הדחיפה | לרכישה באינדיבוק
הדחיפה

הדחיפה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 222
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 62
- 30

הוצאת הקיבוץ המאוחד, עורך: דרור בורשטיין

בשלוש הנובלות בספר "הדחיפה" מנהלות הדמויות מערכת יחסים זוגית עם דמות “כפילה”, נפש תאומה שיכולה להושיע אותן ממצוקה ולהוביל את חייהן לכיוון לא צפוי. אלא שהכוח להושיע נושא בחובו גם כוח להרוס.

בלשון חסכנית וברגישות רבה לזיקות בין בני אדם, מוליכה נגה אלבלך את זוגות דמויותיה סביב מחווה אחת קטנה –הסטת שיער מהאוזן, הרמת ידיים אל על, דחיפה – אירועים זעירים לכאורה שלאחריהם לא יוכלו החיים לשוב ולהיות כפי שהיו.

הספר זכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים תשע"א. מנימוקי השופטים:

"בסיפורת של נגה אלבלך מצוי ריאליזם שמחוות זעירות משבשות אותו. בכתיבתה מקופלת מוזרות מרתקת, שמעמידה בספק את החיבור בין הדברים הפשוטים. נגה אלבלך מציעה פרוזה רגישה, יומיומית למראית עין, שמתוכה מבליחים רגעים של יופי."

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הדחיפה”

ביקורות נבחרות

על נגה אלבלך וכתיבתה ב-" ynet ספרים"

 דני לוזון על הספר ב"ישראל היום"

רוית הכט בהארץ

 

"מילים שמנסות לגעת"- קישור לתכנית רדיו עם נגה אלבלך

אני כוכב נולד

הזכייה:

אחרי שזכיתי, הטלפון לא הפסיק לצלצל. הסוכנים, העיתונאים,

התחקירנים, המפיקים. בסוף כיביתי את המכשיר. באו לדפוק

בדלת. עד הבית הם רודפים אחריי. נעלתי את הדלת. לא פתחתי.

שמתי ברברה סטרייסנד בפול ווליום והתעלמתי. אחר כך כתבו על

זה באינטרנט, שאני שומעת Memories בקולי קולות. כיביתי גם

את המחשב.

למה לי לקרוא על עצמי באינטרנט? יש לי פה את עצמי, בלי שום

תיווך עיתונאי, חשבתי.

עברו כמה ימים ובוקר אחד נשמעה נקישה בחלון.

הסתכלתי לכיוון הקול וראיתי את אחי מחייך אליי מעבר לזגוגית.

“אתה לא נורמלי," אמרתי לו בתנועות שפתיים ופתחתי את

החלון.

הוא קפץ פנימה לדירה.

“רציתי לראות אותך לפני שאני טס לניו זילנד," אמר. “את לא

עונה לטלפון, ל־ SMS ־ים, לא עונה לאי־מיילים, כלום."

“מתי אתה טס?"

“מחר. חוץ ממך אין לי מה לחפש פה. תבואי לבקר אותי?"

“ברור."

“מה את מתכוונת לעשות עכשיו?"

“שום דבר. לחזור למשרד. רגיל."

“את חושבת שייתנו לך?"

“אני צריכה לבקש רשות?"

הוא שתק.

“שיחקת אותה, אחותי. פשוט שיחקת אותה," הוא הניח את כף

ידו על זרועי. “לקחת את זה בהליכה."

“כן," חייכתי והבטתי מעבר לכתפו. הוא סובב את ראשו לאחור,

אבל לא היה שם כלום.

“וזה שאת נעלמת עכשיו…" המשיך, “שיחקת אותה פעמיים."

“אני לא נעלמת. למה, אתה לא רואה אותי?"

“אל תיתממי. את מעלימה את עצמך, את משתמטת מהכוכבוּת."

“לא בא לי להיות כוכבת בחיים של אחרים."

הפעם התבוננתי ישר בעיניו. אחר כך סקרתי את כולו.

הוא עמד מולי חשוף, מבטו מושפל אל הרצפה.

“רזיתָ," אמרתי.

“אני אשמין בחזרה בניו זילנד," הרגיע אותי.

“ברור."

הוא צחק.

הוא צריך ללכת.

“טוב, תכתבי לי כשתגמרי עם כל הבלגן. בסדר?"

ניגשתי לפתוח את הדלת, אבל אחי פנה לצאת מהחלון.

“תיזהר," קראתי כשנאחז בצינור הניקוז והתכונן לקפיצה מגובה

הקומה הראשונה.

מכיוון שהחלטתי לא לצאת מהבית למשך פרק זמן בלתי ידוע

מראש, ומכיוון שנטרלתי את מכשיר הטלוויזיה, את מכשיר

הטלפון, את המחשב ואת הדלת (שנפתחה בימים אלה רק לשליח

מהסופרמרקט), העברתי את רוב זמני בקריאת ספרים.

קראתי:

“ביום שישי בערב הוזמנתי למסיבה אצל חבר לעבודה. היו שם

בערך שלושים איש, כולם, בלי יוצא מהכלל, מנהלים בדרג

הביניים של המשרד, בני עשרים וחמש עד ארבעים. בשלב

מסוים מטומטמת אחת התחילה להתפשט. היא הורידה את

הטי־שרט שלה, אחר כך את החזייה, אחר כך את החצאית, כל

זה בתנועות מדהימות. היא נשארה בתחתונים זעירים עוד כמה

שניות, ואז, כשכבר לא ידעה מה לעשות עם עצמה, התחילה

להתלבש".

בדמיוני ראיתי את מעשיה של האישה במסיבה כמו בסרט

שמריצים קדימה, ואז אחורה — האישה מתפשטת בתנועות ארוכות,

ומתלבשת לאחור בתנועות מצחיקות וקטועות. אחר כך ראיתי

בדמיוני את מעשיה של האישה בפורמט של גיליון ווֹרד — קודם

השורה נכתבת בכיוון אחד ואז נמחקת בכיוון ההפוך.

הפִּסקה הזאת בספר הלהיבה אותי, נמשכתי לאומץ של אותה

אישה לברוא דבר מה ומיד לבטל אותו. גם אני אבטל, גם אני אמחק

את מעשיי. פרצופי — שבמשך שבועות היה מוקרן כמעט בכל בית

במדינה — יחזור למצבו השקוף. מול מצלמות הטלוויזיה אפשר

להגיד שגם אני התפשטתי. עכשיו אתלבש. ואולי להפך.

שמחה מילאה אותי בלי שאבין מדוע.

אחר כך חשתי ריקנות גדולה.

גם הבית היה ריק. גם השעות. הפִּסקה הזאת שקראתי, עם כל

המחשבות שנגזרו ממנה, מילאה חמש דקות מזמני לכל היותר.

אפילו פחות. חמש שניות. מחשבות רצות מהר. איך אמלא את כל

הדקות הנוספות שבהן ביקשתי לגזור על עצמי ניתוק מהחוץ?

נרדמתי. היתה שעת ערב. מאוחר יותר קמתי, הכנתי לעצמי ארוחה

ואחריה המשכתי לקרוא עד שעלה אור הבוקר. אחר כך נרדמתי

שוב. הייתי מותשת מכל חודשי התחרות וממופע הגמר הגדול,

מהעמידה חסרת ההגנה בקדמת הבמה, מהחשיפה. כשניגשתי

לאודישנים, לבדי ובלי שום מלווה, לא דמיינתי לעצמי שאזכה.

אהבתי מאוד את המוקיון, סיכמתי לעצמי. הוא שכב אצלי כמה

שנים, אף פעם לא החזרתי אותו לספריית בית הספר. את אנה

קרנינה לא הצלחתי לגמור. בתקופת ההסתגרות קראתי שבעה

ספרים (לא כולל קרנינה). מעבר לזה לא יכולתי להכיל עוד. יום

אחד סובבתי את המפתח בדלת דירתי ויצאתי אל הרחוב.

שעות הצפייה האינסופיות שבהן צפיתי בברברה סטרייסנד

והקשבתי לשירתה הביאו לכך שמשהו מסטרייסנד דבק בי. עד

לאודישנים לא ידעתי אפילו שיש לי “קול גדול בתוך התנהגות

חתולית". זו היתה הגדרה של אחד השופטים. החלטתי ללכת על

זה, כלומר לחזק את האיכויות החתוליות שירשתי מברברה, וליצור

לעצמי דמות בימתית: מפונקת, נהנית מתשומת לב. אני חושבת

שבשלב ההוא באמת נהניתי מתשומת הלב. לא ידעתי שאנצח, רק

רציתי לבדוק. רציתי להראות משהו שקיים בי ולראות איך הוא

מתקבל. הייתי תיאטרלית מאוד בהופעה על הבמה, בראיונות

דיברתי באופן מדוד ומרוחק. למה אנשים נמשכו לזה?

בחוץ היה שומם. שעת לילה מאוחרת והרחובות ריקים. השמים

נראו כמו חופש והמדרכות היו שבילים בטוחים. צעדתי לאורכם

של בנייני השכונה בלי יעד מוגדר, בחרתי בפניות באופן אקראי,

התענגתי על שמות הרחובות כמו על ריחות מוּכּרים, נזכרתי בחנות

החיות הקטנה וניגשתי לראות את האוגרים הישֵנים בכלוב. ריחמתי

עליהם. שמחתי שהם ישנים ולא יודעים שרע. בית הקפה הסמוך

היה סגור כמובן. אמצע הלילה. מכונית חולפת. ניסיתי לצוד את

דמותו של הנוהג בה. זה גבר, הוא העיף בי מבט תוך כדי נסיעה

ונעלם. מלבדו איש לא רואה אותי בשעה זו. התיישבתי על שפת

המדרכה, סוליות נעליי על כביש האספלט. אם מניחים יד, אפשר

עוד לחוש בחום שנאגר במרצפות המדרכה במשך היום תחת השמש

הלוהטת. או שזה רק נדמה לי.

נגה אלבלך, ילידת 1971, היא סופרת ישראלית ועורכת. נולדה וגדלה בפתח תקווה, כיום מתגוררת בתל אביב עם בעלה ושלושת ילדיה.

אלבלך סיימה לימודי תואר ראשון בכלכלה, סטטיסטיקה וחקר ביצועים ולימודי תואר שני בכלכלה באוניברסיטת תל אביב. היא עבדה כעשר שנים כאנליסטית בתחום האשראי ובתחום שוק ההון במוסדות בנקאיים שונים.

בשנת 2005 עזבה את תחום הכלכלה ופנתה ללימודי ספרות באוניברסיטת תל אביב. במהלך לימודי הספרות החלה לעבוד בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובארכיוני הסופרים של מרכז קיפ באוניברסיטת תל אביב. באותה עת פרסמה גם את סיפוריה הקצרים הראשונים בכתבי העת "עיתון 77" ו-"מטעם".

במסגרת עבודתה בהוצאת הקיבוץ המאוחד עורכת אלבלך בשיתוף עם אברם קנטור את סדרת "ספרית פועלים – סיפורת". ערכה קבצי סיפורים ותרגומים של הסופרים רוברט ואלזר, דיוויד פוסטר וואלאס, חרבראנד באקר, ארנון גרונברג, לאוניד פקרובסקי, אורי ניסן גנסין, ויקטור דרגונסקי ועוד.

נגה אלבלך היא זוכת פרס שרת התרבות לספרי ביכורים תשע"א, על ספרה "הדחיפה".

ספרה "אלי פורש כנפיים" נכלל במצעד הספרים של משרד החינוך לשנת תשע"א.

בשנת 2013 ראה אור ספר ילדים נוסף פרי עטה "העוגה של סבא אליהו" באיורה של ג'ני מייליכוב (הוצאת מטר).

X