הבארשבעים | לרכישה באינדיבוק
הבארשבעים

הבארשבעים

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים:
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78
- 37

מועמד לפרס ספיר 2013

"הוא לא האמין שבן אדם יכול להסתובב עם כאלה מחשבות בראש ואף אחד לא רואה כלום"   אמנון גאוכמן, רופא בן 37 מבאר שבע, נשוי ואב לשניים, נתקל באחד הימים בעותק ישן של "הפרוטה והירח" ומתחיל לקרוא בו. סיפורו של הבריטי, שנוטש יום אחד את משפחתו שבלונדון ועובר לפריז בלי להשאיר עקבות, מטלטל את עולמו המסודר. יש כאלה שחומקים באישון לילה ומשאירים מכתב, יש שנעלמים כשהאישה נוסעת עם הילדים לבריכה, אבל גאוכמן יוצא מחייו בדלת הקדמית. באחד הבקרים, בשעה שהוא מכין לילדיו ארוחת בוקר, הוא מודיע להם בפשטות: הוא עוזב לאמריקה. עוד היום.  עשרים שנה אחר כך, בתו דניאלה -צלמת, מציצנית -עומדת לחגוג את יום הולדתה השלושים. שנים לאחר שנאחזה באחיה הבכור אידו כדי לצלוח את ילדוּתם החבולה, אביהם מגיע ארצה לביקור נדיר, ודניאלה נחשפת לשכבות של מציאוּת שלא העלתה על דעתה את קיומן. הבארשֶבעים הוא רומן יפהפה, חכם ורך על משפחה קטנה באר שבע של תחילת שנות התשעים. בעדינות מופלאה ממגנטת אותנו גיא עד לדמויותיה, שמתמסרות לחיים באדיקות מכמירת לב, וטווה לעינינו סיפור ישראלי מזהיר בבדידותו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הבארשבעים”

הגעתי לבאר שבע בבוקר. לקח לי המון זמן, כי באר שבע רחוקה מתל אביב. החניתי את המכונית ברחוב בלי בעיה. יש חניה בעיר ילדותי. כחול־לבן, אפור, בואו בהמוניכם. פתחתי את הדלת האחורית לסוזי, שירדה בהסתייגות. השמש התנפלה עלינו ושתינו מיהרנו אל מתחת לְעץ שהיה מספיק קשוח לחיות איתה כל השנים האלה.
יומיים קודם ישבתי על כיסא במרפסת שלי בתל אביב והצצתי על השכנים בבניין ממול כשהטלפון הקווי צילצל. עניתי בלי לנתק מהם את העין.
"דניאלה, מצאתי לך עבודה." אידו, אח שלי.
"באמת? איזה יופי," זייפתי שמחה. "במה?"
"נו, במה? שלושה ניחושים. זה דרך נישום אחד שהבן שלו היה מאושפז וסידרתי לו עזרה בבית החולים. הוא עורך של מקומון 'רוחות הנגב' והוא צריך צלמת."
"הבן שלו היה מאושפז והיה לכם זמן לדבר על צלמים?"
"כן, ככה זה ילדים. את עוד תראי. הם נורא חולים ונורא בריאים נורא מהר. בכל אופן, הוא חייב לי."
נישום. לא הייתי מכירה את המילה הזאת לולא אחי היה רואה חשבון במשרדי מס הכנסה. זאת מילה מאוד ספציפית.
"למה שיצטרך צלמת שגרה מחוץ לעיר?" תהיתי לאפרכסת. קיוויתי למצוא את הסרבול הדרוש כדי לרדת מזה.
"כי את אחותי?"
דמיינתי אותו במשרד שלו, בבגדים של גברים, מסודר כל כך. תמיד יש לו זמן להכול. נכנעתי ורשמתי פרטים. באר שבע. חמישי בבוקר. צילומים בתיאטרון.
"זה יהיה מצוין. ככה תתחילי, ולאט־לאט."
מתוך חרדה קלה בדקתי את התיק שלי ווידאתי שהבאתי כל מה שצריך. שלפתי מכשיר שקופיות של ילדים שמשמש אותי כתיק עבודות. מקרבים אותו לעיניים ולוחצים כדי להעביר תמונה. קניתי אותו בחנות של דיסני במנהטן. צעצוע מהפנט, מאוד אינטימי. לבד, בחושך, עם השקופיות המיניאטוריות. אֶת היפהפייה הנרדמת ואת דמבו הפיל החלפתי בצילומי פורטרטים שעשיתי בפילם. אולי מישהו בתיאטרון ירצה לראות את זה.
מול המראה סידרתי את השיער. אצטרך לצבוע מתישהו, אין מנוס. מלבינים אצלנו מוקדם.
השעה היתה חמישה לעשר כשנכנסתי לתיאטרון. נעתרתי לאידו כדי לא לבייש אותו, אבל זה נראה לי מופרך — לבוא מתל אביב בשביל מאתיים שקל לתמונה, וגם זה רק בתנאי שהיא מתפרסמת. החלטתי שאעשה הפעם את העבודה ולהבא כבר אמציא משהו כדי להיפטר מזה.
קבוצת אנשים היתה עסוקה בחזרות באולם. חום של ריגוש חלף בגופי — הבמה נראתה כמו מוח שוקק. שני השחקנים, ורדה סנש והלל שיק, בלונדינית לא מלוקקת וצעיר גבוה, התרכזו בהקראה. התקרבתי לשורות הקדמיות והתיישבתי, סוזי לרגלי. שני השחקנים היו יפים. השתוקקתי לצלם אותם. יופי מרגיע אותי. בחנתי את הגוף שלהם בעניין. בעודי בוהה בשחקנים שמעתי את הבמאי מכריז על הפסקה — הוא ירד לרגע מהבמה וביקש ממני שאגש קודם למשרד של מנהלת התיאטרון. הוא לא פתח איתי בשיחה, רק הציג את עצמו והתנהג כמי שיודע בדיוק מי אני ולאיזו מטרה הגעתי. הוא לא היה ידידותי בכלל. התרוממתי מהמושב וסוזי, מתוחה משהו, התרוממה מרביצתה ונשרכה אחרי. יצאנו מהאולם אל המבואה וטיפסנו במדרגות למשרדי ההנהלה.
רבע שעה לאחר מכן, על כורסה לא נוחה במיוחד במשרדה של מנהלת התיאטרון, שבכלל לא הביטה בתיק העבודות המתוחכם שלי, שמעתי אותה אומרת: "לא הגעת לשווא, יש לי בשבילך עבודה, אבל זה לא יהיה היום. ורדה סנש, השחקנית שראית קודם, מוזמנת ביום שני הקרוב לתוכנית בישול כדי לקדם את התיאטרון ואת ההצגה שהיא משחקת בה. כרגע אישרתי את זה. אני רוצה תמונות."
"טוב," אמרתי.
"אמרת שהגעת מתל אביב?"
הינהנתי.
"באמת בלי להעליב, התעייפתי קצת מכל התל אביביות הזאת וכל הסמליות של העולם הגדול" — היא בדקה את תגובתי שהיתה בקושי משיכת כתף, והמשיכה — "ועלה במוחי רעיון. התוכנית תצולם כאן אצלנו, על הבמה, באולם שהיית בו לפני רגע, ולא באולפן בתל אביב. נבנה להם סט של מטבח באווירה תיאטרלית. אולי יצלמו גם משהו בחדר הלבשה." היא שוב שתקה ונראתה די מרוצה מעצמה ודי מופתעת מהפלגמטיות שלי. "עדיין אין החלטה סופית, אבל ברור שזה יהיה אצלנו, בבאר שבע. יש לנו קהל בארשבעי מסור מאוד. זה קהל טוב ואני רוצה לפרגן לו."
מחוץ לתיאטרון, אחרי שעיני התרגלו לשמש הבארשבעית הסדיסטית, ראיתי שתי נשים ניגשות לקופת הכרטיסים ומבקשות לעשות מנוי שנתי. לוקל־פטריוטיות? על זה דיברה מנהלת התיאטרון? התקשרתי לעורך העיתון לדווח לו על מהלך העניינים. לרגע עלה בדעתי להתקשר לאידו, אבל עמדנו להיפגש לארוחת צהריים מאוחרת. כל כך הרבה פעמים ביום אני צריכה להתאפק ולא להתקשר אליו.
נכנסתי למכונית עם סוזי ונסעתי קצת באזור. מעבר לתיאטרון, מעבר לעירייה, מעבר לקונסרבטוריון. הקונסרבטוריון, שהיה קטן ומאופק בילדותי, קיבל הזרקת הורמונים ושילש את גודלו למבנה לא מנומק. התיאטרון, בית העם, הפך לבית ספר למשחק. ההורים שלי יכלו לחיות בכל מקום בארץ, וניטעו דווקא בעיר הזאת. אבא התעקש על בית החולים הזה. בגלל שהוא ממוקם בפריפריה, תמיד היה בו משהו קצת פחות מאורגן ממקומות במרכז הארץ, מעט כאוטי, מעט שלטון עצמי של ישראלים שמרגישים זנוחים בגלל מיקומם הגיאוגרפי, והוא אהב את זה והתברג מצוין. הוא צבר המון ניסיון בַּדָרום הפרוע.
המרכז נראה לו תמיד קצת פתטי, פרובינציאלי, ניסיון בלתי פוסק להיראות מעודכן. אמא עבדה בספרייה הרפואית של האוניברסיטה, וגם לה היה חופש פעולה רב. אבל כל זה היה מזמן. מי יודע, אולי אם היה בעיר הזאת בית ספר לצילום גם אני הייתי נשארת. כמו אידו, כמו אמא.
נהגתי עם חלונות פתוחים. האוויר היה צחיח, מאוּורר. אפילו סוזי, התרשמתי, נשמה בקלות.

ילידת באר שבע. אביה, ניצול שואה, היה עיתונאי וסופר. שינה את שמו ממרקוזי לעד (מלשון נצח) בכדי לזכור את שעבר. גיא סיימה לימודי תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. למדה לתואר שני טיפול פסיכולוגי דרך אמנות בניו-יורק ועבדה במכון גריאטרי בהארלם. היא כלת פרס לוי אשכול לשנת 2010. עד מתגוררת בתל-אביב, אם לשניים ועוסקת בכתיבה, תרגום ובתסריטאות.

X