הדאנג'ן | לרכישה באינדיבוק
הדאנג'ן

הדאנג'ן

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים: כ-250
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 64
- 35

מיתומה שהתגלגלה לזנות בגיל העשרה נהפכה מקנזי לווטרינרית. היא שינתה את חייה מן הקצה אל הקצה, אבל הצלקות נשארו. את חיבתה היא מקדישה לבעלי החיים שלעולם אינם שופטים אותה או בזים לה, אבל עתה הגיע זמנה לצאת מן הקונכייה ולהותיר את העבר מאחור, באיווה. היא מארגנת לעצמה חילופי דירות כדי לחפש עבודה חדשה בסיאטל.

הבית שאליו היא מגיעה מקסים אמנם, אבל חדר אחד נותר נעול. שנותיה במשפחות אומנה העניקו לה שתי "מתנות": נוירוזה בנוגע לדלתות נעולות והיכולת לפתוח אותן. היא נכנסת לחדר ומזדעזעת… ואז מסתקרנת. שלשלאות ואזיקים, שוטים ומחבטים, ספסלים משונים עם רצועות…

כשאלכס חוזר הביתה מוקדם מהצפוי ומוצא את מקנזי שרועה בפישוט איברים על סוס ההצלפות בדאנג'ן הסגור ומסוגר שלו, הוא רותח מזעם. אבל הפחד והרתיעה שלה מעוררים את יצר ההגנה שלו ואת סקרנותו, ולכן הוא מציע לה עסקה שתשאיר אותה קרובה אליו – היא תשחק את תפקיד השפחה שלו בתמורה למקום לינה ולסיוע במציאת עבודה.

הוא תכנן להשתמש בווטרינרית כדי להיפטר מחברה לשעבר, לא להחליף אותה בבת זוג חדשה, אבל התערובת המושכת של עוצמה ופגיעות אצל מקנזי, גורמת לסאבּית הקטנה להתגנב היישר אל תוך לבו המוגן היטב.

 

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    היי רציתי לדעת אם הספר ייצא בגרסה מודפסת?

  2. :

    יש סיכוי שיצא מודפס?

  3. :

    שלום
    האם ייצא גם עותק מודפס?

    • :

      כן,
      אנחנו עדיין לא יודעים מתי, מומלץ להתעדכן בעמוד הפייסבוק של ההוצאה

הוסף חוות דעת

צ'ריס סינקלייר מרימה את הרף לסוגת הבדס"מ הארוטי, בעיקר בזכות זכרי האלפא הדומיננטיים והלוהטים שלה. – The Romance Reviews

 

אף על פי שאני לא נוהגת להשתמש במילה הזאת לעיתים קרובות, בהחלט אעשה זאת הפעם – וואו. הדאנג'ן הוא סיפור שמספק את הסחורה. אוהבי הז'אנר חייבים לקרוא את הדאנג'ן, עוד להיט שפוגע בול מבית היוצר של גבירת הבדס"מ, צ'ריס סינקלייר. הכתיבה מעולה (כתמיד), הדיאלוגים חושניים ומשעשעים כאחד, והדמויות יישארו איתכם הרבה אחרי שתסיימו את הקריאה. זהו ספר ששומרים על המדף. – Whipped Cream Reviews

 

 

פעם נוספת רוקמת צ'ריס סינקלייר המוכשרת להדהים סיפור עוצר נשימה שנוגע הן בלבו של הקורא והן בנשמתו. שרשרת ההצלחות של הסופרת נמשכת בעלילה מורכבת וחסרת פגמים, מלאה בדמויות מלאות חיים וטעונה במתח רגשי ומיני, שמספקת לנו קריאה מהנה ומרתקת. היא צריכה להיות בראש רשימת הסופרים המועדפים על כל קורא! – The Romance Studio

 

פרק ראשון

 

מֵקֶנְזִי האטה את המכונית השכורה והשפילה מבט אל אבני הריצוף של שביל הגישה המתעקל שהוביל לבית הלבנים האדומות בסגנון טיוּדוֹר. זאת בטח טעות. אבל המספר על שער הברזל המחושל התאים לזה שעל הטופס מסוכנות חילופי הבתים. היא חלפה בנסיעה על פני המדשאה המטופחת בגוון ברקת רענן של האוקיינוס השקט ונעצרה אל מול החניה.

בעודה עולה במדרגות אל דלת הכניסה, הייתה למקנזי תחושה שכל רגע מישהו יקרא למשטרה כדי שיבואו לעצור אותה. הנה המבחן האמיתי: קוד הכניסה לבית. היא הקישה את המספר שהבעלים שלח לה במייל, והלסת שלה נשמטה בתדהמה כששמעה את הקליק שמעיד על פתיחת המנעול. זה המקום הנכון.

היא שלחה מבט אל הטי-שרט המהוהה שלה ואל הג'ינס הדהוי. הבנאדם הלא נכון.

נהמה לצד הדלת הכריזה על קיומה של הסיבה שבשלה בחר הבעלים במאק ולא במישהו אחר לחילופי הבתים. היא פלטה צחקוק. זו הייתה ככל הנראה הפעם הראשונה שמישהו בחר בה בשביל משהו. כל דבר שהוא. היא דחפה ופתחה את הדלת. "היי, באטלר."

עוד נהמה, יללה. מאק צנחה אל ברכיה על רצפת האריחים, הסבה את מבטה והושיטה אליו את היד. "ששש, באטלר." הבעלים שלו, אלכס, טען שהוא כולו רעש וצלצולים. יש לקוות שהוא צדק. היא ממש לא רצתה להתחיל בחייה החדשים בתור צעצוע לעיסה של כלבים.

בזווית עינה צפתה בכלב המעורב והלא צעיר מתקרב לאיטו אל כף ידה עם הזנב מקופל מתחת לבטן. כלב מפוחד, זה הסוג המסוכן ביותר. אבל הצלקות על חרטומו ועל רגליו, אוזנו המרוטה – כל אלה סיפרו סיפור של כאב. "היו לך חיים קשים, מה? גם לי. אני חושבת שאנחנו יכולים להיות חברים, מה דעתך?"

היא חשה בחרטום החמים נוגע בכף ידה והסתובבה אליו לאיטה. באטלר נשאר על עומדו, זנבו מושפל עדיין, אבל הוא התחיל לנדנד אותו מצד לצד. הוא כל כך רצה להתיידד. תערובת של לברדור וגולדן רטריוור, ניחשה מקנזי, הגזעים הכי ידידותיים בעולם. "כן, אנחנו בסדר, נכון, באטלר?" היא גירדה בעדינות בצווארו ופרעה את פרוותו. הוא התקרב עוד יותר, והגוף הגדול התחיל להתפתל.

היא צחקה, אך עדיין לא הזיזה דבר למעט כף ידה. היא האטה את הליטופים ואפשרה לו לתקוע את חרטומו בכף ידה. בעודם מתוודעים זה לזה, בדקה אותו בזריזות כדי לוודא שהוא לא סובל מבעיות כלשהן שהבעלים לא טרח לציין. אחר כך תוכל לערוך לו בדיקה מקיפה יותר. "אבל אתה נראה בריא לגמרי, נכון, באטלר?" המתה אליו. זה יהיה תענוג לטפל בו, לא חובה. היא העניקה לו ליטוף אחרון וקמה על רגליה.

המזוודה שלה שקלה טון ונעשתה עוד יותר כבדה כשעלתה במדרגות. כשהיא מתנשמת ומתנשפת נעצרה מקנזי על המישורת הקטנה והעבירה את כף ידה על המעקה המגולף בעבודת יד. איזה מקום. הבעלים מטורף אם הוא רוצה להחליף את המקום הזה בבית קטנטן באיווה?

היא בדקה את חדרי האורחים בקומה השנייה. בטופס המידע ציין הבעלים שהיא יכולה לבחור איזה חדר שהיא רוצה. בחירה קשה, אבל הנוף של רכס הרי אולימפיק גרם לה לבחור בחדר הרביעי. טפט פרחוני בצבע תכלת ושטיח אוריינטלי בגוני שמנת וכחול על הרצפה השרו בחדר אווירה של שלווה. המלתחה המוגבלת שלה כללה כמה חליפות לראיונות עבודה וכמה ג'ינסים, ולקח לה רק כמה דקות לפרוק אותה מהמזוודה.

הגיע הזמן לסייר בבית. היא צעדה במורד המדרגות וחקרה את המקום שישמש לה בית בשבועיים הקרובים. בצד המערבי: סלון אירוח עם אח הפועלת על גז וחדר עבודה שמרני ובו שולחן כתיבה, רהיטים מרופדים בעור כהה וכונניות עמוסות בספרים. היא נעמדה וסקרה את הכותרים. קלאסיקות וספרי מתח. היסטוריה ורומנים היסטוריים, בדגש על מלחמות. בחור צמא דם. אין רומנים רומנטיים – ברור – אבל מאידך גם מעט מאוד מדע בדיוני. ספרייה די חסרת ערך לטעמה. נו, טוב.

היא המשיכה בסיור ומצאה בירכתי הבית מטבח מצויד היטב. בחלק המזרחי היו חדר אוכל לארוחות רשמיות וחדר משפחה נעים שהוביל לפטיו. בדרכה חזרה אל המבואה הבחינה בדלת עץ אלון כהה וכבדה שהייתה חבויה מתחת לגרם המדרגות. בדיוק כמו הארון מתחת למדרגות של הארי פוטר, רק בסטייל.

נעולה.

כמה מוזר? חדר השינה הראשי לא היה נעול, וגם לא חדר העבודה עם כל הציוד המשרדי, אם כי ארונות התיוק העשויים עץ דווקא כן היו נעולים. הבעלים אפילו הותיר את המחשב לא מוגן בסיסמה, כשעל הצג הודבק פתק שציין שהיא יכולה להשתמש בו אם היא רוצה.

אז מה יש מאחורי הדלת הזאת?

באטלר התקרב מאחוריה, ציפורני רגליו נוקשות על האריחים האפורים הבהירים.

"אתה צודק, חבר," אמרה לו. "זה לא העסק שלי. למה שלא תַראה לי את החצר האחורית?"

היא עברה דרך חדר המשפחה ודרך הפטיו המקורה ו… או.קיי, אם היא הגיעה לגן עדן, כך גם באטלר, עם חצר אחורית בגודל של ארבעה דונמים לפחות. כשהוא מכשכש בזנבו בהתרגשות, הביא לה באטלר כדור מרוט כדי שתזרוק לו. ותזרוק. ותזרוק. בשביל כלב זקן, הוא ממש לא התעייף בקלות. בסופו של דבר היא הפסיקה את המשחק והטילה את הכדור לתוך קופסה מלאה בצעצועים נוספים שנועדו לזריקה. "מחר נשחק בהם," אמרה לו.

בקצה הלא מקורה של הפטיו היה ג'קוזי פתוח.

היא לטשה בו עיניים. בבית האומנה שבו גדלה לא היו מותרות כמו ג'קוזי, ובטח שלא היה לה ג'קוזי בשנה שבה הסתובבה ברחובות. היא זכתה לטבול בג'קוזי פעמיים בשנים שבהן למדה בקולג' של מדינת איווה, אבל לא יותר מזה. אמנם בבתים רבים באוֹק הוֹלוֹ היה ג'קוזי, אבל ברגע שהעבר שלה נחשף, התושבים הטובים והצדקנים נידו אותה מבחינה חברתית, אם כי היא הייתה מספיק טובה מבחינתם כדי לטפל בחיות המחמד שלהם. ואם להודות על האמת, לולא חבְרה לג'ים אנדרסון במרפאה הווטרינרית היחידה בעיירה, הם מן הסתם גם לא היו מרשים לה לגעת בחיות המחמד שלהם.

המרירות המוכרת נמסכה בעצבות, ואז היא סילקה את הרגשות האלה. היי, היא כאן, בסיאטל. אף אחד לא מכיר אותה ואף אחד לא יודע שהיא הייתה זונה. כאן היא יכולה להתחיל בחיים חדשים לגמרי.

והחיים האלה בהחלט צריכים לכלול ג'קוזי. היא סקרה את הגדר בגובה שלושה מטרים שהקיפה את החצר. אף אחד לא יוכל לראות אותה מעבר לדבר הזה. היא צחקקה לתעוזה שגילתה ופשטה את בגדיה עד שנותרה עירומה כביום היוולדה.

 

***

אלכסנדר פונטיין פסע לעבר שער הבדיקה הביטחונית בנמל התעופה בי-טאק. תזמון מושלם. היה לו בדיוק מספיק זמן לעבור בביטחון לפני העלייה למטוס לדה מוין. בעודו צועד הכניס תזכורת לבלקברי שלו לבדוק אם הווטרינרית מסתדרת עם הכלב שלו. התעודות וההמלצות שלה היו מצוינות, אבל באטלר מעולם לא התרשם מפרסים אקדמיים.

בטרם סיים, הטלפון צלצל. הוא הציץ בצג. מלון סיאטל הרבּור. מוזר. הוא חשב שהותיר הכול מסודר, לפחות עד שובו.

"פונטיין מדבר."

"אלכס, זה קרייג דאנלופּ. רציתי לבדוק…" מנהל המלון השתתק לרגע. "אה, זה בקשר לסידורי הישיבה בנשף."

"כן…?" סידורי הישיבה בשולחן הראשי נקבעו ואושרו כבר לפני שבועות.

"המזכירה שלי קיבלה שיחה מהחבֵ… ממיס הנובר. היא רצתה להוסיף כמה אנשים ולסדר מחדש את ה – "

"עצור." אלכס נשם עמוק כדי לצנן את כעסו. זאת הרי לא אשמתו של דאנלופּ. "קרייג, אני מעריך את זה שהתקשרת לוודא. אנא השאר את סידורי הישיבה כפי שהם ותתעלם מכל מה שמיס הנובר הציעה. עכשיו וגם בעתיד."

"כמובן, אדוני."

"צר לי על אי-הנוחות ש…" – אבן הרחיים הזאת שסביב צווארי – "…שהגברת אולי גרמה. שוב תודה לך על שבדקת איתי."

"לעונג הוא לי, אדוני."

אלכס סגר את הטלפון ואז פתח אותו שוב כדי לבדוק את השיחות האחרונות. חמש שיחות מסינתיה. רוטן בכעס הוא שמט את הטלפון בחזרה לכיסו. האישה הזאת כבר עברה את שלב העקשנות ועברה לשלב הכפייתיוּת. עושה רושם שתוכניתו להימלט מתשומת הלב שהרעיפה עליו באמצעות השתתפות בכנס וסיור בפונטיין אחזקות באיווה הייתה מופרזת באופטימיות שלה.

הוא חמק מאישה שגררה אחריה תיק בעזרת רצועה ואז מעדת בני נוער. מה הוא יעשה בקשר אליה?

"לא… הארנק שלי! עצור!" הקול הרועד בקע מאחוריו.

אלכס הסתובב וראה אישה מבוגרת מנסה להתרומם במהירות מהרצפה, לצדה שכבה מזוודה. לאיש המרושל שברח ממנה בריצה לכיוונו של אלכס היה תחוב מתחת לזרוע ארנק שחור, כמו פוטבול.

זעם עלה והתנחשל בקרביו של אלכס. לגבר יש מחויבות להגן על החלשים, לא להתעלל בהם. נראה לו שזה זמן טוב לשעת חינוך. הוא הסתובב, ואז, בדיוק כשהגנב חלף ביעף על פניו, שלח את כף רגלו קדימה. האיש נחת על הרצפה בחבטה הגונה ומְספקת.

אלכס הניח את כף רגלו על רצועת הארנק, מתוך הנחה שהגנב יגיע למסקנה שעדיף לו לוותר על השלל ולברוח. אבל האיש דווקא נהם בשיניים חשופות. לפי הלבן שסביב אישוניו היה נראה שהוא מסומם לגמריי. הוא שלף סכין והתנפל על אלכס. אלכס חסם אותו כשהוא דוחף את הסכין כלפי חוץ והחטיף לו אגרוף חזק בלסת.

כן, כן, הוא אכן מסומם לגמרי. הגנב התנער מהאגרוף ותקף שוב כשהוא מנופף בסכין.

אלכס התחיל לחמוק ממנו, אבל מתבגרת צעירה רצה ישר ביניהם. בלית ברירה תפס אותה אלכס, העיף אותה בסחרור הצידה וחטף את להב הסכין מאחור, בכתף.

הכאב שיסע אותו בהבזק חורך. בנהמה הסתובב אלכס לאחור, לפת את הזרוע שהחזיקה בסכין ובעט לגנב בבטן.

שום תגובה. הוא הטיח את כף רגלו עוד יותר שמאלה, וחש בצלעות של המניאק נשברות כמו צרור זרדים. והבחור עדיין היה על הרגליים, מנופף בסכין הארור. לעזאזל עם זה. בבעיטה פראית אחת הוציא אלכס את הברך של הבחור מכלל פעולה.

מסומם או לא, אף אחד לא יכול ללכת על מפרק שלא קיים. כשהוא שואג קללות, האיש התקפל. הוא לא הצליח להתרומם וחבט עם הסכין ברצפה.

אלכס הביט בו ושקל להכות אותו פעם נוספת כדי לסתום לו את הפה. אבל במקום זאת, בעוד הדם זולג במורד גבו, הוא ניגש לעזור לקשישה לקום על רגליה ולתת לה את הארנק בחזרה.

"שתבוא עליך הברכה," היא אמרה ולפתה את הארנק אל החזה. "אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הוא היה מצליח לברוח. יש לי נין חדש באוהיו ו – "

אנשי הביטחון של נמל התעופה הגיעו כדי לגרור משם את המסומם, ואלכס מצא את עצמו בחדר העזרה הראשונה הסמוך כדי שיתפרו לו את הגב. בשלב שבו סיים לתת עדות למשטרה, הטיסה שלו כבר יצאה כשהמטען שלו עליה. ומאחר שבאחד המטוסים הייתה תקלה, כל המקומות בטיסה הבאה היו תפוסים, כולל רשימת המתנה ארוכה, והמועד המוקדם ביותר שבו היה יכול לטוס היה רק בעוד יומיים.

נו, טוב. בכל מקרה הוא לא רצה לנסוע לאיווה.

כשגבו כואב בכאבי תופת נכנס אלכס למכוניתו ונסע הביתה.

 

***

מאק התפרקדה בג'קוזי ורגליה צפו במים המתערבלים. אדים עלו מעל פני המים, וריח קל של כלור התמזג בניחוח שיחי הוורדים שטיפסו על הבית. בכל מקום היו בועות, והן פוגגו את תלאות הטיסה הארוכה ואת המתח של הנהיגה בתוך העיר. גשם החל לרדת בעצלתיים כמה דקות קודם, והוא זלג על כתפיה החשופות בטיפות קטנות וקרות. אולי היא מתה והגיעה לגן עדן.

אולם כשהסיטה את שערה לאחור, הבחינה שאצבעותיה נעשו קמוטות כשזיפים מיובשים חיוורים. הגיע הזמן לצאת.

היא טבלה בג'קוזי במשך כל כך הרבה זמן עד שגופה הפיץ סביבו גלי חום והיא הרימה בידה את הג'ינס ואת הטי-שרט, שהיו כבר רטובים מהגשם. היא הייתה צריכה להשאיר אותם מתחת לאכסדרה, אבל מאחר שהייתה כל כך נלהבת להיכנס לג'קוזי, היא לא חשבה על זה מראש. מאק צחקה והשתמשה בבגדים הלחים כדי לנגב את עצמה לפני שנכנסה לבית  עירומה כביום היוולדה. הרי באטלר לא ילשין עליה, נכון? כשהיא מרגישה מושחתת להפליא פיזזה ברחבי הבית ובידיה הבגדים הלחים.

בסמוך למדרגות שלחה מבט אל הדלת הנעולה. ואז התקרבה אליה קצת יותר.

לא לא לא, מקנזי, אל תיגעי. זאת כפייתיוּת. אל תיכנעי לה. היא הניחה את כף ידה על גולת הידית וחרקה בשיניה משזו לא הסתובבה.

הדלת לא נפתחה.

הרצפה זעה תחת כפות רגליה, והיא כמעט יכלה לשמוע דלת נטרקת ברעש, שוב ושוב, כמו פיצוצים קולניים שמשגרים אותה בחזרה לעבר. ואז ארלין הייתה מסובבת את המפתח ונועלת אותה בחלל הזעיר והנוראי, בחשכה המלאה במפלצות ששאבו, כך היה נדמה לה, את כל האוויר שהיה בחדר.

ידה של מאק הפכה דביקה והחליקה על גולת הידית בעודה שומעת את קולה של אם האומנה, "שדה קטנה מהגיהינום. תישארי כאן עד שתהיי ראויה שוב לאור." שעות על גבי שעות באפלה ובפחד.

יללה וחוטם לח גרמו לה לקפוץ במקום. "אלוהים ישמור!"

באטלר הביט בה בעיניו הגדולות וכשכש בזנבו.

"סליחה, חמוד." בלב הולם משכה את ידה מהידית כדי ללטף את ראשו ולחשה, "השמרטפית שלך מתוסבכת לגמרי." בייחוד כשהיא מוצאת דלת נעולה. בבית החופשה שלה. בקיבה מתהפכת היא נלחמה בעצמה… והפסידה.

כיס מכנסי הג'ינס הלחים שלה הניב את הארנק שבו דרו כלי הפריצה שלה בכפיפה אחת עם המטבעות. היא חייכה ושלפה שניים מהם. דלת פנימית – קלי קלות. זרם של התרגשות עבר בגווה. היא לא פרצה דלת מאז השנה שעברה, כשמוֹד הזקנה ננעלה מחוץ לביתה. העובדה שהוכיחה את יכולות הפריצה שלה לא סייעה כמובן למוניטין שלה באוֹק הוֹלוֹ.

פשוט תפתחי אותה. זה לא כזה פשע נוראי. כשכלי הפריצה בידה, כרעה מול הדלת. פין אחד, קצת לחץ… בעדינות, בעדינות. ואז דגדוג קל. מנעול פשוט. הדלת נפתחה לרווחה.

הו, כן. הלחץ בחזה נעלם; היא יכלה שוב לנשום עמוק. הדלת הייתה פתוחה.

היא שלחה מבט אל באטלר, שהתיישב וצפה בה, ואז הביטה בשולי האפלה. למה הבעלים נעל את הדלת הזאת? "אולי כדאי שאציץ קצת, הא, חבר?" מי יודע, אולי הבעלים השאיר תנור פועל או משהו כזה. אסור לתת למקום להישרף, נכון? באמת, היא פשוט צריכה לחשוב על זה כעל מחויבותה לאיש שאיתו החליפה דירות.

היא פתחה את הדלת עוד קצת, וניחוח של עור מרופד עלה באפה. אצבעותיה מצאו את מתג החשמל, פמוטי קיר מפליז בסגנון עתיק נדלקו בהבלחה מעודנת כמו נרות.

אלוהים ישמור, מה זה? זיזי ברזל עיטרו קיר של לבנים אדומות. אזיקים השתלשלו מטבעות גבוהות, שלשלאות נחו על הרצפה. על הקיר האחורי היה צלב גדול מצופה עור עם אזיקים. צלב אנדראס הקדוש. לא רק שזכרה את השם, היא גם ידעה בדיוק מהו הצלב הזה בצורת האות X ומהו המקום הזה: דאנג'ן – דאנג'ן בדס"מ פרטי. והוא היה מצויד היטב.

עורה הצטמרר בהתרגשות כאילו ליטפה אותו בריזה קרירה. הפעם הראשונה שבה ראתה מועדון בדס"מ הייתה לפני שנים רבות, כשאיש עסקים מבוגר שאהב דברים אקזוטיים שכר את שירותיה למשך ערב שלם. אלוהים, הסיפורים על שוטים ועל קשירות הפחידו אותה, אבל מהסרסור שלה היא פחדה יותר. פיה של מאק התעוות כשנזכרה איך אג'קס טפח על ראשה כמו על ראש של כלב לפני שדחף אותה למכוניתו של האיש.

היא התכוננה לכאב, אך למרבה תדהמתה ביקש ממנה הקליינט לקשור אותו לצלב ולהלקות אותו בשוט. להלקות אותו, לראות את עורו מאדים ומעלה חבורות – כל זה גרם לה בחילה. אבל זה גרם לאיבר שלו להתקשות כמו אבן והוא בקושי החזיק מעמד שנייה אחר כך. הוא הסתלק והותיר את מאק לשוטט במועדון. ואז היא ראתה גבר – דוֹם – עושה מה שהיא עשתה זה עתה, מלקה את הסאבּית שלו, רק במיומנות גדולה בהרבה ו… עוד משהו. הוא צפתה באופן שבו הוא שלט בסאבּית, כיצד שילב לסירוגין בין כאב לנגיעות עדינות. הוא נגע באישה באופן אינטימי ואז ליטף את פניה בטרם יתחיל שוב להלקות אותה.

מאק לא יכלה להפסיק לצפות. היא לא חשה מגורה – לעזאזל, סקס בכלל לא עניין אותה מאז החודש הראשון שלה בתור זונה – אלא משהו אחר.

מאוחר יותר, בקולג', העזה ללכת למועדון בדס"מ לא פעם, אלא פעמיים. אבל כאשר דום אחד התקרב אליה, היא נמלטה על נפשה. בה אף אחד לא ישלוט, לא משנה עד כמה מעניין זה נראה. היה לה מספיק מזה לחיים שלמים.

הידיים כאבו לה. מאק מצמצה והתמקדה שוב בהווה. דאנג'ן. חילופי דירות. סיאטל. היא פלטה נחרה עצבנית ופתחה את כפות ידיה הקפוצות לאגרופים, שם התחפרו ציפורניה בעור הרך שבפנים כף ידה. את וטרינרית, מאק, זוכרת? לא זונה, לא מאז שג'ים ומרי מצאו אותה פצועה על המדרכה. המלאכים הפרטיים שלה, ואם הם לא שוכנים ברגע זה בגן עדן, כדאי לאלוהים להיזהר ממנה כי היא תבעט לו בתחת.

אחרי שכמעט סגרה את הדלת לגמרי כדי למנוע מבאטלר להיכנס, חמקה מאק פנימה והרגישה כמו כלבה בעצמה. כלבת אשפתות עירומה. אז בלב לבו של הבית המפואר והיומרני הזה יש דאנג'ן. מי היה יכול לנחש?

היא נשכה את שפתה. הבעלים לא יֵדע אם היא תרחרח קצת, והיא תוכל לסקור הכול ולהשביע את סקרנותה באופן שלא יכלה לעשות במועדונים.

לאחר מכן תוכל להשאיר את הדלת לא נעולה עד תום החופשה. דלתות לא נעולות כלל לא הטרידו אותה.

אולי כדאי שתרוץ למעלה ותלבש משהו? להתרוצץ ככה היה… מוזר. אבל די מלהיב. היא חייכה חיוך רחב וחצתה את החדר.

היא ניסתה את ספסל הקשירה בגובה המותניים ושכבה עליו עם הפנים כלפי מעלה. היא דמיינה את עצמה אזוקה וקשורה כשמישהו עומד מעליה וחשה עצמה פגיעה עד מוות. ואף על פי כן, העור הרך כמו ליטף את עורה שלה. אחר כך נצמדה לצלב העץ האדיר המחובר לקיר ונזכרה בנשים שהיו במועדון, זרועותיהן מורמות מעל ראשיהן, רגליהן פשוקות. כשהפטמות שלה התהדקו והזדקרו לשני חודים כאובים חיפשה סביב אחר מקור של אוויר קריר ולא מצאה.

היא סקרה את השוטים המרושעים למראה ואז הצליפה באחד מהפלוגרים מרובי הזנבות על רגלה. הוא יצר תחושה עמומה משונה, ולא צרב כמו שצפתה. מקל הנצרים הדק שניסתה אחר כך הכאיב לה הרבה יותר.

מי שגר כאן הוא מן הסתם איש מפחיד מאוד. מזל שהוא לא בבית.

לבסוף הגיעה לפריט שכל הזמן משך את תשומת ליבה. היא הקיפה את רהיט ההצלפה פעמיים וניסתה להתעלם מתחושת ההזדקקות שהפכה את קרביה. אבל אפילו עצם המחשבה על מכות בטוסיק תמיד… הטרידה אותה. היא החליקה בכף ידה על ריפוד העור המוצק וחשה רטט של התרגשות. נו, טוב. איך משתמשים בדבר הזה? זה נראה נורא דומה לסוס קפיצות של התעמלות קרקע, כמעט כמו חמור ניסור עם סוג של חבית מעליו. אבל לרגליו של אף סוס קפיצות בשום אולם ספורט לא היו מחוברים אזיקי עור. אזיקים קטנים יותר בצד ההוא וגדולים יותר בצד הזה רמזו לכך שהאדם אינו יושב על הסוס בפישוק אלא שוכב על החלק דמוי החבית עם הראש כלפי מטה והתחת כלפי מעלה.

איזו מין הרגשה זאת תהיה?

נו, טוב. היא ניסתה את כל שאר הדברים במקום. בצחקוק קטנטן זינקה מעלה ונתלתה עליו.

 

 

פרק שני

 

אלכס עצר לצד המכונית השכורה הזולה שחנתה בחניה שלו. הבחורה מחילופי הדירות הגיעה מן הסתם. היא מצאה חן בעיני באטלר? אם ימצא את שרידיה המרוסקים במבואה זה באמת יהיה השיא של היום.

הוא קיווה שיוכל להגיע איתה לאיזשהו סידור. עד שיצליח לעלות על טיסה לשם, הכנס כבר כמעט יסתיים, כך שהוא לא ראה כל טעם להוציא לפועל את התוכנית הזאת. אין מצב שהוא יתגורר באיזה מלון כשהוא נמצא בעיר מגוריו. היא פשוט תצטרך לחשוב בהיגיון. הבית מספיק גדול והם לא יצטרכו להיתקל זה בזה, או שאולי הוא ייתן לה כסף בשביל ללכת למלון.

הוא נכנס פנימה וקרא, "שלום."

דממה.

ואז בנביחת שמחה הופיע מעבר לפינה באטלר, מחליק על אריחי השיש החלקלקים מרוב התרגשות. אלכס צחקק וליטף את החיה המתפתלת. הם חיו יחד כבר חמש שנים, מאז שמצא את הכלב מחטט בפח האשפה ליד בית החוף. אמא שלו לא התפעלה, אבל ברשימת סדרי העדיפויות שלה דורג נושא האצילות במקום גבוה, ואילו אצל באטלר הוא לא הופיע כלל ברשימה.

"אז איפה הדיירת?" שאל אלכס ומשך בעדינות באוזניו של באטלר. הוא לא שמע שום רעש בבית, אז היא בטח למעלה, פורקת את חפציה. כשפנה לכיוון המדרגות חש בזרזיף חמים מתחת לתחבושת ששמה לו האחות בחדר העזרה ראשונה בנמל התעופה. התפרים שלו ככל הנראה לא הסתדרו היטב עם החיכוך במושב המכונית. הוא החליט לגשת לדאנג'ן שלו, שם החזיק את רוב ציוד העזרה הראשונה. כדאי שיחבוש את עצמו שוב, אם כי הוא מן הסתם יתקשה לעשות זאת בכוחות עצמו, בהתחשב בכך שהפצע נמצא בגבו. אולי ייקח גאזה ופלסטר ויבקש מהאישה לחבוש אותו. הרי בסופו של דבר היא וטרינרית, זו אחת מהסיבות העיקריות שבחר בה.

הוא פסע לאורך המסדרון לעבר הדאנג'ן שלו ונעצר. הדלת הייתה פתוחה קמעה, והוא ידע שהוא נעל אותה לפני שיצא. למען האמת הוא אפילו בדק את זה לפני שעזב את הבית. הזעם החל לגאות בתוכו במהירות. התנאים לחילופי הדירות הובהרו היטב בחוזה, כולל נעילת החדרים שאינם נחוצים. היא פרצה פנימה בכוונה תחילה.

הוא לא הצליח לשמוע דבר מבפנים, אבל הוא אטם את החדר לרעשים כבר לפני שנים.

הוא הניח יד על הדלת ודחף אותה חרש עד שנפתחה. לא היה קשה לאתר אותה. היא תלתה את עצמה על סוס ההצלפות, ראשה שמוט מטה מצד אחד והרגליים בצד השני, כשהתחת שלה – תחת יפה ועגלגל – זקור מעלה באוויר.

נו-נו. זרזיף של שעשוע עמעם את כעסו. האם זו לא התנוחה ההולמת בשביל מישהי שראויה בהחלט לעונש?

הוא ייהנה להעניק לעגבות האלה צבע ורוד יפה.

הוא ניגש אליה בדממה. בטרם תספיק לזוז הניח את כף ידו על עורפה והחזיק אותה בתקיפות על הסוס. היא פלטה צווחת הפתעה. שערה הזהוב הסמיך והגלי הגיע כמעט עד הרצפה והסתיר את פניה. מטר שישים וחמש בערך, גוף יפה ובעל פרופורציות טובות.

מאחר שכוונן את סוס ההצלפות בשביל גופה הגבוה יותר של סינתיה, זרועותיה ורגליה של האישה שהייתה נמוכה יותר השתלשלו באוויר ולא אפשרו לה כלל להיאבק. אם כי היא בהחלט ניסתה.

הוא לא טרח להקשיב לחרפות ולגידופים שנפלטו מהסאבּית שתחת ידיו. ולא היה לו כל ספק שהיא אכן סאבּית. אפשר אולי להשתעשע על סוס ההצלפות, אבל האופן שבו מיקמה את עצמה בכזאת תשומת לב והפיתול הזעיר של גופה כאשר הייתה סוף-סוף בתנוחה המתאימה הצביעו על מישהי שמדמיינת את עצמה חסרת אונים ומתגרה מהרעיון.

לדום יש חובה להעניק לסאבּית שלו את מה שהיא זקוקה לו, לא תמיד את מה שהיא רוצה… ולהטיל עליה עונש כשצריך.

"לפני שיצאתי נעלתי את החדר הזה. את פרצת פנימה." סאבּית תמיד צריכה לדעת את הסיבה שבעטייה היא נענשת. הוא נתן לה חבטה חזקה, בדיוק במקום המלא ביותר בישבנה.

 

מה הבעלים עושה בבית? שנייה לאחר מכן חבטה ידו של האיש באחוריה של מאק; הכאב הצורב כמעט שלא הורגש מרוב שהייתה המומה. הוא הכה אותי! היא נאבקה בפראות, אבל כף ידו הגדולה לפתה את עורפה ודחפה אותה למטה בהתמדה.

היא נתפסה עם המכנסיים למטה, כמו שאומרים. תחושת ההשפלה שטפה אותה כמו גל חם. "תעזוב אותי!"

הוא לא הגיב למאבקיה או לצעקות שלה, כאילו מה שאמרה היה חסר כל משמעות. בקול עמוק ומתון אמר לאיטו, "הפקדתי בידייך את ביתי ואת הכלב שלי. במקום לכבד את זה, את פורצת לחדר נעול ומרגישה כאן כמו בבית. עונשך הוא חמש מכות בטוסיק." וידו ניחתה שוב על ישבנה.

ושוב.

הכאב החריף הציף את מוחה. תחושות הבעירה על עורה החשוף פגעו בכל פעם באותה הנקודה. במכה החמישית עיניה התמלאו דמעות. ידו הייתה חמה על עורפה והוא הרפה מעט את האחיזה. במקום עמוק-עמוק בתוכה החלו לנבוע תחושות של אשמה ובושה והחניקו את צווחותיה. היא לא הייתה צריכה לפתוח את הדלת הנעולה; היא הפרה את החוזה, ואת אמונו.

אבל מכות בטוסיק? אף אחד מעולם לא נתן לה מכות בטוסיק. מעולם. ילדי אומנה מקבלים פסקי-זמן; ילדים ששייכים למישהו מקבלים מכות בטוסיק.

לאחר שהחטיף לה את המכה האחרונה חלפה בה צמרמורת והותירה אותה רועדת מבפנים ומבחוץ.

הוא עדיין אחז בה בנחישות ביד אחת; אבל עתה ליטפה היד השנייה את גבה, מגע תקיף, ידעני. לא מיני אלא… אומד. כשהיד הגיעה אל ישבנה המעקצץ, הכאב התגבר והיא פלטה נשיפה מיוסרת.

"אני רוצה שתישארי בתנוחה הזאת – מה שמך? – אה כן, מקנזי. זה ברור?"

"כן." היא לא הצליחה לחלץ מעצמה משהו מעבר ללחישה כשסדר הגודל של הטעות שעשתה הולם בה חזק יותר ממכותיו. אוי אלוהים, מה עוללתי? היא לא רק הפרה את החוזה של חילופי הדירות, אלא יותר מזה… הצורך הנוירוטי שלה לפתוח דלתות נעולות חיסל את הסיכוי שלה להתחלה חדשה. איך תוכל להשיג כאן עבודה כווטרינרית אם הוא ימסור אותה לידי המשטרה? או שהוא יעולל אפילו משהו גרוע יותר…

אחרי שקיבלה את קורות החיים של פונטיין מהסוכנות, היא בדקה עליו ברשת. לא רק שהוא היה עשיר יותר מאלוהים, אלא שהוא גם היה מעורב בחברה הגבוהה של סיאטל. הוא יוכל להרוס לה את המוניטין בקלי קלות. מי ישכור אותה לעבודה אם הוא יוקיע אותה?

היא שמעה קול צעדים מתרחקים וחוזרים. ואז ידו לחצה לה על הגב התחתון. "זה לא יהיה נעים, אבל זה יעזור לכאב ולאדמומיוּת." הייתה לה רק שנייה לתהות למה הוא מתכוון בטרם התחיל לעסות את עורה בתחליב כלשהו, בדיוק היכן שנתן לה מכות בטוסיק. הכאב התעורר שוב לחיים, והיא נרתעה, הקשיתה את גופה, ניסתה לבעוט – וחטפה חבטה על ישבנה הבוער.

"תשכבי בשקט." הסמכותיות המוחלטת בקולו גרמה לה לכפות על עצמה לשכב בחזרה.

"ילדה טובה." מגעו התרכך, והכאב התעמעם, מותיר אחריו רק שובל של פעימות לוהטות. "עכשיו קומי." הוא הרים אותה מהספסל. כפות ידיים גדולות תפסו בזרועותיה וייצבו אותה כשהתנודדה.

לאחר שנשמה ואזרה אומץ, הרימה את מבטה אל פנים חזקות ואל זוג עיניים כחולות חודרות. שערו החום כהה הקצר האפיר מעט בצדעיו. היו לו תווי פנים מגולפים בחדות ולסת קשוחה עם גומה בסנטר. אמות שריריות הוצגו לראווה מבעד לשרוולים המופשלים של חולצת כפתורים לבנה ומחויטת.

כשהוא עדיין מחזיק אותה בזרוע אחת חפן את לחייהּ ומחה באגודלו את דמעותיה. "זה כמעט נגמר, חתלתולה," הוא מלמל, ואז צעד לאחור. "תכרעי ברך ותתנצלי." קולו נעשה קר, מכחיד לרגע מקפיא אחד את עצם המחשבה על מחאה.

אבל לכרוע ברך? נדמה לו שהוא חי באיזו מאה פיאודלית או – מחשבותיה נדדו אל מועדוני הבדס"מ שבהם ביקרה ואל השפחות שכרעו לרגלי אדוניהן. אלוהים ישמור, לא רק שהיא מצאה את הדאנג'ן של הדום, היא מצאה את הדום בכבודו ובעצמו.

ואף על פי כן… אם הבחור הזה חושב שהיא תכרע על הברכיים, כדאי לו לחשוב פעמיים. היא נתנה בו מבט נוקב ופנתה לכיוון הדלת. האם תוכל להביא למאסרו משום שהכה אותה? כנראה שלא, בהתחשב בזה שהיא פרצה –

"מקנזי."

היא שלחה מבט לאחור.

הוא שילב את ידיו על החזה. "אם תלכי, אני אדווח על זה בדרכים המקובלות. אם תישארי, ייתכן שנוכל לדון בחלופות."

אילו חלופות גבר עשוי לדרוש? הו, היא ידעה בדיוק אילו, ויד קרה מחצה לה את החזה. היא לא תהיה שוב זונה. לעולם לא. אבל לא יזיק לדחות את הקץ. אולי הכעס שלו יצטנן קצת. "אילו חלופות?"

הוא הצביע על הרצפה שלרגליו. "תתנצלי."

בסדר. היא התחילה לחזור לאחור וכמעט נאנקה כשהחדר התערפל. היא לא אכלה כלום מאז ארוחת הבוקר, בילתה יותר מדי זמן בג'קוזי ואז ה… רגליה קרסו תחתיה כשניסתה לכרוע והיא נחתה בצורה מכאיבה על הברכיים. היא חרקה בשיניה כנגד הכאב.

הוא התכופף והרים את פניה. "את בסדר?" שאל חרש.

היא הנהנה, מבולבלת. קודם הוא מרביץ לי ואז הוא בודק שלא הכאבתי לעצמי בברכיים? האיש סובל מהפרעה דו-קוטבית או מה?

לאחר שליטף את לחייהּ הוא נעמד. והמתין.

לעזאזל איתו. היא חילצה מעצמה את המילים בכוח, טעם ההתנצלות היה מר בפיה. "אני מצטערת. לא הייתי צריכה לפתוח דלת נעולה." היא השתתקה.

"בבקשה תסלח לי, אדוני," דחק בה להמשיך.

אוי, נו באמת. ידיה נקמצו לאגרופים הדוקים. אם היא תכניס לו מכה בביצים היא תוכל לרוץ משם ו… ואז מה? היא תימלט לרחוב עירומה על כל התחת בחוץ? בהנחה בכלל שהרגליים שלה יחזיקו אותה, כי כרגע זה לא נראה סביר; היא חשה רטט זעיר של חרדה חולף בגופה. "בבקשה תסלח לי, א-אדוני." קולה נשבר במילה האחרונה.

"יפה מאוד." הוא השתתק לרגע. "אני סולח לך."

תחושת ההקלה שהציפה אותה הייתה כל כך חזקה שהיא נרעדה. טוב, אז עכשיו אם הוא רק ייתן לה ללכת…

הוא חצה את החדר – אולי היא צריכה לברוח על נפשה? – וחזר. שמיכה חמימה, רכה עד להדהים, נכרכה סביבה.

היא הידקה אותה סביבה וקמה על רגליה – מהר מדי. זיעה קרה פרצה מעורה, וזמזום מילא את אוזניה. היא מעדה צעד אחד ופזלה לצדדים בתקווה לראות כיסא. לשבת. היא חייבת לשבת. לא להתעלף. רגליה נכנעו וקרסו.

הוא גרף אותה מעלה כאילו הייתה חסרת משקל. הוא הזיז אותה קצת בזרועותיו, התכווץ ומלמל, "סכין ארור," ואז משך אותה אל חזהו. הוא לקח אותה על הידיים. אף אחד מעולם לא לקח אותה על הידיים. מעולם. אפילו כשהייתה קטנה. אם האומנה שלה לא האמינה בלחבק ילדים.

היא אפילו לא הרגישה לא בטוחה כל כך גבוה באוויר. החזה שלו היה כולו שרירים מוצקים, זרועותיו כמו מוטות ברזל מתחת לכתפיה ולרגליה; העולם יגיע אל קיצו מן הסתם לפני שהאיש הזה ישמוט אותה. הוא פסע אל כיסא שהיא לא הבחינה בו בפינת החדר והתיישב.

כשמשקלה נחת על ירכיו, ישבנה צרב, והיא קפצה במקומה. מה בשם אלוהים היא עושה? "תניח לי." היא דחפה לו את החזה והשמיכה נפלה ממנה וחשפה את שדיה. לעזאזל.

"אני אניח לך ברגע שאדע שאת מסוגלת לחצות את החדר מבלי להתעלף." זרועו התהדקה סביבה ומסמרה אותה למקום. כשידו התרוממה, היא כפתה על עצמה לא להתכווץ ברתיעה. אצבעותיה התעקלו לטפרים כדי לקרוע אותו לגזרים אם ינסה לגעת בה.

הוא פלט צחקוק. "את ממש חתלתולה קטנה." ידו ירדה לאיטה ללטף את שערה במגע עדין עד להביך. "תירגעי, חתלתולה. קחי לך רגע להתעשת. ואז תוכלי להתלבש ואנחנו נדבר."

הו, היא שמעה איום ברור במשפט האחרון הזה. אבל כשחומה של השמיכה וחום גופו פעפעו לתוכה, שריריה נמסו כאילו הרעידות כילו את כל כוחותיה.

הוא התרווח לאחור בכיסא ומיקם אותה בצורה נוחה יותר. "תגידי לי. מישהו פעם נתן לך מכות בטוסיק?"

"לא." לחייהּ נחה על רכות חולצתו. מתחת לאוזנה שמעה את הפעימות הקצובות של לבו; הדופק שלה עדיין פעם בקצב כפול. "מעולם לא." וזה גם לעולם לא יקרה שוב. ואף על פי כן, זיכרון כף ידו שלא מאפשרת לה לזוז, התחושה שמכניעים אותה, גרמו לה להרגשה מוזרה. היא הרגישה אבודה.

"נחשפת פעם לבדס"מ?"

היא ניסתה להתרחק, והוא הכחיד את ניסיונותיה לזוז עוד בטרם החלו כמעט.

היא נעצה בו מבט נזעם.

"לא, את עדיין לא קמה," הוא אמר. "אני רוצה לראות קודם קצת צבע בלחיים שלך."

היא חרקה בשיניה, אבל היא לא הייתה לגמרי טיפשה. הכתמים השחורים הקטנים שהבליחו בקצה שדה הראייה שלך ותחושת הקהות סביב שפתיה ובאצבעותיה רמזו לה שהצדק ככל הנראה איתו. היא תאבד את ההכרה לפני שתגיע לדלת, והאם לא יהיה זה הסיום המושלם לקטסטרופה הזאת? היא הידקה אליה את השמיכה והתכוננה לחכות עד שהוא יישבר.

ריחו אפף אותה, תערובת עשירה של מי קולון אקזוטיים וניחוח גברי שהתמזגו עם ריחו של ריפוד העור. קולו נעשה עמוק יותר. "מקנזי, נחשפת פעם לבדס"מ?"

"הלכתי למועדון שלוש פעמים."

 

"אהה." אלכס חש סיפוק מוזר לשמע תשובתה, כמעט את אותו סיפוק שחש מלהחזיק אותה בזרועותיו. ביקור אחד במועדון, אולי שניים, היה ניתן לייחס לסקרנות. פעם שלישית? היא מן הסתם גילתה בתוכה צורך כלשהו שבדס"מ ענה עליו… או עשוי לענות עליו.

הוא הזיז אותה כדי שיוכל לראות טוב יותר את פניה. מתיקות מלוא הזרוע, עגלגלה בכל המקומות הנכונים. עיניה החומות הגדולות היו כהות יותר מעיניו של באטלר, אבל היה בהן את אותו מבט מפציר, מבט שנגע בלבו ועורר את הצורך של הדום לדאוג שהכול יהיה בסדר. לכל אחד היו פינות נסתרות וסודות אפלים, אבל בעיניה של הווטרינרית הקטנה הזאת הוא זיהה צללים ועצב. "מה עשית כשהיית שם?"

"שום דבר."

זה לא נשמע סביר. היו בה יופי וחיוניות שבטוח משכו אליהם מישהו דומיננטי. "אף אחד מהדומים לא ניגש אלייך?"

הנהון קל ומשיכת כתף.

"אז אמרת להם לא. למה?"

עיניה נעשו קרות ואטומות, גופה התקשח והיא ניסתה להתרומם שוב מחיקו. ברור ששאלותיו מחטטות במשהו כאוב, והיא נסוגה במקום לתקוף. למה? מה בעברה יכול היה לכבות את רגשותיה של רוח הלהבה הזאת? הוא חש איזו תזוזה בתוכו, צורך לעזור.

"אני בסדר עכשיו. אני צריכה ללכת לארוז," היא אמרה והמשיכה לדחוף אותו בחזה.

הצבע חזר ברובו לפניה, והרעידות שטלטלו אותה פחתו. לא הייתה לו שום סיבה להמשיך להחזיק אותה. הוא אחז במותניה והעמיד אותה על רגליה, כשהוא נהנה מהבזק של ניצני הפטמות הוורודים של שדיה בטרם הספיקה להתעטף שוב בשמיכה. אבל הוא דחק את התגובה הגברית הנורמאלית שלו הצידה. האפיזודה עם מקנזי עסקה במשמעת ובטיפול שאחרי. סקס לא היה קשור לזה ולא אמור להיות קשור לזה.

הוא הציץ בשעונו ואז בה. "יש לך עשר דקות להתלבש. ואז אפגוש אותך בחדר המשפחה לשיחה שלנו."

עיניה החומות ניצתו באופן מקסים, אבל לאחר שנתנה מבט זהיר בפניו היא רק הנהנה וחצתה את החדר. במהירות.

באטלר ישב ממש מעבר לדלת ויילל כשמקנזי אספה את בגדיה. ועל אף שהייתה מזועזעת, ועל אף שללא ספק התחת שלה כאב עד מוות, האישה עצרה וליטפה את באטלר בדרכה.

אלכס קימט את מצחו. הוא חשב פשוט להעיף אותה מביתו ולהודיע לסוכנות חילופי הדירות שהיא פרצה לחדר נעול. אבל עכשיו… הוא חיכך את לסתו. משהו בה לא הסתדר לו. האופן שבו התרתחה עליו הצביע על אישיות לוחמנית, ותגובותיה האינסטינקטיביות לפקודות רימזו על נטייה לכניעות, אבל על אף שהצירוף הזה היה מענג, הוא לא היה עד כדי כך בלתי שגרתי.

לא, מה שמשך אותו הייתה אותה הפגיעוּת שמתחת לפני השטח שהיא מיהרה כל כך להסתיר. וכשליטפה את באטלר, הבחין במתיקות טהורה מתחת לכל ההגנות.

הוא יראה מה יעלה בשיחתם, אבל היא עוררה את הנטייה הטבעית שלו לגונן. הטלת משמעת וענישה יכולות להיות דרך דו-סטרית. היא הוכפפה לרצונו של הדום, אבל הוא בתורו קיבל את כניעתה, ובזאת נכרתה ביניהם ברית.

בדיוק מה שאני צריך, עוד שפחה.

 

הסופרת האמריקאית שריס סנקלייר מתגוררת עם בעלה בצפון מערב ארצות הברית ומקדישה את כל זמנה לכתיבה. ספריה נודעים בדיאלוגים שנונים, הומור פראי, חיבה ליחסי סאדו-מאזו עומרי נשימה וסקס מסעיר במיוחד. כותבת תמיד תחת עיניה הפקוחות של חתולה שולטת…

X