הדמיון והמוח | לרכישה באינדיבוק
הדמיון והמוח

הדמיון והמוח

שנת הוצאה: 10/2014
מס' עמודים: 148
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 44

השפעת הדמיון על התיפקוד היומיומי, כבסיס לפעולה או להרגשה, גדולה לאין ערוך מזו של כישורים שכליים כמו היגיון או חשיבה מופשטת. בלעדי הדמיון לא היינו מסוגלים לשחזר את העבר שאינו נוכח לחושים, לצפות או לתכנן את העתיד, לנחש מה הזולת חושב ומרגיש, לשקר או להמציא סיפורים.

מידע חדש ומרתק על מנגנוני הדמיון הושג בזכות טכנולוגיה מתקדמת, המאפשרת סריקה של המוח בפעולתו. התגליות של חוקרי המוח מספקות לראשונה הבנה מדעית של תרומת הדמיון לאמפתיה ולאהבה, לתבונה חברתית, לדת ולאמנות, ובעיקר לאשליות כלל-אנושיות על עצמנו ועל העולם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הדמיון והמוח”

בקרוב…

מבוא

 

 

מיפוי מדויק יחסית של אזורי המוח האנושי ותפקידיהם התאפשר רק בעשרים השנה האחרונות, בטכנולוגיה המתקרבת כיום לכושר הפרדה של מילימטר. נפח זעיר של מילימטר מעוקב בריקמת המוח מכיל בממוצע מיליוני תאי עצב וסיבי קישור ביניהם. המספר הכולל של תאי העצב במוח האדם נאמד ב־86 מיליארד, ולכל אחד מהם עשויים להיות אלפי קישורים עם תאי עצב אחרים. מספרים אסטרונומיים אלה ממחישים במידת־מה כמה עבודה עדיין נותרה לחוקרים כדי לתאר את המבנה התיפקודי של המוח על פרטיו. זאת משימה לדורות, אבל המידע המצטבר כבר מוסיף תובנות לאלה שנרכשו מתצפיות, ניסויים ותיאוריות בתחומי הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, או ממחקרי המוח וההתנהגות של בעלי־חיים אחרים.

סריקות המוח מספקות דרך מדעית להציץ ל"קופסה השחורה" של המתרחש בתוכנו, ולרוב אינו נגיש גם למתבונן בעצמו ולא רק למתבונן בזולת מבחוץ. עם זאת, המגבלה החמורה של השימוש במכשירי סריקה היא האילוץ הטכני, המחייב את הנבדק לשכב בתוכם כמעט בלי תנועה. בניסויים רבים הנבדק מתבקש אפוא לדמיין בלבד מצבים וירטוּאליים, או לשחזר בעיני רוחו חוויות מן העבר. כולנו יודעים מניסיון, למשל כי הדמיה מוחשית של אוכל מפתה מעוררת את התיאבון ואת בלוטות הרוק, או שהאזנה לתיאור מגעיל מעלה בדמיון תמונה הגורמת לנו להתעוות בסלידה. הדמיה פנימית (mental simulation) משקפת במדויק למדי את פעילות המוח בזמן חוויה ממשית.

ההסבר המוצלח ביותר כיום לחפיפה הניכרת בין המדומה לממשי מתבסס על התגלית של "נוֹירוֹני ראי" בשנת 1992. תאי עצב (נוֹירוֹנים) אלה הם האחראים לשיקוף בדמיון – כמו בבואה בראי – של חוויות בפועל. הם מגיבים הן בזמן התנסות ישירה (עוגת השוקולד מונחת לפני), והן כאשר נזכרים בחוויה במפורט, מצפים לה, או מזהים אותה אצל אחר. החפיפה היא אמנם חלקית בלבד – אחרת היינו מוצפים בהזיות – אבל די בה כדי לחולל תוצאות נפשיות וגופניות דומות. מכאן, למשל, היעילות של הרפיה בעזרת דמיון מודרך ("תדמיין שאתה נמצא במקום מוגן ונעים"). זהו גם הבסיס לשיטת סטַניסלָבסקי, הדורשת מן השחקן להשתמש בזיכרון רגשי ובהדמיה פעילה של עצמו במצבה של הדמות. הידיעה השכלית של המטופל או השחקן כי המדובר רק ב"כאילו" אינה מפחיתה את השפעת הדמיון על מצב הרוח ועל מצב הגוף. בפעילותם של נוירוני הראי, המציאות והדמיון זוכים לתגובה מקבילה.

ההבנה השכלית איננה עוצרת את מפל התגובות שמעוררת הדמיה מוחשית, אפילו כאשר אנחנו מגייסים את כוח הרצון והשכל הישר כדי לדכא אותן. מראה של גשר חבלים מתנדנד בפארק שעשועים בטוח לחלוטין יכול לייצר תמונות מאיצות דופק של נפילה לתהום עוד לפני הצעד הראשון. כוח הרצון והשכל הישר מועילים לבעלי פחד גבהים, כפי שלסובל מפחד מעליות עוזרת הוודאות שכל יום משתמשים בהן מיליוני אנשים בלי להכין צוואה. השיפוט השקול והפחד מקורם באזורים נפרדים של המוח, שאינם מדברים אותה שפה.

האַמיגדָלה, אזור קדום בן מאות מיליוני שנים הממוקם עמוק בתוך המוח, מפעילה את הדריכוּת לקראת סכנה על סמך נתוני חושים מיידיים – הגשר תלוי מעל נקיק תלול, המעלית קטנה וסגורה. חישובי הסתברות סטטיסטית של תאונה אפשרית אינם מעניינים אותה. נתוני החושים מייצרים הדמיה מראש של האסון הצפוי, וזו מובילה לתגובות פחד בלתי נשלטות. "השליטה המודעת ברגשות היא חלשה, ואילו הרגשות יכולים להציף את התודעה. הסיבה היא שבחיווּט המוח הקישורים המוליכים מן המערכות הרגשיות אל המערכות הקוֹגניטיביות חזקים מן הקישורים המוליכים בכיוון ההפוך".

הברירה הטבעית הֶעדיפה חרדה מסכנות מדומות על פני פזיזות ושאננות־יתר. חרדות אי־רציונליות הן תופעה אוניברסלית, ומכאן שאין להגדיר אותן כחולניות ("פתולוגיות"). נראה שבני מיננו ההגיוניים יותר הם מיעוט ביחס לשורדים, שפעלו במהירות הבזק על־פי הדחף לברוח או להירתע בלי לשאול שאלות (הנחש הזה ארסי או לא?). אפילו בהיעדר נתוני חושים מדאיגים, הדמיון האנושי מצטיין בהמצאתן של סכנות מופרכות ושל גורמיהן המדומים – שדים ורוחות, כישוף, עין הרע, עונש מאלוהים, חתול שחור, חיידקים קטלניים בכל פינה, וכך הלאה. הנוירוטי נבדל מן הנורמלי רק במינון: עד כמה הדאגות משתלטות על החשיבה, ועד כמה הן מפעילות את מערכות החירום הפיזיולוגיות (הזעה, האצת הדופק וכדומה).

הפחדת ילדים בעזרת תרחישים דמיוניים (יבוא שוטר, תיכף תשברי את הראש, נמכור אותך לצוענים) היא אמצעי חינוך חוצה תרבויות. ילדים מחונכים היטב ממשיכים כל ימיהם להפחיד את עצמם באיומי שווא (חיי ייהרסו אם אכשל במבחן; אלוהים יתנקם בי אם אוכל שרצים). הפחדה עצמית, המפעילה אותם צופרי אזעקה כמו איום חיצוני, מבדילה בין חרדות לבין בהלה בעקבות גירוי מסוכן. האמיגדלה היא המושפעת ביותר מגירויים מעוררי פחד, והיא מגיבה באופן דומה על הדמיה של סכנה בדויה או ממשית.

הקלות שבה מסוגל הדמיון להבהיל מתאזנת על־ידי יכולתו להרגיע בעזרת אמצעי הגנה בדיוניים: קמעות, השבעות (חס וחלילה, בלי עין הרע), טקסים (כמו נקישה על עץ ונישוק מזוזה), קריסטלים או פנג־שוואי. אין צורך להאמין שכלית בסיבתיות המאגית כדי להגיב רגשית כאילו היא ממשית. אשה חילונית שקיבלה "חמסה" כמתנה להולדת תינוק לא לא צריכה להאמין בהגנה על־טבעית של הקמע כדי להתחלחל מן הרעיון לזרוק אותו לפח. הקישור בין דברים מסוימים לבין מזל טוב או רע הוא סוג של התניה נרכשת. זהו מנגנון למידה קדום ופרימיטיבי, שאינו מסתמך על התבונה ואינו תלוי בשום תהליך מחשבתי מעבר לאסוציאציה אוטומטית.

מי שמחזיק באמונת השווא שאין לו אמונות תפלות מוזמן להעלות בדעתו אפשרות של אסון לבני משפחתו בלי להוסיף "חס וחלילה". כדי שהניסוי יהיה חסין בפני הכחשות, יש לבדוק את העלייה בקצב הדופק וברמת הקוֹרטיזוֹל, הורמון ההתמודדות עם מצבי לחץ. הדמיה חטופה של ילדך נדרס חזקה יותר מכל רציוֹנליזם קשוח, וההגנה היעילה ביותר בפני החרדה היא הדמיית נגד: האיום הבדוי מתבטל בהשפעתה הדמיונית של נוסחת קסם (ישמור אלוהים, חמסה־חמסה). בעקבותיה המוח משחרר חומרי הרגעה טבעיים וייצור הקורטיזול נעצר.

תגובות ביוכימיות מלוות כל ציפייה לסבל פיזי ורגשי, לסיפוק או להקלה. הדמיון יכול להפוך ציפייה לכאב לעינוי גדול יותר מן הכאב עצמו, ודי בו כדי להעלות את רמת הקורטיזול. הציפייה להקלה אחראית ליעילות של תרופות דֶמֶה, והיא כשלעצמה משחררת במוח משככי כאבים ממשפחת האוֹפיוּם. הציפייה להנאה מובטחת (חופשה, פגישה, מתנה) מגבירה את ייצור הדוֹפָּמין, המלווה חיפוש סיפוקים. סם הנאה זה, המלווה עיבוד של גמול, מסוגל לשמח אותנו מראש, על סמך הפנטזיה, אפילו יותר מן המימוש בפועל. גם בזמן ציפייה הדמיון מחקה את החוויה הישירה, עד לחפיפה של האזורים המופעלים במוח. לחפיפה זו יש תוצאות פיזיולוגיות, המסבירות הן את כוחו המרפא של הדמיון, כמו בהשפעה של תרופות דמה, והן את כוחו המזיק בהדמיות שליליות.

חשיבותה הגדולה של הציפייה היא בהשלכותיה על הבחירות שאנחנו עושים. היכולת לדמיין מציאות עתידית טובה יותר היא תנאי חיוני למאבק הנדרש כדי להיחלץ ממצבים קשים או כדי להשלים משימה תובענית. התועלת כאן היא ישירה ומעשית, וחשיבותה מובלטת על־ידי התוצאות ההרסניות של אי־יכולת לדמיין מוצא או הצלחה: אצל הדיכאוניים, אצל המשלימים בהכנעה עם יחס בלתי נסבל, או אצל חרדתיים המכלים את חייהם בציפייה לפורענות הבאה. תבוסתנות היא הדמיה מראש של כישלון, הפועלת כנבואה המגשימה את עצמה, בדיוק כשם שביטחון אופטימי בסבירותה של הצלחה מגביר את הסיכוי להשיג אותה. האמונה בכוחך – לשפר את חייך, לבצע משימה, להגשים מטרה – מעודדת ליזום, לנצל הזדמנויות, להשקיע ולהתמיד. אפילו הצלחה במשימה מיידית וקלה תלויה בגישה של "כן, אני יכול". במקום להתמקד בהדמיית הכישלון הצפוי, תשומת הלב מתפנה לעסוק בפתרון הבעיה ובתיקון טעויות.

ד"ר יעל רנן היא המחברת של אלות וגיבורים (עם עובד, 2001) והתפוח המורעל (הקיבוץ המאוחד, 2007). בין תרגומיה: יוליסס מאת ג׳יימס ג׳ויס וחדר משלך מאת וירג׳יניה וולף.

X