הבית העגול | לרכישה באינדיבוק
הבית העגול

הבית העגול

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים: 347
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 39

בסוף שבוע אחד באביב 1988, אמו של ג´ו, נער בן 13 משמורת אינדיאנים בצפון דקוטה, נאנסת באכזריות. האונס התרחש כנראה בסמוך לבית העגול, מקום הפולחן הקדוש לבני שבט אוג´יבווי. עובדות המקרה מתבררות בקושי רב, לא רק מפני שהאם שרויה במצב של טראומה, אלא מכיוון שהיא מסרבת בתוקף לשתף בפרטים את המשטרה ואת בעלה, שהוא עצמו שופט בשמורה. קביעת מיקום ביצוע הפשע משמעותית לא פחות מאיתור הפושע, כיוון שבכוחה לקבוע את סמכות השיפוט (פדרלית, מדינתית או של השמורה) ובכך גם לגזור את גורלו של המקרה.
מה בדיוק קרה באותו יום, ואיפה? על מי מנסה אימו להגן, ולמה?
חייהם של ג´ו ואביו מתהפכים בן לילה והנער הצעיר, מתוסכל מכך שהחקירה מתנהלת בעצלתיים, מחליט לגייס את חבריו כדי למצוא תשובות ולעשות צדק, לפחות באופן שבו הוא מבין אותו.
הבית העגול הוא סיפור התבגרות מורכב ומרגש הנקרא בנשימה עצורה. הוא מתרחש על רקע המציאות והתרבות של האינדיאנים החיים בשמורות ברחבי ארצות־הברית, ונותן ביטוי לקול חשוב שכמעט ואינו נשמע.

"הבית העגול כתוב נפלא ומהדהד בקולו את כתיבתם של פוקנר, מארקס וטוני מוריסון." יו־אס־איי טודיי
"הספר מציג את היכולת היוצאת מן הכלל של ארדריץ´ לשרטט קשרי אהבה, דחייה, הזדקקות, חובה ואמפתיה. ספר בעל עוצמה."
ניו יורק טיימס
"ספר מרגש, דמותו של ג´ו כובשת, קורנת ושופעת הגינות. הסיפור שהוא מספר הופך מפשע כואב להבנה איך התבגרותנו משנה את יחסינו עם ההורים שלנו ופותחת לנו פתח לאהבה אחרת ולכאבים אחרים."
וושינגטון פוסט

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הבית העגול”

1
1988
עצים קטנים תקפו את בית הוריי בבסיסו. רק שתילים רכים היו, עם עלה אחד או שני עלים נוקשים, בריאים. ובכל זאת הצליחו החוטרים הגבעוליים האלה להידחק ולהבקיע מתוך הסדקים הצרים בלוחות העץ החומים הדקורטיביים שחיפו על לִבני הבטון. הם צמחו לתוך הקיר הסמוי מן העין והיה קשה לעקור אותם. אבי מחה את מצחו בכף ידו וגידף אותם על חוסנם ועמידותם. אני השתמשתי במַנכֵּש ישן וחלוד שידיתו מבוקעת; הוא נעזר במַחתַּת גחלים דקה וארוכה מברזל, שככל הנראה גרמה נזק יותר משהועילה. בזמן שאבי חיטט כעיוור במקומות שאליהם אולי חדרו שורשים, בלי ספק חורר בתוך המלט חורים נוחים בשביל שתילי השנה הבאה.
בכל פעם שהצלחתי לעקור ממקומו עץ זעיר הייתי מניח אותו כשלל לצידי על המדרכה הצרה שהקיפה את הבית. היו שם חוטרים של עצי מֵילָה, בוקיצה, אֶדֶר, אדר מֵילָני, אפילו חוטר אחד גדול למדי של קַטַלפָּה, שאבי הניח בתוך דלי של גלידה והשקה בתקווה שאולי ימצא מקום לשתול אותו מחדש. אני חשבתי שפלא הוא שהשתילים הרכים החזיקו מעמד בחורף של דקוֹטה הצפונית. מים אולי היו להם, אבל רק אור קלוש וקומץ של פירורי אדמה. ואף על פי כן הצליח כל אחד מן הזרעים לתקוע את יתד השורש עמוק באדמה ולשלוח החוצה קנוקנת חקרנית.
אבי הזדקף ומתח את גבו הדואב. מספיק, אמר, אף שבדרך כלל היה אדם ששואף לשלמות.
אבל אני לא רציתי להפסיק, ואחרי שהוא נכנס הביתה לטלפן לאמי, שנסעה להביא איזה תיק ממשרדה, המשכתי לנסות לעקור ממקומם את השורשונים החבויים. הוא לא יצא שוב ואני חשבתי שמן הסתם שכב להתנמנם קצת, כמו שהיה עושה עכשיו לפעמים. הייתם מצפים אולי שאפסיק, נער בן שלוש־עשרה שיש לו דברים טובים יותר לעשות, אבל לא ולא. אדרבה, ככל שנקפו שעות אחר הצהריים ודומייה השתררה בשמורה כולה, נראה לי חשוב יותר ויותר לעקור כל אחד מהפולשים האלה עד קצה קצהו של השורש, שכל כוחות הצמיחה אצורים בו. ולא פחות חשוב היה לעשות עבודה יסודית, שלא כמו מטלות רבות כל כך שביצעתי ברישול. אפילו עכשיו אני משתומם על הנחישות והדבקות הזאת במטרה. תקעתי את מזלג הברזל סמוך ככל האפשר לנבט הדקיק. לכל אחד מן העצים הקטנים נדרשה שיטה מיוחדת משלו, והיה כמעט בלתי אפשרי שלא לשבור את השתיל לפני שנשלפו שורשיו בשלמותם ממקום המסתור העקשני שלהם.
לבסוף ויתרתי, חמקתי פנימה והתגנבתי לתוך חדר העבודה של אבי. הוצאתי את ספר החוקים שאבי כינה התנ"ך – ׳המדריך לחוק האינדיאנים הפדרלי׳ מאת פליקס ס' כהן. הוא קיבל את הספר מאביו; כריכתו האדומה כעין החלודה היתה מרופטת, גב הספר היה מבוקע, ועל כל עמוד נכתבו הערות בכתב יד. ניסיתי להתרגל לשפה המיושנת ולהערות השוליים הרבות מספור. אבי או סבי השאירו סימן קריאה בעמוד 38, על יד הפרשייה המשפטית שכותרתה מודגשת וגם אני התעניינתי בה, כמובן: ארצות־הברית נגד ארבעים ושלושה גלונים של ויסקי. אחד מהם חשב כנראה, כמוני, שהכותרת הזאת מגוחכת. ובכל זאת בחנתי בכובד ראש את הרעיון שבא לידי ביטוי גם בפרשיות משפטיות אחרות וקיבל כאן חיזוק – שההסכמים שלנו עם הממשלה היו כמו הסכמים עם אומות אחרות. שהגדוּלה והעוצמה שמוּשוּם שלי דיבר עליהן לא אבדו כליל, מפני שלפחות במידת־מה הן עדיין מוגנות על ידי החוק.
ישבתי במטבח, קראתי ולגמתי מכוס של מים צוננים. אבי התעורר משנתו ונכנס למטבח, מבולבל ומפהק. עם כל חשיבותו, ׳המדריך׳ של כהן אינו ספר כבד, וכשאבא הופיע משכתי אותו במהירות אל חיקי, תחת השולחן. אבי ליקק את שפתיו היבשות והביט לכאן ולכאן, אולי חיפש ריחות של מזון, או נקישות של סירים וכוסות, או רחשי צעדים. מה שאמר אז הפתיע אותי, אף על פי שלכאורה היתה נעימת דבריו קלילה.
איפה אמא שלך?
קולו היה יבש וצרוד. החלקתי את הספר אל כיסא אחר, קמתי, ונתתי לו את כוס המים שלי. הוא הריק אותה בלגימה. הוא לא חזר על דבריו, אבל שנינו נעצנו זה בזה מבט ממושך שנראה לי בוגר משום מה, כאילו ידע שבקריאת ספר החוקים שלו הכנסתי את עצמי לעולמו. מבטו לא הרפה עד שהשפלתי את עיניי. לאמיתו של דבר אך זה מלאו לי שלוש־עשרה. לפני שבועיים עוד הייתי בן שתים־עשרה.
בעבודה? אמרתי כדי להינתק ממבטו. שיערתי שהוא יודע היכן היא, שקיבל את המידע הזה כשטילפן. ידעתי שהיא לא באמת בעבודה. היא ענתה קודם לכן לשיחת טלפון ואחר כך אמרה לי שהיא הולכת למשרד לקחת איזה תיק או שניים. אמא היתה מומחית הרשמה לשבט, וכנראה שקעה באיזו בקשה שהוגשה לה. היא עמדה בראש מחלקה של אדם אחד. זה היה יום ראשון – מכאן הדומייה. הפוגת אחר הצהריים של יום ראשון. אפילו אם נסעה אחר כך לביקור אצל קְלֶמֶנס אחותה, בשעה זו כבר היתה חוזרת להכין את ארוחת הערב. שנינו ידענו זאת. נשים אינן מבינות איזו חשיבות הגברים מייחסים לסדירוּת של הרגליהן. אנחנו מטמיעים את בואן ולכתן בתוך גופינו, את קצביהן בתוך עצמותינו. פעימות ליבנו מכוּונות לשלהן, וכמו תמיד בסוף השבוע אחר הצהריים, חיכינו לאמי שתאיץ בנו לתקתק את הערב.
וככה, אתם מבינים, עצרה היעדרותה את מהלך הזמן.
מה עושים, אמרנו שנינו בבת אחת, וזה הדאיג שוב. אבל אבא ראה שאני מאבד את הביטחון ולפחות תפס פיקוד.
בוא נלך למצוא אותה, הוא אמר. זרקתי על עצמי את הז'קט שלי ושמחתי שהוא נחוש כל כך – למצוא אותה, לא רק ללכת לחפש אותה. אנחנו נלך ונמצא אותה.
היה פנצ׳ר בגלגל, הכריז אבא. היא כנראה הסיעה מישהו הביתה והיה לה פנצ׳ר. הכבישים המחורבנים האלה. אנחנו נלך וניקח את המכונית של הדוד שלך וניסע למצוא אותה.
למצוא אותה, שוב. פסעתי לצידו בצעדים רחבים. הוא היה מהיר ועדיין חזק ברגע שהחליט לפעול.

הוא נעשה עורך דין, אחר כך שופט, וגם התחתן בשלב מאוחר בחייו. אני הייתי הפתעה גם לאמי. מוּשוּם הזקן שלי קרא לי ׳אוּפְּס׳; זה היה הכינוי שנתן לי, ואחרים במשפחה חשבו שזה מצחיק, לצערי. לכן לפעמים קוראים לי אוּפְּס עד היום. הלכנו במורד הגבעה אל בית דודתי ודודי – בית ירוק־בהיר שנרכש בסיוע הממשלה, שעצי צפצפה מסוככים עליו ושלוש אשוחיות כחולות קטנות משדרגות את חזותו. מוּשוּם אף הוא גר שם, אפוף ערפל חסר זמן. כולנו התגאינו באריכות ימיו המופלגת. אף על פי שהיה ישיש עדיין עסק בעבודות תחזוקה בחצר. יום־יום, אחרי פעילותו המאומצת בחוץ, היה שוכב לנוח על מיטה מתקפלת ליד החלון, כל כולו צרור מקלות, מתנמנם קלות ומדי פעם מתיז מפיו קול יבש שהיה ככל הנראה צחוק.
כשסיפר אבא לקלמנס ולאדוארד שלאמא היה פנצ׳ר ואנחנו זקוקים למכונית שלהם, כאילו באמת היה לו מידע על הצמיג המנוקר הדמיוני הזה, כמעט פרצתי בצחוק. ככל הנראה שיכנע את עצמו באמיתות ההשערה שלו.
נסענו לאחור על שביל החצץ בשברולט של דודי ואחר כך נסענו אל משרדי השבט. הקפנו את מגרש החניה. ריק. החלונות חשוכים. יצאנו מהמגרש ופנינו ימינה.
היא נסעה להוּפְּדֶנס, אני בטוח, אמר אבי. לקנות משהו לארוחת הערב. אולי רצתה להפתיע אותנו, ג׳וֹ.
שמי אנטון בֶּזיל קוּטְס השני, אבל אלחם בכל מי שיוסיף לשמי את המילה ג׳וניור. או מִספר סידורי. או יקרא לי בֶּזיל. כשהייתי בן שש החלטתי שאני ג׳וֹ. כשהייתי בן שמונה הבנתי שבחרתי בשם של סבא רבא שלי, ג׳וזף. הכרתי אותו בעיקר כמי שכתב הערות בשולי ספרים צהובי דפים בכריכות עור יבשות. הוא הוריש לנו כמה וכמה מדפים עמוסי עתיקות שכאלה. לאמיתו של דבר רציתי שיהיה לי שם חדש לגמרי שיבדיל אותי משושלת קוּטס המשמימה – גברים אחראים, ישרים והגונים, אפילו הירואיים כלאחר יד, ששתו בשקט, עישנו סיגר מפעם לפעם, נהגו במכונית הגיונית ונתנו ביטוי לעוז רוחם רק כשנשאו להם נשים פיקחיות מהם. בעיני עצמי הייתי שונה מהם, אם כי עדיין לא ידעתי במה. כבר אז, כשהשתדלתי לכבוש את חרדתי בזמן שחיפשנו את אמי, שנסעה מן הסתם למרכול – לקנות משהו קטן, לא יותר – כבר אז הרגשתי שמה שקורה הוא אירוע יוצא דופן. אֵם נעדרת. משהו שלא קורה לבנו של שופט, אפילו אם הוא חי בשמורה. עמוק בליבי קיוויתי שמשהו אכן עומד לקרות.
הייתי נער שמבלה את יום ראשון אחר הצהריים בעקירת עצים קטנים מתוך הבסיס של בית הוריו. היה עלי לקבל את האמת הבלתי־נמנעת שזה סוג האדם שאהיה בסופו של דבר, אבל המשכתי להיאבק בזה. ועם זה, כשאני אומר שרציתי שיקרה משהו, איני מתכוון למשהו רע, אלא למשהו. התרחשות נדירה. מחזה לא רגיל. זכייה במשחק בינגו, אם כי יום ראשון לא היה יום של בינגו, ומשחקי מזל היו מנוגדים לגמרי לאופיה של אמי. אבל זה מה שרציתי, משהו יוצא דופן. רק זה.
באמצע הדרך להוּפּדֶנס נזכרתי שהמרכול סגור ביום ראשון.
כמובן! סנטרו של אבי הזדקר, ידיו התהדקו על ההגה. צדודיתו יכלה להיראות אינדיאנית על גבי כרזה של סרט קולנוע, רומאית על גבי מטבע. אפו ולסתו הכבדים שיוו לפניו ארשת סטואית קלאסית. הוא המשיך לנהוג מפני שאולי גם היא שכחה שזה יום ראשון, אמר. ואז עברנו על פניה. הנה שם! היא חלפה על פנינו במהירות במסלול הנגדי, מאובנת, נוהגת מעל למהירות המותרת, להוטה לחזור הביתה אלינו. אבל אנחנו פה! צחקנו אל פניה הקפואות בזמן שפנינו פניית פרסה על הכביש המהיר ונסענו אחריה, בולעים את האבק שהעלתה.
היא כועסת, צחק אבי, שכל כך הוקל לו. רואה, אמרתי לך. היא שכחה. נסעה למרכול ושכחה שהוא סגור. עכשיו היא כועסת שביזבזה דלק. הו, ג׳רלדין!
הנאה והערצה והשתאות היו בקולו כשאמר את הדברים האלה. הו, ג׳רלדין! משתי המילים הללו בלבד ניכר בו שהוא מאוהב, שתמיד היה מאוהב באמי. מעולם לא חדל להכיר לה טובה על שנישאה לו ומייד אחר כך נתנה לו בן, בזמן שכבר היה בטוח שהוא האחרון בשושלת.
הו, ג׳רלדין.
הוא הניע את ראשו מצד לצד וחייך, והכול היה בסדר גמור, יותר מבסדר גמור. עכשיו יכולנו להודות שהודאגנו בגלל היעדרה הלא־אופייני של אמי. בבת אחת ידענו שוב כמה אנחנו מעריכים את קדושתם של הרגלים קטנים. אף על פי שבעיני עצמי הייתי פרוע, הוקרתי הנאות רגילות שכאלה.
עכשיו תורנו להדאיג אותה. רק קצת, אמר אבי, רק כדי להשיב לה כגמולה. בלי להיחפז החזרנו את המכונית אל ביתה של קְלֶמֶנס, אחר כך עלינו במעלה הגבעה וציפינו לשמוע את הנעימה הכעוסה בקולה של אמא כשתשאל, איפה הייתם? יכולתי ממש לראות את פרקי אצבעותיה נלחצים אל מותניה. את חיוכה הנכון לזנק מאחורי הבעתה הזעופה. היא תצחק כשתשמע את סיפורנו.
עלינו בדרך העפר. לאורכה, בשורה מוקפדת, שתלה אמא פרחי אמנון ותמר שגידלה בתוך קופסאות קרטון של חלב. היא הקדימה לשתול אותם בחוץ, הפרח היחיד שמסוגל לשרוד בכפור. כשהגענו אל קצה דרך העפר ראינו שהיא עדיין בתוך המכונית, יושבת על כיסא הנהג לפני הקיר הריק של דלת החניה. אבא פתח בריצה. גם אני ראיתי את זה בתנוחת גופה – משהו מאובן, נוקשה, משובש. הוא הגיע אל המכונית ופתח את דלת הנהג. ידיה לפתו בכוח את ההגה והיא הביטה נכחה במבט עיוור כמו בזמן שחלפנו על פניה במסלול הנגדי בדרך אל הוּפּדֶנס. אז, כשהיינו בנסיעה וראינו את המבט הנוקב הזה, צחקנו. כועסת על הדלק המבוזבז!
הייתי מאחורי אבי ממש. אפילו באותה שעה הקפדתי לדלג מעל עליהם וניצניהם מסולסלי השוליים של האמנון ותמר. הוא הניח את כפות ידיו על ידיה ובזהירות שיחרר את אצבעותיה מלפיתתן. אחר כך עירסל את מרפקיה, הרים והוציא אותה מתוך המכונית ותמך בה כשגופה נע לקראתו, עודנו כפוף בצורתו של מושב המכונית. היא צנחה בכבדות על אבי ונעצה מבט ממני והלאה. על חזית שמלתה היה קיא, וחצאיתה והאריג האפור של מושב המכונית היו ספוגים בדמה הכהה.
לך לקלמנס, אמר אבי. לך לשם ותגיד שאני לוקח את אמך ישר לחדר המיון בהוּפּדנס. תגיד להם לבוא לשם.
ביד אחת פתח את הדלת האחורית ואז, כאילו היו שניהם רוקדים איזה ריקוד איום, תימרן את אמא אל קצה המושב האחורי ולאט־לאט השכיבה על גבה וסייע לה להתהפך על צידה. היא היתה שקטה, אבל עכשיו ליחלחה בקצה לשונה את שפתיה המבוקעות, המדממות. ראיתי שהיא ממצמצת, מקמטת מעט את מצחה. פניה החלו להתנפח. הקפתי את המכונית אל הצד האחר ונכנסתי פנימה לידה, הרמתי את ראשה והחלקתי את רגליי מתחת לו. ישבתי איתה, והנחתי את ידי על כתפה. גופה רטט ורעד בלי הפסק, כאילו נדלק בתוכה איזה מתג. ריח עז עלה ממנה, ריח של קיא ועוד משהו, כמו דלק או נפט.
אני אוריד אותך שם, אמר אבא והסיע את המכונית לאחור בחריקת צמיגים.
לא, אני בא איתך. אני לא יכול לעזוב אותה. נצלצל מבית־החולים.
כמעט מעולם לא המריתי את פי אבי, לא במילים ולא במעשה. אבל עכשיו אפילו לא הבחנו בסירוב שלי. קודם לכן כבר היה בינינו המבט ההוא, המוזר, כמו בין שני גברים בוגרים, ואני לא הייתי מוכן. אבל לא היתה לכך חשיבות. עכשיו החזקתי את אמי בכוח על המושב האחורי של המכונית. דמה היה עלי. הושטתי יד אל מדף החלון האחורי ומשכתי את שמיכת הטלאים המשובצת הישנה שהיתה מוטלת שם. היא רעדה כל כך שחששתי שאיבריה יתעופפו לכל עבר.
מהר, אבא.
בסדר, אמר.
ואז טסנו לשם. הוא נסע במהירות של מאה וארבעים ויותר. פשוט טסנו.

אבי ידע להרעים בקולו; נאמר עליו שפיתח את היכולת הזאת. זה לא היה משהו שהיה לו מנעוריו, אבל בבית־המשפט נאלץ להרים את קולו. וקולו אכן רעם ומילא את מבואת חדר המיון. אחרי שהשכיבו את אמי על אלונקה אמר לי אבא ללכת לטלפן לקלמנס. אחר כך לחכות. עכשיו שזעמו הוא שמילא את החלל וניסר בחדות, הוטב לי. קרה מה שקרה, הכול יהיה בסדר. בגלל הזעם שלו. שהיה דבר נדיר והניב תוצאות. הוא אחז ביד אמי כשהסיעו אותה פנימה אל מחלקת המיון. הדלתות נסגרו אחריהם.
התיישבתי על כיסא פלסטיק כתום יצוק. אישה הרה כחושה עברה קודם לכן על פני דלת המכונית הפתוחה, ראתה את אמי וקלטה את כל התמונה לפני שנרשמה בעצמה. עכשיו צנחה על כיסא מולי, ליד זקנה שקטה אחת, ונטלה עותק ישן של כתב־העת ׳פּיפְּל׳.
אין לכם שם בית־חולים מיוחד לאינדיאנים? אתם לא בונים בית־חולים חדש?
חדר המיון עדיין בבנייה, אמרתי לה.
בכל זאת, היא אמרה.
בכל זאת מה? דיברתי בקול צורם וסרקסטי. מעולם לא הייתי כמו הרבה נערים אינדיאנים אחרים, שבכעסם הם משפילים את עיניהם בשקט ולא אומרים כלום. אמי לימדה אותי לנהוג אחרת.
האישה ההרה קפצה את שפתיה ושבה לקרוא בכתב־העת. הזקנה היתה שקועה בסריגת אגודל של כפפת צמר. ניגשתי אל הטלפון הציבורי, אבל לא היה לי כסף. פניתי אל אשנב האחות וביקשתי להשתמש בטלפון. היינו במרחק של שיחה מקומית, והאחות הרשתה לי להשתמש בו. אבל לא היתה תשובה. ידעתי שדודתי לקחה את אדוארד לכנסייה, לסגוד ללחם הקודש, שלכבודו היו יוצאים מהבית בכל יום ראשון בערב. הוא אמר שבזמן שקלמנס סוגדת ללחם הקודש הוא יושב ומהרהר איך ייתכן שבני אדם התפתחו מקופים רק כדי לשבת בפה פעור ולבהות ברקיק לבן עגול. הדוד אדוארד היה מורה למדעים.
חזרתי והתיישבתי בחדר ההמתנה, הרחק ככל האפשר מהאישה ההרה, אבל החדר היה קטן מאוד, וזה לא היה רחוק מספיק. היא עילעלה בכתב־העת באגודלה. על השער נראתה שֶר, ואני יכולתי לקרוא את המילים שעל יד סנטרה: "היא עשתה את ׳מוכת ירח׳ ללהיט ענק, המאהב שלה בן 23 והיא קשוחה די הצורך לומר: אם תתעסק איתי אהרוג אותך." אבל שֶר לא נראתה קשוחה. היא נראתה כמו בובת פלסטיק מופתעת. האישה הגרמית תפוחת הבטן העיפה מבט בשֶר ודיברה אל האישה הסורגת.
עושה רושם שהאישה המסכנה הזאת עברה הפלה או אולי – קולה נהיה חשאי – אונס.
שפתה של האישה הופשלה מעל לשיני הארנבת שלה כשהביטה בי ושערה הצהוב המרופט נרעד. החזרתי לה מבט, ישר אל תוך עיניה החומות נטולות הריסים. אחר כך עשיתי פתאום משהו מוזר בלי לחשוב. ניגשתי אל האישה ולקחתי מידיה את כתב־העת, קרעתי ותלשתי את עמוד השער והפלתי ארצה את כתב־העת, וכל אותו הזמן נעצתי בה את עיניי. קרעתי אותו שוב. גבותיה הזהות של שֶר הופרדו זו מזו. הגברת הסורגת כיווצה את שפתיה וספרה עיניים. החזרתי לה את עמוד השער והאישה קיבלה את פיסות הנייר. אחר כך הרגשתי פתאום רע בגלל שֶר. מה היא עשתה לי? קמתי ויצאתי מהחדר.
עמדתי בחוץ. שמעתי את האישה מתלוננת באוזני האחות בקול רם ויהיר. השמש כמעט שקעה. האוויר התקרר ועם חשכה התגנבה צינה וחדרה לתוכי. קיפצתי מעלה ומטה והנפתי את זרועותיי. יהיה מה שיהיה, לא אחזור פנימה אלא כשהאישה הזאת תסתלק, או כשאבי ייצא ויגיד לי שאמא בסדר. שתי המילים הללו שאמרה האישה ננעצו במוחי כסכין, ולכך ודאי התכוונה. הפלה. מילה שלא לגמרי הבנתי, אבל ידעתי שהיא קשורה בתינוקות. ידעתי שזה בלתי אפשרי. לפני שש שנים הצקתי לאמי וביקשתי ממנה אח, ואז סיפרה לי שאחרי שנולדתי וידא הרופא שהיא לא תוכל להרות שוב. זה פשוט לא היה יכול לקרות. כך נותרה אפוא המילה האחרת.

כעבור זמן־מה באה אחות והכניסה את הגברת ההרה אל חדר המיון. קיוויתי שלא יאשפזו אותה בשום מקום קרוב לאמי. חזרתי פנימה וצילצלתי שוב אל דודתי, והיא אמרה שאדוארד יישאר להשגיח על מוּשוּם והיא תבוא מייד אל בית־החולים. היא גם שאלה מה קרה.
אמא מדממת, אמרתי. גרוני נשנק ולא יכולתי לדבר עוד.
היא פצועה? היתה לה תאונה?
הצלחתי לפלוט שאיני יודע וקלמנס ניתקה. מחדר המיון יצאה אחות בארשת חסרת הבעה ואמרה לי במורת רוח שאמי מבקשת, מתעקשת, שאגש אליה. רציתי לרוץ קדימה, אבל הלכתי בעקבותיה במסדרון מואר באור בהיר ונכנסתי לחדר חסר חלונות. לאורך הקיר היתה שורה של ארוניות מתכת שזכוכית ירוקה קבועה בחזיתן. החדר היה אפלולי ואמי לבשה חלוק דקיק של בית־חולים. רגליה היו עטופות בסדין. לא היה דם, בשום מקום. אבי עמד למראשות המיטה וידו על פס המתכת של לוח המראשות. לא הבטתי עליו בהתחלה, רק עליה. אמי היתה אישה יפהפייה – זה משהו שתמיד ידעתי. עובדה שהיתה מוסכמת על בני משפחה ועל זרים כאחד. לה ולקלמנס היה עור בגון קפה בחלב ותלתלים מבריקים בשחור־עז. דקות גזרה היו גם אחרי לידת ילדיהן. שלוות וישירות, עם עיניים שתופסות פיקוד ושפתיים של כוכבות קולנוע. אבל בהתקפי צחוק הן היו מאבדות את כל כבודן, משתנקות, מנחררות, מגהקות, מתנשמות, אפילו פולטות נפיחות, מה שהגביר עוד את ההיסטריה. בדרך כלל היו מעוררות התקפי צחוק זו בזו, אבל לפעמים הצליח גם אבי להוציא אותן מכלל שליטה. ואפילו אז הן היו יפהפיות.
עכשיו היו פני אמי תפוחות מרוב חבּורות ומעוּותות עד כדי כיעור. עיניה ניבטו מבעד לסדקים בבשר שמורותיה הנפוח.
מה קרה? שאלתי בטיפשותי.
היא לא השיבה. דמעות זלגו מזוויות עיניה, והיא הספיגה אותן באגרופה החבוש. אני בסדר, ג׳ו. תביט אלי. רואה?
ואני הבטתי בה. אבל היא לא היתה בסדר. ראיתי את השריטות וסימני המכות ואת עקימוּת הפנים הנוראה. עורה איבד את צבעו החמים הרגיל והיה אפור כאפר. שפתיה היו תפורות בחוטי דם יבש. האחות נכנסה והגביהה את קצה המיטה בעזרת ארכובה. כיסתה אותה בעוד שמיכה. הטיתי את ראשי וגחנתי אליה. ניסיתי ללטף את אגרופה החבוש ואת קצות אצבעותיה הקרים היבשים, אבל היא צעקה ומשכה בחטף את ידה כאילו עמדתי להכאיב לה. היא התאבנה ועצמה את עיניה. זה הרס אותי. הבטתי אל אבי והוא סימן לי שאגש אליו, כרך את זרועו סביבי והוליך אותי אל מחוץ לחדר.
היא לא בסדר, אמרתי.
הוא הביט בשעונו ושב והביט בי. על פניו ניכר זעמו השוצף של אדם שאינו מסוגל לחשוב מהר די הצורך.
היא לא בסדר. דיברתי כמי שמבקש לספר לו אמת בהולה. ולרגע אחד חשבתי שהוא עומד להישבר. ראיתי שמשהו גואה ועולה בתוכו, אבל הוא השתלט עליו, פלט אוויר מריאותיו, והתעשת.
ג׳ו. הוא שב והביט בשעונו באורח מוזר. ג׳ו, הוא אמר. אמא שלך הותקפה.
עמדנו יחד במסדרון תחת אורות ניאון מהבהבים ומזמזמים, ואני אמרתי את הדבר הראשון שעלה על דעתי.
מי תקף אותה?
לאבי יש ראש וצוואר וכתפיים של אדם חזק וגבוה, אבל שאר גופו ממוצע לגמרי, אפילו מגושם קצת ורך. אם חושבים על זה, זה מבנה גוף טוב לשופט. על דוכן השופט מראהו נישא ואומר כבוד, אבל בשעת דיונים בלשכתו (ארון מטאטאים שהועלה לגדולה) הוא לא מטיל מורא ואנשים בוטחים בו. קולו אינו רועם בלבד, אלא מסוגל לכל נימה וגוון, ולפעמים הוא עדין מאוד. העדינות הזאת שבקולו היא שהפחידה אותי עכשיו, והחרישיות הזאת. כמעט לחישה.

היא לא יודעת מי היה האיש, ג׳ו.
אבל אנחנו נמצא אותו? שאלתי באותו קול חרישי.
אנחנו נמצא אותו, אמר אבי.
ואז מה?
אבי מעולם לא התגלח בימי ראשון, ועל לחייו נראו כמה זיפים זעירים של זקן אפור. שוב גאה בו משהו, נכון להתפרץ. אבל הוא רק הניח את ידיו על כתפיי ודיבר באותו רוך נשפני שהפחיד אותי.
אני לא יכול לחשוב כל כך רחוק ברגע זה.
הנחתי את ידיי על ידיו והבטתי אל תוך עיניו. עיניו החומות הגלויות. רציתי לדעת שמי שתקף את אמי יימצא, ייענש וייהרג. אבי ראה זאת. אצבעותיו ננעצו בכוח בתוך כתפיי.
אנחנו נתפוס אותו, אמרתי במהירות. הייתי מפוחד כשאמרתי זאת, ראשי הסתחרר.
כן.
הוא סילק את ידיו. כן, אמר שוב. הוא הקיש על שעונו ונשך את שפתו. שהמשטרה תבוא כבר. הם צריכים לגבות הצהרה. הם כבר היו צריכים להיות פה.
פנינו לחזור אל החדר.
איזו משטרה? שאלתי.
בדיוק, הוא אמר.

לפי שעה לא הניחה לנו האחות להיכנס לחדר, ובזמן שעמדנו מחוצה לו וחיכינו הגיעו השוטרים. שלושה גברים נכנסו בדלתות חדר המיון ועמדו בשקט בפרוזדור. היו שם שוטר של משטרת המדינה, שוטר של משטרת העיר הוּפּדֶנס, ואיש משטרת השבט, וִינס מַדוֶוסין. אבי התעקש שכל אחד מהם יגבה הצהרה מפי אמי מפני שלא היה ברור איפה נעשה הפשע – על אדמת מדינה או אדמת השבט – ומי עשה אותו – אינדיאני או לא־אינדיאני. אני כבר ידעתי, בעיקרו של דבר, שהשאלות האלה ייסובו סביב העובדות. וידעתי גם שהשאלות האלה לא ישנו את העובדות. אבל אין ספק שהן ישפיעו על הדרך שבה נבקש צדק. אבי נגע בכתפי וניגש אליהם. עמדתי שעון על הקיר. כל השלושה היו גבוהים במקצת מאבי, אבל הם הכירו אותו והתקרבו ורכנו לעברו כדי לשמוע את דבריו. הם הקשיבו לו בריכוז, לא גרעו את עיניהם מפניו. בעודו מדבר השפיל מפעם לפעם את עיניו ארצה ושילב את ידיו מאחורי גבו. הוא הביט בכל אחד מהם בזה אחר זה מתחת לגבותיו, אחר כך חזר והשפיל את עיניו ארצה.
כל שוטר בתורו נכנס לחדר עם עט ומחברת ושב ויצא משם כעבור כחמש־עשרה דקות בפנים חסרות הבעה. וכל אחד מהם לחץ את ידו של אבי ומיהר ללכת משם.
רופא צעיר אחד ששמו אֶג היה בתפקיד באותו היום, והוא שבדק את אמי. כשרצינו לחזור ולהיכנס אל חדרה של אמא ראינו שדוקטור אֶג חזר.
לא הייתי רוצה שהילד… פתח ואמר.
חשבתי שמצחיק שראשו המעוגל המקריח והמבהיק דומה לביצה, כמו שמו. פניו הסגלגלות עם המשקפיים השחורים העגולים הקטנים נראו מוכרות, ואני נזכרתי שאמי היתה מציירת פרצופים כאלה על ביצים קשות כדי לשדל אותי לאכול אותן.
אשתי התעקשה לראות שוב את ג׳ו, אמר אבי לדוקטור אֶג. חשוב לה שיראה שהיא בסדר.
דוקטור אג שתק ונתן באבי מבט קצר חודר ומתחסד. אבי ניגש אלי וביקש שאלך לחדר ההמתנה לראות אם קלמנס כבר הגיעה.
אני רוצה לראות את אמא שוב. אני אבוא לקחת אותך, אמר אבא בנעימת דחיפות. לך.
דוקטור אג נעץ בו מבט נוקב עוד יותר. פניתי מהם באי רצון ובשאט נפש. הם התרחקו ממני ושוחחו בשקט. לא רציתי ללכת משם, לכן הסבתי את ראשי והבטתי בהם לפני שיצאתי אל חדר ההמתנה. הם נעצרו ועמדו מחוץ לחדרה של אמא. דוקטור אג סיים את דבריו והדף את משקפיו באצבעו על גשר אפו, ואבא ניגש אל הקיר כמבקש להיכנס ולעבור בו, הצמיד אליו את מצחו וידיו ועמד שם בעיניים עצומות.
דוקטור אג ראה אותי עומד בלי נוע ליד הדלתות והצביע על חדר ההמתנה כאילו ביקש לומר שאני צעיר מדי ורגשותיו של אבא לא נועדו לעיניי. אבל בשעות המעטות האחרונות התעוררה בי התנגדות גוברת והולכת כלפי סמכות. במקום להיעלם בנימוס רצתי אל אבא ובדרכי דחפתי הצידה בפראות את דוקטור אג. הטלתי את זרועותיי סביב גופו הרך של אבא, חיבקתי אותו תחת מקטורנו ונצמדתי אליו בחוזקה בלי לומר דבר, רק נשמתי איתו, שאפתי אוויר ביפחות גדולות ועמוקות.

זמן רב לאחר מכן, אחרי שנכנסתי לתחום המשפטים וחזרתי ובדקתי כל מסמך שיכולתי למצוא, כל הצהרה, שיחזרתי כל רגע ביום ההוא ובימים שאחריו, הבנתי שבאותה שעה נודעו לאבא מפי דוקטור אֶג כל הפרטים והיקף הפציעות של אמי. אבל ביום ההוא, אחרי שקלמנס ניתקה אותי מאבי והוליכה אותי משם, לא ידעתי אלא שהפרוזדור הוא שיפוע תלול. חזרתי אל חדר ההמתנה והנחתי לקלמנס לדבר עם אבי. כחצי שעה ישבתי שם, ואז באה קלמנס ואמרה שלוקחים את אמא לחדר הניתוח. היא אחזה בידי, ויחד ישבנו ובהינו בתמונה של חלוצה היושבת בשמש לוהטת על צלע גבעה ותינוקה שוכב לצידה בצל מטרייה שחורה. הסכמנו שהתמונה הזאת מעולם לא מצאה חן בעינינו ומעכשיו נשנא אותה ממש, אם כי לא אשמתה של התמונה היא.
אני אקח אותך הביתה, אמרה קלמנס. אתה תישן בחדר של ג׳וזף ומחר תלך לבית־הספר מהבית שלנו. אני אחזור הנה ואחכה.
הייתי עייף, מוחי כאב, אבל הסתכלתי עליה כמו על משוגעת. מפני שהיתה משוגעת לחשוב שאלך לבית־הספר. שום דבר לא יחזור להיות כשהיה. הפרוזדור המשופע התלול הוליך אל המקום הזה – חדר ההמתנה – ופה אני אחכה.
אתה יכול לפחות לישון, אמרה דודה קלמנס. לא יזיק לך לישון. הזמן יעבור ולא תצטרך לבהות בתמונה הארורה הזאת.
זה היה אונס? שאלתי אותה.
כן, אמרה.
היה עוד משהו, אמרתי.
במשפחתי לא מתחמקים מדברים. דודתי, אף שהיתה קתולית, לא היתה אחת שמחליקה ומייפה את העובדות. היא ענתה לשאלתי בקול מהיר וצונן.
אונס הוא יחסי מין בכפייה. גבר יכול לכפות על אישה לקיים יחסי מין. זה מה שקרה.
ניענעתי בראשי. אבל רציתי לדעת עוד משהו.
היא תמות מזה?
לא, אמרה קלמנס מייד. היא לא תמות. אבל לפעמים—
היא נשכה את שפתיה מבפנים עד שיצרו קו זועף והביטה בתמונה בעיניים עצומות למחצה.
-זה מסובך יותר, אמרה לבסוף. אתה ראית שהיא פצועה, פצועה קשה? קלמנס נגעה בלחיה שלה, שהיתה משוחה בסומק ומפודרת מפני שהלכה לכנסייה.
כן, ראיתי.
דמעות עלו בעינינו. התקנו את מבטינו זה מזה והשפלנו אותם אל ארנקה של קלמנס בעודה מחטטת בו למצוא מגבוני נייר. שנינו הרשינו לעצמנו לבכות קצת כששלפה את המגבונים והוקל לנו. אחר כך ניגבנו את הפנים וקלמנס המשיכה.
לפעמים זה יכול להיות יותר אכזרי.
נאנסה באכזריות, אמרתי בליבי.
הכרתי את צירוף המילים הזה. אולי מאחת הפרשיות המשפטיות שקראתי עליהן בספרים של אבי או באיזה מאמר בעיתון או באחד המותחנים בכריכה רכה שדודי, וַייטי, אהב ושמר על מדף הספרים שבנה במו ידיו.
דלק, אמרתי. אני הרחתי את זה. למה היה לה ריח של דלק? היא נסעה אל תחנת הדלק של וייטי?
קלמנס לטשה בי את עיניה ומגבון הנייר קפא ליד אפה ועורה לבש גוון של שלג ישן. פתאום הרכינה את ראשה והניחה אותו על ברכיה.
אני בסדר, אמרה מבעד למגבון. קולה נשמע נורמלי, אפילו מרוחק. אל תדאג, ג׳ו. חשבתי שאני הולכת להתעלף, אבל אני לא.
היא התעשתה, הזדקפה וליטפה את ידי. לא שאלתי אותה שוב על הדלק.

נרדמתי על ספת פלסטיק ומישהו כיסה אותי בשמיכת בית־חולים. הזעתי בשנתי וכשהתעוררתי היו לחיי וזרועי דבוקות לפלסטיק. התרוממתי על מרפק אחד בתחושה לא נעימה.
דוקטור אֶג שוחח עם קלמנס בצידו האחר של החדר. מייד ידעתי שחל שיפור, שהוטב לאמי, שהניתוח עבר בהצלחה ומצבה, אף על פי שהוא גרוע, לפחות אינו מחמיר. לכן הנחתי את פניי על הפלסטיק הירוק הדביק, שעכשיו היה נעים למגע, ונרדמתי שוב.

לואיז ארדריץ´ גדלה בדרום דקוטה, בת תערובת של בני שבט אוג´יבווי עם אמריקנים וגרמנים. היא כתבה 14 ספרי פרוזה ושירה שזכו בפרסים חשובים.
ספרה "הבית העגול" זכה ב-National Book Award היוקרתי לשנת 2012, תורגם לשפות רבות ושהה חודשים ארוכים ברשימות רבי־המכר.

 

X