הבן של השכן | לרכישה באינדיבוק
הבן של השכן

הבן של השכן

שנת הוצאה: 02/2016
מס' עמודים: 184
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70.2
- 39

היא לא זוכרת מתי פגשה אותו, אבל בליל קיץ אחד, כשהיא רואה אותו בתוך קהל, היא יודעת היטב מיהו. הוא בנו בן העשרים של השכן שלה, ונדמה שהוא צץ בכל פינה.

אנה היתה מאז ומתמיד נשמה חופשית, כזו שמסרבת להצמיח שורשים, אבל עכשיו היא מגדלת לבדה ילדה קטנה לאחר גירושים מרים. והבחור עם החיוך האטי והקליל איננו חלק מהתוכניות שלה.

אנה מנסה לעמוד בפיתוי בכל דרך אפשרית, אבל נמשכת בעבותות אל נעוריו של הבחור, אל החן הנינוח שלו, אל השחרור שלו מכל המוסכמות ששולטות בחייה. עד מהרה היא שוקעת ברומן נמהר ואובססיבי, שמאיים להחריב את החיים המסודרים שבנתה לעצמה ולהעלות באוב את השדים מעברה.

הבן של השכן הוא רומן פרובוקטיבי, מסחרר ומרתק מאין כמותו, סיפורה של אישה שנמצאת על הקצה, קרועה בין אהבה לבין אובססיה, בין תשוקה לבין חובה. "הכתיבה של לארה סנטורו אמיצה ונועזת, היא חודרת עמוק אל הצד האפל ומספרת סיפור על תשוקה, על אימהוּת ומרד שאין להעלות על הדעת."

 

 

"קראתי את הבן של השכן בערב אחד, ולבי כמעט החסיר פעימה. זה ספר שנון, אובססיבי, חושני וישיר להחריד, על מחירה של אימהוּת."   אמה דונהיו, מחברת חדר

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הבן של השכן”

הבן של השכן מאת לארה סנטורו הוא רומן קצר ומפתה. אני קוראת פרוזה בעיקר כדי לחוות יופי אכזרי שכזה."   
– אליס סיבּוֹלד, מחברת ירח חסר

"קראתי את הבן של השכן בערב אחד, ולבי כמעט החסיר פעימה. זה ספר שנון, אובססיבי, חושני וישיר להחריד, על מחירה של אימהוּת."    – אמה דונהיו, מחברת חדר

"לארה סנטורו היא סופרת בחסד, והחזון שלה נועז וחד מאין כמותו. הבן של השכן הוא רומן יפהפה, חושני ומסחרר."   
– קייט כריסטיאנסן, מחברת The Great Man

היא לא זכרה מתי פגשה אותו. היא ניסתה להיזכר, לפשפש בזיכרונות מהשעות המוקדמות של אותו לילה קיצי ראשון, לשחזר את הרגע ההוא שבו הצטלבו מבטיהם בפעם הראשונה, כשידיהם נגעו לראשונה. אך לשווא. הבחור נכנס לחייה כמעט בגנבה: רגע אחד הוא לא היה קיים, ולפתע פתאום התיישב לצדה ושאל שאלות.

אבל בטח היתה היכרות כלשהי. הם היו בבית אביו, וריצ'רד סטרנד לא היה אדם שמוותר בקלות על גינוני נימוסים גם לא למען בנו. היא הגיעה מאוחר, את פניה קידם קהל מצומצם של אורחים שהסתובבו עם משקה ביד, ובכל זאת… איך ייתכן שחמק ממנה הבחור הזה – הבן האפל, קדרת התשוקה המבעבעת הזאת? הם חגגו את בוא הקיץ בלגימת קוקטיילים מתובלים בסוכר ובנענע, ועשירים מדי במשקה חריף.

אנה מצאה לעצמה שרפרף במטבח, והשיחה שזרמה סביבה שעשעה אותה מספיק כדי שתישאר במקומה. מטבחים היו בשבילה אבן שואבת בזכות הטוּב שטבוע בהם, האיזון הפנימי שלהם; ומטבחו של ריצ'רד סטרנד היה אהוב עליה עוד יותר מכולם מאחר שהאיש בישל ולכן כל המחבתות היו שחורות, כל לוחות החיתוך היו שרוטים, כל כפות העץ היו סדוקות.

ריצ'רד סטרנד בישל לילדים שלו כדי שיתענגו על כל נגיסה מאהבתו העזה, כדי שיטעמו את המרשם של כמיהתו אליהם. הוא בישל בשביל בניו הבוגרים שבאו והלכו בשעות־לא־ שעות, וגם למען ילדיו הצעירים אשר בחייהם המצומצמים אך המבולגנים היה מעורב חלקית בלבד.

אנה ישבה על השרפרף שלה, מבוסמת קלות, והחלה לדון בשחקן קולנוע שמראה פניו הפחיד אותה תמיד.

"זו תחושת הפלסטיות," אמרה לחברתה מִיָה שחיסלה בלגימה אחת מחצית מכוס היין, הביטה באיבה גוברת במחצית שנותרה ושאלה, "פלסטיות?"

"כן. זה מפחיד אותי."

היא השתתקה ותהתה כיצד לשדר טוב יותר את חוסר הנוחות העמוק שלה; אלא שאז נשמע לפתע קול משמאלה, "ואת לא אוהבת את זה."

היא הסתובבה, המומה מהאישוש השקט של דבריה, וראתה על השרפרף שלצדה את הבחור, בנו הבכור של ריצ'רד סטרנד.

"סליחה?" אמרה.
"ואת לא אוהבת את זה."
"לא, ממש לא."
הבחור הישיר בה מבט מעיניו הצלולות. "מה עוד את לא אוהבת?"

אנה בחנה אותו ארוכות. הבחור לבש בגדים כהים ורחבים, שהקשו עליה לאמוד את קווי המתאר של גופו. ובכל זאת ברור היה לה – ולו על פי תנוחתו על השרפרף – שיש לו גוף יפה. היא החזירה לו מבט ישיר במין אטיות מחושבת וגילתה להפתעתה שעיניו חפות מפחד, חפות מכל העמדת פנים, חפות מכל אינספור השכבות שנוצרות עם הגיל.

"מה עוד אני לא אוהבת?" מלמלה כמעט לעצמה. "אני לא יודעת. אין לי מושג מה אני לא אוהבת."

"לי דווקא יש," אמר הבחור ועיניו רפרפו על פיה. זרם אפל הרעיד את חוט השדרה שלה. היא כבר נתקלה במבט הזה.

"את לא אוהבת יין לבן זול," אמר.
"יין לבן זול? יש מישהו שכן אוהב?"
"את לא אוהבת להיות עם הגב לחדר."

זה נכון, אנה אף פעם לא ישבה כשגבה פונה לחדר כלשהו. זה נראה לה מטורף, דו־קרב מיותר לגמרי עם כוחות הכאוס.

"את מעדיפה ליהנות מחברת נשים, אבל מושכת בעיקר גברים. את מעדיפה לשתות את הקלוריות שלך ולא לאכול אותן. את מצטערת שהפסקת לעשן."

היא שיכלה את רגליה, חזרה בה ואז נעצה בו מבט צונן. "את נוהגת בטנדר שאת לא ממש צריכה. את מסוגלת ללבוש אותם בגדים שלושה ימים ברציפות. אין טעם להכחיש: ראיתי אותך. את תמיד משלמת קנסות על איחורים בספריית הווידאו. נֶטפליקס – כל התופעה הזאת, המהפכה האדירה – עברה לך ליד האוזן משום מה."

היא זינקה על רגליה. "אתה עוקב אחרי?"

מִיָה רכנה קדימה. "הוא עוקב אחרייך?"

הבחור השעין את מרפקיו על הדלפק שמאחוריו. "אני לא עוקב אחרי אנשים," הצהיר. "זה לא הקטע שלי. אני אוהב לצפות. להתבונן. לאסוף מידע. ובסוף אני מסיק מסקנות ושומר אותן לעצמי. יש לי חומר על כל האנשים בחדר הזה."

"אוי באמת," אמרה מיה. "אני הולכת." פתאום נדמה שעלתה במוחה מחשבה, והיא נופפה באצבעה אל הבחור. "אתה לא אמור להיות באוניברסיטה? לעשות משהו מועיל?"

"זה רק יקר. זה לא מועיל."
"אוי באמת," אמרה שוב מיה ועשתה את דרכה אל מחוץ למטבח.
"מה הבעיה שלה?" שאל הבחור חרישית.
"אין לה שום בעיה, ככל הידוע לי."
"שתיכן תמיד יושבות בבית הקפה בבוקר. אתן תמיד משוחחות."

"זה מה שעושים בדרך כלל בבית קפה. משוחחים." "כל יום בחודשיים האחרונים? בלי הפסקה? על מה יש לכן לדבר כל כך הרבה?"

"על הסיבות שבגללן לא נשרנו מהאוניברסיטה."

הבחור חייך והניד את ראשו. "כל יום. במשך חודשיים." "חודשיים? חזרת הביתה לפני חודשיים? איך זה שלא ראיתי אותך?"

"את לא מרכיבה את המשקפיים שלך. כל החיים את מנסה למצוא פוקוס. אולי כדאי שתרכיבי את המשקפיים."

אנה נשענה לאחור. צפיפות האוכלוסין במטבח גדלה מאוד; אורחים נדחסו פנימה כמו סרדינים, סגרו עליהם מכל עבר. "טוב, אז מה אתה עושה עם כל 'החומר' הזה?"

הוא רוקן מחצית מהבירה שלו. "יש לזה יישום אחד בלבד ששווה משהו. לא שניים, לא שלושה, גם לא ארבעה: אחד. רוצה לנחש?"

אנה שילבה את זרועותיה והרגישה שהדם עולה לה לראש. איפה הימים שבהם ידעו לכבד היררכיה בזמן שיחה, או לזהות גבולות, או להכיר בקיומו של סדר חברתי, אותו סולם הגיוני לחלוטין – ואפילו מוצדק לגמרי – שעליו נבנו ציוויליזציות שלמות?

"האם אני רוצה לנחש? האמת היא שלא." היא תלתה את התיק שלה על כתפה. הבחור קם גם הוא, חשף את מלוא קומתו המסחררת ונעץ את מבטו בפניה.

"אני משתמש בזה כדי להתחיל עם כּוּסיות."
"כוסיות?" אמרה, ולרגע התקשתה להבין.
"כוסיות," חזר ואמר. עיניו רפרפו שוב על פיה.

שוב אותו סיפור. שוב אותה חציית קווים נמהרת, שוב אותו דילוג פזיז על פערי דורות ועל ניסיון חיים של שנים על גבי שנים. מתישהו, כחלק מאותה התפתחות מסחררת של המין האנושי, נגוז ונעלם כמעט בן לילה האיפוק טבעי, אותו מחסום שהוקם וחוזק לאורך הדורות.

וכתוצאה מכך, ילדים – גם כאלה שרק סיימו תיכון – אחזו בחייהן של נשים בוגרות בידיהם החלשות. "נראה לי ששתית, ידידי הצעיר," אמרה אנה. "אבל אנחנו סולחים לאלה ששותים. אנחנו סולחים להם על הכול."

הבחור הביט מהורהר בבקבוק הבירה שבידו. "אני לא שיכור."
"לא?"
"אפילו לא קרוב."
"אני התרשמתי אחרת."
"תירגעי," אמר הבחור ונד לאט בראשו. "את צריכה להירגע קצת."

"אתה יודע," אמרה לו בחירוק שיניים, "יש משהו שקוראים לו כבוד. זה משהו שצעירים צריכים לתת למבוגרים, וגם אתה לא אמור לפעול בניגוד לכללי הנימוס המקובלים, בחורצ'יק. אולי אתה חושב שכן, אבל אתה טועה. הם חלים על כולם."

הבחור העיף את בקבוק הבירה שלו בקשת רחבה היישר לפח שבקצה המטבח. "כללי הנימוס המקובלים?" שאל. "אנחנו באמריקה. אף אחד לא שם זין על כללי הנימוס המקובלים." "שתה עוד בירה," אמרה לו ופנתה ללכת. "אולי תעוף לתעלה בצד הדרך."

כשחזרה הביתה מצאה את אֶספֶּרנצָה ישנה על הספה עם דלי ריק של פופקורן בין רגליה. "יה," אמרה האישה. "נרדמתי. זה אף פעם לא קרה לי."

"זה קורה לך כל פעם. איך היה?"

"טוב מאוד. את חייבת לקנות לה צ'יטוס. היא טוענת שאת לא קונה לה צ'יטוס."
"מה זה צ'יטוס?"
"חטיף בטעם גבינה."
"למה שאני אקנה לה חטיף בטעם גבינה?"
"כי היא ילדה."
אנה שלפה את פנקס הצ'קים שלה. "כמה אני חייבת לך?" "מאה."

אנה נאנחה. אֶספֶּרנצָה הימרה. היא ישבה שעות על שרפרף, שלשלה מטבעות לתוך חריץ, משכה בידית, קיללה את מר גורלה, קנתה מטבעות נוספים וחזרה אל השרפרף – וכל זה תוך כדי חיסול של תריסר פחיות בירה.

"אני אצא מזה. את מכירה אותי, אפשר לסמוך עלי." והיא צדקה. מאחורי מסכת האיפור, מתחת לרעמת השיער השחור כפחם, מתחת לקפוצ'ונים ולמכנסי הטרנינג; למרות הקללות, השתייה והעישון, אֶספֶּרנצָה היתה האישה היחידה שאנה סמכה עליה באופן מוחלט.

אֶספֶּרנצָה ענתה למודעת הדרושים כשברקע מהדהד ראפ קולני, וכשהגיעה לפגישה למחרת בתשע נדף מפיה ריח חריף והיא החזיקה בידה בקבוק של טיפות עיניים.

"אנשים חושבים שאני מעשנת ג'וינטים, כי העיניים שלי תמיד אדומות," הסבירה לאנה. ואז הטתה את ראשה לאחור והתיזה זרם קצוב של טיפות לתוך העין. "אבל זה לא נכון. פעם עישנתי. עכשיו כבר לא." אנה צפתה בה בדאגה מובנת כשיצאה אל המכונית שלה, שלפה שואב אבק מתא המטען, וחזרה פנימה כאילו השתיים כבר סגרו עניין.

"וסטפני, זאת שאני מנקה איתה דירות? היא תמיד כאילו, אֶספּי, את חייבת לטפל בעיניים האלה, ואני אומרת לה, מה? כאילו, מה אני אמורה לעשות?" כפי שאנה תגלה בעתיד, אֶספּי אמנם לא עישנה ג'וינטים אך האדמומיות נותרה בעינה, תרתי משמע. לעומת זאת על הקריאה הראשונה לעזרה, אחת מני רבות, טרחה לענות רק אישה אחת – אֶספֶּרנצָה.

בתה הקטנה של אנה התרגלה שאוספים אותה בזמן מבית הספר, שמביאים אותה הביתה, שמאכילים אותה ומשכיבים אותה לישון בדיוק בשמונה.

כעבור זמן לא רב אנה כבר פגשה את בני המשפחה – שלוש אחיות ושלושה אחים, שגרו כולם בבית אחד עם ילדיהם, עם הוריהם, עם בני זוגם לשעבר, וגם עם כמה דודנים מדרגה ראשונה, שנייה ושלישית. אמה החורגת של אֶספּי, רוז, ואבא שלה, לואיס, ניצחו על כל הבלגן הזה בעצבי ברזל שנמתחו עד הקצה; ואלו בנה של אֶספּי, בחור בן עשרים שהוטבל בשם חואן אבל קרא לעצמו "רעם", הלך לישון כל לילה מאושר, כשגופו מקושט בקעקוע חדש.

דלת ביתה של אֶספּי היתה תמיד פתוחה, על הכיריים עמד תמיד סיר של פּוֹסוֹלֶה, טורטיות מקמח תירס התחממו בתנור, ופחיות בירה היו מפוזרות בנדיבות בכל חדר וחדר. לא עבר חודש בלי שהתקיים במשפחה טקס כלשהו – הטבלה, חלוקת תעודות, חתונה או לוויה. אנה השתתפה בכולם.

אנה נאנחה שוב כשתלשה את הצ'ק מתוך הפנקס. אֶספֶּרנצָה תחבה אותו במומחיות בחזייתה.

"תקני לה צ'יטוס," אמרה האישה בדרכה החוצה. "כל ילד צריך לאכול צ'יטוס."

אנה התגנבה חרש אל חדרה של אווה, לא כדי לבדוק שהיא נושמת או לסלק מלבה חשדות אפלים אלא כדי להתפעל מיופייה של בתה הישנה. גשר אפה של אווה התרומם קלות בעת האחרונה – כנראה ירשה מאביה את אפו הנשרי שישלים היטב את שערה הבלונדיני. אנה התיישבה על קצה המיטה וליטפה באצבעה את לחי בתה.

היא הגיחה לאוויר העולם כמו צרור מוזר של בשר מקומט, הבת הקטנה הזאת, עם רשת של נימים אדומים שבלטו מתחת לעורה.

"היא נראית כמו ציור של ג'קסון פולוק," אמרה אנה לאחות בלילה הראשון ההוא בבית החולים בבוסטון, לשם טסה מאפריקה כדי ליהנות מהפריווילגיה של לידה בטוחה.

"מה את אומרת," מלמלה האחות תוך לעיסה קולנית של מסטיק.
"הנימים שלה," אמרה אנה.
"מה, מותק?"
"הנימים שלה."
"אה, התכוונת לכלי הדם שלה?"
"לכלי הדם שלה. כן."
"מה איתם?"
"הם בולטים."
"אה, אין לך מה לחשוש."
"איך את יודעת?"

האחות, שהתהדרה במשקפיים רבועים, בציפורניים רבועות ובנעליים לבנות ורבועות, נשאה אל אנה את עיניה הגדולות והלחות, והניחה לשאלה להישאר תלויה באוויר. היא לא עשתה זאת בזדון וגם לא בכוונה, היא פשוט שכחה לענות.

"אני צריכה רופא," אמרה לה אנה. "אני חייבת לראות רופא ומיד."

"בשביל מה?"
"משהו לא בסדר עם הנימים של הבת שלי."

"אמרתי לך שאין לך מה לחשוש." אבל אנה חששה ועוד איך. היא חוללה מהומה עד שבסוף יצא רופא מתמחה מחדר הלידה הסמוך, כשעל פניו מסכה ועל ידיו כפפות לטקס. הוא הפך את התינוקת על גבה, העיף בה מבט חטוף, ואז יצא מהחדר כרוח סערה ואפילו לא טרח להנהן בראשו אל אנה.

מתוך העריסה עלה צליל כמעט בלתי נתפס במנעד ובעומק שלו. הוא בקע מהחדר, הדהד בין קירות חדר היולדות התוסס והחדגוני גם יחד, ופרץ אל העולם הגדול שם ציפה לו משהו – או שום דבר, קשה לדעת. אנה ידעה אך ורק דבר אחד: אחרי שהמהמה חרישית, נענעה את הילדה, הקפיצה אותה בזרועותיה ולבסוף התחננה באוזניה שתישן כבר, היא כרעה ברך ליד מיטתה ומלמלה, "הצילו, שמישהו יציל אותי."

חלפו עוד מספר שבועות עד שאזרה כוח להתלוצץ על מנעד הצלילים המוזר של אווה. "היא פעילה למען זכויות התינוק," או "היא תגדל להיות אלופה בצלילה." אבל כבר אז היו דברים שנאלצה להסתיר, דברים שלעולם לא היתה מעזה לגלות.

כמו הפעם ההיא שבה התינוקת הושלכה על הספה בשעה שאנה הסתובבה בסלון במעגלים הולכים ומצטמצמים, כשידיה לפותות בשערה וקולה הזועם מנסה להתחרות בזה של בתה אוקטבה אחר אוקטבה. וגם אז, כשהשאירה את אווה צורחת מלוא הגרון במכונית, ואילו היא עמדה על המדרכה בזרועות משולבות והביטה בה כשדמעות זולגות על לחייה.

אם האימהוּת משאירה אחריה שרידים כאלה שעוברים מגלגול אחד לבא אחריו, וטומנים בחובם ידע מוצפן שיתפענח רק בעתות משבר, לאנה היה חשד כבד שזהו הסיבוב הראשון שלה. דבר מעולם לא גרם לה לעמוד בחזייה ובתחתונים בשלוש לפנות בוקר ולצרוח בקול, "אני לא מסוגלת, אני פשוט לא מסוגלת!" מימיה גם לא עמדה קפואה במקומה, המומה לנוכח עומק הדרישה הבל־ יתואר שמסתתר מאחורי יללתה של תינוקת.

היא גרה בקו המשווה, וכשחזרו הביתה יכלה להרשות לעצמה לשכור גדוד שלם של מטפלות; אבל היו סמכויות שהיא סירבה להאציל, במיוחד על אבי התינוקת שפטר את עצמו מכל תהליך האבהות עוד בזמן הלידה. "זה כמו תהליך בִּיּוּת של בעלי חיים," הכריז האיש במסיבת קוקטייל, "וגברים פשוט לא בנויים לזה."

הוא נחשף אל בתו רק דרך עדשת המצלמה. אביה של אווה חימש את עצמו במצלמה ובשורה של עדשות, והנציח את בתו בתמונות כאילו היתה נוף יפה. הוא פיתח את התמונות, הגדיל אותן ואז הדביק אותן באלבומים ענקיים עם כריכות עור שאותם שמר על פי סדר כרונולוגי בחדר העבודה שלו. אנה לא הופיעה באף אחת מהתמונות.

"באף אחת מהן," סיפרה לאביה.
"באף אחת?"
"באף אחת."
"מה עשית למסכן הזה? כנראה שעשית לו משהו נורא."
"לא עשיתי שום דבר למסכן הזה."
"אני מכיר אותך. בטח עשית לו משהו."
"לא עשיתי לו שום דבר."

אביה תופף באצבעותיו על השולחן והסיט את מבטו. אנה נגסה בקיסם שבפיה ושברה אותו לשניים.

היא היתה נעלמת למשך ימים מבלי שהיה לו מושג היכן היא. היא העמידה במבחן את סבלנותו וגם הכזיבה פעמים אינספור. היא נלחמה בהתמכרות שלה לקוקאין והפסידה לא פעם. פעם אחת היא אפילו קראה לו זונה.

מנגד, היא גם קנתה לו במתנה את שיעורי הטיסה הראשונים שלו ועברה איתו לפני הבחינה על סוגי העננים, על התופעות הקשורות למגנטיות, על שיעור ההנמכה בזמן כשל במנוע. היא לקחה אותו איתה כשיצאה למסעות, היא הכינה לו ארוחה כל ערב ורעדה מאושר כשנהנה מהאוכל, והיא נשאה את בתו בבטנה.

דממה מעיקה השתררה בחדר. אנה קמה, משכה בכתפיה ואמרה, "אָ לָה גֶר קוֹם אָ לָה גֶר, במלחמה כמו במלחמה," אבל אביה נופף באוויר במחווה לאה.

"זו לא מלחמה. זה מופע פנטומימה של צמד טיפשים. את רוצה את העצה שלי? תתחילי גם את לצלם. ותדאגי שהוא לא יופיע בתמונות."

"אני לא אוהבת לצלם."
"הגיע הזמן שתתחילי."
"אני לא אוהבת לצלם."
"אז תעזבי אותו בשקט. הוא אבא טוב, תעזבי אותו בשקט."

אנה ישבה ליד שולחן האוכל המשפחתי, כשעורה מתוח על עצמותיה וקבס עולה בגרונה, ופתאום נחתה עליה האמת המרה במלוא כובד משקלה.

כי זה היה נכון. אביה של אווה חזר לעצמו מתוך סקרנות אמיתית – ורכות מופלאה – זמן קצר לפני שמלאו לבתו שנתיים, ומאז הוא כבש טריטוריות שאנה עצמה לא העזה לחקור: הוא לא הרים את קולו אף פעם, לא התעלם משום תלונה ואף בילה שעות נוספות בניסיון להנחיל איזה ידע טריוויאלי, להסביר איזו התגלות צנועה.

"אווה, אוצר שלי, קוראים לזה כביש. לפני הרבה מאוד שנים אנשים היו צועדים עליו. אבל היום מכוניות נוסעות עליו. מכוניות גדולות. ומהירות. את רואה אותן, מתוקה שלי?" או "אווה, חומד, זו סכין. יש לה ידית, את רואה? את יכולה להחזיק בידית. אבל בצד הזה? לזה קוראים להב, והוא חד מאוד.

הוא יכול לחתוך אותך, את מבינה?" ובאותו רגע הפגין יכולת בלתי מוסברת כשהעביר את אגודלה של הפעוטה בקלילות מרשימה על קצה הלהב החד, והמחיש לה עד כמה חדה הסכין מבלי לפצוע את עורה. אנה היתה עדה לעוד כמה מקרים דומים – נשימתה נעתקה, והיא הושיטה את ידה במין תחינה מבוהלת ואילמת – אבל הפעוטה מעולם לא נפצעה, וגם לא נראתה נסערת ולו במעט.

האיום המרומז של כלי רכב חולפים, טיבם הלא נעים של חפצים חדים, הסכנות הטמונות בקצה ובשפה של מדרכה, טיילת, מרפסת, קו המים – כל אלה נקלטו היטב במוחה של אווה ללא שום צורך בגרירה, במשיכה או בצעקה.

אבל כל זה הגיע בשלב מאוחר הרבה יותר. כי במשך תקופה ארוכה ביותר, שנדמתה לאנה כמו עידן קרח שלם, היתה רק צופה אחת דוממת שעקבה אחר התפתחות המעגלים החשמליים במוחה של אווה: אנה עצמה. החודשים הראשונים היו הגרועים ביותר.

בסופו של לילה ארוך אחד, שנחקק בזיכרונה כליל התליין, בקעה מפיה של בתה התינוקת יללה כה סדהחיוור של הירח כשהאיר את הגינה שמתחת כאילו היה זה סרטן המתפשט בתוך גוף חי.

זו היתה יללה עמוקה שאינה יודעת נחמה, והיא ציינה נקודת מפנה בחייה של אנה, רגע שבו לנעדר – ולא לנוכח – היתה שליטה רבה יותר על מרכז הדברים, ושום דבר כבר לא יכול היה לערער את הכימיה הבסיסית הזאת, לא החיים שניעורו בין ענפי העצים, לא השמש שזרחה בדיוק כתמול שלשום, גם לא האנדרלמוסיה הדייקנית של עלות השחר באזור המשווני.

היו שהזהירו אותה מפני הדיכאון שלאחר הלידה, אך כשהחשכה העיקשת התגבשה והפכה לרשעות גרידא, אנה החלה לפקפק בעצם קיומו של האור.

היא השאירה את האחריות בידי המטפלות ויצאה שוב לדרך, וכשחזרה ממשימתה כעבור שלושה שבועות מצאה תינוקת שכמעט לא זיהתה. היא דהרה במדרגות, רצה אל העריסה, מחצה את אווה בזרועותיה ולחשה לה, "אמא בבית, מתוקה שלי, אמא בבית." ואולם את פניה קידמה יללת מחאה שפילחה את אוויר הלילה – ושברה את לבה.

כעבור עשרה ימים היא שוב נעלמה. הפעם היא כבר לא דהרה קצרת נשימה. היא טיפסה במדרגות אט־אט, ותהתה אם צמח לאווה שיער מאז שראתה אותה לפני כחודש. האֵם ובתה בחנו זו את זו בדממה. בשלב זה אווה כבר ישבה, ובעיניה הכחולות הבזיק ברק של קרח כשאנה פשפשה בתיק שלה בחיפוש אחר כלי הנגינה דמוי תוף מרים שמצאה אי־שם בקרביה המהבילים של קונגו. היא מסרה את התוף לבתה בחיוך מהוסס.

"הנה," אמרה. "תנענעי אותו." אווה סגרה את האצבעות השמנמנות שלה סביב שפת התוף, החזיקה אותו גבוה באוויר, ואז הנחיתה אותו בחבטה על ראשה. הצרחה שבקעה מפיה של התינוקת היתה אופראית בעוצמתה והותירה את אנה המומה. שתי המטפלות נכנסו לחדר בריצה. "מה אתן מאכילות אותה?" שאלה אותן אנה לפני שיצאה מהחדר.

מצחיק. מצחיק איך שאנה קברה לגמרי את השנים הראשונות – במהירות, ביעילות – והפכה עובדות לסיפורי בדים. מתוך כל אותם מרחבים אבודים צפה ועלתה בתדירות עיקשת פיסה אחת של ראיה חותכת: תצלום של אווה בשחור־לבן, כשהיא מביטה בעוגה עם שני נרות (אחד לשנה הבאה). את התמונה צילם אביה שעה שאנה עמדה במערבולת של אבק מדברי, על גג של בניין נטוש, וניסתה להתקשר הביתה.

לארה סנטורו פיתחה קריירה ככתבת החוץ של ניוזוויק ושל כריסטיאן סייאנס מוניטור ברומא ובניירובי. היא נולדה ברומא ומתגוררת היום בניו מקסיקו. היא כתבה גם רומן ביכורים בשם Mercy.

 

X