הדבר הראשון שרואים | לרכישה באינדיבוק
הדבר הראשון שרואים

הדבר הראשון שרואים

שנת הוצאה: 02/2016
מס' עמודים: 192
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

ב־15 בספטמבר 2010, בשעה שארתור דרייפוס צופה בפרק של סופרנוס, לבוש בתחתוני המזל שלו, נוקש מישהו על הדלת. הוא פותח. סקרלט ג'והנסון. הוא בן עשרים, הוא מוסכניק. היא בת עשרים ושש, ומשהו סדוק בתוכה.
לאחר הצלחתו המטאורית של הרומן הראשון שלו, גרגואר דלקור פורש רומן וירטואוזי משעשע ואכזרי על הולדת האהבה והאמת הפנימית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הדבר הראשון שרואים”

ארתור דרייפוס אהב ציצים גדולים.
הוא גם תהה אם לו עצמו היו גדולים או קטנים לוּ היה בחורה, כי של אמא שלו היו קלילים ושל סבתא שלו כבדים, לפחות על פי החיבוקים החונקים שבזיכרונותיו.
חזה בולט כפה לדעתו הליכה קמורה יותר, נשית יותר, וחִנם של הגופים בעלי שיווי המשקל העדין הילך עליו קסם, ריגש אותו כמעט. אווה גרדנר בהרוזנת היחפה, ג'סיקה ראביט במי הפליל את רוג'ר ראביט. ורבות־רבות אחרות. התמונות האיצו את פעימותיו והעלו סומק בלחייו. חזה מרשים ראוי לדממה וכבוד. אין גבר בעולם שלא הופך למראהו לילד קטן.
וכולם מוכנים למות למענו.
התענוג מעולם לא חלף, הלכה למעשה, תחת ידיו של ארתור דרייפוס, אבל הוא ראה אינספור גרסאות שלו בחוברות ישנות ומשומשות של הגבר המודרני שסחב מפֶּה־פֶּה, וגם באינטרנט.
באשר לאמיתיים, היו אלה של מדמואזל ריגוֹטמַלוֹלֶפּזי, שהשתפלו מחולצותיה האביביות: שני אבטיחים ראוותניים, בהירים מאין כמוהם ושופעי יובלים ירקרקים, להוטים, פועמים, שהיו מתנחשלים באחת כשהיתה מאיצה את צעדיה כדי להשיג את האוטובוס שנעצר פעמיים ביום ברחוב גראנד (רחוב קטן שבאחד בספטמבר 1944 נהרג בו סקוטי אחד, הייווּד שמו, בעת שחרור האזור), או כשכלבה הבזוי גרר אותה בהתלהבות לאי־שם לעשיית צרכיו.
בחטיבת הביניים היתה נתונה חיבתו של ארתור דרייפוס הצעיר לפירות הבשרניים, הבסיס לרצונו להימצא בקרבתה של נאדֶז' לֶפֶּטי אחת, שהיתה אמנם בלתי מושכת למדי, אבל בזמן שלז'וֹאֶל רינגֶה היפהפייה היתה חזייה 80A, על חזה שטוח כמו קרש, התברכה היא ב־85C נדיב. זאת היתה בחירה גרועה. כפוית הטובה הגנה בחירוף נפש על חצאי המלונים שלה ולא הניחה לבעלי תיאבון להתקרב אליהם: הירקנית בת השלוש־עשרה מז'ירונד, המודעת לקסם חמוקיה, רצתה לדעת שהיא נאהבת בזכות עצמה, וארתור דרייפוס, בן אותו הגיל, לא הסתדר באותם ימים עם מילות חיזור מחורזות ומעושׂות. הוא לא קרא רֶמבּוֹ ולא זכר בעל פה את המילים המתוקות משיריו של קאבּרֶל, או של קודמו ס' זֶ'רוֹם (למשל: לא, אל תעזבי אותי / לא, התמסרי לי).
כשנודע לו שאלאן רוזֶ'ה, חברו משכבר הימים, זכה ליהנות מפירותיה הצנועים של ז'ואל רינגה היפהפייה, תחילה בקצות האצבעות, אחר כך בשפתיים ולבסוף בתוך הפה ממש, הוא יצא מדעתו ותהה אם עליו לשנות מן הקצה אל הקצה את עמדותיו באשר לשדיים. לרדת בדרישות.
בגיל שבע־עשרה הוא נסע לאלבֶּר (העיר השלישית בגודלה במחוז סוֹם) עם אלאן רוז'ה הגאה כדי לחגוג את המשכורת הראשונה שהרוויח. הוא בחר לאבד את בתוליו ולהתנסות בסחרור עם יצאנית בעלת מרפסת מצוידת היטב, אבל היה קצר רוח כל כך שתיכף כיבד את אריג מכנסיו. אחר כך הוא ברח, שבור, מבויש, מבלי שהזדמן לו ללטף, למשש, לנשק ולמחוץ את האוצרות החלביים. הוא רצה למות.
המקרה המביך צינן את התלהבותו. החזיר את הדברים למקומם. הוא קרא שני רומנים רומנטיים של קארן דניס האמריקאית, וגילה שם שהתשוקה לאחֵר מתעוררת לפעמים בחיוך, בבושם ואפילו במבט פשוט, דבר שאכן קרה לו שישה חודשים לאחר מכן בצ'יפס של דֶדֶה, חנות־בר־דוכן־חוברות־דיג־כרטיסי־הגרלה בכפר. הבר הוא החלק שעניין את הדייגים: השלט האדום של בירה יופילר שימש להם כוכב הצפון בשעות שחר חורפיות אינסופיות וקפואות וקָסם למעשנים, שכן המקום התעלם מהחוק נגד עישון שהתקבל ב־2006.
בצ'יפס של דֶדֶה התרחש הדבר הפשוט הבא: יום אחד נשאל ארתור דרייפוס מה הוא מזמין, וכשהרים את מבטו פגש במבטה של המלצרית החדשה. עיניה הוציאו אותו משיווי משקל, הן היו בצבע אפור של גשם. הוא אהב את צליל קולה, את חיוכה, את חניכיה הוורודות, את שיניה הלבנות, את הניחוח שלה, את כל הקסמים שתיארה קארן דניס. הוא שכח להביט בחזה שלה, ולראשונה לא הטריד אותו אם הוא מצטנע או מעורר תיאבון. כישלון חרוץ לגבעות.
ואז היתה לו התגלות: בחיים יש יותר מאשר ציצים, והם לא הדבר היחיד שהופך אישה למושכת.
זאת הפעם הראשונה שהוא התאהב ממבט ראשון. וגם חווה פרפור לב ראשון — מעין הפרעה בקצב הלב.
אבל שום דבר לא קרה עם המלצרית שלעיל, שכן אין טעם להתחיל סיפור אהבה מהסוף, מה גם שלמלצרית עם עיני הגשם היה אהוב: נהג משאית על הקו לבלגיה והולנד, בחור מרובע, חסון, עם ידיים כמו מגרסות, בחור מוצק עם שרירי זרוע רציניים, ששמה של אהובתו אלואיז מקועקע בהם. בחור רכושני, קנאי. בקיאותו של ארתור דרייפוס בקרטה ובאמנויות לחימה אחרות היתה מוגבלת להוראותיו של המאסטר העיוור בקונג פו פנדה (מאסטר פּוֹ הבלתי נשכח), ולצעקת הקרב של פייר רישאר בהבלונדיני עם הנעל השחורה (איב רובר). לפיכך הוא העדיף לשכוח את פניה הפיוטיות של אלואיז, את האפור הלחלוחי של עיניה, את ורדרדות חניכיה. הוא הפסיק לשתות שם קפה בבקרים, ואפילו הפסיק לעשן כדי לא להסתכן בהיתקלות בנהג המשאית הקנאי.
לסיכום הפרק הראשון ההוא, בגלל נהג משאית חסון וחשדני ומגורים בכפר הקטן לונג, 687 תושבים, במחוז סום (ארמון מהמאה ה־18, מגדל פעמונים, זיקוקים בחג ז'אן הקדוש, עוגב מעשה ידיו של קבאייה־קול ושמורת ביצות שרעו בה סוסים שהובאו מקַמארג), ובגלל עיסוק במכונאות רכב שהפכה את אצבעותיו שומניות ושחורות, התגורר ארתור דרייפוס בן העשרים, שהיה אמנם יפה תואר — אלואיז השוותה אותו לריאן גוסלינג, רק יותר מוצלח — בגפו, בבית מבודד ביציאה מהכפר, לא רחוק מכביש מספר 32 לאִיִי־לֶה־אוֹ־קלוֹשֶה.
למי שלא מכיר את ריאן גוסלינג, מדובר בשחקן קנדי יליד 12 בנובמבר 1980, שהתפרסם ברחבי העולם ב־2011, שנה אחרי הסיפור שלנו, בסרטו הנפלא והאפל של ניקולס וינדינג רפן, דרייב.
אבל זה לא קשור.
ביום שבו מתחיל הספר נקש מישהו על דלתו.
ארתור דרייפוס צפה אז בפרק של הסופרנוס (עונה 3, פרק 7: 'דוד ג'וניור עובר ניתוח נגד סרטן קיבה'). הוא קפץ בהפתעה. צעק: מי זה? נקשו שוב. אז הוא הלך לפתוח. הוא לא האמין למראה עיניו.
מולו עמדה סקרלט ג'והנסון.

גרגואר דלקור הוא פרסומאי וסופר צרפתי עתיר פרסים, יליד 1960. ספרו הראשון, הדברים שאני רוצה, היה לרב־מכר בינלאומי, תורגם ל־27 שפות ועובד לקולנוע ולתיאטרון.

X