הגוף כואב את ראשיתו | לרכישה באינדיבוק
הגוף כואב את ראשיתו

הגוף כואב את ראשיתו

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 105
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 40

…. הבדידות והכאב והכמיהה לאהבה וליופי אינם רק מסמנים לשוניים, ושפירא כותבת עליהם בכנות ובפשטות מתןך בקשת הנחמה שבאינטימיות השירית ובעצירת המבט על הקיים, בקשר הדק בין הכותבים לקוראים.

בעצם, גם אם היא מרבה לעסוק בנפש, ברגשות מופנמים, היא בעיקר משוררת מתבוננת, לעין יש תמיד מעמד מרכזי בספרה החדש "הגוף כואב את ראשיתו", ואם היא מטילה ספק בשפה, היא מטילה ספק ביכולתן של המילים להתחרות בראייה, לבאר את היופי הממלא, למרות הכל, את העולם.

"זוהי שירת השרירים הקטנים, האישונים כמשל:/ פותחים שער ונסגרים באפילה./ והעין ערה ונרדמת וחולמת אורות ושחקים/ צדה אותיות מבלי דעת. אך האותיות יודעות, הידברו?"

קטע מתוך דברים שבשירה / ארז שוייצר
[מוסף הארץ – "ספרים" – 2010]

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הגוף כואב את ראשיתו”

קטעים מתוך הרשימה: באה מכאבה / אורה ערמוני


… הפרידות-נטישות שחוותה רוחה בחייה מהוות את המוטיב המרכזי השזור במרבית שירי הספר. הפרידה הראשונה הייתה מקיבוץ הולדתה, גבעת השלושה, עם הפילוג בשנות ה-50 של המאה הקודמת. הגעגועים לילדות וכאב אובדן הבית אינם חולפים עם השנים. על ילדותה היא כותבת: "חוצה לילה ארוך של חורף, שוב/  יכולה להרגיש חול זהוב ניגר בין אצבעותיי/ שם בגבעה הקטנה של ילדותי ואני/ מניחה אותה למראשותיי/ וחולמת."                             
… אם במשך השנים הפכה הפרידה מביתה הראשון למקור חלומות, לזיכרונות יפים עם כל הכאב שבהם – הרי שלפרידה הקשה מאישהּ, אושקה, שנפטר ממחלה, אין מזור. גם כשהחיים מחייכים אליה והיא מטיילת, אוהבת, כותבת ויוצרת, האיש המת תמיד איתה:"כי טרפו את נפשי המילים כשמצאתי/ עצמי ניצבת על פי התהום/ ויצא לקראתי אישי המת/ לקח את ידי בידו כאילו הייתי ילדה קטנה…" שתי הפרידות של חייה מתלכדות והופכות לשירה:                                           
"כי הילדה שבי בוערת במדורות קטנות ומציתה/ את חום הגוף ושמחתו, ושוב חוזרת לסורה,/ אומרת שירה." 

 

 

על המחברת ב"הארץ – ספרים"

ומתי התחלתי ללכת לאיבוד?                                                         

 

רַק עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי חָפְשִׁיָה, אֲנִי לְבַד.

לְלֹא בֶּן זוּג, לְלֹא אָב –

חָפְשִׁיָה מִלִּהְיוֹת הַיַּלְדָּה הַמֻּצְלַחַת,

הָאִשָּׁה וְהָאֵם

הַלּוֹקַחַת נוֹתֶנֶת,

עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי נִכְנֶסֶת

לַיַּעַר הֶעָבֹת שֶׁל חֲלוֹמוֹתַי

וְשׁוּב –

אֵין לִי אֶת יָדוֹ הַטּוֹבָה

לְהַחֲזִיק.

 

 

אגוזים      

 

לֶאֱסֹף אֱגוֹזִים  מִתַּחַת לָעֵץ, אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם,

לְהִתְכּוֹפֵף פַּעַם אַחַר פַּעַם,

לַחֲפֹר בְּאֶצְבָּעוֹת בְּרַקְבּוּבִית הַשַּׁלֶּכֶת,

לָחוּשׁ אֶת רְפִיפוּת הֶעָלִים הַיְבֵשִׁים, לִמְצֹא 

אֱגוֹז בָּעֲרִיסָה, לָגַעַת בַּבָּרָק הַשָּׁחוּם שֶׁל הַקְּלִפָּה,

אֶחָד לְאֶחָד לָשִׂים בִּכְלִי –

לִזְכֹּר אֶת הָאִישׁ שֶׁאָהַב אוֹתִי כְּמוֹ אֶת גַּנּוֹ, 

וְנָטַע וְהִשְׁקָה וְאָסַף אֶת הַפְּרִי.

לֶאֱסֹף אֱגוֹזִים זֶה לִהְיוֹת קְרוֹבָה

וּבָהּ בָּעֵת חֲשׂוּפָה בַּצַּמֶּרֶת.

 

 

 

שירה

 

לֹא יוֹדַעַת אִם לִזְכֹּר אוֹ לִשְׁכֹּחַ

אֶת כָּל הַשְּׁכָבוֹת שֶׁהִנַּחְתִּי, אוֹתִיּוֹת

שֶׁצִּיַּרְתִּי וְנִקַּדְתִּי כְּמוֹ שְׂמָלוֹת לִילָדוֹת קְטַנּוֹת –

 

לֹא יוֹדַעַת לִבְדֹק בִּזְהִירוּת לְאָן פָּנַי וּמָה לוֹמַר

בַּמִּלִּים הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָרוּץ, לִפֹּל וְלַעֲצֹר

בְּטֶרֶם מַחְשָׁבָה חוֹלֶפֶת, הַאִם לְהַפְלִיג בְּדִמְיוֹנוֹת

לְאַרְמוֹנוֹת הַמֶּלֶךְ וּנְסִיכָתוֹ אוֹ שֶׁמָּא רַק הַהִתְרַגְּשׁוּת

תְּהֵא מַסְפֶּּקֶת לְהָטְעִים אֶת הַלָּשׁוֹן

בְּבֹסֶר הַבְּדִידוּת הַמַּר שֶׁל פְּרִי הַלֵּב –

 

כִּי הַיַּלְדָּה שֶׁבִּי בּוֹעֶרֶת בִּמְדוּרוֹת קְטַנּוֹת וּמַצִּיתָה

אֶת חֹם הַגּוּף וְשִׁמְחָתוֹ וְשׁוּב חוֹזֶרֶת לְסוּרָה

אוֹמֶרֶת שִׁירָה.

 

 

 

מילים ושירים במקום ביוגרפיה

 

 נולדתי בקיבוץ גבעת השלושה (הישן) ב 1940. מילדותי אהבתי לצייר, לכתוב וללמוד.

כל שנות חיי הבוגרים הייתי ועדיין חברת קיבוץ עינת.

למדתי חינוך לגיל הרך ואמנות פלסטית. עבדתי בחינוך שנים רבות וגם במוסדות שירות אחרים בקיבוץ.

כיום אני פנסיונרית  ומנהלת מזה 10 שנים את ארכיון קיבוץ עינת.

הביוגרפיה האמיתית שלי נמצאת בשיריי ואני נותנת לכם להציץ בכמה מהם, שיש בהם לדעתי נקודות מפתח לחיי הנפש והיצירה שלי.

 

 

                                                                                                               בברכה, רוחה  

X