הבנקאי האנרכיסט | לרכישה באינדיבוק
הבנקאי האנרכיסט

הבנקאי האנרכיסט

שנת הוצאה: 2006
מס' עמודים: 71
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 22

מבצע מיוחד לרגל הדפסה מחודשת: הנובלה המהפכנית ב – 22 שקלים בלבד. המשלוח חינם

מבצע מיוחדפנינה ספרותית מבריקה מאת ענק הספרות הפורטוגלית, מגדולי הסופרים והמשוררים במאה העשרים. זוהי סאטירה פילוסופית המתרחשת בדיאלוג בין בנקאי לאנרכיסט, כאשר הבנקאי משכנע כי הוא-הוא האנרכיסט האמיתי. מוגש לקורא הישראלי בתרגומו המשובח של יורם מלצר.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הבנקאי האנרכיסט”

סיימנו את ארוחת הערב. מולי ישב ידידי הבנקאי, סוחר גדול וכריש-הון ראוי לציון, ישב לו ועישן כמי שאינו חושב על דבר. השיחה שגוועה לאטה זה זמן-מה, הייתה מוטלת בינינו ללא רוח-חיים. ניסיתי לעורר אותה מחדש, באורח מקרי, תוך שאני מזמן את המחשבה הראשונה שחלפה במוחי. פניתי לעברו בחיוך.
"אכן, אמרו לי שפעם היית אנרכיסט…"
"לא הייתי: אני עדיין אנרכיסט. מהבחינה הזו לא השתניתי כלל. אני אנרכיסט."
"בדיחה טובה, בחיין אתה, אנרכיסט! ובמה בדיוק אתה אנרכיסט?… אלא אם כן אתה מעניק למלה מובן שונה…"
"שונה מהמובן המקובל? כלל וכלל לא. אני משתמש במונח הזה בצורה הרגילה ביותר."
"אז אתה רוצה לומר שאתה אנרכיסט כמו הפעילים באיגודי העובדים? שאין אם-כן שום הבדל בינך לבין הטיפוסים האלה מאיגודי העובדים עם הפצצות והכול?"
"יש הבדל, בהחלט יש… ברור שיש הבדל. אבל אין זה ההבדל שאתה חושב עליו. אני מניח שאתה חושב שהתיאוריות החברתיות שלי שונות משלהם, נכון?"
"אה, אני מבין! אתה אנרכיסט בכל הקשור לתיאוריות, אבל מהבחינה המעשית…"
"מהבחינה המעשית, אני אנרכיסט באותה המידה שאני אנרכיסט מבחינת התיאוריות. ומהבחינה המעשית אני ועוד יותר מכך, הרבה יותר מהטיפוסים הללו שהזכרת. חיי הם ההוכחה לכך."
"מה?!"
"חיי הם ההוכחה לכך, יקירי. אתה הוא זה שמעולם לא חשבת בצלילות על העניינים האלה. זו הסיבה שאתה חושב שאני מספר מעשיות או חומד לצון."
"אני לא מבין שום דבר! אלא אם כן… אלא אם כן אתה חושב שהחיים שלך חתרניים ואנטי- חברתיים, ואם אתה מייחס לאנרכיזם את המובן הזה…"
"כבר אמרתי לך שלא, שאינני מעניק למלה מובן שונה מהמובן הרגיל והמקובל."
"טוב… אני עדיין לא מבין דבר… אתה רוצה לומר לי שאין הבדל בין התיאוריות האנרכיסטיות בעליל שלך ובין החיים המעשיים שלך – החיים שלך כפי שהם כיום? אתה רוצה שאני אאמין שהחיים שלך זהים בכל דבר ועניין לחייהם של האנרכיסטים הידועים?"
"לא, זה לא זה. מה שאני רוצה לומר לך הוא, שבין התיאוריות שלי ובין החיים המעשיים שלי אין שום הבדל, אלא להפך: יש ביניהם התאמה קפדנית. אינני חולק על הקביעה שחיי אינם דומים לחייהם של הטיפוסים מאיגודי הפועלים, עם הפצצות וכל השאר. זה נכון. אבל דווקא החיים שלהם הם אלה שנמצאים מחוץ לתחומי האנרכיזם, הרחק מן האידיאלים שהם מנופפים בהם. ואילו החיים שלי לא. בי – כן, כן, בי, הבנקאי, הסוחר הגדול, כריש-ההון אם תרצה – בי מתאחדות סוף-סוף ובאיחוד מושלם התיאוריה והפרקטיקה של האנרכיזם. השווית אותי לאידיוטים האלה מאיגודי הפועלים, הטיפוסים עם הפצצות, ועשית את זה כדי להראות עד כמה אני שונה מהם. אין ספק, אני שונה מהם, אבל אומר לך במה: הם (כן כן, הם ולא אני), אנרכיסטים רק בתיאוריה. ואילו אני אנרכיסט גם באורח מעשי. הם אנרכיסטים וגם טיפשים, ואילו אני אנרכיסט חכם. וזו הסיבה שאני האנרכיסט האמיתי. הם – אנשי הפצצות והאיגודים (עזבתי אותם בדיוק בגלל האנרכיזם האמיתי שלי) – הם פסולת האנרכיזם, הנקבות של דוקטרינת החירות האמיתית."
"דבר כזה לא נשמע אפילו מפיו של השטן! זה מדהים! אבל איך אתה מצליח לפשר בין החיים שלך – אני מתכוון לחיים שלך כבנקאי וסוחר -ובין התיאוריות האנרכיסטיות? איך אתה מסוגל לפשר ביניהם אם משמעות התיאוריות מבחינתך זהה בדיוק למשמעותן עבור האנרכיסטים מהמון- העם? ואתה עוד מעז לומר לי – נכון? – אתה עוד מעז לומר לי שאתה שונה מהם דווקא בכך שאתה אנרכיסט יותר מהם?…"
"בדיוק כך."
"אני לא מבין כלום."
"ואתה באמת רוצה להבין?"
"ללא צל של ספק."
הוא שלף מפיו את הסיגר הכבוי והדליק אותו מחדש באטיות. לאחר מכן הביט בגפרור המתכלה והניח אותו בעדינות במאפרה. אז הוא הרים את ראשו, שהיה מוטה מעט, ואמר:
"שמע. אני בא מהעם, נולדתי בקרב מעמד הפועלים בעיר. כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, לא ירשתי שום אוצרות וגם לא מעמד חברתי או יתרונות לעתיד. בסך הכול ניחנתי בשכל צלול באורח טבעי ובכוח-רצון חזק למדי, אבל אלה היו מתנות מהטבע שהמוצא הפשוט שלי לא היה יכול ליטול ממני.
"הייתי פועל. עבדתי. חייתי חיים קשים. בקיצור, הייתי כמו רוב האנשים בסביבה ההיא. אני לא אומר שממש סבלתי רעב, אבל לא הייתי רחוק מכך. ובכל אופן, גם אילו סבלתי רעב, זה לא משנה בכלל ביחס למה שבא לאחר מכן ושאספר לך מייד. זה גם לא משנה את חיי כפי שהיו, וגם לא את חיי כפי שהם עכשיו.
"הייתי פועל פשוט לחלוטין. עבדתי כי הייתי חייב לעבוד ועבדתי מעט ככל שיכולתי. אבל הייתי פיקח. בכל פעם שיכולתי, קראתי, דנתי בנושאים שונים, והיות שלא הייתי טיפש, הלכו והתגבשו בי חוסר-סיפוק ותחושת התקוממות גדולה כנגד גורלי וכנגד התנאים החברתיים שקבעו אותו. כבר אמרתי לך שלמעשה, גורלי היה עלול להיות גרוע עוד יותר, אבל באותו רגע, חשבתי שאני יצור שהגורל המיט עליו את כל העוולות בבת-אחת ושהכלי בידי הגורל לעשות זאת היו המוסכמות החברתיות. כל זה קרה כשהייתי בערך בן עשרים, עשרים ואחת לכל היותר, התקופה שבה נעשיתי אנרכיסט."
הוא עצר לרגע והפנה את גופו לעברי מעט יותר. הוא המשיך בדבריו, רוכן מעט קדימה.
"הייתי תמיד צלול למדי. לבי התמרד בקרבי. רציתי להבין את ההתמרדות שחשתי. הפכתי אנרכיסט מודע ומשוכנע – אותו אנרכיסט מודע ומשוכנע שאני היום."
"והתיאוריה שאתה דוגל בה היום היא אותה התיאוריה שדגלת בה אז?"
"בדיוק אותה התיאוריה. התיאוריה האנרכיסטית, התיאוריה האמיתית, היא אחת ואין בלתה. אני דוגל באותה התיאוריה שדגלתי בה תמיד, מיום שהפכתי אנרכיסט. אתה עוד תראה… בכל אופן, מה שאמרתי הוא, שהיות שהייתי צלול מטבעי, הפכתי אנרכיסט מודע. ומה הוא אנרכיסט? אנרכיסט הוא אדם המתקומם נגד העוולה שבעובדה שאנו נולדים לא-שווים מבחינה חברתית – בסופו של דבר זהו כל העניין. ומתברר שמכך נובעת ההתמרדות נגד המוסכמות החברתיות המאפשרות לאי-השוויון הזה להיות אפשרי. מה שאני מסביר לך כעת הוא המסלול הפסיכולוגי, כלומר האופן שבו בני-אדם הופכים לאנרכיסטים. מייד ניגש לצד התיאורטי של העניין. בשלב זה, אני רוצה שתבין היטב מה הייתה התמרדותו של אדם פיקח בנסיבות שהייתי בהן. מה רואה אדם כזה בעולם? אחד נולד בן של מיליונר, מוגן מן העריסה מפני כל הצרות שכסף יכול למנוע או להקל בהן, והן לא מעטות. אחר נולד אומלל: עם היוולדו הוא פה נוסף במשפחה שבה יש די והותר פיות להאכיל ביחס לאוכל שעשוי להיות בביתה. אחד נולד רוזן או מרקיז, ולכן בני-האדם כולם נושאים אליו את עיניהם, ללא קשר למעשיו. אחר נולד כפי שנולדתי אני, ועליו ללכת ישר-ישר, כמו סרגל, כדי לזכות לפחות ליחס אנושי. אחרים נולדים לתנאים שמאפשרים להם ללמוד, לנסוע, להשכיל – תנאים שבזכותם אפשר לומר שהם יכולים להפוך פיקחים יותר מאחרים שמטבעם נולדו פיקחים מהם. וכך הלאה בכל דבר…
"העוולות מהטבע, אין מה לעשות: איננו יכולים למנוע אותן. אבל את עוולות החברה ומוסכמותיה, מדוע שלא נמנע אותן? אני מסכים – אין לי ברירה אחרת – שאדם יהיה עדיף עליי כיוון שהטבע העניק לו כישרון, כוח, אנרגיה. אבל אינני מקבל שהוא יהיה עדיף עליי בשל תכונות תותבות, תכונות שהוא לא יצא אתן מבטן אמו אלא כאלה שנחתו עליו תודות למזלו הטוב לאחר שהוא הופיע כאן בעולם – עושר, מעמד חברתי, עזרה שניתנה לו בחיים וכוי. האנרכיזם שלי נולד מתוך ההתמרדות שאני מתאר לך כנגד השיקולים הללו, האנרכיזם הראשוני שלי שכפי שאמרתי לך, אני משמר היום ללא כל שינוי."
הוא שוב עצר לרגע, כאילו מבקש לחשוב כיצד ימשיך בהסברו. הוא עישן ונשף את העשן לאטו, הרחק ממני. לאחר מכן שוב פנה אליו ועמד להמשיך בדבריו. ואולם, אני קטעתי אותו.
"שאלה אחת, מתוך סקרנות… מדוע הפכת דווקא לאנרכיסט? הרי יכולת להפוך לסוציאליסט או לכל דבר מתקדם אחר בכיוון. כל זה היה מתאים להתמרדות שלך… ממה שאתה אומר אני מסיק שלתפישתך (ואני חושב שזו אכן הגדרה מתאימה), אנרכיזם הוא התמרדות נגד כל המוסכמות והנוסחות החברתיות וכן רצון ומאמץ לבטל את כולן…"
"בדיוק כך."
"אם-כן, מדוע בחרת בנוסחה הקיצונית הזו ולא בחרת בכל אחת מן האפשרויות האחרות… אפשרויות-הביניים?"
"אומר לך מדוע. חשבתי על כל זאת. ברור שבעלונים שקראתי מצאתי את כל התיאוריות הללו. בחרתי בתיאוריה האנרכיסטית – התיאוריה הקיצונית, כפי שאמרת בצדק רב – מהסיבות שאומר לך מייד בקיצור נמרץ."
הוא הביט לרגע בלי להתמקד בדבר ולאחר מכן שוב פנה אליי.
"הרע האמיתי, הרע היחיד, הם המוסכמות והבדיות החברתיות שמשתלטות על האמיתות הטבעיות – הכול, החל במשפחה וכלה בכסף, החל בדת וכלה במדינה. האדם נולד גבר או אישה – כלומר, הוא נולד כדי שבבגרותו יהיה גבר או אישה. השכל הישר הטבעי אומר שהוא אינו נולד להיות בעל או רעיה, כדי להיות עשיר או עני, והוא גם אינו נולד כדי להיות קתולי או פרוטסטנטי, פורטוגלי או אנגלי. הוא כל הדברים הללו מכוח בדיות חברתיות. והבדיות הללו רעות. מדוע? כי הן בדיות, כי הן אינן טבעיות. הכסף רע כמו המדינה, כמו הרכב המשפחה וכמו הדתות למיניהן. ואילו היו דברים אחרים על פניהם, הם היו רעים באותה המידה, כי גם הם היו בדיות, כי גם הם היו משתלטות ומשבשבות את המציאות הטבעית. וכל שיטה שאינה השיטה האנרכיסטית הטהורה, השואפת לביטול כל הבדיות אחת לאחת ובאורח מוחלט, גם היא בדיה. להפעיל את כל הרצון שלנו, את כל המאמץ שלנו, את כל שכלנו כדי להקים או לתרום להקמתה של בדיה חברתית אחת במקום אחרת, הוא מעשה אבסורדי, שלא לומר מעשה פשע, כיוון שמשמעו לגרום למהומה חברתית במטרה מוצהרת להותיר את הכול ללא שינוי. אם אנו חושבים שהבדיות החברתיות אינן צודקות כיוון שהן מחלישות ומדכאות את מה שטבעי באדם, מדוע להתאמץ להחליפן בבדיות אחרות, אם ביכולתנו להתאמץ כדי להרוס את כל הבדיות כולן?
"אני סבור שהנימוק הזה מכריע. אבל הבה נניח שהוא אינו כזה. נניח שיטענו כנגדנו שכל זה אמנם נכון מאוד, אלא שהשיטה האנרכיסטית אינה ישימה הלכה למעשה. הבה ניגש לבחון את ההיבט הזה של השאלה.
"מדוע יטען מי שיטען שהשיטה האנרכיסטית אינה ישימה? כולנו, כל האנשים המתקדמים, יוצאים מתוך הנחה שלא זו בלבד שהשיטה הנוכחית אינה צודקת, אלא שכיוון שיש צדק, יש יתרון בהחלפתה בשיטה אחרת, צודקת יותר. אם איננו חושבים כך, איננו אנשים מתקדמים, אלא בורגנים. ומנין נובע קריטריון הצדק? מהטבעי והאמיתי, בניגוד לבדיות החברתיות ולשקרים שבמוסכמות. והרי מה שטבעי טבעי לחלוטין ואינו טבעי למחצה, לרבע או לשמינית. טוב מאוד. כעת, אחת משתיים: או שמה שטבעי ניתן למימוש ברמה החברתי, או שהוא אינו כזה. במילים אחרות, או שהחברה יכולה להיות טבעית, או שהחברה היא בעיקרו של דבר מדיה ואינה יכולה להיות טבעית בשום אופן. אם החברה יכולה להיות טבעית, הרי שיכולה להיות חברה אנרכיסטית, או חופשית, וצריך שתהיה, שכן היא החברה הטבעית בתכלית המושג. ואם החברה אינה יכולה להיות טבעית, אם (מסיבה כלשהי, שאינה חשובה כעת) החברה חייבת להיות בדיה, הרי שנבחר בפחות גרוע. אם כך הוא הדבר, הבה נהפוך אותה, במסגרת אותה בדיה בלתי-נמנעת, לחברה הטבעית ביותר האפשרית, כדי שמתוקף כך בדיוק היא תהיה גם החברה הצודקת ביותר האפשרית. ומה היא הבדיה הטבעית ביותר? שום בדיה אינה טבעית כשלעצמה, שהרי היא בדיה. אולם במקרה הזה הבדיה הטבעית ביותר היא אותה בדיה שנראית טבעית ביותר, שאנו מרגישים אותה כטבעית ביותר. ומה היא הבדיה שנראית הטבעית ביותר או שאנו מרגישים אותה כטבעית ביותר? הבדיה שאנו רגילים לה. (אתה מבין: מה שטבעי הוא מה שנובע מהאינסטינקט, ומה שאף כי אינו אינסטינקט דומה בכול לאינסטינקט -כלומר ההרגל. לעשן אינו דבר טבעי, והעישון אינו צורך של האינסטינקט. ואולם, אם אנו מתרגלים לעשן, העישון הופך עבורנו לדבר טבעי, ואנו מרגישים שהוא צורך של האינסטינקט.) ובכן, מה היא הבדיה החברתית שהיא לנו הרגל? השיטה הנוכחית, השיטה הבורגנית. וכך, השכל הישר אומר שאו שאנו סבורים שהחברה הטבעית אפשרית, ואז נצדד באנרכיזם, או שאיננו חושבים שהיא אפשרית, ואז נצדד במשטר הבורגני. ואין אפשרות-ביניים. הבנת?…"
"כן, אדוני. העניין ברור וחותך."
"הוא עוד לא חותך לחלוטין… צריך עדיין לחסל הסתייגות אחרת, מאותו הסוג… אפשר להסכים שהשיטה האנרכיסטית ניתנת למימוש, אבל אפשר להטיל ספק באפשרות שהיא ניתנת לביצוע בבת- אחת – כלומר שאפשר לעבור מהחברה הבורגנית לחברה החופשית בלי שיהיו שלבי-ביניים או משטרי-ביניים. מי שיעלה את ההסתייגות הזו מקבל את הקביעה שהחברה האנרכיסטית טובה או ניתנת למימוש, אלא שהוא מרגיש שצריך להיות איזשהו מצב-מעבר בין החברה הבורגנית לחברה האנרכיסטית.
"יפה. בוא נניח שזה כך. ומה הוא אותו מצב-מעבר? מטרתנו היא החברה האנרכיסטית, החברה החופשית. לכן, מצב-הביניים הזה יכול להיות רק מצב של הכנת המין האנושי לקראת החברה החופשית. ההכנה הזו היא או מוחשית או פשוט מאוד מנטאלית. כלומר, או שההכנה היא סדרה של מימושים מוחשיים או חברתיים שמתאימים בהדרגה את האנושות אל החברה החופשית, או שזו תעמולה פשוטה, גוברת בהדרגה, בעלת השפעה, שמכינה את האנושות מהבחינה המנטאלית כדי שהאנושות תרצה בה או תקבל אותה.
"ניגש למקרה הראשון, להסתגלות ההדרגתית והמוחשית של האנושות לחברה החופשית. זה בלתי-אפשרי. זה יותר מבלתי-אפשרי: זה אבסורדי. אין אפשרות להסתגלות מוחשית אלא לדבר שכבר קיים. איש מאתנו אינו יכול להסתגל מוחשית לסביבה החברתית של המאה העשרים ושלוש, גם אם הוא "דע מה תהיה הסביבה הזו; והוא אינו יכול להסתגל מוחשית כיוון שלא המאה העשרים ושלוש ולא סביבתה החברתית אינם קיימים עדיין מוחשית. וכך אנו מגיעים למסקנה שבמעבר מהחברה הבורגנית לחברה החופשית, יסוד ההסתגלות, ההתפתחות או המעבר היחיד שיכול להתקיים הוא מנטאלי, כלומר ההסתגלות ההדרגתית של הנפשות לרעיון החברה החופשית… בכל מקרה, בתחום ההסתגלות המוחשית, יש עדיין היפותזה…
"די עם כל ההיפותזות האלה!"
"בני, האדם הצלול חייב לבחון את כל ההסתייגויות האפשרויות, לדחות אותן ורק אז יש לו זכות לומר שהוא בטוח בדוקטרינה שלו. יתרה מכך, הרי כל זה תשובה לשאלה ששאלת אותי…"
"בסדר."
"כפי שאמרתי, בתחום ההסתגלות המוחשית ישנה בכל מקרה היפותזה אחרת. היפותזת הדיקטטורה המהפכנית."
"דיקטטורה מהפכנית? מה זאת אומרת?"
"כפי שהסברתי לך, לא יכולה להיות הסתגלות מוחשית לדבר שאינו קיים עדיין מבחינה מוחשית. אבל אם כתוצאה מתנועה חדה ופתאומית תתחולל המהפכה החברתית, הרי שאמנם החברה החופשית לא תעמוד על תלה (כיוון שהאנושות עדיין לא יכולה להיות מוכנה לה), אבל תתקיים גם תתקיים דיקטטורה של אלה שרוצים להקים את החברה החופשית. אבל הרי כבר קיים, גם אם בקווים כלליים או בשלב ראשוני, כבר קיים באופן מוחשי משהו מן החברה החופשית. וכך יש כבר דבר מוחשי שהאנושות יכולה להסתגל אליו. זה הטיעון שבאמצעותו אותן בהמות שמגינות על ׳הדיקטטורה של הפרולטריון׳ היו מגינות עליה אילו היו מסוגלות להעמיד טיעון הגיוני או לכל הפחות לחשוב. הטיעון כמובן אינו של הבהמות: הטיעון שלי. אני מעמיד אותו כהסתייגות, מעמיד אותו בפני עצמי. וכפי שאראה לך מייד… הוא מופרך.
"משטר מהפכני, כל עוד הוא קיים, ללא קשר למטרה שהוא רואה לפניו או לרעיון המוביל אותו, הנו דבר אחד בלבד מן הבחינה החומרית – משטר מהפכני. והרי משטר מהפכני משמעו דיקטטורה של מלחמה, או במילים מדויקות, משטר צבאי רודני, כי מצב המלחמה נכפה על החברה על-ידי צד אחד בה – אותו צד שתפס את השלטון באורח מהפכני. ומה התוצאה? התוצאה היא שהיות שהמשטר הזה אינו אלא משטר צבאי רודני מבחינה חומרית ובאורח מיידי, מי שמסתגל למשטר הזה מסתגל למשטר צבאי רודני. וכך, הרעיון שהוביל את המהפכנים, המטרה שהם ראו לנגד עיניהם, נעלם לחלוטין מן המציאות החברתית, שנשלטת כעת אך ורק על-ידי תופעת המלחמתיות. כך שמה שנובע מדיקטטורה מהפכנית – וזה מה שינבע ממנה באורח מוחלט עוד יותר ככל שדיקטטורה כזו תימשך – הוא חברה מלחמתית מהסוג הרודני, כלומר רודנות צבאית. זה גם לא יכול להיות אחרת, וגם היה כך תמיד. אינני מכיר היטב את ההיסטוריה, אבל מה שאני יודע מתאים לכך, ולא ייתכן אחרת. מה הניבו המהומות הפוליטיות ברומא? את האימפריה הרומית ואת הרודנות הצבאית שלה. מה הניבה המהפכה הצרפתית? את נפוליאון ואת הרודנות הצבאית שלו. ואתה תראה מה תניב המהפכה ברוסיה… משהו שיעכב בעשרות שנים את מימוש החברה החופשית.. אבל מה אפשר היה לצפות מעם של אנאלפביתים ומיסטיקנים?
"בכל אופן, זה כבר מחוץ לגדר השיחה… הבנת את הטיעון שלי?"
"הבנתי לחלוטין."
"אם כך, אתה מבין שהגעתי למסקנה הבאה: המטרה – החברה האנרכיסטית, החברה החופשית; האמצעי – המעבר, ללא שלבי-ביניים, מהחברה הבורגנית לחברה החופשית. המעבר הזה יוכן וייעשה אפשרי תודות לתעמולה אינטנסיבית, שלמה, גורפת, כך שכל הלבבות יוכשרו וכל סוגי ההתנגדות ייחלשו. מובן שכשאני אומר ׳תעמולה׳ אינני מתכוון רק לשימוש במלה הכתובה והמדוברת: אני מתכוון לכל האמצעים, לכל פעולה ישירה או עקיפה שיש ביכולתה לקדם את הקמתה של החברה החופשית ולהחליש את ההתנגדות לבואה. וכך, באין כמעט כל התנגדות לגבור עליה, המהפכה החברתית, כשתבוא, תהיה מהירה וקלה ולא יהיה עליה לכונן דיקטטורה מהפכנית, כיוון שלא יהיה לה נגד מי להפעילה. אם הדבר אינו יכול להיות כך, הרי שהאנרכיזם אינו ניתן למימוש. ואם האנרכיזם אינו ניתן למימוש, הרי שהחברה הבורגנית לבדה היא הצודקת והיא זו שאפשר להגן עליה, כפי שכבר הסברתי.
"הנה אתה מבין מדוע הפכתי לאנרכיסט ומדוע וכיצד דחיתי את הדוקטרינות החברתיות האחרות, הפחות נועזות, בשל היותן שקריות ולא-טבעיות.
"ועכשיו… נמשיך בסיפור שלי."
הוא הצית גפרור והדליק באטיות את הסיגר. הוא התרכז ועד מהרה המשיך בדבריו.
"היו בחורים אחדים שחשבו כמוני. רובם היו פועלים, אבל פה ושם היה גם מי שלא היה פועל מה שהיה משותף לכולנו היה שהיינו עניים ללא יוצא מהכלל, ועד כמה שאני זוכר לא היינו טיפשים במיוחד. לאנשים היה רצון מסוים ללמוד, לדעת דברים, ובה-בעת גם רצון להפיץ את הרעיונות שלנו, להסביר אותם. עבורנו ועבור האחרים – עבור המין האנושי כולו – רצינו בכינונה של חברה חדשה, חופשית מכל הדעות הקדומות הללו שגורמות לבני-האדם להיות לא שווים באורח מלאכותי וכופים עליהם תפיסות של נחיתות יחסית, מיני סבל ודוחק, שהטבע לא כפה עליהם כלל ועיקר. מבחינתי, מה שקראתי חיזק את דעתי. בספרים זולים שהביעו עמדות חופשיות – אלה שהיו בזמנו, והיו לא מעט – קראתי כמעט הכול. הלכתי להרצאות ולכינוסים של תועמלני התקופה. כל ספר וכל נאום שיכנע אותי שרעיונותיי נכונים וצודקים. מה שחשבתי אז – ואני שוב אומר לך זאת, ידידי – הוא מה שאני חושב היום. ההבדל היחיד הוא שאז רק חשבתי על הדברים, ואילו היום אני חושב וגם מיישם אותם."
"כן. הכול בסדר גמור עד כה. ברור מאוד שזו הדרך שהובילה אותך להפוך לאנרכיסט, ואני רואה בדיוק שאכן היית אנרכיסט. אינני זקוק להוכחות נוספות לכך. מה שאני רוצה לדעת הוא איך קרה שמכל זה יצא הבנקאי… ואיך התגלגלת כל הדרך ללא סתירה… כלומר, אני כבר מתאר לעצמי בערך…" "לא, אתה לא מתאר לעצמך דבר… אני יודע למה אתה מתכוון… אתה מתבסס על טיעונים ששמעת מפי זה-עתה, ואתה חושב שהגעתי למסקנה שהאנרכיזם אינו ניתן למימוש ולכן, כפי שאמרתי לך, החברה היחידה שהיא צודקת ושניתן להגן עליה היא החברה הבורגנית, נכון"?
"כן. תיארתי לעצמי שכך פחות או יותר…"
"אבל איך ייתכן שחשבת כך, הרי מתחילת השיחה אמרתי לך פעם ועוד פעם שאני אנרכיסט גם היום, שלא רק הייתי אנרכיסט אלא שאני עדיין כזה? אילו הפכתי בנקאי וסוחר מהסיבה שאתה חושב, כיום לא הייתי אנרכיסט אלא בורגני."
"כן, אתה צודק… אז איך לכל הרוחות? תמשיך, תמשיך…"
"כמו שאמרתי לך, הייתי (ואני מאז ומתמיד) אדם צלול פחות או יותר וגם איש פעולה. אלה מעלות טבעיות. לא העניקו לי אותן בעריסה (אם אכן הייתה לי עריסה), אלא אני הבאתי אותן לשם. ובכן. כאנרכיסט, חשבתי שזה בלתי-נסבל להיות אנרכיסט באורח פסיבי בלבד, רק ללכת לשמוע נאומים ולדבר על כך עם החברים. לא: צריך לעשות משהו! צריך לעבוד ולהיאבק למען המדוכאים וקורבנות המוסכמות החברתיות! החלטתי לתת לכך שכם, ככל יכולתי. התחלתי לחשוב על דרך שבה אוכל להביא תועלת לעניין החירות. התחלתי לשרטט לעצמי תוכנית פעולה.
"מה רוצה האנרכיסט? חירות – חירות לעצמו ולאחרים, לאנושות כולה. הוא רוצה להיות חופשי מההשפעה והלחצים של הבדיות החברתיות; הוא רוצה להיות חופשי כפי שהוא נולד ובא לעולם, כפי שהצדק אומר שעליו להיות; והוא רוצה את החירות הזו לעצמו ולכל האחרים. אמנם לא הכול יכולים להיות שווים נוכח הטבע: אחדים נולדים גבוהים, אחרים נולדים נמוכים; יש מי שנולדים חזקים, ואחרים נולדים חלשים; אחדים חכמים יותר, אחרים פחות… אבל החל באותה נקודה, כולם יכולים להיות שווים. הדבר היחיד המונע זאת הוא הבדיות החברתיות. והן הדבר שצריך להרוס.
"היה צורך להרוס אותן… אבל לא נעלמה ממני עובדה אחת: שאמנם צריך להרוס אותן, אבל שהדבר צריך להיעשות לתועלת החירות, וכשלנגד עינינו עומדת הקמתה של החברה החופשית. כי להרוס בדיות חברתיות יכול להיעשות כדי ליצור חירות או להכין את הדרך לחירות, אבל באותה המידה הוא יכול להיעשות כדי להציב על כנן בדיות חברתיות אחרות, שהן היינו-הך כיוון שגם הן בדיות. בנקודה הזו נדרשה זהירות. נדרש לקבוע דרך פעולה, בין אם אלימה ובין אם לא- אלימה (שכן בפעולה נגד עוולות חברתיות, הכול היה קביל), שבאמצעותה נתרום להריסת הבדיות החברתיות בלי שבה-בעת נפריע ליצירתה של החירות העתידית. אם אפשר, דרך שבאמצעותה גם נקים משהו מהחירות העתידית.
"מובן שהחירות הזו, שיש להיזהר שלא להפריע לה, היא החירות העתידית, ולא הנוכחית, החירות של המדוכאים על-ידי הבדיות החברתיות. ומובן שאסור לנו לשאוף שלא להפריע ליחירות׳ של בעלי הכוח, של אלה הממוקמים במקומות רמים, של אלה המייצגים את הבדיות החברתיות ויוצאים נשכרים מהן. זו אינה חירות. זו החירות לשלוט בכוח רודני, דבר שהוא ההפך המוחלט מהחירות. להפך, החירות הזו הייתה הדבר שהיינו חייבים לחשוב יותר מכול כיצד לשבש וללחום בה. נראה לי שהעניין ברור…"
"ברור ביותר. תמשיך…"
"עבור מי רוצה האנרכיסט את החירות? עבור האנושות כולה. מה היא הדרך להשיג חירות לאנושות כולה? להרוס עד תום את כל הבדיות החברתיות. כיצד אפשר להרוס עד תום את כל הבדיות החברתיות? כבר רמזתי לך על התשובה כשבשל השאלה ששאלת דנתי בשיטות המתקדמות האחרות והסברתי לך כיצד ומדוע אני אנרכיסט… אתה זוכר מה הייתה מסקנתי?"
"אני זוכר בהחלט…"
"…מהפכה חברתית פתאומית, חדה, כובשת, שתגרום לחברה לעבור בקפיצה אחת מהמשטר הבורגני לחברה החופשית. ואת המהפכה החברתית הזו יש להכין בעבודה אינטנסיבית ומתמדת, בפעולה ישירה ועקיפה, כזו שתכשיר את כל הלבבות לבואה של החברה החופשית ולהחליש עד לאי-תפקוד את כל צורות ההתנגדות של הבורגנות. אני מתנצל שאני חוזר באוזניך על הנימוקים שמוליכים אותי באורח בלתי-נמנע למסקנה במסגרת האנרכיזם. כבר פרשתי אותם בפניך ואתה הבנת את הדברים היטב."
"אכן כן."
"המהפכה הזו מוטב לה להיות עולמית, בו-זמנית בכל מקום או לפחות בכל המקומות החשובים בעולם. ואם לא, אז רצוי שהיא לפחות תתפשט במהירות ממקום למקום, ובכל מקרה, בכל מקום ומקום, כלומר בכל אומה, על המהפכה להיות שלמה ומהממת.
"יפה מאוד. ומה יכולתי אני לעשות למען המטרה הזו? כשלעצמי בלבד לא יכולתי לחולל אותה, את המהפכה העולמית, ואפילו לא יכולתי לחולל אותה באותו אזור במדינה שבה הייתי. ואולם, מה שיכולתי לעשות היה לעבוד, בכל היקף יכולתי, כדי להכין את הקרקע למהפכה. הסברתי לך כבר כיצד: על-ידי מאבק, בכל האמצעים הקיימים, מאבק בבדיות החברתיות; ותוך כדי המאבק הזה להקפיד שלא לפגוע בתעמולה למען החברה החופשית וגם לא לפגוע בחירות העתידית או בחירות העכשווית של המדוכאים. ובכך ליצור כבר, אם הדבר יתאפשר, משהו מן החירות העתידית."
הוא נשף עשן, עצר לרגע והמשיך.
"וזו הנקודה, ידידי, שבה הפעלתי את הצלילות שלי. לעבוד למען העתיד זה טוב ויפה, חשבתי; נכון, אעבוד כדי שאחרים יזכו בחירות. ומה אתי? האם אני לא בן-אדם? אילו הייתי נוצרי, הייתי עובד בשמחה למען עתידם של האחרים, כי הגמול על כך היה ממתין לי בשמים; אבל אילו הייתי נוצרי, לא הייתי אנרכיסט כיוון שאז הייתי סבור שכל צורות חוסר-השוויון החברתי חסרות כל חשיבות בחיינו הקצרים: שכולן בסך-הכול תנאי המבחן שלנו, וחיי הנצח יהיו הפיצוי שנזכה לו עבורן. אבל לא הייתי נוצרי, ואינני נוצרי גם היום, ולכן שאלתי את עצמי: אבל למען מי אקריב את עצמי בצורה כזו? יתרה מכך: מדוע אקריב את עצמי?
"נתקפתי ברגעים של חוסר-אמונה: אתה מבין שהייתה לכך הצדקה… אני מטריאליסט, חשבתי; אין לי חיים מבלעדי החיים האלה; למה לי לשבור את הראש עם תעמולה ואי-שוויון חברתי לסוגיו וכל הסיפורים האלה, כשאני יכול ליהנות ולהשתעשע הרבה יותר אם לא אטריד את עצמי בכל אלה? מי שיש לו רק החיים האלה, מי שאינו מאמין בחיי הנצח, מי שאינו מכיר אלא בטבע, מי שמתנגד למדינה כיוון שהיא אינה טבעית, לנישואין כיוון שהם אינם טבעיים, לכסף כיוון שהוא אינו טבעי, לכל הבדיות החברתיות כיוון שהן אינן טבעיות, מדוע לכל הרוחות שיגן על האלטרואיזם ועל ההקרבה למען האחרים, או למען האנושות, אם האלטרואיזם וההקרבה גם הם אינם טבעיים? כן, אותה הלוגיקה שמוכיחה לי שהאדם אינו נולד כדי להיות נשוי או כדי להיות פורטוגלי, או עשיר או עני, מוכיחה לי גם שהוא לא נולד כדי להיות סולידרי, שהוא אינו נולד אלא כדי להיות הוא-עצמו, כלומר ההפך מאלטרואיסט וסולידרי, כלומר אך ורק אגואיסט.
"דנתי בכך עם עצמי. שים לב, אמרתי לעצמי, שים לב שאנו נולדים כיצורים השייכים למין האנושי ושאנו חייבים להיות סולידריים עם כל בני-האדם. אבל האם מושג היחובה׳ טבעי? מנין עלה בי רעיון ה׳חובה׳? אם רעיון החובה מכריח אותי להקריב את טובתי, את נוחותי, את חוש השימור-העצמי שלי וחושים טבעיים אחרים, מה ההבדל בין פעולת הרעיון הזה לבין פעולתה של כל בדיה חברתית, שגורמת לנו לאותו אפקט בדיוק?
"הרעיון הזה באשר לחובה, כלומר לסולידריות האנושית, יכול להיחשב טבעי רק אילו נשא בקרבו פיצוי אגואיסטי, שכן אז, אף כי בעיקרון הוא היה סותר את האגואיזם הטבעי, האגואיזם הזה היה נושא אתו פיצוי, ואז בסופו של דבר הוא לא היה סותר אותו. להקריב הנאה, פשוט להקריב אותו, אינו דבר טבעי; להקריב הנאה למען הנאה אחרת, זה כבר בגדר הטבע: משמעו לבחור בין שני דברים טבעיים כשאי-אפשר לזכות בשניהם, וזה בסדר. ובכן, איזה פיצוי אגואיסטי, או טבעי, הייתה יכולה להעניק לי ההתמסרות לעניינה של חברה חופשית ולאושרה העתידי של האנושות? רק הידיעה שמילאתי חובה, שהשקעתי מאמץ למען מטרה טובה; ושום דבר מזה אינו פיצוי אגואיסטי, או הנאה כשלעצמה, אלא אם בכלל, הנאה שנובעת מבדיה, כפי שאדם יכול ליהנות מכך שהוא עשיר כקורח, או מכך שהוא נולד במעמד חברתי גבוה.
"אני מודה בפניך, ידידי, שהיו רגעים שנתקפתי בחוסר-אמונה… חשתי שאני מגלה חוסר-נאמנות כלפי הדוקטרינה שלי, שאני אפילו בוגד בה… אבל עד מהרה התגברתי על כל זה. רעיון הצדק היה כאן, חשבתי, בתוכי. חשתי שהוא טבעי. ידעתי שקיימת חובה עליונה על פני הדאגה הבלעדית כאן לגורלי. והלכתי קדימה."
"לא נראה לי שההחלטה הזו היא ביטוי לצלילות רבה ביותר מצדך… אתה לא פתרת את הקושי, אלא הלכת בעקבות דחף רגשי לחלוטין…"
"ללא ספק. אבל מה שאני מספר לך כעת הוא הסיפור על האופן שבו הפכתי לאנרכיסט, ועל האופן שבו המשכתי להיות אנרכיסט וממשיך בכך גם היום. אני מציג בפניך בנאמנות את ההיסוסים ואת הקשיים שהיו מנת-חלקי, וכיצד גברתי עליהם. אני מסכים שבאותו רגע גברתי על הקושי ההגיוני באמצעות הרגש ולא באמצעות שיקול-דעת סדור. אבל אתה עוד תראה, מאוחר יותר, שכשהגעתי להבנה מלאה של הדוקטרינה האנרכיסטית, הקושי הזה, שבשלב ההוא נותר ללא תשובה, זכה לתשובה שלמה ומוחלטת."
"זה מוזר…"
"אכן… וכעת תן לי להמשיך בסיפור שלי. נתקלתי בקושי הזה ופתרתי אותו לטוב ולרע, כפי שאמרתי לך. לאחר מכן, ועל פי מחשבותיי, צץ קושי נוסף, שגם הוא העסיק אותי רבות.
"זה היה בסדר גמור – בוא נאמר – שאהיה מוכן להקריב את עצמי ללא תמורה אישית ממשית כלשהי, כלומר ללא כל תמורה טבעית באמת. אבל הבה נניח שהחברה העתידית לא תתגלגל בשום צורה באופן שציפיתי שיקרה, שלעולם לא תהיה חברה חופשית, לשם מה לכל הרוחות אני הקרבתי את עצמי? להקריב את עצמי למען רעיון ללא תמורה אישית, בלי שארוויח דבר מהמאמץ שלי למען הרעיון – זה בסדר; אבל להקריב את עצמי בלי שלכל הפחות תהיה לי הוודאות שהדבר שלמענו אני עובד יתקיים באחד הימים, בלי שהרעיון עצמו ייצא נשכר מהמאמץ שלי – זה כבר רציני יותר… אני אומר לך כבר שפתרתי את הקושי באמצעות אותו תהליך רגשי שאיפשר לי לפתור את הקושי הקודם; ואולם, אני גם מזהיר אותך שכמו במקרה הקודם, גם את הקושי הזה פתרתי באופן אוטומטי באמצעות ההיגיון, כשהגעתי להכרה מלאה באנרכיזם שלי… אתה עוד תראה כיצד… בשלב שאני מספר לך עליו, נחלצתי מן המצר באמצעות משפט או שניים, משפטים נבובים. ׳מילאתי את חובתי כלפי העתיד; שהעתיד יקיים את חובתו כלפיי׳… משהו מעין זה…
"הצגתי את המסקנה הזו, או ליתר דיוק את המסקנות הללו, בפני חבריי, וכולם הסכימו אתי. הסכמנו כולנו שצריך ללכת קדימה ולעשות הכול למען החברה החופשית. אמנם נכון שפה ושם, מקרב החכמים יותר, היו מי שנותרו מעט טרודים נוכח ההסבר שלי, לא כיוון שהם לא הסכימו אתי, אלא כיוון שמעולם לא ראו את הדברים באורח בהיר כל-כך, וגם לא ראו את המהמורות שיש בדברים… אבל בסופו של דבר, הכול הסכימו… החלטנו שנלך לעבוד למען המהפכה החברתית הגדולה, למען החברה החופשית, בין אם העתיד יצדיק את מעשינו ובין אם לאו! הקמנו קבוצה של אנשים כנים והתחלנו במפעל התעמולה הגדול -גדול, כמובן במסגרת המגבלות שלנו. במשך זמן רב למדי, בתוך כל הקשיים, התסבוכות ולעתים אף הרדיפות, עבדנו כך למען האידיאל האנרכיסטי."
בנקודה זו עשה הבנקאי הפסקה מעט ארוכה יותר. הוא לא הצית את הסיגר שלו, ששוב כבה. לפתע עלה על פניו חיוך קל, ובהבעה של מי שמגיע לעניין חשוב, הביט בי ממושכות והמשיך, מקפיד להבהיר את דיבורו ולהדגיש עוד יותר את המילים.
"בשלב הזה," כך אמר, "הופיע עניין חדש. ׳בשלב הזה׳ הוא צורת התבטאות. כוונתי שלאחר חודשים אחדים של התעמולה הזו, התחלתי להבחין בסיבוך חדש, הסיבוך הרציני מכולם, הסיבוך הרציני באמת…
"אתה זוכר, נכון? אתה זוכר את הדבר שלאחר שיקול דעת מוקפד הגעתי למסקנה שהוא-הוא שצריך להיות דרך הפעולה של האנרכיסטים… דרך פעולה או דרכי פעולה כלשהן שבאמצעותן תיתרם תרומה להרס הבדיות החברתיות, בלי שבתוך כך תיפגע בשום צורה החירות המועטה שיש למי שמדוכאים כעת בידיהן של הבדיות החברתיות; דרך פעולה שבכך שהיא תהיה אפשרית, היא תיצור כבר משהו מן החירות העתידית…

פסואה נולד בליסבון בשנת 1888. אמו הייתה מורה לשפות ואביו שימש כפקיד ממשלתי. כשהיה בן חמש, נפטר אביו ממחלת השחפת. שנה לאחר מכן נפטר גם אחיו, ואמו נישאה בשנית לקונסול פורטוגל בדרום אפריקה, שהייתה באותן שנים קולוניה בריטית. בשנת 1896 עבר פסואה להתגורר בעיר דרבן עם אמו ואביו החורג, ושם עברו עליו שנותיו המעצבות. כבר בשנת 1901, כשהיה בן 13, החל פסואה לכתוב שירים באנגלית, והוא המשיך בכך עד שנת 1923.

משסיים את לימודי התיכון בשנת 1905 חזר פסואה לליסבון, ועד יום מותו הוא לא יצא עוד את העיר. בליסבון עבד פסואה לפרנסתו כמנסח תכתובת מסחרית עבור חברות עסקיות. בשנת 1914 הקים עם אלמאדה נגריירוש ומריו דה סא-קרנירו את כתב העת "אורפאו", שנחשב פורץ דרך בזמנו. בנוסף לפעילותו בחוגים הספרותיים של ימיו, הוא גילה עניין רב במיסטיקה ובאסטרולוגיה. פסואה לא נישא מעולם, אך לאחר מותו נמצאה חלופת מכתבים שלו עם אהובתו.

 

 

מקור- וויקפדיה

X