הגווארדיה השחורה | לרכישה באינדיבוק
הגווארדיה השחורה

הגווארדיה השחורה

שנת הוצאה: 2008
מס' עמודים: 336
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75.2
- 39

מה אתם באמת יודעים על הכלכלה הישראלית. לראשונה במהדורה דיגיטלית, ספרו המסחרר ומאיר העיניים של ירון זליכה.

מי קיבל בחינם קרקעות בשווי מיליארדי שקלים? כיצד קרה שמדינת ישראל עצמה הפכה למעלימת המס הגדולה בארץ? איך הצליח גוף פרטי להוציא מהמדינה הון עתק בעבור רכוש שרובו היה בבעלותה? מי נהנה במשך עשרות שנים מהתקשרויות ללא מכרז? למה ניסתה המדינה לשלם עשרות מיליוני שקלים על אונייה שעמדה לסיים את חייה? והסיפור המלא מאחורי הניסיון להטות את המכרז להפרטת בנק לאומי.

הגווארדיה השחורה הוא עדות מכלי ראשון של מי שכיהן כחשב הכללי של מדינת ישראל במשך למעלה מארבע שנים, תחת שני ראשי ממשלה וארבעה שרי אוצר, על רבות מהפרשות שהסעירו את המדינה, כמו גם על האנשים והשיטות שעומדים מאחורי גזל כספי הציבור.

הספר מתאר אחד לאחד, לראשונה במלוא היקפם, את הליקויים, הכשלים, הרשלנות, השחיתות והאדישות שאפיינו את השירות הציבורי והביאו במשך עשרות שנים לבזבוז של מאות מיליארדי שקלים. בתוך כך נחשפים במלוא קלונם המנגנונים והאישים שאיפשרו זאת, ובראשם דווקא אותם "שומרים" שתפקידם היה להגן על הקופה.

הגווארדיה השחורה מכניס אותנו אל חדרי החדרים של מקבלי ההחלטות ומביא משם את הקולות והאירועים כפי שהתרחשו בזמן אמת. הספר מפרט את המהלכים והשינויים המבניים שהוביל מי שעמד באחד הצמתים המרכזיים במשק. רפורמות אלה, שהתבצעו בצלם של איומים ולחצים מצד בעלי עניין, חוסכים לאוצר המדינה ולכיסו של כל אזרח עשרה מיליארדי שקלים מדי שנה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הגווארדיה השחורה”

חוסר מקצועיות, בורות, אינטרסים אישיים ואדישות

במובנים רבים דומה הניהול המקרו־כלכלי של משק מודרני — המאמץ לעצב את התנאים הכלכליים שבמסגרתם פועל המשק לסביבה תומכת צמיחה — לניהול של קבוצת כדורסל מקצוענית. כפי שקבוצת כדורסל אינה מסתפקת רק בבניית חבורה מאוזנת של שחקנים לפני העונה, כך אסור לניהולו של משק להיפסק מיד לאחר פתיחת העונה. כפי שמשחק כדורסל מנוהל על ידי המאמן בכל רגע ורגע: החל בשריקת הפתיחה, דרך פסקי הזמן וההפסקה וכלה בחילופי שחקנים, בשינויי הגנה או בתרגילים ואף בצעקות מהקווים — כך גם משק אמור להיות מנוהל באופן שוטף. אסור להסתפק במועד שנתי אחד, שבו מאשרת הממשלה את הצעת התקציב, להתראות וניפגש בשנה הבאה.
אולם שיטת העבודה הזאת לא היתה מוכרת באוצר. אותה גישה אדישה, לא מקצועית ולעתים גם בורה, שאפיינה כמה ממהלכי המשרד במרוצת השנים אפיינה גם את הניהול השוטף של המדיניות המקרו־כלכלית.
זכור לי אירוע משעשע אחד שהדגיש היטב את הבעייתיות בנושא זה. נתניהו דחה בשתי ידיו את מכלול הצעות ראשי האוצר להעלאות מסים שונות ומשונות. למרות זאת, בסוף 2003, כחודשיים לאחר שהתחלתי בכהונתי, נמסר לי כי מנכ"ל האוצר יוסי בכר וראשי מערכת המס אישרו כמקובל את עדכון מדרגות מס ההכנסה בגובה השינויים באינפלציה (באותה שנה הם היו שליליים, כלומר חלה ירידת מחירים). לכאורה, הצמדה ותו לא. מאחר שמערכת המס היא פרוגרסיבית (כלומר מדרגות המס הולכות ועולות עם ההכנסה) והמחירים ירדו, אזי עדכון מדרגות המס כלפי מטה משמעותו שמס גבוה יותר יחול על הכנסה נמוכה יותר. במילים פשוטות, בכר ורעיו החליטו על העלאת מס ההכנסה בכמה מאות מיליוני ש"ח בשנה. אינני יודע אם הם הפנו את תשומת לבו של נתניהו לכך, ואם כן, אם הבהירו את משמעות ההחלטה. מכל מקום, כאשר נודעה לי ההחלטה, בטרם יושמה, הפניתי את תשומת לב שר האוצר למלוא משמעותה. הוא הופתע מאוד. בעודו מחליט על מדיניות אחת, מיישמים ראשי האוצר באופן אוטומטי וללא מחשבה מדיניות הפוכה. נתניהו הורה אמנם לעצור את המהלך, אך שוב התחדד הצורך שלו בעצמאות כלכלית מחשבתית, בנפרד מהמסורת המקובעת של החשיבה באוצר. על אף החלטתו נמשך קרב החפירות שניהלו בכר ואחרים נגד הכוונות של נתניהו ושלי להמשיך בהפחתות המסים ואף להאיצן.
ברקע להתנגדות ראשי האוצר עמד מגוון אינטרסים ושיקולים. ראשי מערכת המס חשו כמנהלי מכירות המתבקשים לעמוד ביעד הכנסות תקציבי מסוים, שבד בבד עם מאמצי הגבייה שלהם מתבצעת הפחתה של שיעורי המסים. הם חששו שהפחתה כזו לא תאפשר להם לעמוד בקלות ביעד הגבייה. למנכ"ל האוצר בכר התחוור כי למעשה הוא חסר כל מעמד וסמכויות של ממש, ולפיכך ביקש לגבש את חבריו לעמדה מאוחדת בראשותו, ומה קל יותר מלעשות כן אל מול עמדת ה"מיעוט" של הזר אשר בא מבחוץ? אגף התקציבים באוצר חשש באופן מסורתי לגורל הגירעון, ולפיכך התנגד אף הוא להפחתת מסים. אולם נתניהו ואני היינו מוטרדים מאוד דווקא ממה שיבוא בעקבות ההצלחה הצפויה של המדיניות שקבענו במארס 2003. ידענו כי הצלחת המדיניות תביא לעלייה ניכרת ברמת הפעילות במשק, ובפרט לצמיחת הצריכה הפרטית ולהתאוששות ההשקעה הפרטית (זו צנחה בעקביות כמעט עשר שנים ברציפות, מבלי שראשי האוצר, אשר מדיניותם השגויה היתה בין הסיבות המרכזיות לה, ניסו לתת הסבר הגיוני לתופעה כה תמוהה, חריגה וחסרת תקדים) ובעקבותיהן יעלה משמעותית גם נטל המס בתוצר במידה שעלולה לדכא מחדש את הכלכלה.
עליית נטל המס הצפויה היתה חלק מפעולתם של כוחות המכונים בספרות הכלכלית המקצועית "מייצבים אוטומטיים". אלה עתידים לתקוף את המשק בעוצמה הולכת וגוברת דווקא ככל שמדיניותנו החדשה תצליח יותר. מתברר כי משק שמופעלים עליו כוחות להגברת פעילותו (או ההפך במקרה של נסיגה ברמת פעילותו) מפעיל על עצמו שורת מייצבים אוטומטיים המנסים לסתור את הכוחות הללו. כפי שאנשים נוטים להישאר במקומם ולרוב אינם אוהבים שינויים, כך גם משק (המייצג את סך תגובת הבודדים המרכיבים אותו) אינו אוהב שינויים. לפיכך חוק הפעולה והתגובה מוצא את ביטויו גם כאן. עם המייצבים האוטומטיים הצפויים לפעול נמנה בראש ובראשונה נטל המס. האחרון צפוי לעלות באופן ניכר ואיתו תעלה גם רמתם של יתר המייצבים, ובהם הריביות, המחירים ושער השקל. כל אלה יפגעו בעוצמה רבה בכל ענפי התוצר החשובים: צריכה פרטית, השקעה פרטית ויצוא. הפגיעה תדכא את ההתאוששות ותאיים להחזיר את המשק, לפחות באופן חלקי, למצבו ערב הפעלת התוכנית החדשה. על רקע זה, אין מנוס מניהול שוטף בזמן אמת של המקרו, מתוך ניצול הניסיון המעשי בניהול מדיניות מקרו־כלכלית, כדי לאמוד את מועד תחילת פעולת המייצבים, משכה ועוצמתה.
ראשי האוצר נעדרו ניסיון או ידע מסוג זה. עובדה זו לא הפריעה להם להתנגד לכל המהלכים שיישמנו, עד שנתניהו כינה אחד מהם, ביני לבינו, כלכלן פסיבי. יוצא דופן, ולמעשה בכיר האוצר היחיד שהיו לו הניסיון והידע הדרושים, היה מאיר קפוטא, הממונה על הכנסות המדינה באותה עת. קפוטא הוא כלכלן מצוין ועתיר ניסיון, אך עד תקופת נתניהו דעתו לא קיבלה את המשקל הראוי לה. נתניהו ואני נעזרנו רבות בניסיונו ובעצותיו.
לאחר כישלון ניסיונו של בכר להעלות את מדרגות מס ההכנסה, המתנו נתניהו ואני לרגע שבו נהיה בטוחים בהתבססות מדרגת הצמיחה. לאחר פחות מחודשיים, בפברואר 2004, עידכן אותי סגני, אבישר כהן, באשר לרמת ההכנסות החודשית הצפויה. הנתונים החדשים חיזקו את ביטחוני, והתקשרתי לנתניהו ובישרתי לו כי אבישר ואני משוכנעים בעודף שנתי צפוי של שני מיליארד ש"ח בתקציב הכנסות המדינה ממסים. יופי, אמר נתניהו. ניפגש הערב בתל אביב. למה? שאלתי. יש לנו עודף, אמר, אנו מפחיתים את שיעורי המס עוד הערב. לא נסתכן בעליית נטל המס.
באותו ערב שינו ראשי האוצר טקטיקה. בראותם כי נתניהו נחוש בדעתו להפחית את שיעור המס, חדלו מהתנגדותם העקרונית, אך ניסו לעכב את ההחלטה. הנתונים של זליכה אינם מבוססים, טענו. הנתונים שבידינו מצביעים אחרת. המתן עד דיוני התקציב השנתיים, ביקשו מנתניהו. אולם כאשר שמעו את שיעורי המס שביקשתי להפחית באישור נתניהו, הם איבדו לחלוטין את קור רוחם.
כזכור, עיקר מדיניותנו היתה לעודד את הצריכה הפרטית, משום שהיא מנוע הצמיחה המשמעותי והמהיר במשק, וחשוב מכך — המשפיע ביותר על ענפי המסחר והשירותים, בעצמם יצרני מקומות העבודה הגדולים והשוויוניים ביותר. מקומות עבודה אלה פרושׂים היטב בפריפריה, ורמת השכר בהם גבוהה משמעותית מהרמה הנהוגה בתעשייה. סברנו כי אם נעודד את הצריכה הפרטית, נפעיל מנוע רב־עוצמה של יצירת מקומות עבודה חדשים. הירידה המואצת באבטלה תגביר את כוח הקנייה של הציבור ותיתן דחיפה נוספת לצריכה הפרטית ולהכנסות המדינה ממסים. הגידול בהכנסות המסים יוכל להיות מוקדש להפחתה נוספת בנטל המס (וכאמור, גם לנטרול פעולתו של מייצב נטל המס), שיעודד שוב את הצריכה הפרטית, וחוזר חלילה במעין מעגל קסמים חיובי שעובד כמעט באופן עצמאי. וכך אכן גם קרה.
ואולם הנטייה של אזרחים להגדיל את הצריכה הפרטית שלהם גבוהה יותר ככל שהכנסתם נמוכה. מכאן חשוב למקד את הפחתת המסים דווקא בקרב השכבות החלשות. מדיניות שהיא גם צודקת וגם נבונה כלכלית, אך, כמובן, לא במשרד האוצר.
למשמע דברַי כי יש לעודד את הצריכה הפרטית, נמתחה עלי ביקורת, ולפיה הגיעה הצריכה הפרטית בישראל לשיא של כל הזמנים, ולפיכך אין לה לאן לצמוח. דברי הבל מופרכים, כמובן, שהרי שיעור הצריכה הפרטית מהתוצר בישראל הוא כ־56 אחוזים בלבד לעומת כ־70 אחוזים ויותר במדינות מערביות אחרות. למשמע הצעתי להפחית את שיעורי מס ההכנסה לשכבות החלשות בכלל, ולמשתכרים עד 5,000 ש"ח ברוטו בחודש בפרט (כאשר המשמעות המעשית של ההצעה היא העלאת שכר המינימום נטו על שום הפחתת מרכיב המיסוי בו), התחוללה כבר מהומה של ממש. מרבית ראשי האוצר תקפו אותי בטיעונים שנעו בין היותי דמגוג להיותי לא מקצועי, כביכול, מאחר שהצעתי מהלך"קשה" ליישום. היה קל יותר, לדעתם, להפחית את המס דווקא למשתכרים עשרים אלף ש"ח ברוטו בחודש.
הנימוק האחרון הצחיק אותי. הטענה היתה שביטול המס ברמות השכר הנמוכות יגרום לשינוי במספר מדרגות המס, וכך ייצור קושי טכני במערכות המידע של מס הכנסה. האם נגזר על מאות אלפי עניים לשלם מס לריק, והכול כדי לחסוך מאנשי מס הכנסה את העמל הדרוש לפתרון הקושי הטכני? שאלתי. ובכלל, האם יוסי בכר, מוביל הקו השלילי, מתנדב לצאת ולהסביר לציבור עניי ישראל מדוע מסיהם לא מופחתים?
שאלתי לא זכתה לתשובה. מכל מקום, הוויכוחים נמשכו שעות אחדות. נתניהו ישב בצד והקשיב בייאוש גובר. כאשר הותשתי מוויכוחי הסרק, פניתי אליו בכעס ואמרתי כי אין לי עוד כוח או כוונה להמשיך בניסיונות השכנוע הללו באמצע הלילה. השעה היתה שתיים לפנות בוקר. בלי להוסיף רבות הודיע נתניהו על אימוץ הצעתי. כחצי מיליון שכירים בישראל מהשכבות הנמוכות ביותר בחברה הפסיקו לשלם באותו ערב מס הכנסה. סך הפחתת המסים הסתכמה בכשני מיליארד ש"ח בשנה.
בד בבד עם פעולותינו לנטרול מייצב נטל המס החלטנו על שורת מהלכים לנטרול המייצבים האחרים. במסגרת זו יישמנו את הרפורמה באיגרות החוב הממשלתיות ובניהול תזרימי המזומנים של הממשלה (ראו פרק 8), אשר פעלו לדיכוי מגמת עליית הריבית; הפחתנו את המע"מ בשלב הבא של הפחתות המסים (בין היתר, כדי להפחית מהלחצים לעליות מחירים, שהחלו, כפי שחזינו מראש, בשלב מאוחר יחסית); ותמכנו במדיניות הריבית הזהירה שנקט בנק ישראל, ואשר ייצבה את שוק מטבע החוץ ואת המחירים.
מנקודת ראותו של בנק ישראל היה זה שינוי מרענן לעומת העימותים המסורתיים שהיו לו עם ראשי האוצר בעבר

ד"ר ירון זליכה היה החשב הכללי של מדינת ישראל בשנים 2007-2003. ב- 1996 ניהל את התחום הכלכלי במשרד ראש הממשלה. ב-1998 פנה למגזר הפרטי והיה ראש האגף לתכנון עסקי ואסטרטגיה בחברת התקשורת הסלולרית "פרטנר ORANGE ", סמנכ"ל כספים ופיתוח עסקי ב"תבל טלקום" וסמנכ"ל בכיר לכספים ופיתוח עסקי ב"דרך ארץ הייווייז". כיום עומד זליכה, כלכלן ורואה חשבון בהשכלתו, בראש ההתמחות בחשבונאות בפקולטה למנהל עסקים בקריה האקדמית אונו.

הוא מילא שורה של תפקידים ציבוריים, בהם חבר בדירקטוריונים של בתי הזיקוק לנפט וקצא"א, חבר בווועדה המייעצת לפיקוח על הבנקים ויושב ראש הוועדות להגברת התחרותיות הבנקאית במגזר הקמעונאי ולהסרת כשלי השוק בענף כרטיסי האשראי.

על תפקידיו השונים, ובייחוד על תפקידו כחשב הכללי, שבו חולל מהפכה מקיפה בשיטות הניהול הכספי בממשלה וחשף אי סדרים והעברות כספים בניגוד לחוק בהיקף של מיליארדי שקלים, זכה במגוון אותות הוקרה, בהם אות מנהל הכספים המצטיין של ישראל, אות הנפקת השנה בעולם, אות המופת של תנועת אומ"ץ למינהל תקין.

X