הדוקומנטריסט | לרכישה באינדיבוק
הדוקומנטריסט

הדוקומנטריסט

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 70
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 10
- 10

הנובלה "הדוקומנטריסט" מציגה את האופורטוניזם והציניות שבה יוצרים ישראלים מתרגמים את עוולות הכיבוש למוצר אמנותי עבור השוק האירופי והאמריקאי.

 

ארי ליבסקר הוא קולנוען ועיתונאי, יליד חיפה. זהו ספרו הראשון.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הדוקומנטריסט”

בקרוב…

1.

 

בשירותים שבמבנה הפאלאס בקאן, בהיכל מפואר שהוקם במיוחד עבור יריד הטלוויזיה מיפ, אליו מגיעים אנשי תעשיית הטלוויזיה ממדינות שונות, להתעדכן בכל מה שחדש בתחום ובד בבד למכור את מרכולתם ולקנות פורמטים טלוויזיוניים ותוכניות ריאליטי, סדרות דרמה וסרטים דוקומנטריים, דווקא בעיצומו של אירוע יוקרתי זה, ועוד בביתן של רשת הכבלים האמריקאית הנחשבת אייץ'.בי.או, שלשל המפיק אודי עמית עד אובדן נשמתו. הוא ישב על מושב האסלה בלי יכולת לזוז, ידיו נשענו אל דלת תא השירותים, ראשו מכופף בין ידיו, פרצופו מכווץ ומעוות ועיניו לחות ואדומות, יוצאות כמעט מחוריהן.

כאב הבטן תפס אותו בדרכו לפגישת מכריעה עם קברניטי הערוץ באמצע המסדרון המהודר של החברה. על הקירות היו תלויים ציורי שמן בסגנון ויקטוריאני, בהם הופיעו דיוקנאות מצוירים של כוכבי הערוץ, ממוסגרים במסגרות זהב עבות ומרובות פיתוחים, שהעניקו להם מראה קלאסי מכובד, כשל יצירות אמנות מהמאה השמונה עשרה.

קלקול הקיבה כמעט גרם לו לתקרית מביכה מאוד במסדרון המהודר. הוא רצה רק להפיג את הכאב החד. כלל לא היה ברור לו כיצד יגיע לתא השירותים שבקצה המסדרון, הנמצא מול חדר הישיבות אליו הוזמן.

כעבור עשר דקות בתא השירותים, צלצל הטלפון שבכיס מכנסיו המחויטים, שהיו מופשלים עד מתחת לברך. במצבו הנוכחי לא הייתה לו כל אפשרות לדבר עם מישהו. הוא סבל מגל התפרצות נוסף ומכאיב, שאחריו עלה ריח גופריתי מהאסלה.

כמה מטרים משם, בחדר ישיבות מעוצב, סביב שולחן אובאלי שעליו פוזרו בקבוקי אוויאן מוגזים, המתינו לו שלושה גברים בגיל העמידה ואישה אחת, שהייתה צעירה מהם במקצת. ארבעתם לבשו בגדי שרד מחויטים. אחד הגברים ניתק את השיחה בטלפון הנייד ופנה אל השאר, "הוא לא עונה, אין לי מושג למה הוא מתעכב, אני מציע שנמתין לו עוד מספר דקות." הארבעה, חיכו עוד מחצית השעה ועזבו את החדר.

בתא השירותים ניסה עמית לשחזר מה אכל יום לפני כן, ולפתע הכול היה לו ברור. מקור התרעלה היה החומוס מערב קודם בפריז ממסעדה לבנונית שזכתה לביקורות נלהבות בעיתונים. המלצות רבות עליה עברו מפה לאוזן בחוגי השמאל מביני העניין. את המקום נהגו לפקוד אנשי אמנות, טלוויזיה וקולנוע. המסעדה הזו, כך העריך, היא הסיבה לכאב הבטן הנורא.

באותה ארוחה נכחו שותפו הצרפתי להפקת סרטו החדש ושתי מנהלות תוכניות חייכניות מרשת הטלוויזיה הצרפתית–גרמנית ארטה, שהשקיעה כסף בסרטו החדש, אליהם הצטרף גם אמריקאי, מנהל תוכניות מרשת אייץ'.בי.או, איתו היה על סף חתימה על עסקה סיבובית משתלמת לרכישת סרטו החדש. החוזה היה אמור להיסגר סופית יום למחרת עם קברניטי הערוץ ביריד הטלוויזיה מיפ. אך כאמור, במקום לחתום על ההסכם המיוחל, מצא עצמו אודי עמית תקוע בשירותים, משלשל וסובל מכאב בטן חזק, שלא ידע כמוהו.

"מג'נון" — כך קראו לסרטו החדש. הוא התעקש שהשם לא יתורגם מערבית לאנגלית, כי האמין שצלילי המילה יעברו אל השומע בכל שפה. הוא דמיין כיצד הנורדים, היפנים והאנגלוסקסים ישברו את שיניהם בניסיון להגות את השם בצורה נכונה.

הסרט "מג'נון" פגע הישר בבטן ובלב של האנשים המשפיעים ביותר בתעשיית הקולנוע הדוקומנטרי העולמית, וקטף את הפרס הראשון בתחרות הרשמית Joris Ivens באידפ"א, הפסטיבל הדוקומנטרי החשוב בעולם. בעקבות הזכייה, הוזמן עמית להשתתף באינספור פסטיבלי קולנוע, וקיבל פרסים ומחוות. למעשה, מאז הזכייה הפך לאזרח העולם, נע ונד בין ארצות, מבלה שעות בטיסות טרנס–אטלנטיות ובהמתנה בשדות תעופה, שרובם היו דומים זה לזה.

הוא נזכר כי את המסעדה הלבנונית בחר שותפו הצרפתי, ואודי עמית כעס על עצמו שלא מצא את הכנות והאומץ לומר לנוכחים מה הוא באמת חושב על החומוס הנורא. הוא לא היה מוצא עצמו תקוע בשירותים במצב כה מביך אילו רק היה אומר כי העיסה המגעילה שהוגשה היא לא המאכל לו קוראים חומוס במקום ממנו הוא בא. "עזבו אתכם מהסכסוך והקונפליקט, בואו אלינו רק כדי לטעום חומוס," כך היה צריך לומר, אבל שתק, ובשל כך הוא סובל עכשיו. הוא רצה להאמין שבלבנון אין כזה חומוס, אחרי הכול החומוס הגלילי–צפוני הקרוב לחומוס הלבנוני הוא החומוס המועדף עליו. ואז עלה בו החשד, שמא אחד המלצרים או הטבחים זיהה שהוא ישראלי והשפיך לתוך החומוס, אולי דחף זכוכית מרוסקת לעיסה המקולקלת שהם מוכרים לאירופאים וקוראים לה בלי בושה חומוס.

המחשבות התערבלו וצפו במוחו בעודו מתיז את מעיו למי האסלה העכורים. הוא היה על סף איבוד הכרה. הספיק לו מבט קצר בצלחת כדי לקבוע שמדובר בחומוס רע. משהו שם נראה היה לו חשוד, מלבד המרקם המשונה, הייתה בחומוס מעין תסיסה בועתית, כשל משקה מוגז. הוא לא התכוון לטעום אפילו כזית ממה שהפך עבורו כעת לכמוסת רעל לבנונית, אך שותפו הצרפתי, שהכיר את האובססיה הישראלית בכל הקשור לפולחן החומוס, הפנה אליו שאלה מתריסה על איכות המאכל, עליה נדרש להביע את דעתו המלומדת כישראלי. יכול היה להחליף את נושא השיחה ולהסיח את דעתם של הסובבים מהשאלה, אך ארשת פניו של הקומישן אדיטור של אייץ'.בי.או, שהתענג מאוד מהחומוס, הזכירה לו באותו רגע את המבט הענוג על פניה של שירי, העוזרת האישית שלו ויד ימינו, אחרי שבלעה כף גדושה מקרם הברולה במסעדת לה פילוסוף באזור המארה בשעת דמדומים יום קודם לכן. מבושמת קלות ובהתקפת חרמנות מטורפת, היא לא הפסיקה לשפשף לו את הזין מתחת לשולחן.

במסעדה הלבנונית, הקומישן אדיטור האמריקאי דחס אל פיו מזלג עמוס בעיסת החומוס, פעם אחר פעם, בעודו עוצם את עיניו בהנאה מרובה, ממש כמו שירי שלו יום לפני כן. הוא לא רצה להעכיר את האווירה. אין לדעת כיצד היו הצרפתים מגיבים אם היה נוקט עמדה ואומר את דעתו הכנה על טעמו של החומוס, שהזכיר לו חומוס מקופסת שימורים מימי שירותו הצבאי. למרות דעתו השלילית על החומוס, הוא החל להסביר לאמריקאי כיצד יש לנגב אותו בפיתה ולא במזלג ופצח בנאום על חשיבותו של המאכל בתרבות הישראלית והפלסטינית במזרח התיכון.

"חומוס הוא בכלל מאכל לבנוני," קטע את שטף נאומו שותפו הצרפתי.

עמית ראה בהערה חוסר נימוס והתנשאות. באותו רגע רצה לתלוש לצרפתי את הלשון ולדרוך עליה עם קצה רגל הכיסא עליו ישב. לא רק שהצרפתי רוכב על ההצלחה של סרטו, שהוגשה לו על מגש של כסף, הוא מעז להקניט אותו. בתחילת העבודה על הסרט הוא העריך מאוד את תרומת השותף הצרפתי להצלחת הפרויקט. הצרפתי בחר להתמחות בנישה מאוד צרה, סרטים שעסקו בקונפליקט של המזרח האיסלמי מול העולם המערבי הליברלי והנוצרי. הדבקות העיקשת בנישה ספציפית השתלמה לצרפתי בסופו של דבר. ההצלחה הגדולה שלו החלה לאחר אסון התאומים, שסייע לו למכור כמה מסרטיו בכל העולם, ובעיקר בארצות הברית, שבה נמצא הכסף הגדול. החברה הצרפתית נחשבה לאיכותית ביותר, והמוניטין שלה פתחו דלתות בכל ערוצי התרבות באירופה. הוא הצליח לגייס כסף מגוף שידור וקרן קולנוע אירופאיים, וכל זה היה חיוני לעשיית הסרט, ואודי עמית ידע את זה. הוא העריך את המפיק הצרפתי ואת הכסף האירופאי שהביא, שהיה גלגל הצלה שאפשר לו באותה תקופה לצוף מעל המים ולסיים את הפקת הסרט.

הכול השתנה מיד אחרי הזכייה באידפ"א, אז החלו להופיע בקעים ראשונים בשותפות. מי שהיה עד אז בן ברית, חבר ושותף לדרך, הפך ל"מטרד ולגורם מעכב שתוקע את מכירת הסרט," כך הסביר לשירי אודי עמית את הבעיתיות במערכת היחסים בינו לבין הצרפתי, "הוא מתיחס אליי בזלזול, בסרקזם ובהתנשאות. הוא מגמד אותי ומציג אותי כקבלן הביצוע שלו, הבן זונה הצרפתי המתנשא, עאלק מפיק יוצר סלש אינטלקטואל, אפס שמנפנף בשמות של אנשים עם שם בינלאומי, מגלומן שלא יודע להעריך שותפות, אדם שלא יודע לפרגן."

הצרפתי עמד על כך שאת הראיונות לתקשורת הם יעניקו בצוותא. הוא ניסה להשתלט על הראיונות וליצור את הרושם כאילו הוא יזם את הסרט, אך למזלו של אודי עמית, הוא היה יותר בקיא בפרטים וגם היה חתום כבמאי, כך שהצרפתי לא תמיד ידע לענות על כל שאלה. עמית חשש כי ביקורות אנטי–ישראליות עלולות לעורר נגדו את כעסם של פסטיבלי הסרטים היהודיים, שגם מהם ניסה להרוויח כסף, וגרוע מזה, של קרנות הסרטים בישראל. הוא לא רצה להיכנס לתוך המשבצת של השמאלן הצדקן שונא ישראל. הסרט דיבר בעד עצמו, וכל מה שהיה לו לומר מבחינה פוליטית, אמר בסרט.

למזלו, יצר קשר עם האמריקאי בתחילת העבודה על הסרט. בימים הראשונים של ההפקה, האמריקאי היה קטן אמונה לגבי העניין שיגלו מנהלי הערוץ והציבור האמריקאי בכלל, אך עמית לא התייאש ולא ויתר עליו, הוא דאג ליידע את המפיק האמריקאי בהתקדמות הצילומים, שמצידו נתן עצות רבות, שבסופו של דבר עיצבו את הסרט. אחת ההחלטות העסקיות הנבונות ביותר הייתה להתעקש במשא ומתן עם הצרפתי על שמירת זכויות הסרט בצפון אמריקה. הצרפתי לא היה מודע לכך שהאמריקאי ועמית סגרו עסקה מאחורי גבו למכור את הסרט בהנחה משמעותית, ושבתמורה יפיק עמית עבור אייץ'.בי.או סדרה מונומנטלית על תולדות הסכסוך במזרח התיכון.

עמית הצליח לגייס לסדרה העתידית את רינת שטרית, עורכת תוכן מנוסה בסדרות היסטוריות, שהייתה מעורבת ב"תקומה" בערוץ 1. בין התנאים אותם הציבה שטרית לפני חתימת החוזה היה שהסדרה תקרא "תולדות הסכסוך" ולא "תולדות הכיבוש". הוא הסכים מיד. זה כלל לא שינה לו. מבחינתו, העדיף לקרוא לכל הדבר הזה בשם "המצב" או יותר נכון, "המצב מתחילתו בעת המודרנית ועד ימינו אנו," וזאת על מנת שסוף כל סוף יוכלו האמריקאים המשכילים להבין מה בעצם קורה במזרח התיכון, ובעקבותיהם גם כל העולם, כך הסביר לשטרית בשיחת טלפון ארוכה שניהל עמה, שיחה שנערכה בטלפון כי עמית שהה באותה עת בפסטיבל בלייפציג.

"הייתי מעורב בהמון הפקות בחיים שלי, אבל זה משהו מיוחד, מדובר בפרויקט עם שליחות לאומית. הסדרה הזו יכולה לעשות את מה שמשרד החוץ לא עשה בכל שנות קיומו, אם נצליח לסגור את המכירה לאמריקאים."

כאשר סיימו את הארוחה במסעדה הלבנונית, המשיכו עמית והאמריקאי לבית קפה לבדם. הצרפתי כמעט והתעלף כשהאמריקאי הציע רק לעמית להצטרף אליו. הוא ניסה להידחף בכל דרך אפשרית, אבל האמריקאי הבהיר שמדובר בפגישה אישית. הצרפתי דאג להסביר לעמית עד כמה הוא מאוכזב בסדרת אס–אם–אסים זועמים, אותה הציג עמית לאמריקאי, שלעג והתמוגג מעונג על בקבוק יין רוזה, אותו חיסלו שניהם.

העסקה הייתה אמורה להיסגר סופית יום למחרת עם קברניטי הערוץ ביריד מיפ בקאן, המקום אליו נוהרת כל התעשייה העולמית כדי לסגור עיסקאות, אך הכאב החד תפס את עמית בדיוק בכניסה למסדרון, בדרך לחתימה.

זה היה אמור להיות עבורו רגע מתוק של ניצחון ונקמה, סוף לכל צרותיו. הוא, אודי עמית מכפר יעבץ שבשרון, יוצר ומפיק קולנוע וטלוויזיה שעד לפני כמה חודשים הדיבור עליו בתעשיה היה כעל פושט רגל שאף אחד לא מעוניין להתקרב אליו, חוזר לישראל עם עסקה בינלאומית מכובדת, מגיע למשרדו של מנהל הבנק, ומנפנף מול פרצופו בהסכם מול אייץ'.בי.או, אותו מנהל ממוצא עיראקי שאודי עמית נהג לכנות בשמות מעליבים כמו סדאם, וששקל להעמיד את החברה שלו בפשיטת רגל, כינה אותו, בפני שירי ושאר העובדים במשרד כפלאח ערבי מטונף.

כמעט לא היה איש שתיעב יותר מאותו מנהל בנק אומלל, שכעת, כשהחוב שלו עמד להיעלם, הפך משטן לסתם פקיד מעורר רחמים שיגדיל לו את מסגרת האשראי ויאפשר לעשות קצת ביזנס. הוא הרי מפיק די מוצלח, "לו רק העיראקי היה מצליח להבין את זה," ונותן לו קצת יותר מרחב. אך דווקא בכניסה למסדרון החריב הכאב הנורא את פסטיבל הניצחון הפרטי שלו.

באותו הבוקר, לפני הפגישה שנקבעה לשעות אחר הצהריים, היה אודי עמית במצב של אופוריה ואהב את כולם; את החדרנית שהגיעה לנקות את חדרו, את השמש האביבית של קאן, ואת חוף הים, שהזכיר את שפת הים של תל אביב. אהב גם את טעמה של ארוחת הבוקר הנהדרת אותה סעד יחד עם שירי, שהייתה זוהרת מתמיד, ועם מנהל הערוץ הדוקומנטרי המוערך של הטלוויזיה הפינית. שלושתם התארחו במלון בו שהו גם רוב המפיקים ואנשי התעשיה הישראלים, שהביטו בעמית במבטי קנאה. חלקם אף הנידו ראש או נופפו אליו. על רובם הוא השקיף באדישות ולאחדים הנהן תוך שהוא מסנן בעברית, אל שירי, "חנפנים, הם פשוט מתים להצטרף אלי לשולחן, שאכיר להם את הפיני."

ללא בושה, מנהל המחלקה הדוקומנטרית של ערוץ 1 התקרב מבלי שהוזמן. "תראי את המושבניק המאכער, הפולטיקאי בשקל מהערוץ של הגמלאים, בא כדי להכיר את הפיני," סינן לשירי בעברית. הוא לחץ את ידו של מנהל המחלקה והחליף איתו כמה משפטים באנגלית עילגת בסגנון צבאי. הפיני שידר אפאתיות, וראש המחלקה מערוץ 1 נראה מאוכזב במקצת מהיחס הצונן. עמית, שהיה במצב רוח מרומם, נפנף אותו באלגנטיות ואמר שעליהם להיפגש על הפרויקט החדש שלו, במימון אייץ'.בי.או, כדי להוריד את הביטחון העצמי שלו לרצפה הוסיף כי "כמובן, הכול תלוי בכך שבערוץ 2 ידחו את הפרויקט."

כמה ימים לפני כן הוא סימס לשירי, שנמצאה בישראל, וביקש שתשחרר ידיעה באתר הברנז'ה אייס כדי שכולם ידעו שהוא חוזר לעניינים. הוא גם ביקש ממנה שתדבר על העסקה במטוס מישראל לפריז. המטוס היה עמוס באנשי התעשייה, שקברו אותו ושמחו לאיד בזמן שהתרסק. אחרי ארוחת הבוקר דילגו עמית ושירי בין קוקטייל לקוקטייל, רוקנו כוסות שמפניה וזללו כמויות אדירות של אויסטרים טריים. אויסטר היה המאכל האהוב ביותר על אודי עמית, אחרי חומוס.

הם הוזמנו לקוקטייל אקסלוסיבי ביאכטה של חברת הפקות שעובדת בעיקר עם הבי.בי.סי, שם פגשו מנהל תוכניות מהצ'אנל פור הבריטי, שמאוד רצה לקנות את הסרט וגם היה מאוד מעוניין בשירי. היא מצידה לא הביעה התנגדות, ונראה היה כי היא נמשכת מאוד לאנגלי. עמית החליט לוותר על ההפלגה ואמר כי עליו להתכונן לפגישה.

שירי שאלה אם זה לא יפריע לו שהיא תעלה על ההפלגה, והוא ענה לה כי כלל לא אכפת לו, להיפך, "תיהני כמה שיותר."

"אתה בטוח?" הקשתה שירי, "אם תבקש, אשאר פה."

"לא לא, תעלי, הים נראה קצת סוער. בפעם הקודמת שעליתי על יאכטה קיבלתי מחלת ים איומה."

אך במקום לחיצת יד וחתימה על החוזה המיוחל, ובמקום להיות נוכח בפגישות חשובות אותן קבע כמה שבועות מראש, מצא עצמו אודי עמית בחדרו במלון, שוכב עירום וחסר כוחות על המיטה המכוסה סדין לבן, לא מוצא כל טעם ללבוש בגדים כי בכל רגע עלול היה לשוב לשירותים ואחר כך למקלחת, לשטוף את רגליו וישבנו. פי הטבעת שלו צרב מרוב שפשוף. כמה בקבוקים של מים מינרליים מוגזים תוצרת אוויאן היו מונחים לצד מיטתו, והוא הכריח את עצמו לשתות כדי לא להתייבש, למרות שלא היה צמא. המים המוגזים העלו מיצי קיבה חומצתיים אל הוושט, וגרמו לו לצרבת איומה. הוא רץ לאסלה, והוציא מפיו מעין נוזל ירוק. בשלב זה הוא היה משוכנע שאולי באמת הלבנונים טחנו זכוכית לחומוס באותה מסעדה.

אחר כך חש בגל קור עז, נשכב במיטה וכיסה עצמו בשמיכת הצמר הדקה של המלון, אבל הקור לא עזב אותו. הוא שמע את צלצול הטלפון הנייד, הרים אותו, ועל הצג הופיע מספרו של אבו בסאם, אביו של גיבור הסרט שלו. הוא הניח את הטלפון, מבלי לענות לשיחה. אחת ליום, גם כששהה בחו"ל, האב היה מתקשר. הוא שמע את צלצולי הטלפון הנייד, אי שם בחדר, הולכים ונחלשים לאיטם. היה נדמה לו שחום גופו עולה, וכי הוא מאבד הכרה ונכנס לשלב הזייתי. קיווה שיצליח לשלוט על צרכיו ולא יעשה אותם במיטה. מחשבותיו קפצו מנושא לנושא, ותמונות איטיות, בהן הופיעה גם דמותו של בסאם, גיבור סרטו, התחלפו בזיכרונות מעורפלים שהפכו לצלילים לא ברורים, עד שהכול נרגע.

יממה אחר כך, התברר שהרעלת הקיבה הייתה בשל האויסטרים הרבים שזלל בקוקטייל, ולא מהחומוס.

ארי ליבסקר הוא קולנוען, עיתונאי, אוצר עצמאי וחבר מערכת ב"מעין" – כתב עת לשירה, אמנות, ספרות ורעיונות. עוסק בביקורת התרבות, הכלכלה והחברה. מבין סרטיו בולט "סטאלגים", העוסק בקשר בין פורווגרפיה לשואה בספרי כיס שראו אור בישראל בשנות ה-60. ב-2012 אצר את  "איראן", תערוכת מחאה נגד תקיפה ישראלית באיראן.

X