האקדמיה לערפדים 3 - נשיקת צללים | לרכישה באינדיבוק
האקדמיה לערפדים 3 – נשיקת צללים

האקדמיה לערפדים 3 – נשיקת צללים

שנת הוצאה: 01/2013
מס' עמודים: 352
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62
- 39

אביב באקדמיית סנט ולדימיר, אבל את רוז אופפות מחשבות אפלות. צללי רפאים מזהירים אותה מפני רוע מחריד המתקרב אל שערי הברזל של הפנימייה. ובאמת הכול הולך ומסתבך. הרומן האסור שלה עם דמיטרי פורח, והיא נאלצת לשקר לחברה הכי הטובה שלה. אבל לא רק החברוּת עם ליסה בסכנה. בקרב עוצר נשימה, מול סיוטיה הגרועים ביותר, רוז תיאלץ לבחור בין החיים, האהבה ושני האנשים החשובים לה ביותר. האם פירושה של הבחירה הוא שרק אחד מהם ישרוד? הסופרת האמריקנית רישל מיד כותבת למבוגרים ולנוער. היא חובבת קריאה מושבעת, ויש לה עניין מיוחד וממושך במיתולוגיות ובסיפורי עם. כתיבתה הכובשת, דמיונה הפורה וההבנה שלה את עולמם של מתבגרים סחפו את בני הנוער ברחבי העולם. ספרי האקדמיה לערפדים תורגמו ל־30 שפות, והסדרה היתה לרב־מכר בינלאומי ועובדה לקולנוע.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “האקדמיה לערפדים 3 – נשיקת צללים”

בקרוב…

פרק 1

קצות אצבעותיו גלשו במורד גבי, ולמרות מגען הקליל שטפו את גופי גלֵי הלם. ידיו ריפרפו אט־אט על עורי, במורד צדי הבטן, ומצאו מנוחה בקימורי ירכַי. שפתיו נלחצו אל צווארי, בנקודה מתחת לאוזן, והמשיכו מטה בעוד נשיקה ועוד נשיקה…
שפתיו ניתקו מצווארי, עברו אל הלחי ולבסוף מצאו את פי. התנשקנו ונכרכנו עוד זה בזה. דמי להט והרגשתי חיה מתמיד. אני אוהבת אותו, אוהבת את כריסטיאן עד כדי כך ש —
כריסטיאן?
אוי לא.
החלק ההגיוני שבי הבין מיד מה קורה — ובחיי, התעצבן נורא. החלק האחר המשיך לחיות את המפגש, לחוות אותו כאילו אני זו שנוגעים בה ומנשקים אותה. החלק הזה בי לא הצליח להתנתק. התמזגתי עם ליסה יותר מדי ובאמת חייתי את המפגש, לכל דבר ועניין.
לא, אמרתי לעצמי בתקיפות. זה לא אמיתי — לא עבורך. צאי משם.
אבל איך אפשר להקשיב לקול ההיגיון כשכל עצב ועצב בגופי עולה באש?
את לא היא. זה לא הראש שלך. צאי.
השפתיים שלו. השפתיים שלו. בכל העולם כולו לא היה דבר מלבד השפתיים שלו.
זה לא הוא. צאי.
הנשיקות היו זהות, כך זכרתי את הנשיקות איתו…
לא, זה לא דימיטרי. צאי!
שמו של דימיטרי היה כמו דלי של מים קרים בפרצוף. התנתקתי.
הזדקפתי לישיבה במיטה בתחושת חנק. ניסיתי להוריד ממני את השמיכות בבעיטה, אבל רגלי רק הלכו והסתבכו בהן. לבי הלם בחוזקה. נשמתי נשימות עמוקות כדי לייצב את עצמי ולחזור למציאות שלי.
הזמנים השתנו ללא ספק. פעם, מזמן, הסיוטים של ליסה היו מעירים אותי. עכשיו חיי המין שלה עושים את זה. קשה להפריז בתיאור ההבדל בין השניים. בדרך כלל הצלחתי לחסום את המפגשים הרומנטיים שלה — כשהייתי ערה לפחות. הפעם, בלי להתכוון, היו ליסה וכריסטיאן ערמומיים ממני. במהלך השינה הייתי חסרת הגנה, ורגשות עזים הצליחו לעבור דרך החיבור העל־טבעי שביני לבין חברתי הטובה ביותר. זאת לא היתה בעיה אם השניים היו שוכבים במיטה כמו אנשים רגילים — וכשאני אומרת 'שוכבים במיטה' אני מתכוונת ל'ישֵנים'.
"אלוהים," מילמלתי, התיישבתי ושלחתי רגליים אל הרצפה. פיהוק עימעם את קולי. למה ליסה וכריסטיאן לא מסוגלים להתאפק עד לשעת ההשכמה?
כשמעירים אותך זה גרוע, אבל עוד יותר גרוע להרגיש כמוני עכשיו. נכון, שום חלק מההתמזמזות לא קרה לי באמת. לא נגעו בעור שלי ולא נישקו את השפתיים שלי. ובכל זאת גופי חש שמשהו נלקח ממנו. עבר זמן רב מאז שהייתי בעצמי במצב כזה. גופי היה מלא כמיהה וחמימות. זה אידיוטי, אבל פתאום רציתי נואשות שמישהו ייגע בי — אפילו רק לחיבוק. אבל בהחלט לא כריסטיאן. זיכרון השפתיים האלה על שפתי הבזיק במוחי, ואיך מתוך נמנום הייתי משוכנעת שדימיטרי הוא שמנשק אותי.
נעמדתי על רגליים רועדות, חסרת שקט ו… ובכן, עצובה. עצובה ומרוקנת. נזקקתי להליכה שתפוגג את מצב הרוח המוזר שלי. לבשתי חלוק, נעלתי נעלי בית ויצאתי מחדרי אל המקלחת שבהמשך המסדרון. התזתי על פני מים קרים ונעצתי מבט במראה. הבבואה סתורת השיער החזירה לי מבט בעיניים אדומות. נראיתי כמו אדם ששללו ממנו שינה אבל לא רציתי לחזור למיטה. עדיין לא הייתי מוכנה להסתכן בהירדמות. הייתי זקוקה למשהו שיעיר אותי וינער מעלי את מה שראיתי.
יצאתי מהמקלחת, הלכתי אל המדרגות וירדתי בהן בצעד קליל. דממה שררה בקומה הראשונה המיותמת של בניין המעונות שבו גרתי. השעה היתה כמעט שתים־עשרה בצהריים — אמצע הלילה לערפדים, שחיו לפי לוּ"ז לילי. ארבתי ליד אחד הפתחים וסרקתי את הלובי. לא היה בו איש מלבד המוֹרוֹי המבוגר שישב ליד שולחן הקבלה ופיהק. הוא עילעל בירחון בהיסח הדעת, כמעט לא מחובר למתרחש סביבו. הוא הגיע לסוף הירחון ופיהק שוב. אחר כך הפנה את כיסאו המסתובב, העיף את הירחון לשולחן שמאחוריו והושיט יד לְחומר קריאה נוסף, מן הסתם.
בזמן שגבו היה מופנה אלי, זינקתי ועקפתי אותו בדרכי לדלתות הכפולות שהובילו החוצה. התפללתי שהן לא יחרקו ופתחתי בזהירות חרך צר שדרכו אוכל לחמוק. כשהייתי בחוץ סגרתי את הדלת בעדינות המרבית. שום רעש. השומר ירגיש לכל היותר משב רוח. יצאתי אל אור היום בתחושה של נינג'ה.
רוח קרה הוטחה בפני, אבל זה בדיוק מה שהייתי צריכה. ענפים ערומים התנודדו ברוח, שורטים כציפורניים את קירות האבן של המעונות. השמש הציצה לעברי מבעד לענני עופרת, שגם הם הזכירו לי שמקומי במיטה, שקועה בשינה. מיצמצתי אל האור, הידקתי את החלוק סביב גופי ועקפתי את הבניין לאזור שבינו לבין אולם הספורט, שהיה פחות חשוף למזג האוויר. השלג הבוצי שעל המדרכה נספג בנעלי הבית שלי, אבל לא היה לי אכפת.
כן, זה היה יום חורף אומלל אופייני למונטנה, אבל זה בדיוק העניין. האוויר הקר והצלול העיר אותי לגמרי והבריח את שייריה של סצֵנת האהבה הווירטואלית. הוא גם השאיר אותי נטועה היטב בתוך ראשי. ההתמקדות בגופי הקר היתה עדיפה על היזכרות בתחושת ידיו של כריסטיאן על גופי. עמדתי שם, הבטתי בקבוצת עצים בלי לראות אותם באמת, ולהפתעתי גיליתי בי זיק של כעס כלפי ליסה וכריסטיאן. זה בטח נחמד לעשות כל מה שבא לך, חשבתי במרירות. לעתים קרובות ליסה אמרה שהלוואי שהיתה מסוגלת להרגיש את המחשבות והחוויות שלי כמו שאני מרגישה את שלה. האמת היא שלא היה לה מושג עד כמה היא בת מזל. לא היה לה מושג איך זה כשמחשבות של מישהו אחר מתפרצות לאלה שלך, כשחוויות של מישהו אחר מבלבלות את שלך. היא לא ידעה איך זה לחיות את חיי האהבה המושלמים של מישהו אחר, כשלך אין בכלל חיי אהבה. היא לא הבינה מה זה להיות מלאה באהבה עזה כזאת שמכאיבה בחזה — אהבה שאפשר רק להרגיש ולא לבטא. אהבה קבורה דומה מאוד לכעס עצור, כך למדתי. היא אוכלת אותך מבפנים עד שבא לך לצרוח או לבעוט במשהו.
לא, ליסה לא הבינה כלום מכל זה. לא היה לה צורך בכך. היא היתה יכולה להמשיך בפרשייה הרומנטית שלה בלי לשים לב לְמה שהיא מעוללת לי.
פתאום שמתי לב שאני שוב נושמת בכבדות, הפעם מתוך זעם. הגועל שעוררה בי ההתמזמזות הלילית של ליסה וכריסטיאן נעלם. הוא התחלף בכעס וקנאה, תחושות שמקורן בכך שהיא השיגה בקלילות דברים שנמנעו ממני. ניסיתי ככל יכולתי לבלוע חזרה את התחושות האלה. לא רציתי להרגיש ככה כלפי החברה הכי טובה שלי.
"את הולכת מתוך שינה?" שאל קול מאחורי.
הסתובבתי בבהלה. דימיטרי עמד מאחורי והתבונן בי, משועשע ומסוקרן כאחד. בזמן שחשבתי בזעף על הבעיות שבחיי האהבה הבלתי הוגנים שלי, מצא אותי לא אחר מאשר המקור לאותן בעיות. כמה אופייני. לא שמעתי אותו מתקרב. כל הכבוד לכישורי הנינג'ה שלי. והשיער הזה שלי, היה הורג אותי להסתרק לפני שאני יוצאת החוצה? אמנם ידעתי שמאוחר מדי, ובכל זאת העברתי יד חפוזה בשערי הארוך. בטח נראיתי כמו אחת שאיזו חיה התפגרה לה על הראש.
"רק בדקתי את האבטחה במעונות," אמרתי. "היא על הפנים."
צל של חיוך הסתמן על שפתיו. הקור חדר לי לעצמות, והבחנתי בעל כורחי כמה חם נראה המעיל הארוך שלו. לא היה אכפת לי להתעטף בו.
דימיטרי כאילו קרא את מחשבותי ואמר, "את בטח קופאת. רוצה את המעיל שלי?"
הנדתי בראשי והחלטתי לא לציין שכפות הרגליים שלי איבדו כל תחושה. "אני בסדר. מה אתה עושה כאן בחוץ? גם אתה בוחן את האבטחה?"
"אני האבטחה. זאת המשמרת שלי." משמרות של מגיני בית הספר תמיד סיירו בשטח בזמן שכל האחרים ישנו. סְטְריגוֹי, ערפדים אל־מתים שרדפו אחרי ערפדי מוֹרוֹי חיים כמו ליסה, לא פעלו באור יום, אבל תלמידים שהפרו את הכללים — נניח התגנבו מחוץ למעונות — היוו בעיה יום ולילה.
"עבודה טובה," אמרתי. "אני שמחה שעזרתי לבחון את הכישורים המעולים שלך. עכשיו כדאי שאלך."
"רוז —" דימיטרי אחז בזרועי, ולמרות הרוח, הקור והשלג הבוצי נשטפתי גל חום. הוא שיחרר אותי בבת אחת, כאילו גם הוא נכווה. "ברצינות, מה את עושה כאן?"
הוא השתמש בנימת ה תפסיקי־עם־השטויות־שלך, אז עניתי לו תשובה כנה ככל האפשר. "חלמתי חלום רע. רציתי לנשום קצת אוויר."
"אז פשוט יצאת לך החוצה. לרגע לא עלה בדעתך שאת מפרה את הכללים — וגם לא המחשבה שכדאי ללבוש מעיל."
"כן," אמרתי. "זה תיאור די מדויק של מה שקרה."
"רוז, רוז." הפעם זאת היתה הנימה המיואשת. "את פשוט לא משתנה. תמיד קופצת בלי לחשוב."
"לא נכון," מחיתי. "השתניתי מאוד."
ההבעה המשועשעת שלו נעלמה בבת אחת. פתאום הוא נראה מוטרד. הוא בחן אותי במשך כמה רגעים. לפעמים הרגשתי שהעיניים האלה מסוגלות לראות פנימה לתוך הנשמה שלי. "את צודקת. השתנית."
הוא לא נראה מרוצה מההודאה. הוא בטח נזכר במה שקרה לפני שלושה שבועות בערך, כשאני וכמה חברים נפלנו לידיהם של סטריגוי. נחלצנו בזכות מזל בלבד — אבל לא כולנו הצלחנו להימלט. מֵייסון, חבר טוב שלי שהיה מטורף עלי, מת, ובתוך תוכי לעולם לא אסלח לעצמי על כך, אף על פי שהרגתי את הרוצחים שלו.
מאז המבט שלי על החיים נהיה קודר יותר. לא רק שלי, אלא של כל מי שבאקדמיית סנט ולדימיר, אבל שלי במיוחד. אחרים התחילו להבחין בשינוי שהתחולל בי. כיוון שלא רציתי להדאיג את דימיטרי, התייחסתי להערה שלו בהומור.
"אל תדאג. יום ההולדת שלי מתקרב. ברגע שימלאו לי שמונה־עשרה, אני אהיה מבוגרת, נכון? בטוח שבאותו יום אתעורר בוגרת וכל זה."
כפי שקיוויתי, ההבעה הזעופה התחלפה בחיוך קל. "כן, אני בטוח שזה מה שיקרה. מתי זה, בעוד חודש?"
"שלושים ואחד יום," דייקתי.
"אבל מי סופר."
משכתי בכתפי והוא צחק.
"אני מניח שגם הכנת רשימת מתנות. מאורגנת לפי סדר חשיבות? עשרה עמודים? בריווּח בודד?" החיוך לא ירד לו מהפנים. אחד מאותם חיוכים נינוחים ומשועשעים שהיו כה נדירים אצלו.
התחלתי לספר בדיחה נוספת, אבל התמונה של ליסה וכריסטיאן חזרה והתפרצה למוחי. בטני שוב התמלאה עצב וריקנות. כל מה שיכולתי לחשוק בו — בגדים חדשים, אייפוד, מה שזה לא יהיה — נראה פתאום חסר ערך. מה ערכם של דברים חומריים כאלה לעומת הדבר שרציתי יותר מכול? בחיי, באמת השתניתי.
"לא," אמרתי בשקט. "אין רשימה."
הוא היטה את ראשו כדי לראות טוב יותר, ושערו שהגיע עד הכתפיים התנופף על פניו. היה לו שיער חום כמו שלי, אבל הרבה פחות כהה. שלי נראה שחור לפעמים. הוא הסיט את הקווצות הסוררות, אבל הן מיד חזרו והתעופפו אל פניו. "אני לא מאמין שאת לא רוצה שום דבר. זה יהיה יום הולדת משעמם."
חירות, חשבתי. זאת המתנה היחידה שאני משתוקקת אליה. חירות לבחור בעצמי. חירות לאהוב את מי שאני רוצה.
אבל אמרתי רק, "זה לא חשוב."
"למה את —" הוא השתתק. הוא הבין. הוא תמיד הבין. זאת אחת הסיבות לחיבור בינינו למרות פער גילים של שבע שנים. התאהבנו בסתיו שעבר כשהוא היה מדריך הלחימה שלי. כשהעניינים התחממו בינינו, הבנו שיש לנו עוד כמה סיבות לדאגה מלבד הפרש הגילים. שנינו התעתדנו להיות המגינים של ליסה כשהיא תסיים את הלימודים, ולא יכולנו להניח לרגשות שלנו להסיח את דעתנו מהדבר הראשון במעלה — הגנה עליה.
מובן שקל להגיד וקשה לבצע, מפני שידעתי שהרגשות שלנו לא ייעלמו לעולם. לשנינו היו רגעי חולשה, שהובילו לנשיקות גנובות ולמילים שלא היינו אמורים לומר. אחרי שברחתי מהסטריגוי, דימיטרי אמר לי שהוא אוהב אותי והודה, פחות או יותר, שלעולם לא יהיה מסוגל להיות עם מישהי אחרת. אלא שהתברר שגם לא נוכל להיות יחד, ושנינו גלשנו חזרה לכללי ההתנהגות הישנים, שבהם שמרנו מרחק זה מזה והעמדנו פנים שמערכת היחסים שלנו מקצועית בלבד.
בניסיון שקוף למדי לשנות את נושא השיחה הוא אמר, "את יכולה להכחיש כמה שאת רוצה, אבל אני יודע שאת קופאת. בואי ניכנס פנימה. אני אכניס אותך מאחור."
לא האמנתי למשמע אוזני. רק לעתים רחוקות דימיטרי התחמק מנושאים לא נוחים. לאמיתו של דבר, הוא נודע לשמצה על שגרר אותי לשיחות על נושאים שלא רציתי להתמודד איתם. שיחה על מערכת היחסים המקוללת והבלתי מתפקדת שלנו? מן הסתם הוא לא רצה לעסוק בזה היום. אין ספק שדברים השתנו.
"נראה לי שאתה זה שקר לו," הקנטתי אותו כשעקפנו את מעונות המגינים הטירונים. "אתה לא אמור להיות חסין וזה? הרי נולדת בסיביר."
"נדמה לי שסיביר קצת שונה ממה שאת מדמיינת."
"בדמיוני זאת שממה ארקטית," עניתי בכנות.
"אז היא בהחלט שונה ממה שאת מדמיינת."
"אתה מתגעגע?" העפתי מבט לאחור, שם הוא צעד בעקבותי. אף פעם לא חשבתי על כך עד אז. הנחתי ש כולם מעוניינים לחיות בארצות הברית, או לפחות לא מעוניינים לחיות בסיביר.
"כל הזמן," הוא אמר, ושמעתי צל געגוע בקולו. "לפעמים אני רוצה…"
"בֵּליקוֹב!"
הרוח נשאה את הקול שבקע מאחורינו. דימיטרי מילמל משהו ודחף אותי קדימה, הרחק מעבר לפינה שזה עתה עקפתי. "תישארי מחוץ לשדה הראייה."
השתופפתי מאחורי מצבור גזעי צינית שנערם לצד המבנה. לא היו גרגירים על העצים, אבל העלים הצפופים המחודדים שרטו את עורי היכן שהיה חשוף. בהתחשב במזג האוויר הקפוא ובאפשרות שהטיול הלילי שלי ייחשף, היו לי צרות הרבה יותר רציניות מכמה שריטות.
"זאת לא המשמרת שלך," שמעתי את דימיטרי כעבור שניות אחדות.
"לא, אבל אני חייבת לדבר איתך." זיהיתי את הקול. אלברטה, מפקדת משמר בית הספר. "זה לא ייקח יותר מדקה. ניאלץ להזיז כמה משמרות בזמן שתהיה במשפט."
"תיארתי לעצמי," הוא אמר. המילים נאמרו בנימה משונה, כמעט נבוכה. "זה יטיל עומס על כל האחרים — תזמון גרוע."
"כן, טוב, למלכה יש לוח זמנים משלה." אלברטה נשמעה מתוסכלת, וניסיתי להבין על מה הם מדברים. "סֶלֶסט תיקח את המשמרות שלך, והיא ואמיל יחלקו ביניהם את שעות האימון שלך."
שעות האימון? דימיטרי לא ידריך אימונים בשבוע הבא כי… אה. זה העניין, הבנתי. משימת השטח. מחר אמורים להתחיל שישה שבועות של אימונים מעשיים לשכבה שלנו, הטירונים. לא יתקיימו לימודים, נגן על מורוי יום ולילה, והמבוגרים יבחנו אותנו. 'שעות אימון' הן בטח השעות שבהן הוא ישתתף במשימת השטח. אבל על איזה משפט היא דיברה?
"הם אמרו שתוספת העבודה לא מפריעה להם," המשיכה אלברטה, "אבל תהיתי אם תהיה מוכן לאזן קצת ולקחת חלק מהתורנויות שלהם לפני שאתה עוזב."
"בהחלט," הוא אמר, ממשיך להתבטא בקצרה ובנוקשות.
"תודה. אני חושבת שזה יעזור." היא נאנחה. "הלוואי שידעתי כמה זמן יימשך המשפט. אני לא רוצה להיעדר יותר מדי. חשבתי שהסיפור עם דַשקוֹב כבר סגור, אבל עכשיו אני שומעת שהמלכה חטפה רגליים קרות בקשר להכנסת אציל רם־מעלה לכלא."
נדרכתי. לצינה שחלפה בי לא היה שום קשר למזג האוויר החורפי. דשקוב?
"אני בטוח שהם יעשו את הדבר הנכון," אמר דימיטרי. באותו רגע הבנתי למה הוא חוסך במילים. לא הייתי אמורה לשמוע על כך.
"אני מקווה. ואני מקווה שזה יימשך רק כמה ימים, כמו שהם טוענים. תשמע, מזג האוויר נוראי. אולי ניכנס למשרד שלי לרגע ונציץ בסידור העבודה?"
"אין בעיה," הוא אמר. "רק תני לי לבדוק משהו קודם."
"בסדר. נתראה בקרוב."
השתררה דממה, והנחתי שאלברטה מתרחקת. ואכן, דימיטרי הקיף את הפינה ונעמד מול מצבור העצים. זינקתי ממחבואי. מראה פניו הבהיר לי שהוא יודע מה צפוי לו.
"רוז…"
"דשקוב?" התפרצתי, מנסה לשמור על שקט כדי שאלברטה לא תשמע. "אתה מתכוון לוויקטור דשקוב?"
הוא לא טרח להכחיש. "כן, ויקטור דשקוב."
"ואתם דיברתם על זה שהוא… אתה מתכוון ש…"
הייתי כל כך מזועזעת, כל כך המומה, שבקושי הצלחתי לכנס את המחשבות שלי. זה היה בלתי ייאמן. "חשבתי שהוא בכלא! אתה רוצה להגיד לי שהוא עדיין לא נשפט?"
כן. זה בהחלט היה בלתי ייאמן. ויקטור דשקוב, האיש שעקב אחרי ליסה ועינה את מוחה וגופה כדי להשתלט על כוחותיה. כל מורוי היה מסוגל להשתמש בקסם אחד מארבעת היסודות: אדמה, אוויר, מים או אש. ליסה, להבדיל, השתמשה ביסוד חמישי, עלום, הקרוי נשמה. היא היתה מסוגלת לרפא כל דבר — לרבות את המתים. משום כך הייתי מחוברת אליה עכשיו — 'אהובת הצללים', היו מי שכינו זאת. היא החזירה אותי לחיים אחרי תאונת הדרכים שבה נהרגו הוריה ואחיה, ויצרה בין שתינו חיבור שאיפשר לי לחוש את המחשבות והחוויות שלה.
ויקטור ידע הרבה לפנינו שהיא מסוגלת לרפא, והוא ביקש לכלוא אותה ולהפוך אותה למַעיין הנעורים האישי שלו. הוא גם לא היסס להרוג את כל מי שעמד בדרכו — או במקרה של דימיטרי ושלי, להשתמש בדרכים יצירתיות יותר כדי לבלום את יריביו. צברתי לא מעט אויבים בשבע־עשרה שנותי, אבל די ברור שלא שנאתי איש יותר מאשר את ויקטור דשקוב — מבין היצורים החיים, על כל פנים.
הכרתי היטב את ההבעה של דימיטרי. זאת ההבעה שנחה על פניו כשחשב שאני עלולה להחטיף אגרוף למישהו. "הוא היה במעצר — אבל המשפט עדיין לא התקיים. הליכים משפטיים נמשכים לפעמים המון זמן."
"אבל יהיה משפט, נכון? ואתה תשתתף בו?" שאלתי בשיניים חשוקות וניסיתי להירגע. חשדתי שאני עדיין נראית כאילו אני עלולה להחטיף אגרוף למישהו.
"בשבוע הבא. הם רוצים שאני וכמה מהמגינים האחרים נעיד על מה שקרה לליסה ולך באותו לילה." כשהזכיר את מה שהתרחש לפני ארבעה חודשים, הבעתו השתנתה, וגם הפעם פיענחתי אותה. זאת ההבעה הפראית והמגוננת שעטה כשמישהו מהיקרים לו עמד בסכנה.
"בטח תחשוב שאני משוגעת שאני שואלת, אבל ליסה ואני נוסעות איתך?" כבר ניחשתי את התשובה, והיא לא מצאה חן בעיני.
"לא."
"לא?"
"לא."
הנחתי את ידי על המותניים. "מה, לא נראה לך הגיוני שאם אתם הולכים לדבר עלינו, אנחנו צריכות להיות שם?"
דימיטרי לבש שוב את הבעת המדריך הקשוח והניד את ראשו. "המלכה וכמה מהמגינים האחרים חושבים שעדיף שלא תיסעו. אנחנו, האחרים, נביא מספיק הוכחות. וחוץ מזה, הוא אולי פושע, אבל הוא אחד האצילים — או היה אחד האצילים — החזקים ביותר בעולם. מי שיודעים על המשפט מעוניינים לשמור על פרופיל נמוך."
"אז חשבתם לעצמכם שאם תביאו אותנו נספר לכולם?" התפרצתי. "בחייך, קומראד. אתה באמת חושב שזה מה שנעשה? כל מה שאנחנו רוצות זה לראות את ויקטור מאחורי הסורגים. לתמיד. או יותר. אם יש סיכוי שהוא יצא מזה זכאי, אתה חייב לתת לנו לבוא."
אחרי שוויקטור נתפס הוא נלקח לכלא, וחשבתי שנגמר הסיפור. הייתי בטוחה שכלאו אותו עד שיירקב. מעולם לא עלה בדעתי — אם כי מן הראוי היה שיעלה — שקודם עליו להישפט. באותם ימים העבירות שלו נראו כל כך מובנות מאליהן. אבל אף שממשלת המורוי היא סודית ומובדלת מממשלת בני האדם, הרבה פעמים היא פועלת לפי אותם כללים. הליכי משפט וכל זה.
"זאת לא ההחלטה שלי," אמר דימיטרי.
"אבל יש לך השפעה. אתה יכול לדבר בשמנו, במיוחד אם…" חלק מהכעס שחשתי התעמעם קלות והתחלף בפחד עז ופתאומי. כמעט לא הצלחתי לבטא את המילים הבאות. "במיוחד אם באמת יש סיכוי שהוא יצא לחופשי. יש סיכוי? באמת יש סיכוי שהמלכה תניח לו ללכת?"
"אני לא יודע. לפעמים קשה לצפות מה היא או מישהו מהאצילים רמי־המעלה האחרים יעשו." פתאום הוא נראה עייף. הוא תחב יד אל כיסו וזרק לעברי צרור מפתחות. "אני מבין שאת מודאגת, אבל אנחנו לא יכולים לדבר על זה עכשיו. אני צריך להיפגש עם אלברטה, ואת צריכה להיכנס פנימה. המפתח המרובע מתאים לדלת בצד השני של הבניין. את יודעת לאיזו אני מתכוון."
ידעתי. "כן. תודה."
הייתי זעופה ושנאתי את זה — מה גם שהוא הציל אותי מצרה — אבל לא יכולתי לשלוט בזה. ויקטור דשקוב הוא פושע, נבל אפילו. הוא צמא־כוח ותאב־בצע, ולא אכפת לו את מי הוא דורס בדרכו. אם הוא ישוחרר… אין לדעת מה יקרה לליסה או לכל מורוי אחר. התמלאתי זעם למחשבה שיש באפשרותי לעשות משהו שיסייע לכלוא אותו, אבל שלא מניחים לי לעשות זאת.
אחרי שהתרחקתי כמה צעדים, דימיטרי קרא לי מאחור. "רוז?" העפתי מבט לעברו. "מצטער," הוא אמר. אחר כך השתתק, והבעת הצער שלו הפכה לחשדנות. "וכדאי מאוד שמחר תחזירי לי את המפתחות."
הסתובבתי והמשכתי ללכת. אני מניחה שזה לא הוגן, אבל היה בי צד ילדותי שהאמין שדימיטרי הוא כול־יכול. הייתי משוכנעת שאם באמת היה רוצה להביא את ליסה ואותי למשפט, הוא היה יכול לעשות זאת.
כמעט הגעתי לדלת הצדדית, ופתאום קלטתי תנועה בקצה שדה הראייה. מצב הרוח שלי צנח. נפלא. דימיטרי נתן לי מפתחות כדי להתגנב חזרה פנימה, ועכשיו מישהו אחר עלה עלי. המזל האופייני שלי. פניתי לאחור בחיפוש אחר תירוץ ובציפייה לראות שם מורה שידרוש לדעת מה אני עושה.
אבל זה לא היה מורה.
"לא," אמרתי בשקט. זה בטוח תכסיס. "לא."
להרף עין תהיתי אם התעוררתי בכלל או שאני עדיין שוכבת במיטה, ישנה וחולמת.
מפני שזה ההסבר היחיד, היחיד, למה שעמד מולי על מדשאת האקדמיה, אורב בצלליו של אלון עתיק ומסוקס.
מייסון.

בקרוב…

X