הבלונדינית שחורת העיניים | לרכישה באינדיבוק
הבלונדינית שחורת העיניים

הבלונדינית שחורת העיניים

שנת הוצאה: 04/2016
מס' עמודים: 304
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 64.8
- 37

בסגנונו הבלתי נשכח של ריימונד צ'נדלר, הסופר בנג'מין בלאק משיב לחיים את הבלש הקשוח, פיליפ מארלו, בתעלומה נוספת ברחובותיה האפלים של ביי סיטי, קליפורניה.

תחילת שנות ה־50, מארלו  חסר מנוחה ובודד מתמיד, והעסקים חלשים במקצת. ואז לקוחה מופיעה בדלת: צעירה, יפהפייה, לבושה בהידור. היא רוצה שמארלו  ימצא עבורה את המאהב שלה לשעבר, אדם ששמו ניקו פיטרסון, שנעלם יום אחד, כאילו בלעה אותו האדמה. מארלו  מקבל עליו את החיפוש, אבל עוד בשלבים הראשונים הוא מגלה שהיעלמותו של פיטרסון אינה אלא חוליה בשרשרת אירועים מתעתעים ומטרידים. הוא נסחף אל תוך מערבולת אלימה של שקרים ופיתוי, נתקל במפתיע בכמה מהדמויות הבלתי נשכחות מעלילותיו בעבר, ועד מהרה הוא לומד לגלות על בשרו עד כמה רחוק תלך משפחתה העשירה של הלקוחה שלו כדי להגן על הונה.

רק בנג'מין בלאק, רב־אמן מודרני של הז'אנר, יכול להוציא תחת ידו רומן בלשי חדש של פיליפ מארלו , שיש בו כל הקסם והסגנון המיוחד של המקור, ובו בזמן הוא סיפור חד ורענן ממיטב ספרות המתח העכשווית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הבלונדינית שחורת העיניים”

"פגיעה בול".
ניו יורק טיימס

 

"כיף לא נורמלי… כל מעריץ של צ'נדלר הולך ליהנות ממנו".
ניו יורק טיימס בוק ריוויו

 

"אחת התעלומות הטובות ביותר של העונה".
סן פרנסיסקו כרוניקל

 

"תענוג גדול לכל הצ'נדלריאנים".
בוקליסט

זה היה אחד מאותם ימי שלישי אחר הצהריים, בקיץ, מאלה שבהם אתה שואל את עצמך אם כדור הארץ הפסיק להסתובב. לטלפון על השולחן שלי הייתה ארשת של משהו שיודע שמסתכלים עליו. התנועה בכביש זרמה לאִטה מתחת לחלון המאובק של המשרד, ועל המדרכה פסעו בנחת כמה מהאנשים הטובים של עירנו הנחמדת, בעיקר גברים בכובעים, משוטטים בלי מטרה. הסתכלתי על אישה שעמדה בפינה של קָאוּוֶנְגָה והוליווד וחיכתה שיתחלף האור ברמזור. רגליים ארוכות, ז'קט הדוק בצבע קרם עם ריפוד בכתפיים, חצאית עיפרון כחולה כהה. גם היא חבשה כובע, דבר פצפון שנראה כמו ציפור קטנה שנחתה על השֵׂער שלה בצד הראש והתמקמה שם באושר. היא הביטה ימינה ושמאלה ושוב שמאלה — היא בטח הייתה ילדה ממש טובה כשהייתה קטנה — וחצתה את הכביש שטוף השמש, דורכת בצעדים חינניים על הצל שלה.
העונה הייתה חלשה עד עכשיו. שבוע שלם שיחקתי בלהיות שומר ראש של בחור שהגיע במסוק פרטי מניו יורק. הוא היה שחור וענד צמיד מזהב, ועל הזרת הייתה לו טבעת עם אבן אודם בגודל של פטל. הוא אמר שהוא איש עסקים, והחלטתי להאמין לו. הוא היה מודאג והזיע המון, אבל לא קרה כלום וקיבלתי את הכסף. אחרי זה בֶּרְני אוֹלְס ממשרד השריף קישר ביני לבין גברת זקנה, קטנה ונחמדה שבנה המכור לסמים פילח את אוסף המטבעות הנדירים של בעלה המנוח. הייתי צריך להפעיל קצת שרירים כדי לקבל בחזרה את הסחורה, אבל שום דבר רציני. על אחד המטבעות שם היה הראש של אלכסנדר הגדול, ועל אחד אחר הופיעה קלאופטרה בפרופיל, עם האף הגדול הזה שלה — מה הם מצאו בה כולם?
הזמזם צרצר ובישר שנפתחה הדלת בכניסה, ושמעתי אישה חוצה את חדר ההמתנה ועוצרת רגע לפני דלת המשרד. נקישות של עקבים גבוהים על רצפת עץ תמיד עושות לי משהו. עמדתי לקרוא לה להיכנס, בקול העמוק ביותר שלי ובנימה של את יכולה לסמוך עליי אני בלש, אבל היא נכנסה גם ככה, בלי לדפוק.
היא הייתה גבוהה יותר משנראתה לי מהחלון, גבוהה ורזה, בעלת כתפיים רחבות ומותניים מחוטבים. במילים אחרות, הטיפוס שלי. מהכובע שלראשה צנחה רשת, מגן משי מעודן מנוקד בשחור, שהגיעה לה עד קצה האף — קצה נאה עד מאוד, של אף נאה עד מאוד, אצילי אבל לא צר או ארוך מדי, ובכלל לא דומה לחוטם האקסטרה־לארג' של קלאופטרה. היא עטתה כפפות שהגיעו עד המרפק, בצבע קרם חיוור שהתאים לז'קט, עשויות מעור של יצור נדיר כלשהו שחייו הקצרים עברו עליו בדילוגים קלים בין צוקי האלפּים. היה לה חיוך טוב, חברותי, כשכבר העלתה אותו על שפתיה, שנטה הצִדה במין לגלוג מר ומושך למדי. היו לה גם שׂער בלונדיני ועיניים שחורות, שחורות ועמוקות כמו אגם בהרים, ועפעפיים מרהיבים, צרים יותר בקצותיהם. בלונדינית עם עיניים שחורות — לא שילוב שנתקלים בו לעתים קרובות. השתדלתי לא להסתכל לה על הרגליים. ברור היה שאלוהֵי ימי שלישי אחר הצהריים החליט שמגיעה לי סוכרייה.
"השם הוא קֵוונְדיש", היא אמרה.
הזמנתי אותה לשבת. אם הייתי יודע שהיא בדרך אליי הייתי מבריש את השׂער ומזליף טיפת בֵּיי רוּם מאחורי האוזניים. אבל היא נאלצה לקבל אותי כמו שאני. היא לא נראתה ממש מאוכזבת ממה שראתה מולה. היא התיישבה מעברו האחר של השולחן, על הכיסא שעליו סימנתי לה שתשב, הסירה את הכפפות, אצבע אחרי אצבע, ובחנה אותי בעיניים שחורות יציבות.
"במה אני יכול לעזור לך, מיס קוונדיש?" שאלתי.
"גברת. אני נשואה".
"סליחה — גברת קוונדיש".
"חברה סיפרה לי עליך".
"אה, כן? דברים טובים, אני מקווה".
הצעתי לה מקאמֶל שאני מחזיק בקופסה קטנה על השולחן במיוחד ללקוחות, אבל היא פתחה תיק עור מבריק, הוציאה קופסה כסופה משלה והקפיצה את המכסה בנגיעת אגודל. סוֹבְּרָני בְּלֵק רַשְׁן — אלא מה. הדלקתי גפרור והגשתי לה אותו מעבר לשולחן, והיא רכנה קדימה, כופפה את הראש בריסים מושפלים ונגעה ברפרוף בקצה אצבע בגב כף ידי. הלק הוורוד־פנינה שעל הציפורן עורר בי התפעלות, אבל לא אמרתי כלום. היא התרווחה בכיסא, שילבה רגליים מתחת לחצאית הכחולה הצרה ונעצה בי שוב את מבט האומדן הצונן שלה. היא לא מיהרה להחליט מה דעתה עליי.
"אני רוצה שתמצא מישהו", אמרה.
"בסדר. במי מדובר?"
"אדם בשם פיטרסון — ניקו פיטרסון".
"חבר שלך?"
"הוא היה המאהב שלי".
אם היא ציפתה שאבלע את הלשון מרוב תדהמה, חיכתה לה אכזבה. "היה?" אמרתי.
"כן. הוא נעלם באופן די מסתורי, אפילו בלי להגיד שלום".
"מתי זה קרה?"
"לפני חודשיים".
למה היא חיכתה כל כך הרבה לפני שבאה אליי? החלטתי לא לשאול או לפחות עוד לא. הרגשתי מוזר מול העיניים הצוננות האלה שהביטו בי מבעד לסבך השחור השקוף של הרשת. כאילו צופים בי מחלון סודי; צופים ומודדים אותי.
"את אומרת שהוא נעלם", אמרתי. "את מתכוונת מהחיים שלך או לגמרי?"
"גם וגם, כנראה".
חיכיתי שתגיד עוד משהו, אבל היא רק נשענה לאחור עוד סנטימטר או שניים וחייכה שוב. החיוך הזה: כמו משהו שהיא קירבה אליו גפרור כבר לפני הרבה זמן ומאז פשוט נתנה לו לבעור לאִטו. השפה העליונה שלה הייתה מקסימה, בולטת, כמו של תינוק, רכה למראה וקצת נפוחה, כאילו חילקה לא מעט נשיקות בזמן האחרון, ולאו דווקא לתינוקות. היא בטח חשה שלא נוח לי עם הרשת שעל הפנים שלה, כי עכשיו היא הרימה יד והסיטה אותה כלפי מעלה. בלעדיה היו העיניים כובשות אפילו יותר, גוון מבריק של שחור־עורב, ותכף הרגשתי מין גוש קטן בגרון.
"אז ספרי לי עליו", אמרתי. "על מר פיטרסון שלך".
"די גבוה, כמוך. כהה. נאה, במין אופן פגיע כזה. מסתובב עם שפם טיפשי בסגנון דון אָמיצ'י. מתלבש יפה, או לפחות התלבש, כשהייתה לי מילה בעניין".
היא הוציאה מהתיק פומית הָבְנֶה קצרה ונעצה בה את הבְּלֵק רַשְׁן. זריזות, האצבעות האלה; דקיקות, אבל יש בהן כוח.
"מה הוא עושה?" שאלתי.
היא נתנה בי מבט חטוף, נצנוץ של פלדה בעיניה. "לפרנסתו, אתה מתכוון?" היא הרהרה בשאלה. "נפגש עם אנשים", אמרה.
הפעם התרווחתי אני בכיסא. "לְמה את מתכוונת?" שאלתי.
"בדיוק לְמה שאמרתי. ממש בכל פעם שראיתי אותו הוא היה צריך לצאת בדחיפוּת. אני חייב לפגוש את הבחור הזה. יש בחור אחד שאני חייב לפגוש". היא הייתה חקיינית טובה; התחלתי לקבל תמונה של מר פיטרסון. הוא לא ממש נשמע כמו הטיפוס שלה.
"כלומר, איש עסוק", אמרתי.
"העיסוקים שלו הניבו מעט מאוד תוצאות, לצערי. על כל פנים, לא כאלה שהיו עושות עליך רושם, או לפחות עליי הן לא עשו רושם. אם תשאל אותו, הוא יגיד לך שהוא סוכן של כוכבים. האנשים שהוא היה מוכרח לפגוש כל כך בדחיפוּת היו בדרך כלל מקושרים לאחד האולפנים".
זה היה מעניין, האופן שבו היא החליפה בלי הפסקה בין זמני הפעלים. ובכל זאת התרשמתי שמבחינתה הוא שייך במידה רבה לעבר, הפיטרסון הזה. אז למה היא רוצה למצוא אותו?
"הוא בעסקי הסרטים?" שאלתי.
"לא הייתי אומרת בּ—. אולי ממשש ומגשש קצת בשוליים. הייתה לו הצלחה מסוימת עם מנדי רוג'רס".
"אני אמור להכיר את השם?"
"כוכבנית — תמימה ונוגעת ללב, ניקו בטח היה אומר. תחשוב על ג'ין הארלו בלי הכישרון".
"לג'ין הארלו היה כישרון?"
היא חייכה. "ניקו מאמין בכל לבו שכל הברווזוניות שלו הן ברבורים".
הוצאתי את המקטרת שלי ומילאתי אותה. עלה בדעתי שבתערובת שאני מעשן יש קצת טבק קוונדיש. החלטתי לא לשתף אותה בצירוף המקרים המרנין, אחרי שדמיינתי את החיוך היגע שיתקבל בו הדבר ואת עווית הבוז בשיפולי הפה.
"הכרת אותו הרבה זמן, את מר פיטרסון שלך?" שאלתי.
"לא הרבה זמן".
"כמה זמן זה לא הרבה זמן?"
היא הגיבה בביטול, שהיה כרוך בהתרוממות זעירה של הכתף הימנית. "שנה?" היא ענתה בשאלה. "תן לי לראות. כשנפגשנו היה קיץ. אוגוסט, אולי".
"איפה זה היה? איפה נפגשתם, אני מתכוון".
"במועדון בשם קָאוּוִיָה. מכיר? זה בפָּליסֵיידְס. מגרשי פולו, ברכות שחייה, הרבה אנשים מבריקים, נוצצים. מקום מהסוג שלא ייתן לבלש כמוך להציב את כף רגלו מעבר לשערים החשמליים שלו". את החלק האחרון היא לא אמרה, אבל שמעתי אותו גם ככה.
"בעלך יודע עליו? עלייך ועל פיטרסון?"
"אני באמת לא יכולה לומר בוודאות".
"לא יכולה או לא מוכנה?"
"לא יכולה", היא הנמיכה את מבטה אל כפפות הקרם, שהיו מונחות ברישול בחיקה. "למר קוונדיש ולי יש — איך לקרוא לזה? הסכם".
"והוא?"
"אתה מיתמם, מר מארלו. אני בטוחה שאתה יודע טוב מאוד על איזה סוג של הסכם אני מדברת. בעלי אוהב סוסי פוני למשחקי פולו ומלצריות קוקטיילים, לא בהכרח בסדר הזה".
"ואת?"
"אני אוהבת הרבה דברים. מוזיקה, בעיקר. למר קוונדיש יש שתי תגובות למוזיקה, תלוי במצב הרוח שלו ובשאלה עד כמה הוא פיכח. או שהיא עושה לו בחילה או שהיא מצחיקה אותו. והצחוק שלו לא מלודי במיוחד".
קמתי ממקומי ולקחתי את המקטרת אל החלון והבטתי החוצה בלי להסתכל בשום דבר במיוחד. במשרד בצד השני של הרחוב ישבה מזכירה בחולצה משובצת, עם אוזניות של דיקְטָפון, רכונה אל מכונת כתיבה ומקישה במרץ. חלפתי על פניה ברחוב כמה פעמים. פנים קטנות ונחמדות, חיוך מבויש; מאלה שגרות עם אימא שלהן ומבשלות קציץ בשר לארוחת הצהריים ביום ראשון. יש לא מעט בדידות בעיר הזאת.
"מתי הייתה הפעם האחרונה שראית את מר פיטרסון?" שאלתי, עדיין צופה במיס רמינגטון בפעולה. מאחוריי השתררה שתיקה והסתובבתי. גברת קוונדיש לא הייתה רגילה כמובן לפנות בדברים אל גב של אנשים. "אל תשימי לב", אמרתי. "אני עומד הרבה בחלון הזה, מהרהר בעולם ובאופן שהוא מתנהל".
חזרתי אל השולחן והתיישבתי שוב. הנחתי את המקטרת במאפרה ומחאתי כפיים והשענתי את הסנטר על כמה פרקי אצבעות כדי להראות לה עד כמה קשוב אני מסוגל להיות. היא החליטה לקבל את התצוגה הכנה הזאת של ריכוז מלא ומוחלט. "אמרתי לך מתי ראיתי אותו בפעם האחרונה — לפני חודשיים בערך", אמרה.
"איפה זה היה?"
בקאווייה, במקרה. יום ראשון אחר הצהריים. בעלי היה שקוע במשחקון ער במיוחד. זה ב…"
"פולו. כן, אני יודע".
היא רכנה קדימה והצניחה כמה פתותי אפר מהסיגריה לצד גביע המקטרת שלי. משב קלוש של ניחוח הבושם שלה חצה את השולחן. היה לו ריח של שאנל 5, אם כי מבחינתי לכל הבשמים יש ריח של שאנל 5, או לפחות היה להם עד לרגע זה.
"מר פיטרסון נתן איזה סימן שהוא עומד להתעופף?"
"להתעופף? זאת בחירה מוזרה של מילה".
"היא נראית לי פחות דרמטית מנעלם, המילה שלך".
היא חייכה במנוד ראש קטן, יבשושי, מקבלת את הטענה. "הוא התנהג כרגיל פחות או יותר", אמרה. "אולי הוא היה קצת לא מרוכז, אפילו קצת מתוח, הייתי אומרת — אבל אולי זה רק נראה כך בדיעבד". אהבתי את צורת הדיבור שלה; היא העלתה על דעתי קירות עטורי קיסוס בקולג'ים נחשבים, ופרטים של קרן נאמנות כתובים בכתב יד מהודר על נייר קלף. "הוא בהחלט לא נתן שום סימן מובהק שהוא עומד" — היא חייכה שוב — "להתעופף".
חשבתי על זה קצת, ונתתי לה לראות אותי חושב. "תגידי", אמרתי. "מתי הבנת שהוא לא בסביבה? זאת אומרת, מתי החלטת שהוא" — עכשיו היה זה תורי לחייך — "נעלם?"
"התקשרתי אליו כמה פעמים, ולא הייתה תשובה. אז התקשרתי אליו הביתה. הזמנת החלב לא בוטלה ובמרפסת נערמו עיתונים. לא מתאים לו להשאיר דברים ככה. הוא היה זהיר, במובנים מסוימים".
"הלכת למשטרה?"
עיניה נפערו לרווחה. "למשטרה?" היא אמרה, וחשבתי שהיא עלולה לפרוץ בצחוק. "זה היה לחלוטין לא במקום. ניקו היה די ביישן בכל מה שנוגע למשטרה, והוא לא היה מודה לי אם הייתי מסבה את תשומת לבם אליו".
"ביישן באיזה אופן?" שאלתי. "יש לו מה להסתיר?"
"למי אין, מר מארלו?" היא הרחיבה שוב את העפעפיים המקסימים ההם.
"טוב, זה תלוי".
"במה?"
"בהרבה דברים".
זה לא הוביל לשום מקום, ובמעגלים מתרחבים והולכים. "תרשי לי לשאול אותך, גברת קוונדיש", אמרתי, "מה את חושבת שקרה למר פיטרסון?"
שוב המשיכה הכמעט לא מורגשת הזאת בכתפיים. "אני לא יודעת מה לחשוב. לכן באתי אליך".
הנהנתי — בהפגנת תבונה עמוקה, קיוויתי — ואז לקחתי את המקטרת והתעסקתי בה קצת, דחסתי את האפר שנשאר בה וכן הלאה. מקטרת היא אביזר יעיל מאוד כשרוצים להיראות מהורהרים ונבונים. "אפשר לשאול", שאלתי, "למה חיכית כל כך הרבה לפני שבאת אליי?"
"זה הרבה? כל הזמן חשבתי שאני אשמע ממנו, שיום אחד הטלפון יצלצל, וזה יהיה הוא, ממקסיקו או משהו".
"מה יש לו לעשות במקסיקו?"
"אז צרפת, הריביירה. או מקום יותר אקזוטי — מוסקבה, נניח, שנגחאי, לא יודעת. ניקו אוהב לטייל. זה מזין את חוסר המנוחה שלו". היא רכנה מעט קדימה, מסגירה עקבות קלושים לקוצר רוח. "האם תיקח עליך את התיק, מר מארלו?"
"אעשה מה שאני יכול", אמרתי. "אבל בואי לא נקרא לזה תיק, עוד לא".
"מה התנאים שלך?"
"הרגילים".
"קשה לומר שאני יודעת מהם התנאים הרגילים".
לא באמת חשבתי שהיא תדע. "מקדמה של מאה דולר ועשרים וחמישה דולר ליום, כולל הוצאות שיהיו לי כשאערוך את החקירות שלי".
"כמה זמן הן יימשכו, החקירות שלך?"
"גם זה תלוי".
היא שתקה רגע, ובעיניה הופיע שוב המבט האומד ההוא, שגרם לי להתפתל קצת. "לא שאלת אותי שום דבר על עצמי", היא אמרה.
"תכננתי להגיע גם לזה, אני עובד על זה".
"אם כן, הרשה לי לחסוך לך קצת עבודה. שם הנעורים שלי הוא לֶנְגְריש. שמעת על לנגריש תמרוקים בע"מ?"
"בטח", אמרתי, "חברת הבשמים".
"דורותאה לנגריש היא אימא שלי. היא הייתה אלמנה כשהגיעה הנה מאירלנד, אִתי, והיא הקימה את העסק שלה כאן, בלוס אנג'לס. אם שמעת עליה, אז אתה יודע כמה היא מצליחה. אני עובדת אצלה — או אִתה, כמו שהיא מעדיפה להגיד. ועל כן אני עשירה למדי. אני רוצה שתמצא לי את ניקו פיטרסון. הוא יצור אומלל, אבל הוא היצור האומלל שלי. אני אשלם לך כמה שתבקש".
שקלתי לשחק שוב במקטרת, אבל הגעתי למסקנה שזה ייראה קצת שקוף, בפעם השנייה. במקום זה הפניתי לעברה מבט אדיש, בעיניים מרוקנות מכל הבעה. "כמו שאמרתי, גברת קוונדיש — מאה דולר בכיס ועשרים וחמישה דולר ליום בתוספת כיסוי הוצאות. בצורה שאני עובד בה, כל תיק הוא תיק מיוחד".
היא חייכה, כיווצה מעט את השפתיים. "חשבתי שאתה לא מתכוון לקרוא לזה תיק, עוד לא".
החלטתי לתת לה לנצח. פתחתי מגירה והוצאתי חוזה סטנדרטי והחלקתי אותו לעברה בקצה אצבע על השולחן. "קחי אותו אתך, תקראי אותו, ואם התנאים מקובלים עלייך, תחתמי עליו ותחזירי לי. בינתיים, תני לי את הכתובת ומספר הטלפון של מר פיטרסון. וגם כל דבר אחר שאת חושבת שיכול להועיל לי".
היא בהתה בחוזה רגע, כאילו מתלבטת אם לקחת אותו או לזרוק לי אותו בפרצוף. לבסוף היא לקחה אותו, קיפלה אותו בזהירות והכניסה לתיק. "יש לו מקום בווסט הוליווד, לא רחוק משדרות בֵּיי סיטי", אמרה. היא פתחה שוב את התיק והוציאה פנקס בכריכת עור ועיפרון זהב דק. היא כתבה בפנקס בזריזות, תלשה את הדף ומסרה לי אותו. "רחוב נַפְּייר", אמרה. "תפקח שם עיניים כמו שצריך, אחרת תפספס אותו. ניקו מעדיף מקומות מבודדים".
"מפני שהוא כל כך ביישן", אמרתי.
היא נעמדה, ואילו אני המשכתי לשבת. הרחתי שוב את הבושם שלה. לא שאנל, אם כן, אלא לנגריש, ולגילוי השם או המספר המדויקים שלו עוד אתמסר כולי. "אצטרך גם דרך ליצור אתך קשר".
היא הצביעה אל פיסת הנייר שבידי. "רשמתי את מספר הטלפון שלי. תתקשר אליי מתי שתצטרך".
קראתי את הכתובת: אוֹשְן הַייטְס 444. אם הייתי לבד הייתי שורק. רק השַמֶנֶת זוכה לגור שם, ברחובות פרטיים ממש על הגלים.
"אני לא יודע איך קוראים לך", אמרתי. "זאת אומרת, השם הפרטי".
משום־מה דווקא זה העלה סומק קל בלחייה. היא השפילה את מבטה ומיד נשאה אותו שוב. "קְלֵר", היא אמרה. "בלי י'. קראו לי על שם המחוז שגרנו בו, באירלנד". היא עיקמה קלות את פניה, חיקתה הבעה של דכדוך. "כשמדובר בארץ המוֹלדת, אימא שלי מסוגלת להיות די רגשנית".
קמתי, הכנסתי את הדף לארנק והקפתי את השולחן. לא חשוב עד כמה גבוה אתה, יש נשים שתמיד ייתנו לך הרגשה שאתה נמוך מהן. הסתכלתי על קלר קוונדיש מלמעלה, אבל הרגשתי שאני מסתכל מלמטה. היא הציעה לי את ידה, ולחצתי אותה. זה באמת משהו, המגע הראשון בין שני אנשים, קצר ככל שיהיה.
ליוויתי אותה אל המעלית, ושם היא חייכה אליי חיוך חטוף אחרון והסתלקה.
חזרתי למשרד, לעמדה הקבועה שלי בחלון. מיס רמינגטון עוד הקישה במרץ, בחורה חרוצה שכמותה. רציתי שתרים את מבטה ותראה אותי, אך לשווא. וממילא, מה הייתי עושה — מנופף כמו אידיוט?
חשבתי על קלר קוונדיש. משהו לא הסתדר. גם אם אני לא ממש אלמוני בתור בלש פרטי, מה פתאום שהבת של דורותאה לנגריש מאוֹשְן הַייטְס, ומי יודע מעוד אילו מקומות נחשקים, תבחר בי כדי למצוא את הנעדר שלה? ולמה מלכתחילה היו לה עניינים עם ניקו פיטרסון, שאם התיאור שלה מדויק, היה לא יותר מנוכל זול בחליפה יקרה? שאלות כבדות ופתלתלות, כאלה שקשה להתרכז בהן כשנזכרים במבט המלא כנות של קלר קוונדיש ובאור המשועשע, המבין עניין, שמרצד בעיניה.
כשהסתובבתי ראיתי את הפומית לסיגריות בקצה השולחן, במקום שהיא השאירה אותה. לעץ ההָבְנֶה היה הגוון השחור המבריק של עיניה. היא שכחה גם לשלם לי את שכר הטרחה שלי. לא נראה לי שזה משנה.

בנג'מין בלאק הוא שם העט של הסופר האירי הנודע ג'ון באנוויל. הספרים הרבים שפרסם בשמו זיכו אותו בפרסים שונים, ובהם פרס מאן בוקר לשנת 2005 על ספרו הים.

בספריה לעם ראו אור תיק הראיות (2007), שגיאות קטנות (2010) וברבור הכסף (2013).

X