הדברים עצמם | לרכישה באינדיבוק
הדברים עצמם

הדברים עצמם

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 299
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

גיבורי 'הדברים עצמם' הם נערה ושני נערים, שלושתם בשר מבשרה של הציונות הדתית: דרור לומד בישיבה תיכונית, אביטל היא בת שירות לאומי, ושי לומד בישיבת הסדר.

קרועים בין כמיהה גדולה לאהבה לבין מסגרת דתית שמרנית, הם מחפשים שוב ושוב את 'הדברים עצמם' – האמת החמקמקה, חסרת השם, הלא-חילונית ולא-דתית, שאולי תאפשר להם לפלס דרך עצמאית.

אביטל היא נערה דעתנית ומרדנית אך גם דחויה ושבורת לב, ומערכות היחסים שמתפתחות בינה לבין דרור, הצעיר ממנה בכמה שנים, ובינה לבין שי, בן גילה, מעוררות אצל שלושתם תשוקות עזות ורגשות סותרים, שכל אחד מהם מתמודד איתם בדרכו המיוחדת – בסחרור ותדהמה, בסקרנות ובשמחה גדולה, או בנדנדה של רוך ופגיעות, התרסה ופחד.

עלילת הרומן מתרחשת בראשית שנות האלפיים – במהלך האינתיפאדה השנייה ועל רקע זיכרונות טריים מהסכמי אוסלו ורצח רבין – ומפרקת ליסודותיה את החברה הדתית-לאומית, שעסוקה גם היא בחיפוש דרכה בין חילוניות לחרדיות ובין ערכים אוניברסליים ללאומנות קנאית.

ובתוך ההקשר החברתי הטעון הזה מפליג הרומן אל תוך חייהם הסוערים של שלושת גיבוריו, שמתנהלים ברובם המכריע במסתרים, בתוך נפשם, מתוך חתירה עיקשת לגאולה אישית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הדברים עצמם”

בקרוב…

א.

דרור פסע באיטיות על מדרכת האספלט השחורה וגירד את השוקולד שהיה דבוק לפניו. רק לפני שבוע החופש נגמר, וכבר לחטוף מכות רצח כאלה? הוא נזכר בחגים, בסוכות, בשמחת תורה, כשהתארחה אצלם המשפחה של דודה שלו, אחותה של אמא שלו.

הוא נזכר איך הם שיחקו מחבואים בכל השכונה, ואיך הוא ובת-דודה שלו, שצעירה ממנו בשנה, התחבאו בגינת השכנים מהבית הסמוך, ואיך הם ברחו בצחוק חסר שליטה כששמעו את נעלי הבית של השכנה מכות בזעם במדרגות.

הוא נזכר בבת-דודה שלו צועקת תוך כדי ריצה שהיא עוד רגע נופלת, ואחר-כך נזכר איך הדודה שלו, שתמיד אומרת דברים ישירים או מביכים מדי, אמרה בשולחן החג שהוא "כבר גבר של ממש," ואיך הוא הרגיש טוב כשראה את בת-דודה שלו בוחנת אותו בעניין, ואיך כיווץ לעומתה את עיניו. הייתי מת לחזור רק שבוע אחורה, חשב וגירד את ראשו מבעד לשיער הדביק והשמנוני, רק שבוע אחד.

היום נעשה בבת-אחת לוהט, והשמש הכתה באלימות בראשו. הוא פשט את הסוודר ונשאר בגופיית ספורט חצי-שרוול לבנה. הוא נזכר איך בבוקר מזג האוויר היה די קריר, ואבא שלו, שאמר שבלילה יָרד קצת גשם, "אבל לא משהו שאפשר לקרוא לו היורה," עטף את צווארו בצעיף. הוא נזכר איך אבא שלו קשר את הצעיף ממש בחוזקה, ואיך הוא אמר לאבא שלו שהוא חונק אותו עם הקשר הזה, ואיך אבא שלו, שהיה לבוש בחולצת כפתורים כחולה ועליה אפודה שחורה פתוחה, צחק ושיחרר מעט את הלולאה, ותוך כדי כך אמר שבנסיעה הרוח עפה על הפנים, ולכן כדאי להדק כמה שיותר כדי שהוא לא יתקרר, כי "הגרון זה המקום הכי רגיש למחלות בחורף."

אחר-כך אבא שלו הוסיף שחבל שהוא יחלה, ודרור חשב שאמא שלו בטח הייתה מוסיפה שבעיקר לא כדאי שיחלה עכשיו, כשמתחילה התקופה הכי חשובה של שנת הלימודים. "הרי חוץ מחנוכה," דמיין אותה אומרת, "אין שום חופש עד פסח, מה שאומר שהתקופה הזאת היא בעצם רוב השנה. והכי גרוע זה להיות חולה בתקופה הזאת, כי אז אתה מפסיד את החומר הכי חשוב ורודף אחרי כולם כל השנה."

כשקיפל את הסוודר וניסה לדחוס אותו אל תוך הילקוט, הבחין בשני חורים קטנים בתחתית ובחור קצת יותר גדול באזור החזה. כנראה גם זה מהדחיפות של החארות האלה, חשב. למרות ששטף את הראש מייד אחרי המכות, שאריות של מוס שוקולד עוד היו מעורבבות בשׂערו השחור, החלק, והוא ניסה להסיר אותן בתנועות ארוכות, חסרות תועלת, שרק הספיגו את המוס עוד יותר בשיער. הוא התכופף, מרח את המוס שנדבק לזרועו על ריבוע הדשא הקטן בחזית בית-הספר, המשיך ללכת והאזין לנקישות נעלי הספורט החדשות שקנה עם אמא שלו רק אתמול.

הקול הזכיר לו קול של מכות מדודות, כמו דפיקות לב או תקתוק של שעון תקוע. אחת לכמה צעדים השתפשפה הסוליה החדשה במדרכה, והשמיעה קול שדומה לציוץ של ציפור. בכל פעם שדרך עם הנעל על הקרקע הבהבה בסוליה נורה אדומה. עכשיו גם הנעליים היו מוכתמות במוס השוקולד הארור, ובסימני הנעליים של הילדים שדרכו עליו כשעמד חסר אונים בתוך המעגל הזה שהקיף אותו.

הוא הרגיש דקירות קטנות בבטן ונזכר איך אמא שלו רצתה שיקנה נעליים זולות יותר. "המחיר של הנעליים האלה לא הגיוני," היא אמרה לו בחנות, "הוא פשוט מוגזם. ובלאו הכי זה טיפשי להוציא כזה סכום עכשיו על נעליים, הרי אתה בשלב שהרגל שלך גדֵלה כל הזמן, ועוד מעט תצטרך להחליף אותן בנעליים אחרות." הוא נזכר בעצמו בחנות הנעליים, פוסע בחנות הולך ושוב, מתרגש מהאור שנדלק בכל צעד, מדמיין איך למחרת יבוא לבית-הספר, וכל צעד כזה יהמם את הילדים האחרים שיתבוננו בו בקנאה. "לְמה אתם שומרים את כל הכסף שיש לכם?" צעק על אמא שלו באמצע החנות, "כדי שתוכלי לקנות עוד חצאית מכוערת או איזו חולצה?"

כן, מול אמא שלו הוא חזק, חשב לעצמו פתאום בבושה. מול אמא שלו הוא יודע להיות שנון וחריף ונוקב ובלתי מתפשר. הוא נזכר בקלפים שהיה אוסף בכיתה ב', ואיך תמיד כשאמא שלו הייתה מחזירה אותו מבית-הספר היה מבקש ממנה שתקנה לו חבילת קלפים חדשה. הוא נזכר איך פעם היא אמרה לו שאין לה זמן עכשיו לעצור, כי היא חייבת לבקר את סבתא שלו, אבל היא מבטיחה שלמחרת היא תרשה לו לקנות שתי חבילות. הוא נזכר איך המתין בקוצר רוח כל יום הלימודים למחרת.

כבר סיפר לכולם שהוא הולך לקנות שתי חבילות קלפים, ואמר שבטח יֵצאו לו קלפים מצוינים, כי אם קונים שתי חבילות אז לפחות חבילה אחת יוצאת מצוינת. במיוחד אמר את זה ליגאל שאף פעם לא היה קונה קלפים, אבל היה טוב במשחקים עם שאר הילדים והיה מרוויח הרבה, ולכן הוא עשה איתו שותפות ונתן לו אחוזים מהקלפים שלו.

לרגע נדדו המחשבות שלו ליגאל. הוא נזכר איך ביום האחרון של כיתה ו' יגאל אמר לכולם שהוא לא ממשיך לישיבה התיכונית והולך ללמוד בבית-ספר "רגיל", חילוני, כי "זה הכי טוב," וגם כי "מסיימים הרבה יותר מוקדם ולא תקועים בבית-ספר עד שש." "וחוץ מזה," נזכר איך יגאל אמר, "יש שם מלא בנות," ואיך הוא צחק כשאמר את זה.

אחר-כך הוא נזכר בעמיחי שאמר לו אז, בדרך הביתה, ביום האחרון של כיתה ו', שיגאל הזה סתם מקשקש, שהוא היה מת להמשיך איתם לישיבה, ושהסיבה היחידה שהוא לא ממשיך זה שההורים שלו מתגרשים ואמא שלו הפכה להיות חילונית והם עוברים דירה למקום אחר. ואז דרור שוב נזכר בעצמו.

הוא נזכר איך הוא חזר הביתה באותו יום שבו אמא שלו הבטיחה לו שהיא תיקח אותו לקנות שתי חבילות קלפים, ואיך הוא כמעט לא הצליח לעמוד ישר מרוב המתנה והתרגשות, ואיך אמא שלו שכבה במיטה כי היא לא הרגישה טוב, וכשהוא הזכיר לה שהיא הבטיחה לו לקחת אותו לקנות קלפים היא אמרה שמתפוצץ לה הראש והיא לא יכולה לקום מהמיטה. הוא נזכר איך הוא התרגז, ואיך הוא צעק שהיא הבטיחה לו, ושהיא שקרנית, ושהיא תמיד אומרת דברים ולא מקיימת אותם.

אחר-כך נזכר איך לקח את כל המטבעות שהיו לה בארנק, הלך ברגל למרכז המסחרי וקנה שם שתי חבילות קלפים ומשולש פיצה ופחית שתייה בחנות לא כשרה, ובדיוק כשהתיישב לאכול את הפיצה, שהייתה לא טעימה ובאמת מסריחה, אבא שלו הופיע וצעק עליו, והוא התחיל לבכות וזרק את הפיצה לפח אחרי שאבא שלו אמר לו שהחנות הזו היא "טריפה" ושהפיצה הזאת היא "טָרֵף", ושהם מוכרים שם פיצה עם נקניק, ושהוא ילד רע, ככה הוא אמר, "ילד רע", בגלל שהוא עזב את אמא שלו חולה במיטה בשביל קלפים מטופשים ועוד גנב לה כסף מהארנק.

"לגנוב לאמא שלך כסף מהארנק?" הוא זכר את הזעזוע בקולו של אביו, "לגנוב? מאמא שלך?" אחר-כך הוא נזכר שגם הקלפים שיצאו לו היו גרועים, אולי הכי גרועים שהיה יכול לקבל, ואיך הוא אמר לאלוהים בשקט, בזמן שהלך יחד עם אבא שלו למכונית, שהוא יותר לא יתנהג ככה לאף אחד, שיותר הוא לא יגנוב ולא יהיה חזיר ואכזרי כמו שהיה לאמא שלו, כי הוא ראה שהיא חולה אבל כל מה שעניין אותו זה הקלפים האלה. וכשהוא הגיע הביתה, הוא מייד רץ לשירותים והקיא את הקצת פיצה שאכל.

דרור התקרב לאופניים שלו, שיחרר אותם מהשרשרת הכסופה ומשך אותם בתנופה לעבר גופו. שני ילדים שהלכו בצד השני של המגרש התבוננו בו. אחד מהם צחק, והשני אולי ניסה להתאפק, אבל אחרי שהחבר שלו אמר לו משהו פרץ גם הוא בצחוק. האוזן הימנית של דרור עדיין להטה מהסטירה שחטף רק כמה דקות לפני כן, וגם הלחי מתחת לאוזן בערה.

הוא הניח את תיק הלימודים בסל שהיה קשור לאחורי אופניו, זה שגרם לאופניים שלו להיראות, כמו שתמיד היו צוחקים עליו, כמו "אופניים של בנות". הוא אחז בכידון האופניים והתחיל להוביל אותם על המדרכה. הוא לא רצה להתחיל לרכוב עד שיגיע לכביש. הוא נזכר איך פעם, לפני כמה שנים, כשעוד היה ביסודי, אולי בכיתה ה', הוא ראה נער אחד תוקע מקל של מטאטא אל תוך גלגל של אופניים נוסעים, ואיך הילד שרכב על האופניים נמרח על הרצפה, ואיך הנער שתקע את המקל, שהיה מבוגר גם ממנו וגם מהילד על האופניים, פשוט הרים את האופניים שנפלו והתחיל לרכוב עליהם כשהוא מתעלם לגמרי מהילד ששכב שם כמו גווייה על המדרכה.

המבט של הילד ההוא, שרוע על המדרכה ומתבונן בנער שהפיל אותו רוכב על האופניים שלו, היה תמיד עולה בדעתו רגע לפני שהתחיל לרכוב. ובטח היום אחרי כל מה שקרה. רק זה מה שחסר לי עכשיו, חשב, שיגנבו לי את האופניים. אם יש יום מושלם לדבר כזה זה היום, המשיך את המחשבה. אחר-כך חשב שאם יגנבו לו היום את האופניים הוא יהרוג את עצמו.

הוא החליט שהוא נוסע הביתה. הוא לא רוצה להישאר בַּבית-ספר המסריח הזה עוד רגע אחד. הוא שונא את המקום הזה. הוא לא יישאר פה אפילו עוד רגע. הוא יברח מפה. הוא יעבור לבית-ספר אחר, חילוני. כן, אולי אפילו לבית-ספר חילוני אם לא תהיה לו ברירה.

ובכלל, חשב לעצמו, מה כל-כך רע בבית-ספר חילוני? אולי שם האנשים יותר נורמליים, ובכל מקרה יש שם בנות, והם מסיימים את הלימודים יותר מוקדם, ובכלל, באלוהים אפשר להאמין בכל מקום, לא רק בישיבה תיכונית מסריחה עם קירות מתקלפים ומדרגות בטון ורבנים מזיעים ושיעורי גמרא ארוכים כמו נצח, ישיבה תיכונית שנותנת לשמונה תלמידים לרסק במכות תלמיד אחד בלי שאף אחד יתערב. כן, הוא חשב לעצמו, אם לא תהיה ברירה אני אפילו אעבור לבית-ספר חילוני.

כל מקום שהוא לא המקום המחורבן הזה, הישיבה הזאת. גם כן ישיבה, גם כן מקום של תורה, של דרך ארץ, של מוסר, "דרך ארץ קדמה לתורה". מקום של חארות, חשב. ואז, אחרי שאצליח ואהיה משהו מיוחד וכולם יגידו כמה אני חכם או מוכשר או גאון ואהיה מוקף בנשים יפות, חילוניות, כאלה שבפורים מתחפשות לאחיות בחלוק אחיות קצרצר או אפילו לזונות ממש, אני כבר אראה לכל אלה שהקיפו אותי היום ודחפו אותי מאחד לשני ונתנו לי בעיטות וסטירות וקיללו אותי ואת אבא ואת אמא, וצחקו עם כל הפה שלהם בחוץ כשאיזה מטומטם רץ וריסק לי גביע מוס שוקולד על הראש. אני אראה להם, לאפסים האלה. ממש חוכמה גדולה, חשב לעצמו, לרסק לבנאדם שמוקף בשמונה נערים שדוחפים אותו ובועטים בו גביע מוס על הראש.

אחר-כך הוא חשב שאם אמא שלו תשאל למה הוא הגיע כל-כך מוקדם הביתה, ואם לא היה אמור להיות לו היום שיעור מתמטיקה, הוא יגיד לה שהמורה למתמטיקה לא בא אז שיחררו אותם. ואם היא ספק תשאל ספק תגיד לעצמה, אולי אפילו בארסיות מסוימת, שבזמן האחרון מתבטלים להם הרבה שיעורים במתמטיקה, הוא יגיד לה שהוא לא יודע ולא סופר, ושהמורה הזה הוא גם ככה קצת משוגע, ושבכל מקרה לא לומדים אצלו כלום והוא רק מספר להם כל השיעור על כל מיני ניסויים פסיכולוגיים טיפשיים שעושים על תלמידים, ועל זה שאלוהים זו המצאה אחת גדולה, ועל פילוסוף אחד שאמר שהדת היא סם ושאין באמת דבר כזה אלוהים, ורק בסוף השיעור הוא כותב כמה מספרים ונוסחאות על הלוח, נותן שיעורי בית ויוצא מהכיתה בסוג משונה של צליעה, שמישהו אמר שזה בגלל שהוא חטף כדור במלחמת לבנון, אבל מישהו אחר אמר שזה בגלל שהוא קפץ פעם מקומה שלישית, ושהוא יודע את זה כי אבא שלו סיפר לו, ואבא שלו חבר טוב, "הכי טוב", של השכן של המורה למתמטיקה.

דרור חשב על המכונית של המורה למתמטיקה שהייתה מכוסה כולה בסטיקרים של "שלום עכשיו" ושל עוד כל מיני תנועות של "שמאלנים שרק רוצים לתת את הארץ הזו לערבים," כמו שאמר להם הרב שלו משנה שעברה ביום הזיכרון לרצח רבין שהוא גם יום הפטירה של רחל אמנו. "חייבו אותי להזכיר גם את רבין," נזכר ברב שלו אומר. "רבין היה שמאלני.

שמאלנים הם אנשים שרוצים לתת את הארץ לערבים פשוט כי הם לא מאמינים באלוהים, ובשבילם ארץ-ישראל זה כמו גרמניה או צרפת או אפילו אוגנדה. אתם יודעים שהרצל, שהיה כופר, רצה שעם ישראל, תראו את ערלוּת הלב, עם ישראל, ילך לגור באוגנדה? עם ישראל באוגנדה. עם ישראל לא בארץ-ישראל – באוגנדה. כולם בכו שם כשהוא אמר את זה. כל מי שהיה אכפת לו מעם ישראל. הם אמרו: אוגנדה? עם ישראל לאוגנדה? קראו לזה אז 'קונגרס הבוכים'.

בכל מקרה, גם רבין רצה לתת את ארץ-ישראל מתנה לרוצח הזה ערפאת, שעכשיו מסתובב בכל העולם כאילו הוא איזה רודף שלום, אדם שיש לו דם רב, רב מאוד, על הידיים. זה שמאלנים, זה המוסר השמאלני שהם כל הזמן מנפנפים בו, מתנות לרוצחים. ולמזלנו יצא היום הזה ביום פטירתה של רחל אמנו הקדושה, זכותה תגן עלינו וגם עליו. כי כל יהודי, גם יהודי שעושה דברים נוראיים כמו להחזיר אדמה מארץ-ישראל, הוא עדיין יהודי…"

 

יאיר אסולין (נולד ב-1986) הוא סופר ומשורר. כותב ב'הארץ' את המדור השבועי "קטע לסיום". מלמד כתיבה, מחשבה ותרבות במוסדות שונים.

ספרו הראשון, 'נסיעה' (חרגול ועם עובד 2011) זכה בשנת 2012 בפרס ספיר לספרי ביכורים ובפרס שרת התרבות לספרי ביכורים.

ספר שיריו 'מינכן (אם תרצי קראי לזה זיכרון)' רואה אור בהוצאת הליקון במקביל ל'הדברים עצמם'.

X