הבשורה על פי יהודה | לרכישה באינדיבוק
הבשורה על פי יהודה

הבשורה על פי יהודה

שנת הוצאה: 10/2014
מס' עמודים: 312
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68.40
- 42
בחורף של שנת 1959 עולמו של שמואל אַש הצעיר מתהפך עליו: חברתו עוזבת אותו, הוריו פושטים רגל, והוא נאלץ לקטוע את לימודיו באוניברסיטה.
לאחר ייאוש הוא מוצא לו מפלט ופרנסה בבית אבן ירושלמי נושן, ששָׁם עליו לשמש איש שיחה לזקן נכה ושנון. כשהוא מגיע לביתו החדש פוגש שמואל אישה יפה ומושכת ושמה עתליה אברבנאל, המבוגרת ממנו כמעט פי שניים, והיא רומזת לו שמוטב שלא יתאהב בה, פן יסולק מן המקום כמו קודמיו.
כך מסתגרים להם שלושת גיבורי הספר בבית האבן שבקצה העיר, ונדמה שהם שוקעים בשגרה שקטה.
אבל שמואל הביישן והעדין סוער מבפנים. התשוקה והסקרנות שעתליה מעוררת בו נהפכות אט-אט להתאהבות נואשת.
גם המחקר שזנח, על ישו בעיני היהודים, שב לרתק אותו, ושמואל הולך ונשאב אל סוד דמותו המקוללת של יהודה איש קריות, התגלמות הבגידה והשפלות. בהדרגה נחשפים בפניו הסודות הרודפים את הבית וקושרים את דייריו בעבותות של חושך. בבית המסוגר והמבודד מהלכות לפעמים מעין רוחות רפאים.
ברומן מסעיר זה חוזר עמוס עוז אל המרחב של אחדים מספריו האהובים ביותר, ובהם "מיכאל שלי" ו"סיפור על אהבה וחושך": ירושלים החצויה של אמצע המאה העשרים. סיפור האהבה העדין והצובט לב אפוף נופים של העיר החורפית ובאירועים משלהי תקופת בן גוריון. יחד עם גיבוריו בוחן עוז באומץ את עצם ההחלטה להקים מדינת יהודים ואת המלחמות שבאו בעקבותיה, ושואל אם אפשר היה לבחור בדרך היסטורית אחרת לגמרי, דרכם של המוקעים כבוגדים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    עמוס עוז הוא אמן בקנה מידה עולמי. אגב, שימו לב לחיבה שלו למלה "כמעט"…

הוסף חוות דעת

בקרוב…

פרק ראשון: 1

הנה כאן סיפור מימי החורף של סוף שנת חמישים ותשע ותחילת שנת שישים. יש בסיפור הזה שגיאה וחשק, יש אהבה נכזבת ויש איזה עניין דתי שנשאר כאן בלי מענה. בכמה מן הבניינים עדיין ניכרים סימני המלחמה שחצתה את העיר לפני עשר שנים. ברקע תוכלו לשמוע נגינת אקורדיון רחוקה או צלילי כלוֹת הנפש של מפוחית פה לפנות ערב מאחורי תריס מוגף.
בהרבה דירות בירושלים אפשר למצוא על קיר הסלון את מערבולות הכוכבים של ואן גוך או את רתיחת הברושים שלו, ומחצלות קש עדיין פרושות בחדרים הקטנים, ו"ימי צקלג", או "דוקטור ז'יוואגו", מונח, הפוך ופתוח, על ספת מזרן ספוגי המכוסה בפיסת בד בטעם מזרחי עם תלולית של כריות רקומות. כל הערב דולק תנור נפט בלהבה כחולה. מתוך תרמיל של פגז צומח בפינת החדר מין כליל קוצים מסוגנן.
בתחילת דצמבר הפסיק שמואל אַש את לימודיו באוניברסיטה והתכוון לעזוב את ירושלים, בגלל אהבה שנכשלה, בגלל מחקר שנתקע, ובעיקר מפני שמעמדו החומרי של אביו התמוטט ושמואל נאלץ לחפש לו איזו עבודה.
הוא היה בחור רחב גוף, מזוקן, כבן עשרים וחמש, ביישן, רגשן, סוציאליסט, אסתמטי ונוטה להתלהב בקלות ולהתאכזב חיש קל. כתפיו היו כבדות, צווארו קצר ועבה, וכן היו גם אצבעותיו: עבות וקצרות כאילו בכל אחת מהן חסר מפרק אחד. מכל נקבוביות פניו וצווארו של שמואל אש פרץ בלי מעצורים זקן מקורזל שהזכיר צמר פלדה. הזקן הזה נמשך והתחבר עם שׂער ראשו שהיה מתולתל בפראות ועם סבך תלתלי חזהו. מרחוק נדמה היה תמיד, קיץ וחורף, שהוא כולו משולהב ושטוף זיעה. אבל מקרוב, כהפתעה נעימה, התברר שעורו של שמואל הדיף לא חמיצות של זיעה אלא, אי כך, דווקא ניחוח עדין של טַלק תינוקות. הוא היה משתכר בן רגע מרעיונות חדשים, בתנאי שהרעיונות האלה יבואו בלבוש שנון ויכילו איזו תהפוכה. אבל נוטה היה גם להתעייף מהר, אולי באשמת לב מורחב וכן בגלל מצוקות מחלת האסתמה שלו.
בקלות רבה היו עיניו נמלאות דמעות, והדבר הזה גרם לו מבוכות ואף חרפה: לרגלי גדר גור חתול פועה בליל חורף, אולי איבד את אמו, והגור הזה נושא אל שמואל מבט מכמיר לב ומתחכך רכוֹת ברגלו, ומיד עיניו של שמואל מתערפלות. או בסופו של איזה סרט בינוני על בדידות וייאוש בקולנוע אדיסון מתברר פתאום שדווקא הדמות הקשה מכולם מסוגלת ככלות הכול לגלות גדלות נפש, מיד עולות הדמעות ומתחילות לחנוק בגרונו. אם ראה ביציאה מבית החולים שערי צדק אישה רזה וילד, זרים לו לגמרי, עומדים חבוקים ושניהם מתייפחים – בו ברגע היה הבכי עולה ומטפס גם בו.
בזמנים ההם מקובל היה לראות בבכי עניין לנשים. גבר שטוף דמעות היה מעורר רתיעה, ואפילו סלידה קלה, בערך כמו אישה שזקנקן צומח לה על סנטרה. שמואל התבייש מאוד בחולשתו זו והיה מתאמץ הרבה להבליג עליה אך לא הצליח. בסתר לבו הצטרף הוא עצמו ללעג שעוררה רגשנותו, ואף השלים עם המחשבה שגבריותו פגומה קצת ומפני כן קרוב לוודאי שחייו יחלפו לריק ובלי שיגיעו לשום מטרה.
אבל מה אתה עושה, שאל את עצמו לפעמים מתוך סלידה עצמית, מה אתה בעצם עושה מלבד לחוס? הלוא את החתול ההוא, למשל, אתה יכולת לאסוף אל תוך מעילך ולהביא אותו לחדרך. מי הפריע לך? ואל האישה הבוכייה עם הילד אתה יכולת פשוט לגשת ולשאול אותם במה אפשר אולי לעזור. או להושיב את הילד עם איזה ספר ועם ביסקוויטים על המרפסת, בעוד אתה והאישה יושבים קרובים זה ליד זו על המיטה בחדרך ומבררים בלחש מה קרה לה ומה תוכל אתה לנסות לעשות למענה.
ימים אחדים לפני שעזבה אותו אמרה לו ירדנה: "אתה, או שאתה מין כלבלב משולהב כזה, מרעיש, מתרוצץ, מתחכך, אפילו כשאתה יושב בכיסא אתה איכשהו מסתחרר כל הזמן סביב הזנב שלך, או שאתה להפך – ימים שלמים תקוע בתוך המיטה שלך כמו שמיכת חורף לא מאוּוררת."
בכך התכוונה ירדנה מצד אחד לעייפותו התמידית של שמואל, ומצד שני – לאיזה יסוד תזזיתי שהיה ניכר בצורת ההליכה שלו, שתמיד הסתתרה בה ריצה סמויה: מדרגות היה מגמא בהסתערות, שתיים־שתיים. רחובות סואנים היה חוצה באלכסון, בחיפזון, בחירוף נפש, בלי להביט ימין או שמאל, כמשליך עצמו אל לב ההתכתשות, ראשו המזוקן המקורזל משתלח בחוזקה קדימה כמו שׂש לקרב, גופו נטוי לפָנים. תמיד נראה היה כאילו רגליו רודפות בכל כוחן אחרי הגוף שרודף אחרי הראש, כאילו הרגליים חרֵדות לפגר פן ייעלם להן שמואל מעבר לפינת הרחוב וישאיר אותן מאחור. רץ היה כל היום, מתנשף, קדחתני, לא מפני שחשש לאחר לשיעור או לפגישה פוליטית אלא משום שבכל עת, בוקר או ערב, שואף היה תמיד לסיים כבר את כל המוטל עליו, למחוק כל מה שרשום בפתק הסידורים היומי שלו. ולחזור סוף־סוף אל השקט של חדרו. כל יום מימי חייו נראה לו כמסלול מכשולים מפרך בדרך המעגלית מן השינה שנעקר מתוכה בבוקר חזרה אל מתחת לשמיכת החורף.
הוא אהב מאוד להרצות באוזני כל שומע, ובייחוד באוזני חבריו בחוג להתחדשות סוציאליסטית: אהב לבאר, לבסס, לסתור, להפריך ולחדש. מדבר היה באריכות, בהנאה, בחריפות ובמעוף. אבל כאשר היו משיבים לו, כאשר הגיע תורו להקשיב לרעיונותיהם של אחרים, היה שמואל נתקף מיד קוצר רוח, נדודי קשב, עייפות עד כדי היעצמות העיניים ושקיעת הראש המדובלל לעבר רפידת החזה.
גם באוזני ירדנה נעים היה לו לנאום כל מיני נאומים נסערים, להרוס דעות קדומות ולערער מוסכמות, להצמיח מסקנה מתוך הנחה והנחה מתוך מסקנה. אבל כאשר דיברה היא אליו היו עפעפיו צונחים על פי רוב כעבור שניים־שלושה רגעים. היא הייתה מאשימה אותו שכלל אינו מקשיב לה, הוא היה מכחיש, היא הייתה מבקשת שיחזור על מה שאמרה לו כרגע, והוא היה משנה את הנושא ומדבר עִמה על טעותו של בן גוריון. טוב לב היה, נדיב, מלא רצון טוב ורך כמו כפפת צמר, יוצא מגדרו להועיל תמיד לכולם, אבל גם מבולבל וקצר רוח: שוכח היכן בדיוק תלה את הגרב השני, מה בעצם רצה ממנו בעל הבית או למי השאיל את מחברת רישומי ההרצאות שלו. עם זאת, מעולם לא התבלבל כאשר קם לצטט בדיוק נמרץ מה אמר קרוֹפּוֹטקין על ניצ'אייב לאחר הפגישה הראשונה ביניהם ומה אמר עליו כעבור שנתיים. או מי משליחיו של ישו מיעט לדבר יותר מכל השליחים האחרים.
אף על פי שחיבבה את רוחו הקופצנית, את חוסר הישע שלו ואת מה שהצטייר לה כתכונת כלב ידידותי גועש ועולה על גדותיו, כלב גדול הנדחק אליך תמיד להתחכך ולהזיל את רירו על ברכיך, החליטה ירדנה להיפרד ממנו ולהיעתר להצעת נישואים שבאה מאת החבר הקודם שלה, הידרולוג חרוץ ושתקן בשם נשר שרשבסקי, מומחה לאגירת מי גשמים, שכמעט תמיד ידע לנחש בדיוק מה עומד להיות רצונה הבא. נשר שרשבסקי קנה לה מטפחת צוואר נחמדה לכבוד יום הולדתה על פי התאריך הלועזי, ואחר כך קנה לה גם מחצלת מזרחית ירקרקה לכבוד התאריך העברי, שחל כעבור יומיים. הוא זכר אפילו את ימי הולדתם של הוריה.

עמוס עוז (נולד בירושלים ב-4 במאי 1939) הוא סופר ואינטלקטואל, ונחשב על ידי רבים לאחד מבכירי הסופרים בישראל כיום. הגותו עוסקת בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית יונית וסוציאל-דמוקרטית. ספריו תורגמו למספר רב של שפות, יותר מכל סופר ישראלי אחר, והוא זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, כולל פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005) ופרס היינריך היינה (2008). מ-2007 הועמד לפרס נובל לספרות.

 

עמוס עוז נולד בירושלים בשם עמוס קלוזנר (נהגה לעתים "קְלַאוּזְנֶר", לעתים "קְלוֹיזנֶר") למשפחת משכילים רוויזיוניסטים ידועה. אביו, יהודה אריה קלוזנר, היה דוקטור לספרות עברית ועבד בארכיון הלאומי. אמו פניה התאבדה כשהיה בן 12. דודו של אביו, פרופ' יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושליםולימים מועמד תנועת החרות לנשיאות מול חיים ויצמן. סבו מצד אמו היה בעל טחנת קמח בעיר רובנו שבאוקראינה, ועלה ארצה בשנת 1934.

 

גדל בשכונת כרם אברהם בירושלים. בכיתה ב' למד אצל שכנתו המשוררת זלדה. למרות שמשפחתו הייתה רחוקה מהדת ובזה לאי-רציונליות שייחסו לה, למד עוז בבית הספר העממי הדתי "תחכמוני", כי האלטרנטיבה הייתה לימודים בבית החינוך לילדי עובדים, מוסד בעל רוח סוציאליסטית, שהיה שייך לתנועת העבודה, ולכך התנגד אביו נחרצות מסיבות ערכיות-פוליטיות. חלק מלימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה העברית רחביה.

 

בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, שם הפכה משפחת חולדאי למשפחתו המאמצת, והוא חי חיי קיבוץ מלאים. עוז התחתן עם בת הקיבוץ נילי, בתו של ספרן הקיבוץ. לזוג שלושה ילדים. בנותיו, פניה עוז-זלצברגרוגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה. בנו הצעיר דניאל הוא מוזיקאי‏‏ ומשורר. מספר שנים לאחר הולדת בנו עזב עוז את הקיבוץ מפאת מחלת הקצרת שבה לקה בנו ועבר לערד.‏‏

 

את שירותו הצבאי עשה בנח"ל, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית.

 

עוז הוא חבר האקדמיה ללשון העברית.

 

פרט לכמה פרסומים קטנים בעלון הקיבוץ ובעיתון "דבר" לא פרסם דבר עד גיל 22, ואז החל לפרסם סיפורים. קובץ סיפוריו הראשון "ארצות התן" פורסם בשנת 1965. הרומן הראשון שלו, "מקום אחר", יצא לאור בשנת 1966 מאז לא הפסיק לכתוב ופרסם ספר אחד לערך בכל שנה במסגרת הוצאת "עם עובד" של ההסתדרות. מאוחר יותר עזב את הוצאת "עם עובד" ועבר להוצאת "כתר" מכיוון ששם קיבל חוזה ייחודי המעניק לו שכר חודשי קבוע ללא קשר לתדירות פרסומיו.

 

עוז פרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום. בין השאר פרסם ב"ידיעות אחרונות", "דבר", "הארץ" וב"ניו יורק טיימס". היו שהגדירוהו כ"דובר הרהוט ביותר של השמאל"‏.

 

חוקרי ספרות עוסקים ביסודיות בחקר יצירותיו של עוז, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוקם ארכיון עליו ועל יצירתו.

 

ביצירותיו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית.

 

הרומן "מיכאל שלי", שיצא לאור בשנת 1968, תורגם לכשלושים שפות. הספר מתאר סיפור אהבתה ונישואיה של נערה על רקע ירושלים של שנות החמישים. הוא מצליח לחדור לתוך מסתרי עולמה של האישה, חנה, ועוקב אחר הסיוטים ההולכים ומשתלטים עליה. תוך כדי כך הקורא מתוודע לאווירה של ירושלים, לשכונותיה ולסמטאותיה. הופעת הספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" שפכה אור חדש על דמותה של חנה והסבירה במידה רבה את דמותה המיוסרת, כפי שראה עוז לנכון לתארה. במקום אחר בספר זה, חושף עוז את השפעתו הגדולה של המספר האמריקני שרווד אנדרסון על כתיבתו. את הטענות על קשר בין דמותה של חנה לבין דמותה של אמו המתוארת בסיפור על אהבה וחושך, מכחיש עמוס עוז מכל וכל וטוען כי מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין.

 

בספר "קופסה שחורה" מצייר עוז את אופיה הייחודי של כל אחת מהדמויות באמצעות מכתביה בלבד. הדמויות שם שונות מאוד זו מזו, ועוברות תהליכים המשתקפים בהתכתבות ביניהן ועל אודותיהן עם התפתחות העלילה.

 

 

פרסים:

 

  • בשנת 1976 עמוס עוז קיבל את פרס ברנר על "הר העצה הרעה".
  • בשנת 1998 קיבל את פרס ישראל בקטגוריה ספרות בתשנ"ח.
  • בשנת 1992 זכה בפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית.
  • בשנת 2005 זכה בפרס גתה, על ספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך". ‏‏
  • בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד "בהוקרה על תרומתו הייחודית להעשרת הספרות העברית וחיי הרוח במדינת ישראל, ובהערכה על חלקו בשיח הישראלי ובהאדרת שמה של ישראל בעולם". 
  • ב-27 בנובמבר 2006, בטקס הענקת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, נאמר עליו: "קולו הכובש, הבא לידי ביטוי בשפה יפה להלל ובעלילות מעוצבות להפליא, הוא זה שהפך אותו לסופר שמקום כה נכבד שמור לו בתרבותנו".
  • במאי 2007 נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, בה חברים כמאתיים וחמישים זוכי פרס נובל.
  • באוקטובר 2007 היה עמוס עוז בין המועמדים הבולטים לפרס נובל בספרות, שניתן לבסוף לסופרת הבריטית דוריס לסינג.
  • ב-12 בפברואר 2008 הוכרז עמוס עוז כזוכה פרס דן דוד לשנת 2008 על תרומתו לספרות ולחברה הישראלית.
  • במאי 2008 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.‏
  • בנובמבר 2008 הוכרז כחתן פרס היינריך היינה לספרות, והוא הישראלי הראשון הזוכה בפרס זה, מהפרסים החשובים בגרמניה.

‏‏עוז זכה בפרסים נוספים: פרס Femina Etrangere הצרפתי, אות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, פרס חופש הביטוי הנורבגי, המדליה הבינלאומית לסובלנות, מטעם המועצה האקומנית הפולנית, בפרס קורינה הגרמני על מפעל חייו, ופרס נסיך אסטוריאס לספרות לשנת 2007.‏

  • באוקטובר 2013 הוענק לו פרס ניומן על מפעל חיים בספרות
  • באוקטובר 2013 הוכרז עמוס עוז כזוכה בפרס קפקא

 

 

ספריו:

 

  • ארצות התן (קובץ סיפורים, 1965)
  • מקום אחר (רומן, 1966)
  • מיכאל שלי, (רומן על רקע ירושלים, 1967)
  • עד מוות (שתי נובלות, 1971)
  • לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973)
  • אנשים אחרים (מבחר מסיפוריו, 1974)
  • הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976)
  • סומכי (ספור לילדים, 1978)
  • באור התכלת העזה (מאמרים ורשימות, 1979)
  • מנוחה נכונה (רומן, 1982)
  • פה ושם בארץ ישראל התרשמויות ממסע אישי שערך בארץ (1983)
  • קופסה שחורה (רומן מכתבים, 1987)
  • ממורדות הלבנון (מאמרים ורשימות, 1987)
  • לדעת אישה (רומן, 1989)
  • המצב השלישי (רומן, 1991)
  • שתיקת השמים : עגנון משתומם על אלוהים (מסות, 1993)
  • אל תגידי לילה (רומן, 1994)
  • פנתר במרתף (רומן, 1995)
  • מתחילים סיפור (מסות, 1996)
  • כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית (מסות, 1998)
  • אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999)
  • מנזר השתקנים (סיפור, הופיע לראשונה ב'ארצות התן' 2000)
  • סיפור על אהבה וחושך (רומן אוטוביוגרפי, 2002)
  • בעצם יש כאן שתי מלחמות (מאמרים, 2002)
  • פתאום בעומק היער : אגדה (סיפור, 2005)
  • על מדרונות הר הגעש (שלוש מסות, 2006)
  • חרוזי החיים והמוות (רומן, 2007)
  • תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009)
  • בין חברים (סיפורים, 2012)

 

עמוס עוז הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר אחרי אפרים קישון (37 שפות). ספריו תורגמו ל-36 שפות ובהן: אנגלית, צרפתית, גרמנית, ערבית, פינית, סינית ופולנית.

 

 

מקור – ויקיפדיה

X