הבחורה על הרכבת | לרכישה באינדיבוק
הבחורה על הרכבת

הבחורה על הרכבת

שנת הוצאה: 04/2015
מס' עמודים: 312
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 61.20
- 37

הנערה על הרכבת זינק לראש רשימות רבי-המכר בעולם מיד עם צאתו ובתוך פחות מחודשיים נמכרו ממנו יותר ממיליון עותקים. הספר זכה לאינספור ביקורות משבחות והושווה לנעלמת של גיליאן פלין ול"חלון אחורי" של היצ'קוק.

כל יום רייצ'ל נוסעת ברכבת ללונדון. כל יום באותו מסלול. את שגרת חייה האפורה מפר רק זוג אחד, שעל פני ביתו היא חולפת מדי בוקר. ג'ס וג'ייסון, כך היא קוראת להם, ומפנטזת על החיים המושלמים שהם ודאי מנהלים. ג'ס וג'ייסון המאוהבים, הצעירים והיפים מסמלים את כל מה שרייצ'ל איבדה ואת כל מה שהיא מנסה לשכוח.
עד שיום אחד רייצ'ל רואה את ג'ס מנשקת גבר זר.
ולמחרת ג'ס נעלמת.
בניגוד לכל היגיון ובעיקשות הגובלת באובססיה, רייצ'ל מחליטה לחקור את היעלמותה של ג'ס ולהתחקות אחר עקבותיה של אישה שהיא אפילו לא מכירה.
אבל יש דברים שאנחנו לא יודעים על רייצ'ל. יש לה עבר שהיא מנסה להדחיק, ובזיכרון שלה יש הרבה יותר מדי חורים.

הבחורה על הרכבת הוא ספר מתח משובח ובנוי לעילא, המצליח לתעתע בקוראיו ממש עד הרגע האחרון.
פולה הוקינס חוקרת את חולשת הזיכרון האנושי ומראה עד כמה קל, בעִתות ייאוש, לבלבל בין דמיון ומציאות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הבחורה על הרכבת”

רייצ'ל
יום שישי, 5 ביולי 2013

 

בוקר
ערימה קטנה של בגדים מונחת לצד פסי הרכבת. בד בצבע כחול – אולי חולצה – מעורבב עם משהו בצבע לבן מלוכלך. כנראה חלק מאשפה שהושלכה לסבך הצמחייה והעצים שבשולי המסילה. אולי פועלי הרכבת שעובדים בחלק הזה של המסילה השאירו אותם, הם באים לפה לעתים קרובות. ואולי זה משהו אחר. אימא שלי נהגה להגיד לי שהדמיון שלי פרוע מדי; גם טום אמר את זה. אני לא יכולה אחרת, כשאני רואה את פריטי הלבוש הזרוקים האלה, חולצת טריקו מלוכלכת או נעל בודדה, אני מסוגלת לחשוב רק על הנעל השנייה, ועל כפות הרגליים שהלכו בהן.
כשהרכבת מתחילה שוב לנוע היא מיטלטלת ומתחככת וחורקת, ערימת הבגדים הקטנה נעלמת מן העין ואנחנו ממשיכים לנסוע לכיוון לונדון בקצב של ריצה קלה. מישהו במושב מאחורי פולט אנחה של רוגז חסר אונים; הרכבת האטית של 8:04 מאַשבּוּרי לתחנת יוסטון מסוגלת להעמיד במבחן את סבלנותו של הנוסע הקבוע הוותיק ביותר. הנסיעה אמורה להימשך חמישים וארבע דקות, אולם רק לעתים נדירות היא עומדת בזמן המובטח: החלק הזה של המסילה עתיק, בלוי, נגוע בבעיות של איתות ואינספור תיקונים.
הרכבת ממשיכה להזדחל; היא מתנודדת על פני מחסנים ומגדלי מים, גשרים וצריפים, על פני בתים ויקטוריאניים צנועים שירכתיהם מופנות אל המסילה.
ראשי נשען על החלון, אני מביטה בבתים שחולפים על פנַי כמו בסרט שמצולם ממצלמה נוסעת. אני לא רואה אותם כמו אחרים; קרוב לוודאי שאפילו בעליהם לא רואים אותם מנקודת המבט הזאת. פעמיים ביום מזדמן לי, רק לרגע, להסתכל לתוך חיים אחרים. יש משהו מנחם במראה של זרים היושבים לבטח בבתיהם.
הטלפון של מישהו מצלצל, שיר עליז וקצבי, מנוגד למצב הרוח הכללי. בעליו לא ממהר לענות, והשיר ממשיך ומזמרר סביבי. אני מרגישה שהנוסעים האחרים בקרון נעים באי־נוחות במושביהם, מרשרשים בעיתוניהם, מקישים על מחשביהם. הרכבת מיטלטלת ונוטה בעיקול, מאיטה לקראת האור האדום. אני מנסה לא להרים את מבטי, אני מנסה לקרוא בעיתון החינמי שהושיטו לי בדרך לתחנה, אבל המילים מיטשטשות מול עיני, ואין דבר שמעורר בי עניין. בדמיוני אני עדיין רואה את ערימת הבגדים הקטנה המונחת, נטושה, בשולי המסילה.
ערב
קוקטייל הג'ין־וטוניק תוסס מעל לשפת הפחית כשאני מביאה אותה אל פי ולוגמת. חריף וקר, טעמה של החופשה הראשונה שלי עם טום, כפר דייגים על החוף הבאסקי ב־2005. בבוקר היינו שוחים פחות מקילומטר עד האי הקטן במפרץ ומתעלסים על החופים הנסתרים הסודיים; אחר הצהריים היינו יושבים בבר, שותים ושותים ג'ין-וטוניק מרירים וצופים בנחילים של שחקני כדורגל־חופים, 25 איש בכל קבוצה, ששיחקו משחקים כאוטיים על החול שחשף השפל.
אני לוגמת פעם נוספת ועוד פעם; הפחית כבר חצי ריקה אבל זה בסדר, יש לי עוד שלוש פחיות בשקית הפלסטיק שמונחת לרגלי. היום יום שישי, כך שאני יכולה לשתות ברכבת בלי להרגיש אשמה. כמו שאומרים, תודה לאל שהגיע יום שישי: הכיף מתחיל כאן.
סוף השבוע יהיה מקסים, זה מה שאומרים לנו. שמש נהדרת, שמים נקיים מענן. בימים הטובים היינו נוסעים לפעמים ליער קוֹרלי עם סל פיקניק ועיתונים, שוכבים כל שעות אחר הצהריים על שמיכה באור השמש המנומר ושותים יין. לפעמים היינו עושים על האש בחצר האחורית עם חברים, או נוסעים לפאב דֶה רוֹז ויושבים בגינה, בפּנים סמוקים משמש ואלכוהול ככל שהשעות חולפות, ואחר כך מזגזגים הביתה, שלובי זרוע, ונרדמים על הספה.
שמש נהדרת, שמים נקיים מענן ואין עם מי לשחק, אין מה לעשות. לחיות כך, כמו שאני חיה עכשיו, קשה יותר בקיץ כששעות האור ארוכות כל כך ומקלט החשכה קצר כל כך, כשכולם מסתובבים בחוץ, מביעים את אושרם בתוקפנות מבישה. זה מתיש, ואם את לא שייכת, את מרגישה רע.
סוף השבוע נמתח לפנַי, ארבעים ושמונה שעות ריקות שצריך למלא. אני שוב מרימה את הפחית אל פי, אבל לא נשארה בה אפילו טיפה.
יום שני, 8 ביולי 2013

בוקר
איזו הקלה, להיות שוב על הרכבת של 8:04. אני לא מרגישה איזו כמיהה להגיע ללונדון ולהתחיל את השבוע – אין לי רצון מיוחד להיות בלונדון בכלל. אני רוצה רק להישען אחורה במושב הקטיפה השקוע, להרגיש את חום השמש הנכנס מבעד לחלון, להרגיש את הקרון שמתנדנד מצד לצד, מצד לצד, את הקצב המנחם של גלגלים על הפסים. אני מעדיפה להיות כאן, להסתכל מהחלון בבתים שעומדים לצד המסילה, מאשר כמעט בכל מקום אחר.
יש רמזור מקולקל בקו הזה, בערך במחצית הדרך. כלומר, אני משערת שהוא מקולקל, כי הוא כמעט תמיד אדום; אנחנו עוצרים שם ברוב הימים, לפעמים רק לכמה שניות ולפעמים לאינספור דקות. אם אני יושבת בקרון דִי, ובדרך כלל אני יושבת בו, והרכבת נעצרת לפני הרמזור, והיא נעצרת שם כמעט תמיד, אני זוכה לנקודת מבט מושלמת על בית־המסילה החביב עלי ביותר: מספר חמש־עשרה.
מספר חמש־עשרה דומה מאוד לשאר הבתים לאורך החלק הזה של המסילה: דוּ־משפחתי דו־קומתי ויקטוריאני, שמשקיף על גינה צרה ומטופחת שמשתרעת לאורך כשישה מטרים סביבו ולעבר גדר כלשהי, שאחריה יש כמה מטרים של שטח הפקר עד מסילת הרכבת. אני מכירה את הבית הזה בעל פה. אני מכירה כל לבֵנה בו, אני יודעת איזה צבע יש לווילונות בחדר השינה למעלה (בז' עם הדפס כחול כהה), אני יודעת שהצבע מתקלף ממסגרת החלון של חדר האמבטיה ושארבעה רעפים חסרים בצד הימני של הגג.
אני יודעת שבערבי קיץ חמימים, דיירי הבית, ג'ייסון וג'ס, יוצאים לפעמים דרך חלון ההרמה הגדול בקומה השנייה כדי לשבת במעין מרפסת שנמצאת מעל לגג המטבח שהוסף לבית. הם זוג מושלם ובר מזל. הוא שחור שיער ובנוי היטב, חזק, מגונן, טוב לב. יש לו צחוק נהדר. היא אחת מאותן נשים זעירות כציפור, יפהפייה, עם עור חיוור ושיער בלונדיני קצר. יש לה מבנה עצמות שמתאים לתסרוקת כזאת, עצמות לחיים בולטות, בזוּקות נמשים, קו לסת יפה.
בזמן שאנחנו תקועים באור האדום, אני מחפשת אותם. פעמים רבות ג'ס יושבת שם בבקרים, בעיקר בקיץ, ושותה את הקפה שלה. לפעמים, כשאני רואה אותה שם, אני מרגישה כאילו גם היא רואה אותי, אני מרגישה כאילו היא מחזירה לי מבט, ומתחשק לי לנופף. אני מתביישת. אני רואה את ג'ייסון הרבה פחות, הרבה פעמים הוא נעדר בגלל העבודה. אבל גם כשהם לא שם, אני חושבת על מה שהם עושים. אולי הבוקר שניהם בחופשה והיא שוכבת במיטה בזמן שהוא מכין ארוחת בוקר, ואולי הם יצאו יחד לריצה, כי זה סוג הדברים שהם עושים. (טום ואני נהגנו לרוץ יחד בימי ראשון, אני בקצב מהיר קצת יותר מהקצב הרגיל שלי, הוא בקצב אטי פי שניים מהקצב הרגיל שלו, רק כדי שנוכל לרוץ יחד.) אולי ג'ס נמצאת בחדר האורחים למעלה, מציירת, אולי הם יחד במקלחת, ידיה לחוצות אל האריחים, ידיו על ירכיה.
ערב
בגוף מופנה מעט אל החלון ובגב מופנה לפנים הקרון, אני פותחת את אחד מבקבוקי השֶנין בּלאן הקטנים שקניתי בתחנת יוסטון. היין לא קר, אבל לא נורא. אני מוזגת מעט לתוך כוס פלסטיק, מבריגה בחזרה את המכסה ומחליקה את הבקבוק לתיק היד שלי. פחות מקובל לשתות ברכבת ביום שני, אלא אם כן את שותה עם עוד אדם, וזה לא המצב.
יש פנים מוכרות ברכבות האלה, אנשים שאני רואה כל שבוע, נוסעים הלוך וחזור. אני מזהה אותם וקרוב לוודאי שהם מזהים אותי. אבל אני לא יודעת אם הם באמת רואים אותי.
הערב נפלא, חם אבל לא חם מדי, השמש מתחילה בירידתה העצלה, הצללים מתארכים והאור מתחיל לשוות לעצים ברק זהוב. הרכבת מקרקשת, אנחנו חולפים בחטף על פני הבית של ג'ייסון וג'ס, והם עוברים כמו כתם מטושטש של אור דמדומים. לפעמים, לא לעתים קרובות, אני רואה אותם מהצד הזה של המסילה. לפעמים, כשלא נוסעת רכבת בכיוון ההפוך, ואנחנו נוסעים מספיק לאט, אני יכולה לראות אותם לרגע על המרפסת. אם לא – כמו היום – אני יכולה לדמיין אותם. ג'ס יושבת במרפסת, רגליה על השולחן, כוס יין בידה, וג'ייסון עומד מאחוריה, ידיו על כתפיה. אני יכולה לדמיין את מגע ידיו, את משקלן, מרגיעות ומגוננות. לפעמים אני תופסת את עצמי מנסה לזכור את הפעם האחרונה שהיה לי קשר גופני בעל משמעות עם אדם אחר, רק חיבוק, או לחיצה כנה של ידי, והלב שלי רוטט.
יום שלישי, 9 ביולי 2013

בוקר
ערימת הבגדים הקטנה מהשבוע שעבר עדיין נמצאת שם, והיא נראית מאובקת ונטושה מכפי שנראתה לפני כמה ימים. קראתי איפשהו שרכבת שפוגעת באדם מסוגלת לקרוע מעליו את הבגדים. זה לא חריג כל כך, למות מפגיעת רכבת. מאתיים עד שלוש מאות מקרים בשנה, כך אומרים. כלומר, לפחות פעם ביומיים. אני לא יודעת בדיוק כמה מהמקרים האלה הם תאונות. אני מסתכלת בתשומת לב כשהרכבת מתגלגלת לה לאִטה וחולפת על פני הערימה, מחפשת דם על הבגדים, אבל לא מוצאת.
הרכבת נעצרת ברמזור כרגיל. אני רואה את ג'ס עומדת בפאטיו, ליד הדלתות הגדולות. היא לובשת שמלה בהדפס צעקני ורגליה יחפות. היא מסתכלת מעבר לכתפה, אל תוך הבית; היא כנראה מדברת אל ג'ייסון, שכנראה מכין ארוחת בוקר. בזמן שהרכבת מזדחלת קדימה, אני לא גורעת את עיני מג'ס, בביתה. אני לא רוצה לראות את הבתים האחרים; אני בעיקר לא רוצה לראות את הבית העומד במרחק ארבע דלתות משם, את הבית שהיה שלי.
גרתי ברחוב בְּלֶנֶם עשרים ושלוש במשך חמש שנים, שמחה ומאושרת ואומללה לחלוטין. אני לא יכולה להביט בו עכשיו. זה היה הבית הראשון שלי. לא הבית של הורי, לא הדירה שחלקתי עם סטודנטים אחרים, הבית הראשון שלי. אני לא מסוגלת להסתכל עליו. טוב, אני מסוגלת, אני מסתכלת, אני רוצה להסתכל, אני לא רוצה להסתכל, אני מנסה לא להסתכל. כל יום אני אומרת לעצמי לא להסתכל, ובכל יום אני מסתכלת. אני לא מסוגלת להתאפק, למרות שאין שם שום דבר שאני רוצה לראות, למרות שכל מה שאני רואה מכאיב לי. למרות שאני זוכרת היטב איך הרגשתי בפעם ההיא שהרמתי את העיניים ושמתי לב שווילון הפשתן בצבע שמנת בחדר השינה למעלה נעלם, ובמקומו נתלה משהו בגוון ורדרד רך; למרות שאני עדיין זוכרת את הכאב שהרגשתי כשראיתי את אנה משקה את שיחי הוורדים ליד הגדר כשחולצת הטריקו שלה מתוחה על כרסה התפוחה, ונשכתי את השפה חזק כל כך עד שירד לי דם.
אני עוצמת את העיניים בחוזקה וסופרת עד עשר, חמש־עשרה, עשרים. הנה, זה נגמר, אין מה לראות. אנחנו מתגלגלים לתחנת ויטני ושוב יוצאים, הרכבת מתחילה להאיץ כשהפרוורים נמוגים לצפון לונדון המטונפת, ואת הבתים הטוריים מחליפים גשרים מכוסים גרפיטי ובניינים ריקים שחלונותיהם שבורים. ככל שאנחנו מתקרבים ליוסטון, החרדה שלי גוברת; המתח מצטבר, איך יעבור היום הזה? בניין בטון נמוך מימין למסילה כחמש מאות מטרים לפני שאנחנו נכנסים לתחנת יוסטון. על צדו כתב מישהו בצבע: החיים הם לא פִּסקָה. אני חושבת על צרור הבגדים לצד המסילה ואני מרגישה שגרוני ננעל. החיים הם לא פסקה והמוות הוא לא מאמר מוסגר.
ערב
הרכבת שאני נוסעת בה בערב, זו של 17:56, אטית קצת יותר מרכבת הבוקר – היא נוסעת במשך שעה ודקה, שבע דקות תמימות יותר מרכבת הבוקר, אף על פי שהיא לא נעצרת בתחנות נוספות. לא אכפת לי, כי בדיוק כמו שאני לא ממהרת במיוחד להגיע ללונדון בבוקר, אני גם לא ממהרת לחזור לאשבורי בערב. לא רק מפני שזו אשבורי, למרות שהמקום גרוע כשלעצמו, עיר חדשה שנבנתה בשנות השישים והיא מתפשטת כמו גידול סרטני על פני לבה של באקינגהמשֶר. לא טובה ולא גרועה יותר מעשרות ערים אחרות כמוה, מרכז גדוש בבתי קפה, חנויות לטלפונים ניידים וסניפים של חנות הספורט ג'יי־די, מוקף ברצועה של בתי פרוורים, ואחריהם, בפאתי העיר, ממלכתם של בית קולנוע מרובה־אולמות ומרכול של רשת טֶסקוֹ. אני גרה בבניין מפואר (בערך) וחדש (בערך) שממוקם במקום שבו לבה המסחרי של העיר מתחיל לזלוג לפאתי שכונות המגורים, אבל זה לא הבית שלי. הבית שלי הוא הדוּ־משפחתי הוויקטוריאני אשר ליד פסי הרכבת, הבית שהיה פעם בבעלות חלקית שלי. באשבורי אני לא בעלת הבית, אפילו לא השוכרת – אני דיירת שמתגוררת בחדר השינה הקטן מבין השניים שבדופלקס המשעמם והסתמי של קאתי, נתונה לחסדיה ולרצונה הטוב.
קאתי ואני היינו חברות באוניברסיטה. חצי־חברות, למען האמת, אף פעם לא היינו ממש קרובות. בשנה הראשונה היא התגוררה בחדר שמול החדר שלי במעונות ושתינו למדנו באותו קורס, כך שהיינו בעלות־ברית טבעיות בשבועות המפחידים הראשונים, לפני שכל אחת מאיתנו פגשה אנשים שאיתם היו לה יותר דברים במשותף. אחרי השנה הראשונה לא נפגשנו כל כך הרבה ואחרי הלימודים בקושי נפגשנו, חוץ מאשר בחתונה פה ושם. אבל בתקופה הקשה שלי התברר שיש לה חדר פנוי, וזה נראה פתרון הגיוני. לא ידעתי מה לעשות, והייתי בטוחה שאתגורר שם רק כמה חודשים, חצי שנה לכל היותר. אף פעם לא גרתי לבדי. מהורי עברתי לשותפים ומשם לטום, והרעיון לגור לבד נראה לי מזעזע, לכן הסכמתי. זה היה לפני כשנתיים.
זה לא נורא. קאתי היא בחורה נחמדה, במין צורה כפייתית כזאת. היא מכריחה אותך להבחין בנחמדות שלה. הנחמדות שלה מודגשת, זו התכונה החשובה ביותר שלה והיא צריכה שיכירו בה לעתים קרובות, לפעמים בכל יום, וזה יכול להיות מייגע. אבל זה באמת לא כל כך נורא, אני יכולה לחשוב על תכונות גרועות יותר בשותפה לדירה. לא, לא קאתי, אפילו לא אשבורי הן שמטרידות אותי ביותר במצב החדש שלי (מבחינתי הוא חדש, אף על פי שעברו שנתיים). זה איבוד השליטה. בדירה של קאתי אני תמיד מרגישה כמו אורחת שמיצתה כמעט עד תום את גבולות הכנסת האורחים של המארחת. אני מרגישה את זה במטבח, כשאנחנו נתקלות זו בזו כשכל אחת מכינה לעצמה את ארוחת הערב. אני מרגישה את זה כשאני יושבת לידה על הספה, והשלָט אחוז איתן בידה. המקום היחיד שאני מרגישה שהוא שלי הוא חדר השינה הזעיר שלתוכו נדחסו מיטה כפולה ושולחן כתיבה, וכמעט שלא נותר מקום לזוז ביניהם. הוא די נוח, אבל זה לא מקום שאת רוצה להיות בו, לכן אני משתהה בסלון או ליד שולחן המטבח, נבוכה וחסרת אונים. איבדתי שליטה על הכול, אפילו על המקומות בתוך ראשי.
יום רביעי, 10 ביולי 2013

בוקר
החום מתגבר. השעה בקושי שמונה וחצי וכבר מחניק, האוויר כבד מלחות. יכולתי לייחל לסערה, אבל השמים מחציפים פנים בכחול מימי, חיוור וריק. אני מוחה את הזיעה מעל השפה העליונה. אני מצטערת ששכחתי לקנות בקבוק מים.
הבוקר אני לא רואה את ג'ייסון ואת ג'ס, ותחושת האכזבה שלי חריפה. טיפשי, אני יודעת. אני סורקת את הבית במבטי, אבל אין מה לראות. הווילונות למטה פתוחים אבל דלת ההזזה הגדולה סגורה, והשמש חוזרת מהשמשה. חלון ההרמה למעלה סגור אף הוא. יכול להיות שג'ייסון נסע במסגרת העבודה. הוא רופא, אני חושבת, כנראה באחד מאותם ארגונים זרים. הוא בכוננות כל הזמן, והתיק הארוז שלו מונח על הארון; אם יש רעידת אדמה באיראן או צונאמי באסיה הוא זורק הכול, חוטף את התיק ובתוך כמה שעות הוא כבר בהיתרו, מחכה לטוס לשם ולהציל חיים.
ג'ס, עם ההדפסים הנועזים, נעלי האולסטאר, היופי והביטחון העצמי שלה, עובדת בתעשיית האופנה. או אולי בתעשיית המוזיקה, או בפרסום – יכול להיות שהיא סטייליסטית או צלמת. היא גם ציירת טובה, כישרון אמנותי של ממש. אני רואה אותה עכשיו בחדר הפנוי למעלה, המוזיקה מתנגנת בקולי־קולות, החלון פתוח, מברשת בידה, קנבס עצום שעון על הקיר. היא תהיה שם עד חצות; ג'ייסון יודע שאסור להפריע לה כשהיא עובדת.
אני לא באמת רואה אותה, כמובן. אני לא יודעת אם היא נוהגת לצייר, אם לג'ייסון יש צחוק נהדר או אם לג'ס יש עצמות לחיים יפות. אני לא רואה את מבנה העצמות שלה מכאן, ואף פעם לא שמעתי את קולו של ג'ייסון. מעולם לא ראיתי אותם מקרוב, הם לא גרו בבית הזה כשאני גרתי בהמשך הרחוב. הם נכנסו אליו אחרי שעזבתי, לפני שנתיים. אני לא יודעת מתי בדיוק. אני מעריכה שהתחלתי להבחין בהם לפני כשנה, ובהדרגה, ככל שחלפו החודשים, הם נעשו חשובים לי.
אני גם לא יודעת מה שמותיהם, לכן הייתי צריכה להעניק להם שמות בעצמי. ג'ייסון, כי הוא נאה כמו כוכב קולנוע בריטי, לא כמו דֶפּ או פּיט, אלא כמו כמו קולין פירת או ג'ייסון אייזקס. והשם ג'ס פשוט הולך עם ג'ייסון, והוא מתאים לה. הם מאושרים, אני יודעת. הם מה שאני הייתי פעם, הם טום ואני, לפני חמש שנים. הם מה שאיבדתי, הם כל מה שאני רוצה להיות.
ערב
החולצה שלי מוכתמת, צמודה לגופי עד כדי אי־נוחות, הכפתורים מתוחים על חזי, טלאים לחים וקרירים מתחת לבתי שחיי. עיני וגרוני צורבים. הערב אני לא רוצה שהנסיעה תתארך; אני משתוקקת לחזור הביתה, להתפשט ולהיכנס למקלחת, להיות במקום שבו איש אינו יכול להסתכל בי.
אני מביטה באיש שיושב מולי. הוא בערך בגילי, בתחילת שנות השלושים או באמצען, שיער כהה, מאפיר ברקות. עור צהבהב. הוא לובש חליפה, אבל הוא פשט את הז'קט והניח אותו על המושב שלידו. מחשב מק'בּוּק דק כנייר פתוח לפניו. הוא מקליד באטיות. הוא עונד שעון כסף גדול על פרק ידו הימנית – השעון נראה יקר, אולי ברייטלינג. הוא לועס את פנים לחיו. אולי הוא מתוח. ואולי רק שקוע במחשבה עמוקה. כותב אימייל חשוב לעמיתו במשרד בניו יורק, או הודעת פרידה מנוסחת בזהירות לחברה שלו. פתאום הוא נושא את עיניו והן פוגשות את עיני; מבטו נודד אל גופי, אל בקבוק היין הקטן שעל השולחן לפני. הוא מסיט את מבטו. משהו בהעוויה של הפה מעיד על סלידה. הוא סולד ממני.
אני לא הבחורה שהייתי. אני כבר לא נחשקת, אני דוחה באיזשהו אופן. לא רק מפני ששמנתי, או מפני שפני נפוחים משתייה ומחוסר שינה; נדמה שאנשים מסוגלים לראות את הנזק בכל איבר ואיבר בגופי, הם יכולים לראות אותו על פני, ביציבה שלי, בתנועה שלי.
באחד הלילות בשבוע שעבר, כשיצאתי מהחדר כדי לקחת לי כוס מים, שמעתי את קאתי מדברת בסלון עם החבר שלה, דֶמיֶין. עמדתי במסדרון והקשבתי. "היא בודדה," אמרה קאתי. "אני ממש דואגת לה. וזה שהיא לבד כל הזמן לא עוזר." אחר כך היא אמרה, "אין מישהו מהעבודה אולי, ממועדון הראגבי?" ודמיין אמר, "בשביל רייצ'ל? אני לא מנסה להתחכם, קאתי, אבל אני לא בטוח שאני מכיר מישהו נואש עד כדי כך."
יום חמישי, 11 ביולי 2013

בוקר
אני מתעסקת עם הפלסטר שעל אצבעי. הוא לח, הוא נרטב הבוקר כששטפתי את ספל הקפה שלי; אני מרגישה שהוא דביק, מלוכלך, אף על פי שהבוקר היה נקי. אני לא רוצה להוריד אותו, כי החתך עמוק. קאתי לא הייתה בבית כשהגעתי הביתה, לכן הלכתי לחנות המשקאות וקניתי שני בקבוקי יין. שתיתי את הבקבוק הראשון ואז חשבתי שאנצל את ההזדמנות שהיא לא בבית ואטגן לעצמי סטייק, אכין לו רוטב של בצלים סגולים ואוכל אותו עם סלט ירוק. ארוחה טובה ובריאה. הסכין חדרה לקצה האצבע בזמן שקצצתי בצל. כנראה הלכתי לחדר האמבטיה כדי לנקות את החתך ואז הלכתי לשכב קצת ושכחתי את הסטייק לגמרי, כי כשהתעוררתי בסביבות עשר שמעתי את קאתי ודמיין מדברים והוא אמר שמגעיל להשאיר ככה את המטבח. קאתי עלתה לדבר איתי, היא דפקה בעדינות בדלת ופתחה אותה מעט. היא הטתה את ראשה לצד אחד ושאלה אם הכול בסדר. התנצלתי בלי לדעת בדיוק על מה אני מתנצלת. היא אמרה שהכול בסדר, אבל אם אכפת לי לנקות קצת? היה דם על קרש החיתוך, בחדר עמד ריח של בשר נא, הסטייק היה עדיין מונח על משטח העבודה והחל להאפיר. דמיין אפילו לא היה מסוגל להגיד לי שלום, הוא רק נד בראשו כשראה אותי ועלה מיד לחדר השינה של קאתי.
אחרי ששניהם הלכו לישון נזכרתי שלא שתיתי את הבקבוק השני, ופתחתי אותו. התיישבתי על הספה וצפיתי בטלוויזיה כמעט ללא קול כדי שהם לא ישמעו אותה. אני לא זוכרת במה צפיתי, אבל בשלב מסוים כנראה הרגשתי בודדה, או שמחה, או משהו, כי רציתי לדבר עם מישהו. הצורך במגע היה כנראה עצום, ולא היה לי למי להתקשר חוץ מאשר לטום.
לא רציתי לדבר עם אף אחד חוץ מטום. לפי רישום השיחות בטלפון התקשרתי ארבע פעמים: ב־23:02, ב־23:12, ב־23:54 וב־00:09. אם לשפוט על פי אורך השיחות, השארתי שתי הודעות. יכול להיות אפילו שהוא ענה, אבל אני לא זוכרת שדיברתי איתו. אני זוכרת שהשארתי את ההודעה הראשונה; אני חושבת שפשוט ביקשתי ממנו להתקשר אלי. ייתכן שזה מה שאמרתי בשתי ההודעות, וזה לא כל כך נורא.
הרכבת רועדת עד שהיא נעצרת לגמרי באור האדום, ואני מרימה את מבטי. ג'ס יושבת בפאטיו ושותה קפה. רגליה מורמות על השולחן, ראשה מוטל לאחור והיא משתזפת. אני חושבת שאני רואה צל מאחוריה, מישהו זע בפנים: ג'ייסון. אני משתוקקת לראות אותו, להציץ בפניו היפים. אני רוצה שיצא, שיעמוד מאחוריה, כפי שהוא עושה לפעמים, וינשק את קודקודה.
הוא לא יוצא, וראשה נופל לפנים. משהו באופן שבו היא זזה היום נראה שונה; היא מגושמת יותר, כורעת תחת כובד משקלה. אני מנסה להפעיל את כוח רצוני כדי למשוך אותו החוצה, אליה, אבל הרכבת מיטלטלת ומתחילה להשתרך שוב קדימה, ועדיין אין לו זכר; היא לבדה. ועכשיו, בלי לחשוב, אני מוצאת את עצמי מסתכלת היישר אל תוך הבית שלי, ואני לא מסוגלת להפנות את המבט. דלתות הזכוכית הגדולות פתוחות לרווחה, האור חודר למטבח. אני לא יודעת בוודאות, לא יכולה לדעת, אם אני רואה את זה או מדמיינת – האם היא שם, ליד הכיור, שוטפת כלים? האם זו תינוקת שיושבת בטרמפולינה המונחת על שולחן האוכל?
אני עוצמת את העיניים ומאפשרת לאפלה לגדול ולהתפשט עד שהיא משנה את צורתה ומתחושה של עצב הופכת למשהו גרוע ממנה: זיכרון, פלשבק. לא ביקשתי ממנו רק להתקשר בחזרה. אני זוכרת עכשיו, בכיתי. אמרתי לו שאני עדיין אוהבת אותו. שתמיד אוהב. בבקשה, טום, בבקשה, אני צריכה לדבר איתך. אני מתגעגעת אליך. לא לא לא לא לא לא לא.
אני חייבת לקבל את זה, אין טעם להדחיק. ארגיש רע כל היום, זה יחזור בגלים – תחילה חזק יותר אחר כך חלש יותר ואחר כך שוב חזק יותר – ההתכווצות הזאת בשיפולי הבטן, ייסורי הבושה, החום שיעלה אל פני, עיני שיתכווצו בחוזקה כאילו ככה אוכל להעלים את הכול. ואני אגיד לעצמי כל היום, זה לא הדבר הכי נורא שיכול לקרות, נכון? זה לא הדבר הכי נורא שעשיתי מימַי, זה לא כאילו נפלתי אפיים ארצה לעיני כולם או צרחתי על זר ברחוב. זה לא כאילו השפלתי את בעלי במפגש ברביקיו של קיץ כי העלבתי בצעקות את אשתו של אחד מחבריו. זה לא כאילו רבנו בבית באחד הלילות והתנפלתי עליו עם מחבט גולף וקרעתי חתיכת טיח במסדרון שמוביל לחדר השינה. זה לא כמו לחזור לעבודה אחרי ארוחת צהריים של שלוש שעות ולהסתובב במשרד בהליכה מתנדנדת כשכולם מסתכלים. ומרטין מיילס לוקח אותי הצדה, נראה לי שאולי כדאי שתלכי הביתה, רייצ'ל. קראתי פעם ספר שכתבה אלכוהוליסטית לשעבר, ושבו תיארה שמצצה לשני גברים שונים, גברים שפגשה בצהרי אותו יום במסעדה ברחוב סואן בלונדון. קראתי את הספר וחשבתי, מצבי לא גרוע עד כדי כך. שם עובר הגבול.
ערב
כל היום חשבתי על ג'ס ולא הצלחתי להתרכז בשום דבר חוץ ממה שראיתי בבוקר. מה הדבר שבגללו חשבתי שמשהו לא בסדר? הרי לא ראיתי את הבעת פניה מרחוק, אבל כשהסתכלתי בה הרגשתי שהיא לבד. יותר מאשר סתם לבד – בודדה. אולי זה נכון – אולי הוא נסע לאחת מאותן ארצות חמות שהוא טס אליהן כדי להציל חיים. והיא מתגעגעת אליו, והיא דואגת, אף על פי שהיא יודעת שהוא חייב לנסוע.
ודאי שהיא מתגעגעת אליו, בדיוק כמוני. הוא טוב־לב וחזק, כל מה שבעל צריך להיות. והם שותפים. אני רואה את זה, אני יודעת את זה. הכוח שלו, ההגנתיות הזאת שהוא מקרין, זה לא אומר שהיא חלשה. היא חזקה בדרכים אחרות; היא קופצת קפיצות מדרגה אינטלקטואליות שמשאירות אותו פעור פה מרוב הערצה. היא מסוגלת לגשת היישר ללבה של בעיה, לבתר ולנתח אותה בזמן שנדרש לאנשים אחרים להגיד בוקר טוב. במסיבות הוא לעתים קרובות מחזיק בידה, אם כי הם חיים יחד כבר שנים. הם מכבדים זה את זה, הם לא מדכאים זה את זה.
הערב אני מותשת. אני פיכחת לגמרי. יש ימים שאני מרגישה רע כל כך שאני חייבת לשתות; יש ימים שאני מרגישה רע כל כך שאני לא מסוגלת לשתות. היום, עצם המחשבה על אלכוהול הופכת לי את הבטן. אבל פיכחות ברכבת הערב היא אתגר, בעיקר עכשיו, בחום הזה. דוק של זיעה מכסה כל סנטימטר בעורי, אני מרגישה עקצוץ בתוך הפה וגירוד בעיניים, והמסקרה נמרחת ומצטברת בזוויותיהן.
הטלפון שלי רוטט בתיק ומקפיץ אותי. שתי נערות שיושבות בצד השני של הקרון מסתכלות בי ואחר כך זו בזו, ומחליפות ביניהן חיוכים ערמומיים. אני לא יודעת מה הן חושבות עלי, אבל אני יודעת שלא דברים טובים. כשאני מושיטה אליו את היד, הלב שלי דופק בחזה. אני יודעת שגם זה לא יהיה טוב: אולי זו תהיה קאתי שתבקש ממני יפה לוותר על האלכוהול הערב, או אימא שלי שתגיד שהיא תהיה בלונדון בשבוע הבא, שהיא תקפוץ אלי למשרד ונלך לאכול צהריים. אני מביטה בצג. זה טוב. אני מהססת רק שנייה ואז עונה.
"רייצ'ל?"
בחמש השנים הראשונות להיכרותנו אף פעם לא הייתי רייצ'ל, תמיד רייצ'. לפעמים הייתי שֶלי, כי הוא ידע שאני שונאת את השם והצחיק אותו לראות איך אני מעוותת את הפנים בכעס ואז מצחקקת, כי לא יכולתי שלא להצטרף אליו כשהוא צחק. "רייצ'ל, זה אני." קולו היה עגמומי, הוא נשמע מותש. "תשמעי, את חייבת להפסיק עם זה, בסדר?" אני לא אומרת דבר. הרכבת מאיטה ואנחנו כמעט מול הבית, הבית הישן שלי. אני רוצה להגיד לו, צא החוצה, לך לעמוד על המדשאה. אני רוצה לראות אותך. "רייצ'ל, בבקשה, את חייבת להפסיק להתקשר אלי ככה כל הזמן. את חייבת להתאפס." גוש קשה כמו חצץ, חלק ועיקש, יושב לי בגרון. אני לא יכולה לבלוע. אני לא יכולה לדבר. "רייצ'ל? את שם? אני יודע שהמצב שלך לא טוב, ואני מצטער. באמת, אבל… אני לא יכול לעזור לך, והטלפונים הבלתי פוסקים האלה ממש מטרידים את אנה. בסדר? אני כבר לא יכול לעזור לך. לכי לאלכוהוליסטים אנונימיים או משהו. בבקשה, רייצ'ל. אחרי העבודה היום לכי לפגישה של אלכוהוליסטים אנונימיים."
אני מושכת את הפלסטר המטונף מקצה האצבע ומביטה בבשר החיוור והמקומט ובדם שהתקרש בקצה הציפורן. אני לוחצת את ציפורן האגודל שבידי הימנית לאמצע החתך ומרגיש שהוא נפתח, הכאב חד וחם. אני עוצרת את נשימתי. דם מתחיל לזרום מהפצע. הנערות מהצד השני מסתכלות בי בפנים חתומים.

פולה הוקינס היא סופרת ועיתונאית אנגלית.

X