הביתה | לרכישה באינדיבוק
הביתה

הביתה

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 143
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50
- 65
- 50

הביתה הוא הרומאן העשירי של טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות (1993), המחברת של 'חמדת', 'העין הכי כחולה', 'גן-עדן' ו'חסד' הבלתי-נשכחים. רומאן חדש של מוריסון שב ומזכיר לנו בכל עמוד עד כמה היא פשוט יודעת לכתוב, להוליך טקסט בתנופה שמעטים מסוגלים לה.

הביתה מחזיר אותנו לארצות-הברית הקשה של ראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, ארצות-הברית של מלחמת קוריאה, של הפרנויה המקרתיסטית האנטי-קומוניסטית ושל האלימות הגזענית המבעבעת: על אף אחת מדמויות הספר לא נאמר בו מה צבע עורה, די לנו במצבים שאליהם נקלעת הדמות כדי לדעת זאת.

פרנק מָאני בן ה-24 הוחזר משירותו הצבאי בקוריאה חבול נפשית, הלוּם קרב. שני חברי הילדות הקרובים שלו, שאיתם התגייס בתקווה שחיי שלושתם ישתנו, נהרגו לידו. ללוֹטוּס, ג'ורג'יה, המקום שכוח-האל שבו חי לפני הגיוס, הוא אינו מתכוון לחזור, מה יש לו לחפש שם? גם אמו ואביו כבר אינם חיים. זר הוא מסתובב בעיר סיאטל קרוב לשנה, מטורף למחצה, רדוף התקפי חרדה לא נשלטים, תיעוב עצמי ורוחות-רפאים של תמונות חוזרות. כל דבר מזכיר לו משהו טעון בכאב, והאבל העמוק שלו על מות חבריו מכסה, כמסתבר, על מעשים מקוריאה, שאינו מעז לזכור.

אבל מכתב שהוא מקבל – "בוא מהר. היא תהיה מתה אם תתמהמה" – מוציא אותו מן השיתוק הנפשי שלו. הוא יוצא דרומה, לג'ורג'יה, להציל את חיי אחותו בת העשרים, האדם היחיד שנותר לו בעולם, זו שעד לפני ארבע שנים הוא היה לה הן אם, הן אב, הן מדריך ומגן.

המסע אל אחותו ואחר-כך הביתה ללוֹטוּס – המתנהל בטוּרים גבוהים ונגדש אירועים קיצוניים – הוא לא רק מסעו של פצוע הנפש החוזר לחיים, אלא גם מסע שאירועיו מביאים את פרנק להתמודד עם הזיכרונות המושכחים שלו ולשנות את מה שנראה לו כאמת. לכאורה כותבת מוריסון כמספרת כל-יודעת, אבל האמיתוֹת שבידה זמניוֹת, פרנק קורא עליהן תיגר שוב ושוב: "את יכולה להמשיך לכתוב. אבל אני חושב שאת צריכה לדעת את האמת". האמת הזאת תאפשר לו לקחת אחריות על חייו, לעמוד זקוף, לא להיות תלוי באחרים בתפיסת הערך העצמי. "בוא אח. נלך הביתה", אומרת לו אחותו, והבית אינו סתם מקום, הוא תחושת-עולם.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הביתה”

אחת

 

 

הם התרוממו כמו גברים. ראינו אותם. כמו גברים הם עמדו.

 

היה אסור לנו אפילו להתקרב למקום הזה. כמו ברוב האדמות החקלאיות מחוץ ללוֹטוּס, ג'ורג'יה, היה גם כאן שפע של שלטי אזהרה מפחידים. האִיומים נתלו על גדרות רשת בעלות עמודי עץ כל חמישה מטרים בערך. אבל כשראינו פתח זחילה שחפרה איזו חיה – אולי זאב־ערבות, או כלב ציד – לא עמדנו בפיתוי. היינו רק ילדים. העשב הגיע עד לכתף לה, ועד למותניים לי, ולכן, נזהרים מנחשים, זחלנו דרכו על הבטן. היה כדאי לסבול את הנזק שגרמו לעיניים שלנו מיץ העשב וענני יבחושים, כי ממש מולנו, במרחק של כארבעים מטר, הם עמדו כמו גברים. הפרסות המורמות שלהם התנועעו והיכו, הרעמות נזרקו לאחור מעיניים לבנות פראיות. הם נשכו זה את זה כמו כלבים, אבל כשנעמדו, מתרוממים על הרגליים האחוריות, והקדמיות של כל אחד מהם כרוכות סביב מפרקתו של האחר, עצרנו את נשימתנו בפליאה. האחד היה בצבע חלודה, האחר שחור משחור, ושניהם זרחו מזיעה. הצהלות היו מפחידות פחות מן הדממה שבאה אחרי בעיטה של הרגליים האחוריות בשפתיים המורמות של היריב. סמוך לשם, אדישים, ליחכו עשב או הסיטו את מבטם סייחים וסוסות. ואז זה נפסק. צבע־החלודה השפיל את ראשו ובטש בקרקע בעוד המנצח דוהר משם בקשת והודף את הסוסות מדרכו.

 

כשמִרפַּקנו את עצמנו בחזרה בעשב וחיפשנו את המקום החפור תוך ניסיון להימנע מטור המשאיות החונה מעֵבר, איבדנו את הדרך. ואף־על־פי שלקח לנו נצח לשוב ולראות את הגדר, לא נתקף אף־אחד משנינו פאניקה עד ששמענו קולות, בהולים אך נמוכים. תפסתי את זרועה וקירבתי אצבע אל פי. מבלי להרים ולוּ פעם את הראש, רק בהצצה דרך העשב, ראינו אותם מושכים גופה מתוך מריצה וזורקים אותה לתוך בור שכבר היה מוכן והמתין. כף־רגל אחת השתרבבה אל מעֵבר לשפת הבור ורטטה כאילו היא יכולה לצאת, כאילו במאמץ קטן תוכל לפרוץ דרך האדמה שהאתים מטילים פנימה. לא יכולנו לראות את פניהם של הגברים שעסקו בקבורה, רק את המכנסיים שלהם; אבל ראינו קצה של את הודף את כף־הרגל המפרכסת כדי שתצטרף אל השְׁאָר שלה. כשראתה את הרגל השחורה הזאת, עם הכף הוורודה־לבנבנה המפוספֶּסת בְּבוץ, נחבטת לתוך הקבר, התחיל כל הגוף שלה לרעוד. חיבקתי את כתפיה חזק וניסיתי לשאוב את הרעידה לתוך עצמותי־שלי, כי בתור אח מבוגר ממנה בארבע שנים חשבתי שאני יכול להתמודד עם זה. הגברים כבר הסתלקו מזמן והירח היה מֶלון כתום כשהרגשנו בטוחים מספיק להזיז אפילו עלה־עשב אחד ממקומו ולנוע על הבטן כדי למצוא את החלק תחת הגדר שנחפרה ממנו האדמה. כשהגענו הביתה ציפינו לחטוף מכות או לפחות נזיפות על שחזרנו מאוחר כל־כך, אבל הגדולים לא שמו לב אלינו. איזו הפרעה תפסה את תשומת־לבם.

 

מאחר שאת מתעקשת לספר את הסיפור שלי, עלייך לדעת – מה שלא תחשבי ומה שלא תעלי על הכתב: באמת שכחתי את עניין הקבורה. זכרתי רק את הסוסים. הם היו יפים כל־כך. פראיים כל־כך. והם עמדו כמו גברים.

טוני מוריסון (באנגלית: Toni Morrison ‏;נולדה ב-18 בפברואר 1931), סופרת אפרו-אמריקאית, זכתה בפרס פוליצר בשנת 1988, בפרס נובל לספרות לשנת 1993ו”הרצאת ג’פרסון” לשנת 1996. מגדולי הספרות האפרו-אמריקאית.

 

טוני מוריסון נולדה ב-1931 בעיירה לוריין (Lorain) במדינת אוהיו בארצות הברית תחת השם Chloe Ardelia, בת שנייה מתוך ארבעה ילדים למשפחת פועלים שחורה. קיבלה תואר B.A מאוניברסיטת הווארד בשנת 1953 ותואר M.A מאוניברסיטת קורנל בשנת 1955. בשנת 1958 נישאה להרולד מוריסון, ממנו התגרשה לאחר מספר שנים. בשנת 1965 עברה לגור בניו יורק, שם עבדה כעורכת בבית הוצאה המפורסם “רנדום האוס” (Random House) במשך כ-20 שנה.

 

לימדה באוניברסיטאות ייל, הווארד וטקסס סאות’רן. בשנת 1989 קיבלה משרת פרופסור באוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1994 ייסדה את הסטודיו “Atelier” לסופרים ואומנים במסגרת אוניברסיטת פרינסטון.

 

ב-2012 זכתה במדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.

 

ספריה של מוריסון עוסקים רבות בחברה האפרו-אמריקאית בארצות הברית, באנשים שחוו השפלה ודיכוי על ידי החברה הגזענית ובתוך המשפחה.

 

את ספרה הראשון “The Bluest Eye” (העין הכחולה ביותר) פרסמה בשנת 1970. זהו סיפורה של נערה שחייה נהרסו בגלל החברה הגזענית והאלימה שבה היא חיה.

 

את הספר “שיר השירים” (“Song of Solomon”) פרסמה בשנת 1977. ספר זה זיכה אותה בפרס הספר הלאומי (National Book Award) והעמיד אותה בשורה הראשונה של הסופרים בארצות הברית. זהו סיפורו של איש המעמד הבינוני המשיג הכרה עצמית תוך גילוי שורשיו: אפרו-אמריקאי כפרי.

 

הספר “חמדת” (“Beloved”) שהתפרסם בשנת 1987, זיכה אותה בפרס פוליצר היוקרתי שנה לאחר מכן. הספר דן בצורה נוקבת באהבת אם, רצח ודיכוי בתקופת עבדות השחורים בארצות הברית.

 

בשנת 1992 פרסמה את הספר “ג’אז” (“Jazz”) המספר על אהבה ורצח ברובע הארלם בשנות השלושים של המאה ה-20.

 

בנוסף כתבה ספרי ילדים (עם בנה סלייד), מחזה בשם “Dreaming Emmett” שהוצג בשנת 1986, מחרוזת השירים “Honey and Me” שפורסמה ב-1992 וגם אופרה בשם “Margaret Garner” בשנת 2003.

 

 

ספריה בעברית:

 

  • חסד, תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2009.
  • אהבה, תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2004.
  • גן עדן , תרגמה עדה פלדור, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1998.
  • משחקים באפלה, לובן-עור והדמיון הספרותי, תרגם עמנואל לוטם, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1997.
  • העין הכי כחולה, תרגמה טל ניצן-קרן, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תל אביב, 1996.
  • ג’אז , תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1995.
  • חמדת, תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1994.
  • תינוק של זפת, תרגם עמוס פארן, זמורה ביתן, 1987.
  • סולה , תרגמה איילה רהב, כנרת, רמת גן, 1986.
  • שיר השירים אשר לסולומון , תרגם אהרן אמיר, עם עובד, תל אביב, 1978.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X