחתי לו עשרה ימים אחרי שהגענו לניו יורק, בדבר החלמתה המלאה של חנה שצפויה בתוך זמן לא ארוך – כך שאת כבר יודעת את הדבר החשוב מכול! מיד תשמעי את כל הפרטים בנוגע לחנה, ואת קורותינו מאז שעזבנו את פלסטינה, ותביני עד כמה עסוקה וטרודה הייתי בזמן הזה ומדוע התמהמהתי לכתוב לך.
הגענו לניו יורק לקראת אמצע אוקטובר, אחרי עשרה ימים של הפלגה שהייתה נוחה רוב הזמן. הילדים היו נהדרים, ולעתים קרובות היו אלה הם שעודדו והרגיעו אותי במקום שאני אהיה זאת שתפיג את חששותיהם. המסע איתם לאמריקה היה שונה לגמרי מהנסיעה שלי ושלך לפלסטינה בכיוון ההפוך. קשה להאמין שכבר עברו עשר שנים מאז, ועדיין אני זוכרת כל פרט כאילו קרה אתמול.
הכל היה אחרת כשנסענו לפלסטינה אייזיק ואני – 'הזוג הצעיר' כמו שאמא נהגה לקרוא לנו – ביחד איתך ועם ילדייך ובלי אליהו, שנשאר בינתיים באמריקה להרוויח עוד כמה גרושים. כבר כשהפלגנו מניו יורק לבוסטון האונייה התקלקלה והבנו שהמסע לא יהיה קל, שלא לדבר על מרד המלחים שפרץ מיד אחר כך והיה סימן לבאות. והדרך המזעזעת לנפולי, את זוכרת? ההפלגה שנמשכה ימים שלא נגמרו, טלטלות הספינה שגרמו לנו להקיא בלי סוף, ואייזיק שבקושי יכול היה לעמוד על הרגליים. ואלוהים שישמור – עכשיו נזכרתי גם ברב החובל שהתאבד! וכשסוף סוף ירדנו לחוף… אני עוד מסוגלת לשמוע את הילדים שלך שואלים אם אנחנו כבר בארץ ישראל, ואת תשובתך שזו לא סוף הדרך. בסבלנות שלא הבנתי אז מאיפה גייסת הסברת להם שהגענו רק עד איטליה וצריך עוד לנסוע ברכבת, ובעוד אונייה, ומשם שוב ברכבת.
אני לא אשכח לעולם את ירידתנו מהרכבת שהגיעה מקנטרה לתל אביב – ההלם שקיבלנו מהחום המהביל, הלחות הנוראית ודיונות החול הלבן שהקיפו אותנו. את זוכרת את הבדיחה שסיפרנו אחר כך לכולם, שבאנו בשביל לעבוד את האדמה ובמקום זה מצאנו רק חול? וכשעמדנו על רציף הרכבת מיהרו אלינו החברים מהפועלי ציון ומהפועל הצעיר, מושכים אותנו כל אחד לכיוונו בכוח ממש – "תבואו איתנו ונסדר לכם מקום לישון וגם עבודה." לצד כל אחד מהם עמד סבל כהה עור מוכן לקחת את החבילות שלנו, ואייזיק ניצב ביניהם אובד עצות, חיוורונו ורזונו מתלאות המסע בולטים לעין והוא מחבק בשתי ידיים את הגרמופון העטוף בשמיכה.
אבל סוניה, מספיק עם העלאת הזיכרונות. אני הרי כותבת לך עכשיו כדי לספר מה חדש, ולא על מנת לחפור שוב במה שכבר היה ונגמר. צריך להסתכל קדימה ולמצות את השהייה שנכפתה עלינו כאן – ואולי 'נכפתה' היא מילה חריפה מדי ולא במקום, כי כמו שתביני מיד רק דברים טובים התרחשו לאחר הגעתנו לאמריקה.
כפי שאת יודעת סוכם שעם הגיענו לניו יורק, הילדים ואני נתאכסן בביתם של גניה ויעקב בורשטיין, עד שאמצא מקום משלי. בהגיענו אליהם קיבלו אותנו גניה ויעקב בשמחה מופגנת, אך בד בבד הבחנתי בהבעתם הדואגת למראיה של חנה'לה שרזונה היה מבהיל ממש, וחיוורונה בלט למרחקים. אני מתביישת להודות שהאוויר הצח באונייה, ושפע הזמן שביליתי עם הילדים, גרמו לי להרגיש כאילו אנחנו בחופשה ולשכוח לרגע את רפיסות גופה של חנה.
מכל מקום, מיד למחרת הגעתנו לביתם של גניה ויעקב הבהלנו את חנה לבית החולים 'בית ישראל', והרופא שבדק אותה החליט שעליה להתאשפז ולעבור סידרת בדיקות מקיפות. נשארתי עם חנה בבית החולים וליוויתי אותה לכל הבדיקות וההתייעצויות, ובשני הלילות הראשונים גם ישנתי לידה, עד שגניה הכריחה אותי להפסיק בטענה שאין כל תועלת בכך שאתמוטט מעייפות. יהודה היה צמוד אלי בימים הראשונים, עד שהסכים בהדרגה להישאר אצל גניה ויעקב בלעדי. פער השפה היה בעייתי מאוד לילדים; הם היו אובדי עצות כשלא יכלו להבין את האנגלית סביבם, ומתוסכלים כשאנשים פנו אליהם והם נותרו אילמים. למזלי הייתה בבית החולים אחות שיודעת לפטפט בעברית בסיסית, והיא השתדלה לעשות מאמץ ולהיות בקרבת חנה כשהלכתי הביתה להתרענן ולנוח.
לזכותם של הרופאים ייאמר שלא חסכו כל בדיקה אפשרית, ולא הרפו עד שהבינו בדיוק מה הבעיה, ואחרי עשרה ימים של בדיקות ואבחונים הזמין אותי הרופא, ד"ר גרשוביץ, לשיחה בחדרו. גם גניה התלוותה אלי ושמענו ממנו ביחד את הבשורות המשמחות – שהבעיה של חנה'לה במערכת העיכול ניתנת לטיפול, ואפילו לריפוי מלא! הרופא אמר שמצבה הידרדר בזמן האחרון רק בגלל דיאגנוזה שגויה וטיפול לא מתאים. היא תצטרך להישאר בבית החולים לזמן מה, ועם קצת סבלנות היא תהיה בסדר!
סוניה, בקושי החנקתי את צעקת השמחה שלי מול ד"ר גרשוביץ. לא ציפיתי לבשורות טובות כאלה כל כך מהר – שכל הבעיה הייתה האבחון, המרפא יימַצֵא, וחנה תוכל לחזור ולתפקד כמו כל ילדה בגילה כאשר תשוחרר מבית החולים. גם גניה שמחה מאוד וכשיצאנו מחדרו של הרופא התחבקנו, ואז רצנו לספר לחנה'לה שחיכתה בסבלנות במיטתה. מאותו רגע הרגשתי הקלה עצומה, ויכולתי להתפנות לטפל בעניינים שלא העזתי לחשוב עליהם קודם. כל זה כמובן גם בזכות עזרתה של גניה – היא הגיעה מדי פעם להיות בבית החולים עם חנה, שכבר הבינה כמה משפטים בסיסיים באנגלית ואף יכלה להישאר לבד כמה שעות.
רק אחרי הבשורות המשמחות בנוגע לחנה התפניתי לחשוב מה לעשות בעניין מקום המגורים. גניה ויעקב לחצו עלי שאשאר לגור איתם בדירתם בברוקלין הייטס, לפחות לעת עתה. רוב שעות היום הם עובדים במתפרה שלהם בלואר איסט סייד ולא נמצאים בבית, והם הבטיחו לי שנוכחותנו לא תפריע להם בכלל. להפך – הם לא מתנגדים לקצת חברה היות ובנם היחיד מייקל, שהוא כמעט בן שלושים, עזב את הבית ועבר לקליפורניה.
האמת היא שלא היו לי הרבה אפשרויות בחירה בעניין הזה. הרי כסף לשכור דירה אין לי כרגע, ולכן קיבלתי בשמחה ובהקלה את הצעתם. בכל זאת התעקשתי שכאשר אתחיל את עבודתי בארגון הנשים החלוצות ואקבל משכורת, אשלם להם שכר דירה כלשהו, ובכך סגרנו את הנושא.
גניה ויעקב קנו את הדירה בשכונת ברוקלין הייטס לפני כמה שנים, והיא נמצאת בקומה השלישית של הבניין ברחוב גרדן 46, ממש ליד פינת רחוב סטייט – שהוא הרחוב התוחם את השכונה מדרום. הבניין מאבן חומה כהה עם חלונות גדולים מלבניים, מעוטרים משני צידיהם בעמודים קלאסיים. המיוחד בדירה הזאת, כך הם אמרו לי, שהיא מרובת חלונות ולכן מוארת מאוד, ולא חנוקה ודחוסה כמו הדירה הקודמת שלהם בלואר איסט סייד. לפני כמה חודשים גם התקינו להם טלפון, את מתארת לך?
לדירה יש קומה נוספת שהיא מעין עליית גג עם תקרה גבוהה מהרגיל, והגישה אליה היא דרך מדרגות פנימיות מהסלון. הילדים ואני נגור בקומה השנייה שבה יש חדר לי וחדר להם, וגם מטבחון קטן ושירותים, כך שנצטרך לרדת למטה רק לחדר האמבטיה. לחדר שלי יש אפילו מרפסת פתוחה, שממנה אפשר לראות את מנהטן!
מיד לאחר שהסדרתי את מקום המגורים מיהרתי לחפש בית ספר לילדים, שכן שנת הלימודים התחילה כבר לפני כחודשיים. הלכתי לבדוק כמה בתי ספר בסביבה, ובחרתי אחד שנמצא שני בלוקים מכאן. הוא אמנם לא הקרוב ביותר למקום מגורינו, אבל קיבלתי עליו המלצות חמות משכנה של גניה ויעקב ששני ילדיה לומדים בו. במחשבה לאחור, ייתכן שמה שהכריע את הכף היה שהמקום שבחרתי הזכיר לי את בית הספר היסודי שלי במילווקי…
המנהל הסכים לקבל את יהודה לכתה ב' בתנאי שילמד מהר את השפה ויוכל להשתלב. לגבי חנה סוכם שהיא תיבחן לאחר שתשתחרר מבית החולים, ויוחלט האם לשלב אותה בכיתת הגן או בכיתה א'. יהודה וחנה לא יוכלו ללכת לבד לבית הספר כמו הילדים בתל אביב – אולי כשיגדלו קצת ויבינו את השפה הדבר יתאפשר, אבל בינתיים יצטרכו להגיע לשם ולחזור עם ליווי. כבר סיכמתי עם השכנה שנשתף פעולה בעניין, ובכל מקרה אצטרך כמובן למצוא גם מישהי שתעזור בטיפול בהם.
כשהגענו לאמריקה הודעתי על בואי ללאה ביסקין, יושבת ראש ארגון הנשים החלוצות. הראיתי לך פעם את לאה – בתמונה שבה צולמו כל המייסדות מניו יורק ואני כשהייתי כאן בנסיעה הקודמת. התמונה נמצאת באלבום שהשארתי באחד מארגזי הספרים אצלך בבית, ולאה היא הבחורה הרזה עם המשקפיים שיושבת מצד שמאל למטה.
מכל מקום מיד אחרי שדיברתי עם לאה היא מיהרה לבוא לבית החולים, כשהיא מודאגת ונרעשת ממצבה של חנה. באותה עת כבר ידעתי שיש תקווה לריפוי, והרגעתי אותה שהשד אינו נורא כל כך נורא ושיהיה בסדר. הספקנו גם להחליף כמה מילים על מה שקורה בארגון, ולאה סיפרה לי עד כמה כל נשות ההנהגה, והיא במיוחד, שמחות שהגעתי כדי לעזור בגיוס הכספים 'בשביל אחיותינו במועצת הפועלות' – ביטוי האהוב עליה במיוחד. היא הוסיפה שהן כולן בטוחות שאני אהיה שגרירה מעולה של ארגון הנשים החלוצות בכל רחבי המדינה, ואגיע להישגים גבוהים אפילו יותר מהביקור שלי לפני שנתיים. עם זאת היא הדגישה, בעיניים טובות ובחיוך מעודד, שעל אף שהן מצפות לכך שאתחיל לנסוע בין הסניפים, וגם שאפעל להקמת סניפים חדשים, הרי ש "לעת עתה את צריכה להתרכז אך ורק בטיפול בחנה והעבודה תחכה."
סוניה, לכאורה אחרי קבלת פנים שכזאת הייתי צריכה להיות רגועה יותר, ולהתרכז בטיפול בחנה ובדאגה לצרכיו של יהודה, אבל לא כך היה. כי בימים ובשבועות אחרי שפגשתי את לאה, אשה כל כך מאירת פנים שעושה את תפקידה בהתנדבות אחרי שעות העבודה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שעוד מחכה לי. ידעתי שבסמוך לאחר שחנה'לה תבריא, יהיה עלי להתחיל בנסיעות הארוכות שייקחו אותי רחוק מהילדים, מה שהטריד אותי מאוד.
ברור לי היטב שהמשימה שלי כאן – גיוס הכספים לטובת החלוצות ומשקי הפועלות המשוועים למימון – לא תהיה פשוטה וגם לא נטולת מאמץ. בפעם שעברה בה נשלחתי לכאן מטעם מועצת הפועלות חזרתי לתל אביב ביולי 1929, ואז הכלכלה האמריקאית עוד הייתה בסדר; לא נראו סימני מצוקה כספית, ואנשים נתנו בחפץ לב למען המטרה. אבל באוקטובר, כמה חודשים אחר כך, התרחשה ההתרסקות של וול סטריט, ועכשיו מסתבר לי עד כמה הכל קרס מאז. גניה ויעקב סיפרו לי שהרבה מפעלים נסגרו, ויש המוני אנשים מחוסרי עבודה ואפילו רעבים ללחם בכל המדינות.
בנוסף לכל זה, בקיץ שעבר הייתה בצורת חמורה במערב התיכון, שהפכה את החקלאים לעניים בן לילה, וגם תעשיית העץ והמכרות בהאטה גדולה. המיתון נראה גם בעיר ניו יורק ובחנויות במנהטן, שאין בהן מספיק סחורה. חלקן אפילו נאטמו בלוחות עץ – אם לא הייתי רואה במו עיניי לא הייתי מאמינה. העיתונים מוצפים בכתבות על הפשע המאורגן ועל השוק השחור של האלכוהול, ויש הרגשה של חוסר וודאות וחוסר תקווה. אנחנו בפלסטינה הרי שמענו סיפורים על מה שקורה באמריקה, אבל יש הבדל בין לשמוע על זה כשיושבים שם, איפה שבין כה וכה אין מאיפה לקצץ, ובין להיווכח מה קורה כשנמצאים כאן.
ועם כל זאת באמריקה כמו באמריקה – בדיוק כשהגעתי גמרו לבנות את הבניין הכי גבוה בעולם, האמפייר סטייט בילדינג, שאותו אני יכולה לראות מהמרפסת שלי אצל גניה ויעקב. ויש כאן כמובן הרבה מקומות לבקר בהם ולקחת אליהם את הילדים, לא יהיה לנו משעמם לרגע. כל זה יקרה אחרי שחנה תצא מבית החולים ואז אולי יהיה לי זמן לכתוב לך בתכיפות רבה יותר, אני מבטיחה לפחות לנסות. חיבוקים ונשיקות חמות, אתם חסרים לי מאוד,
ממני דבורה
אשפוזה של חנה נמשך כחודש ימים, שבמהלכו התרוצצה דבורה בין בית החולים לבין יהודה שכבר התחיל את לימודיו. בבוקר הייתה לוקחת אותו לבית הספר, משם המשיכה לשהות עם חנה, ואחר הצהריים חזרה שוב לדירה בברוקלין הייטס. גניה הלכה מדי פעם לבקר את חנה בשעות אחר הצהריים, וגם לאה ביסקין הגיעה לעתים לבית החולים, אך היו ימים שבהם הבת הייתה לבד משעות הצהריים ועד למחרת בבוקר. היא מיעטה להתלונן, היות שעל אף גילה הצעיר הבינה היטב שמצבה הרפואי משתפר, ואפילו הכריזה בקול רם שהיא שמחה שבאה לאמריקה.
היותם של הילדים ברשות עצמם – חנה בבית החולים ויהודה בבית הספר – הכריחה אותם ללמוד אנגלית במהירות. דבורה שמחה על כך, היות ורצתה שירכשו את השפה הבסיסית לפני שתיסע למשימתה הראשונה. היא התעקשה שהילדים יפנו אליה באנגלית בלבד, ועל אף שהילדים התרגזו לעתים היא ידעה שהדבר לטובתם, אולם עם זאת הייתה מוטרדת מכך שהיא תולשת אותם משפת אמם.
"אל תדאגי, הילדים הרי מדברים ביניהם בעברית ולא ישכחו את השפה," גניה ניסתה להפחית את חששותיה, אך דבורה כלל לא הייתה בטוחה שכך יהיה. היא זכרה את אחותה הקטנה רייז'לה, שהייתה פעוטה כשהמשפחה היגרה מליטא לארצות הברית, ובחלוף הזמן שכחה את כל היידיש ששמעה ודיברה בילדותה. רייז'לה, ששמה השתנה לרייצ'ל, דיברה אנגלית בלבד, והייתה בת המשפחה היחידה שנשארה להתגורר באמריקה לאחר שדבורה וסוניה, ולאחר חמש שנים גם הוריהן, עלו לארץ ישראל.
בריאותה של חנה השתפרה פלאים, ושחרורה מהאשפוז גולל אבן כבדה מליבה של דבורה. אמנם עדיין היה עליהן להגיע לביקורת בבית החולים מדי שבוע, אך חנה הרגישה טוב ותאבונה השתפר במהירות. היא נהנתה לטעום מאכלים שהוסרו מהתפריט שלה בכל אותן שנות דיאטה כפויה, כמו מרק עוף צח עם כדורי קמח מצה נימוחים ואטריות רכות, צלי בשר עם תפוחי אדמה שמנוניים, וקינוחים מתוקים לסוגיהם – והעלייה במשקל לא איחרה לבוא.
כשהתאפשר לחנה להתחיל את לימודיה בבית הספר הוחלט לקבל אותה בשלב ראשון לכיתת הגן, אך המנהל הבטיח לדבורה שבמידה והיא תשתלב כראוי יעבירו אותה לכתה א' עם בני גילה. דבורה לא התווכחה וקיבלה את הדין, שכן דעתה כבר הייתה נתונה רובה ככולה לעבודתה בארגון הנשים החלוצות, שתבעה יותר ויותר את זמנה וכוחותיה.

 

אפרת ישראלי נולדה וגדלה בירושלים, וכיום מתגוררת עם משפחתה בתל אביב. היא בעלת תואר ראשון במשפטים (אוני' ת"א) ותואר שני בסוציולוגיה (ארה"ב). מתפרנסת מעבודתה כעורכת דין, וכותבת פרוזה לא למגירה.

 

בשנת 2011 יצא לאור רומן הביכורים שלה חלום אחד רחוק מדי בהוצאת "גוונים". הרומן עוסק בזוגיות במשבר על קו התפר שבין ישראל לארצות הברית, ונכתב בהשראת מגורים של חמש שנים באמריקה.

בנוסף פרסמה סיפורים קצרים: "סימנים" באתר יקום תרבות, "כביסה" ו "תקועים" באתר ספרים, סופרים ומה שביניהם.

 

הרומן השני פרי עטה, הדרך בה היא הולכת, יצא לאור באוגוסט 2016. הוא נכתב בהשראת סיפור חייה של גולדה מאיר בצעירותה, בעת שהותה בארצות הברית במשימת גיוס כספים למען מועצת הפועלות בארץ ישראל. הספר משקף את הקשיים וההתלבטויות של אשה צעירה בתחילת שנות השלושים שלה, המנסה לשלב בין שאיפותיה לבין דרישות משפחתה, ובין צרכיה הפרטיים לעומת צו השעה הדוחק אותו נשלחה למלא.

 

הספר הדרך בה היא הולכת יצא לאור גם באנגלית באמזון בשם HER ROMISED ROAD.

 

X