הבית לקח | לרכישה באינדיבוק
הבית לקח

הבית לקח

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 48
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 48

"אֲנִי מִצְטַעֶרֶת": כמה אומץ ודיוק נדרשים כדי להגיע, בספר שירה ראשון, לשיר בן שתי מילים שזו לשונו. שתי המילים האלה, לקראת הסוף, לכאורה רק חוזרות על פתיחת הספר: "אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיזֶה צַעַר אָחַז בִּי". אבל למען האמת הספר אינו על אי-ידיעת הצער, אלא על התגלותו ההדרגתית כמשהו שגם אם אי-אפשר להגדירו הוא מובן כמעט כזהֶה ל"אני". "אני מצטערת" אינו מלמול נימוסי אגבי, אלא הצהרה על קיום ועצמיות, על "מה אני עושָׂה בכתיבה".

"אִם עוֹד פַּעַם אַחַת", נשמעת אזהרה בפתיחת הספר, מלוּוה במכה על יד ילדה, וללא הגדרת המעשה האסור. האין כתיבת הספר הזה ה"עוד פעם אחת", האסורה? שירי "הבית לָקח" מדברים בנחישות שקטה "עוֹד פַּעַם אַחַת". ועוד פעם. כאילו אמר השיר הקצר ההוא: אני מצטערת, אבל עלי לומר כמה דברים (רבים מהם נוגעים לאהבה), למרות האיסור. אין זו רק התנצלות, אלא התעקשות. התעקשות זאת היא השירה בספרה של מיטל זהר.

המכה על היד שפותחת את הספר תהפוך, בהמשכו, ל"יד ענקים" ולהשפלת כנף של שחף. היד שוחררה והיא יכולה לכתוב על יד אגדית ועל "יד" גבוהה של ציפור. אך בשיר השפלת הכנף היא תנועה עדינה ויפה, ואין בה שום דבר משפיל, גם אם השחף נופל. השחף בעל הכנף הזאת אומר, בדרכו הגבוהה, את היכולת להיות "נִפְרֶדֶת בְּכֹחוֹת עַצְמִי" שהמשוררת אומרת על עצמה.

דרור בורשטיין

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הבית לקח”

בקרוב…

אפילו האוויר

 

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיזֶה צַעַר אָחַז בִּי

כְּשֶׁקַּמְתִּי בֹּקֶר אֶחָד

לַקַּיְטָנָה שֶׁל הַחֶבְרָה לַהֲגַנַּת הַטֶּבַע

כְּמוֹ הַתֻּכִּי שֶׁמָּרַט אֶת נוֹצוֹתָיו

(קָרַע עַצְמוֹ לִגְזָרִים)

אֲבָל אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת אִמִּי

מַכָּה עַל יָדִי בְּכָל פַּעַם, וּבְכָל פַּעַם אוֹמֶרֶת

אִם עוֹד פַּעַם אַחַת.

אֵיךְ קַיִץ שָׁלֵם הָלַכְתִּי עִם יָדַיִם לְמַעְלָה.

וְאֶת הַלַּיְלָה שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי

אֶת אָבִי עוֹמֵד בַּפֶּתַח

קוֹרֵא לִי בְּשֵׁם חִבָּה, אוֹמֵר

לָמָּה, מֵיטַלִי, לָמָּה

 

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מָה אָבַד לִי

לְאֵיזֶה מָוֶת שִׁלַּמְתִּי כְּבָר אָז

בִּי, בְּשָׁנִים

כְּשֶׁסָּגַרְתִּי אֶת הַדֶּלֶת וְעָמַדְתִּי בּוֹכָה

מִזְרָקָה לְבָנָה בְּכִכָּר שֶׁל מֵתִים.

 

עַכְשָׁו הַבַּיִת רֵיק

כָּל כָּךְ שָׁקֵט שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹם עַיִן

כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ וַאֲנִי

בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית

רָצָה אַחֲרֵי הַכֶּלֶב הַחֵרֵשׁ, צוֹעֶקֶת

בּוֹא הַבַּיְתָה, בּוֹא הַבַּיְתָה. עַכְשָׁו

הַחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים

אֲפִלּוּ הָאֲוִיר יוֹצֵא

אִמִּי לֹא חוֹזֶרֶת וְאָבִי

לֹא בַּחוּץ, לֹא בַּבַּיִת

 

שׁוּב הַכִּכָּר מִתְמַלֵּאת וַאֲנִי מִתְיַצֶּבֶת

נִפְרֶדֶת בְּכֹחוֹת עַצְמִי.

 

 

 

הדברים היפים

 

בְּרֵאשִׁית הַקַּיִץ עַל כְּבִישׁ תֵּל אָבִיב-יְרוּשָׁלַיִם

אַתְּ מְנַסָּה אִתִּי סְמוֹל טוֹק

אֲבָל הַתְּשׁוּבוֹת שֶׁלִּי מִתְקַצְּרוֹת כְּכָל שֶׁהַזְּמַן

כּוֹפֵל עַצְמוֹ תַּחְתַּי

וּכְשֶׁאַתְּ מוֹרִידָה יַד יָמִין מֵהַהֶגֶה

מִזְדַּקֵּר לִי הַדָּם דּוֹקֵר בַּגּוּף

בְּזָוִית הָעַיִן אַתְּ עֲצוּמָה כְּמוֹ הַבְטָחָה

הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם בָּאִים לִקְרָאתֵנוּ –

לֹא לְהֵפֶךְ.

 

בִּרְחוֹב בְּצַלְאֵל אַתְּ עוֹצֶרֶת לְצַד הַמִּדְרָכָה

וַאֲנִי הוֹלֶכֶת מִבְּלִי לְהַבִּיט (אִם אָסִיט רֹאשִׁי –

יִבְעַר) וּכְשֶׁאֲנִי מַגִּיעָה הַבַּיְתָה הִיא עוֹד עֵרָה

אֲנִי פּוֹתַחַת רַגְלַיִם (פּוֹחֶדֶת מִמַּה שֶּׁיִּקְרֶה –

וְקָרָה). לְמָחֳרָת אַתְּ מִתְקַשֶּׁרֶת וַאֲנַחְנוּ קוֹבְעוֹת

לַיּוֹם הָרְבִיעִי בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא (מַמָּשׁ כָּךְ

אֲנִי סוֹפֶרֶת: הַשִּׁשִּׁי, הַשְּׁבִיעִי, הָרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי, הַשְּׁלִישִׁי)

וּבְּרְבִיעִי אַתְּ מוֹרִידָה אוֹתִי מֵעָלַיִךְ –

לֹא נְעִימָה לָךְ בְּגִידָה

 

וּכְשֶׁעָבְרוּ הַיָּמִים נָעַמְתִּי לָךְ מְאֹד.

אֲבָל כְּשֶׁהִסְתַּכַּלְתְּ עָלַי

גַּם לָקַחְתְּ לִי אֶת הָעֵינַיִם

אָז אָמַרְתִּי, בּוֹאִי נַעֲמִיד פָּנִים שֶׁהַלֵּב

קָטָן מִן הַמֶּרְחָק

שֶׁהִנֵּה, תִּרְאִי, מֻנָּח בֵּינֵינוּ

וְעָנִית שֶׁלַּלֵּב שֶׁלָּךְ רַגְלַיִם אֲרֻכּוֹת וּגְמִישׁוֹת וְנִשַּׁקְתְּ אוֹתִי

בִּשְׂפָתַיִם קָשׁוֹת

הַלֵּב שֶׁלִּי הִתְכַּוֵּץ

וְאַחַר כָּךְ הִתְכַּוֵּץ.

 

בְּאוֹתוֹ יוֹם עָמַדְתִּי בַּחַלּוֹן וְהִסְתַּכַּלְתִּי עָלַיִךְ הוֹלֶכֶת

וּכְשֶׁאָמַרְתִּי שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם עָמַדְתִּי בַּחַלּוֹן

וְקִוִּיתִי שֶׁלֹּא תֵּלְכִי

סִפַּרְתְּ עִם כָּל הַיָּדַיִם עַל הַהֶגֶה            

כַּמָּה טוֹב לָךְ אִתָּהּ

וּכְשֶׁעָצַרְתְּ לְצַד הַמִּדְרָכָה הוֹצֵאת אוֹתִי מֵחַיַּיִךְ

כְּפִי שֶׁכּוֹרְתִים אֵיבָר:

בַּהֲסָטַת מַבָּט.

 

אִחַלְתְּ לִי שֶׁהַמִּלִּים שֶׁלִּי יֵהָפְכוּ קַלּוֹת

(וּבִתְמוּרָה אִחַלְתִּי שֶׁיִּדְבַּק בָּךְ הַסָּפֵק כְּמוֹ סַרְטָן)

וּבָאוּ הַלֵּילוֹת

וְכָאַב לִי כְּמוֹ כַּלְבָּה שֶׁבּוֹעֲטִים לָהּ בַּצְּלָעוֹת

וּבָאוּ הַחֲלוֹמוֹת

וּבַצִּפָּרְנַיִם הִפְרַדְתִּי עַפְעַפַּיִם

שֶׁתִּרְאִי מַה שֶּׁאֲנִי רָאִיתִי

(כּוֹלֵל הַגֶּשֶׁם הַהוּא)

וּבָאוּ הַשָּׁנִים

 

וְהָלְכוּ.

 

אֲנִי נִפְלַטְתִּי כְּמוֹ גּוּפָה אֶל הַחוֹף

(כִּי בְּכָל זֹאת הָרוּחוֹת הָיוּ בַּעֲדִי)

וּמַה שֶּׁאִחַלְתְּ לִי – אַתְּ צְרִיכָה לִרְאוֹת

אֵיךְ שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה סְמוֹל טוֹק:

שׁוֹאֲלִים אוֹתִי מַה שְּׁלוֹמִי

וַאֲנִי עוֹנָה לֹא־פָּחוֹת־לֹא־יוֹתֵר, מַמָּשׁ בְּמִדָּה

וְאִם אֲנִי נִדְרֶשֶׁת לִפְרָטִים

אַתְּ הוֹפֶכֶת לְאָנֶקְדוֹטָה

כָּל כָּךְ קַלָּה שֶׁאַתְּ עָפָה בָּרוּחַ

וְלַעֲזָאזֵל

 

 

 

***

 

בְּסוֹף הַקַּיִץ שׁוּב נַעֲבֹר בִּכְבִישׁ תֵּל אָבִיב-יְרוּשָׁלַיִם

אַךְ הַפַּעַם אַתְּ תְּמַהֲרִי לְמָקוֹם אַחֵר

וַאֲנִי אֶהְיֶה שֶׁל הַגֶּשֶׁם הָאָרוּר הַזֶּה

הַקָּטָן

מיטל זהר, ילידת 1984. זהו ספרה הראשון.

X