הבתים הלבנים ייִמָּלֵאוּ | לרכישה באינדיבוק
הבתים הלבנים ייִמָּלֵאוּ

הבתים הלבנים ייִמָּלֵאוּ

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 301
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 65

ספר זה מתחקה אחר הדרך שבה השפיעו שגרת חייהם המוצנעת וסדר-יומם של מהגרים ממזרח אירופה ומרכזה על ההוויה הפרטית של "הבית התל אביבי" טרם הקמת המדינה (1948-1924). הוא תורם פרשנות נוספת ונועזת להבנת תהליך יצירתה של תרבות אשכנזית מקומית, שהיתה לתרבות ההגמונית בחברה הארץ-ישראלית ועיצבה את המציאות החברתית, התרבותית והפוליטית לאורך שנים ארוכות.

הספר מאיר באופן ביקורתי את מה שניתן ללמוד על החברה מהתנהלותם היומיומית של אנשים במרחב הפרטי והאינטימי שלהם. הוא מגדיר מחדש את הבית בתל אביב כ"מקום ממוגדר" שעוצב על ידי עבודת הנשים וכאתר של התנהלויות שגרתית ושל ג'סטות תמימות לכאורה שנקטו המהגרים בביתם ובסביבתם. "האדם הראוי", טוען הספר, יצא מן "הבית" אל המרחב הציבורי ומוסדותיו (בתי הספר, תנועות הנוער, הארגונים הטרום צבאיים) כשהוא או היא כבר "מתורבת", כלומר טעון במחוות גופניות ובנורמות התנהגותיות שעשו אותו ל"אדם מן הישוב" וגישרו על הבדלים ופערים מעמדיים, על מחלוקות פוליטיות קשות ועל הבדלי מוצא ושפה ("רוסים", "פולנים", "יקים"). בבית, מסבירה המחברת, עפרה טנא, החל התהליך בו עוצבה "האשכנזיות" כתרבות משותפת ודומיננטית.

הספר מתבסס על שורה ארוכה של מקורות: כחמישים ראיונות עומק עם מי שעדיין זוכרים את התקופה וכן קריאה אנתרופולוגית בספרי-יעץ, בעיתונות ובכתבי עת מקצועיים בנושאי חינוך, נישואין, היגיינה, בריאות ובישול, לרבות בחינה של פרסומות, שהיו ביטוי לחלומות ולשאיפות הצרכניות באותה תקופה מעצבת. כל אלה סייעו בהרכבת פאזל חברתי ותרבותי שחלקיו עדיין מגדירים את אופיה של הבורגנות הישראלית העכשווית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הבתים הלבנים ייִמָּלֵאוּ”

אסתר זנדברג ב"הארץ"

 

 

 

 

 

מחקר מרתק החושף את תבנית היסוד של "הבית הישראלי" כפי שעוצב עד שנות ה-50 של המאה שחלפה, בעיקר על ידי נשים, ואשר על פיו מתנהלת הבורגנות הישראלית עד היום.

 

פרופ' זלי גורביץ

 

 

 

 

 

ספר אנתרופולוגי ייחודי המוקדש לספרה הנשית הביתית. ניתוח מגדרי מעניין החושף את הבית התל אביבי האשכנזי והבורגני של אז. לרבים הוא יקנה משמעות חדשה לזיכרונות ילדות ישנים.

 

 

פרופ' אריאלה פרידמן

לבנות ולהיבנות בתל אביב

 

 

"הבית" נוכח בחלל ובזמן, בדמיון ובחלום; הוא חלל בנוי אבל הווייתו עשויה מאנשים, מחפצים, מרגשות, מקולות ומריחות הנחווים בין קירותיו; הוא חומרי ובר-חלוף אך ממשותו ממשיכה להתקיים כל עוד יש אנשים שעבורם הוא היה "הבית"; הוא המובן מאליו של כל אחת ואחד מאיתנו, ורק במהלך השנים הוא מתגלה כחלל-שהכיל-אותנו-ואנחנו-היינו-בו. ככזה, הוא מוטבע בנו לעולם ועושה אותנו למה שאנחנו, ולעתים קרובות למה שאנחנו מבקשים לא להיות או למה שאיננו יכולים עוד להיות; בהווה היומיום מכסה את משמעותו, את עושרו ואת סכנותיו, הוא נישא עמנו ככתם או כצלקת, ואנחנו מכירים בו רק בדיעבד.

 

    חוויית הבית חוצה תרבויות, מעמדות, מגדרים, דתות, ותקופות היסטוריות. הבית הוא תופעה רבת פנים ורבת משמעויות, לעתים סותרות. הוא מהווה מושא לעיונם של הוגים מתחומי ידע ומגישות אפיסטמולוגיות שונות: כמפלט מנחם מפגעי המציאות האדישה והקשה או כאתר של סכנות ממשיות ומדומות, כמרחב המנוחה של הגבר לאחר יום עמל, לאחר התנסויות ממַשטרות במרחב הטרוטופי, כמקום עבודתה שאיננה מסתיימת של האישה; כחלל אדיש המוגדר על-ידי חפצים או כמקדש מעט של זיכרון אישי ושל זהות נבחרת, כמרחב של כפיפות מגדרית,  או של אופציה להעצמה.[1]

 

    בית מהווה מענה על אחד הצרכים הראשוניים של בני אדם – מחסה. אולם המענה הפיזי לצורך זה הוא רק חלק מן הבית הביוגרפי והבית החברתי שבהם מקופלת התרבות, משועתקת ונוצרת על-ידי דייריו. בכל בית מקבלים הצרכים האנושיים מענה בהתאם לדגמים תרבותיים האופייניים לזמן ולמקום, במגבלות הידע והחומרים הנגישים, וההתנהלות בו מצייתת לכללי הבית (לדוגמה טקסי הארוחות בתרבות היהודית-אשכנזית המסורתית מתקיימים סביב השולחן, לאחר נטילת ידיים וברכת המזון; בארוחות החג הטקס נערך בחברת המשפחה והוא מבוסס על תפריט ידוע). כך שעיצובו של הבית, החפצים הנוכחים בו והפרקטיקות המתקיימות בחללו, יוּבְנו על-ידי דייריו כמוּנחים על-ידי חשיבה רציונלית ואולי זו החשיבה היחידה האפשרית. באופן זה, "המחסה" מתעצב כ"בית", כלומר כמקום ראוי למגורים.

 

    ספר זה עוסק בבית שנבנה והובנה בחלל ובזמן, בבית שעיצובו ומנהגיו אפיינו דיירים בתל-אביב  ברבע השני של המאה ה-20. הקריאה בבית זה, שהיה (והיה כה קרוב) מבקשת להיות, עד כמה שאפשר, ללא ערגה אל הבית שחלף לבלי שוב, ללא נוסטלגיה הנוטה לצעף את העבר, ולציירו כמציאות שבה קשרים בן אנשים היו פשוטים וספונטניים יותר, והקהילה הייתה הומוגנית וסולידרית. האטימולוגיה הטורדנית של המילה נוסטלגיה (ביוונית – "נוסטוס" – שיבה הביתה; "אלגוס", – כאב) מזכירה לנו כי ההתרפקות על העבר מקורה במצוקת ההווה, בהכרה הכואבת באי-היכולת האנושית המהותית "לשוב הביתה", דהיינו במופרכות של השאיפה לנוסטוס, וכי הכאב הוא חלק מהבית, כלומר האלגוס נוכח בבית שאינו נוסטלגי. הספר נכתב אם כן, על הבית-הלא-נוסטלגי (אך בשעת הכתיבה הִשעינה הכותבת את גבה אל הדלת, כשמאחוריה הלמו קולות הנוסטוס והאלגוס. הדלת הוגפה). הקריאה הלא-נוסטלגית מאפשרת את ההתבוננות בו מתוך סקרנות של מפגש עם ארץ זרה, "שם עושים דברים אחרת",[2] וגם את הקריאה הביקורתית, בעת הצורך.

 

 




 [1] על הממדים השונים של חווית הבית ראו (בהתאמה) אצל בשלאר (Bachelard), פרויד, קפקא, לה קורבוזייה, פוקו, בובואר, שוואץ-קןאן (Schwartz Cowan), אוקלי (Oakley), פֶרֶק,  מקראקן (McCracken), פרידן, רפופורט (Rapoport), גיאר  Giard)).

 

[2] "העבר הוא ארץ זרה. שם עושים דברים אחרת" הוא המשפט המפורסם הפותח את ספרו של L.P. Hartley המקשר

(The Go-Between: 1953).

 

הד"ר עפרה טנא עוסקת בסוציולוגיה של חיי היומיום. היא הקימה ומרכזת את פרויקט "מאגר הזיכרונות מחיי היומיום בארץ" שתחת חסות מכללת בית ברל

X